בכניסה לתחנה המרכזית בדימונה,
מהחלון, אני רואה שלט קטן שאומר:
"ברוכים הבאים לשכונת הניצחון"
ואני תמה -
מאיזה גביע שותה גברת אירוניה את השמפניה החגיגית שלה.
עם העצירה קורא הנהג:
"חמש-עשרה דקות הפסקה!"
במזנון ושמו אקספרס של חצות
הקופאית הקמלה, אינה מסבה אליי את מבטה.
אני מנחש, שעיניה הכבויות סמאו, מזוהר ברק הנופשים שבדרך
לאילת.
האטרקציה המרכזית כאן
מסתדרת נהדר עם צורך בסיסי, אוניברסלי.
תמורת שקל אחד, רבים נוהגים להגשים כאן חלום.
השתנה חופשית.
בחזרה באוטובוס, אנחנו חולפים על פני בית יד-לבנים, המתנ"ס
העירוני הנטוש והאנדרטה לזכר בני דימונה - מאד אקסטראוגנדית.
שלא כמוה, שורות הבלוקונים המשוייפים משמש רצחנית
מזכירים לי סרט אימה אמריקאי
הלו, איז דר אניבודי היר???
בהמשך, בנסיעה במקביל לגדרות המקיפים את כח ההרתעה הישראלי,
הכור האטומי, אני לא מצליח להימנע מלחשוב.
ודאי יש משהו טוב בעיר הזו.
בטוח שיש.
כנראה לא שהיתי בה מספיק זמן בכדי למצוא אותו...
|