אמא שלה אמרה לה ללכת לישון, אבל כשעצמה את עיניה צללים חלפו
מולה, משוטטים על התקרה, זוחלים על גחונם לעברה. היא לא העזה
לפקוח אותן ולהסתכל על עיניהם החודרות של צללי השכול האישיים
שלה. הם ימצאו אותה בכל מקום, מטילים עליה את התשבץ השחור-לבן
שלהם, כשהשחור הוא אינסופי והלבן ריק. שקרים יוצאים ממנה כשהיא
לבד ונבלעים בלבן של התשבץ, שגדל מיום ליום, ריק יותר ויותר.
מילים שחוזרות על עצמן שוב ושוב מהדהדות בו. השחור עוטף אותה
בלילה, כשכולם ישנים, מוציא ניצנים של כאב שהופכים לחורשות
וליערות של זעקה שלא נגמרת. הצללים יוצאים ממנו, משחרים לטרף,
ממתינים עד שתפקח את עיניה ותראה אותם. הזעקה שהיא לא מעזה
לבקש לעצמה ניבטת מפניהם, מחכה לרגע המתאים.

  ואז היא מתחילה. היא באה מבפנים, מתקדמת במעלה גופה
וצווארה, מחכה קצת בתחתית הפה ואז יוצאת החוצה, אל אוויר הלילה
הקר. זעקה שקורעת ממנה את מיתרי הקול, שמרטיטה את העלים שמחוץ
לחלון. הצללים אוחזים בה והיא נאבקת בהם, נאבקת כדי שלא להיכנס
אל השחור של התשבץ, אל תוך האינסוף של מעמקי נפשה. היא תולה את
עצמה כל לילה מחדש על עץ גבוה עוד יותר, רק כדי שלא ישמעו את
הצללים שלה. תולה את פצעיה על מנת ששמש הבוקר החיוורת תייבש
אותם על ענפים מתים של בגרות. מביטה בתקרה ונושמת לתוכה את
הכאב של השחר, כאב שאין לו צללים. כאב ריק. זריחה שמשתהה על
שלולית של דמעות.

  הבוקר שעולה מחזיר את הצללים לתוכה והזעקה נותרת אילמת. עוד
יום של כאב ריק שמתחיל בשתיקה.