39
12.10.06
3:29

אתה לא מפסיד הרבה, כאן עדיין אותם חיים. אותם אנשים מוזרים,
אותם חברים שלא תמיד חברים. שום דבר לא השתנה בשנים האלה. אני
עדיין נשוי לאותה אחת, הילדה שלנו כבר בת שנתיים. עובד כמו
חמור, בחברה הזאת, סיפרתי לך עליה. אחרי שהשתחררתי לא רציתי
להתעסק יותר בתקשורת אבל הכסף משך אז הסכמתי לחברה הראשונה
שהציעה. לא התווכחתי הרבה, לא ביקשתי הרבה, הם פשוט נתנו.
חשבתי אעבוד שנה שנתיים ואז אסע לטייל, אבל הכסף הדביק אותי
למקום. התחלתי לדאוג מה אם לא אמצא עבודה
אחר-כך? מה אם אחזור לגור בשכונה שגרתי בילדות, זוכר? הפחד
הזה... אין לי הורים שיתמכו בי, שיעזרו לי כלכלית. צריך להסתדר
לבד. אז לא נסעתי. אני מרגיש כל-כך מאוכזב מעצמי שויתרתי כל-כך
מהר. פחדתי לספר לה על כל העניין הזה, סיגל הייתה מתנגדת לטיול
שלי לבדי לארצות אירופה למשך כמה חודשים.
לעבודה אני מגיע תמיד עייף ו... מדוכדך. לא כיף לי שם. תמיד
מלחיצים, תמיד שופטים אותי. אתה מבין, כולם מגיעים בלבוש
מכובד, זה אומר נעליים שחורות אולי איזה מכנס של אנשי עסקים
יקר. אני מגיע בג'ינס וחולצה רגילה או סווצ'ר, הבגדים שאני
קונה הם לא מחנויות יוקרה. והעירו לי על זה, אז הלכתי לחנויות
האלה, אתה מכיר, אתה נכנס ומלבישים אותך כמו איזה חנון בגיל
ארבעים. קניתי את כל מה שצריך, באתי הביתה, הסתכלתי על מה
שקניתי ופשוט זרקתי את זה לפח. סיגל חשבה שהשתגעתי באותו רגע.
היא צעקה עליי, אמרה לי שאני מטומטם וחסר אחריות ושאני צריך
ללבוש את הבגדים האלה. אני... אני לא יכול לעשות את זה. זה לא
אני. לא יכול להכניס את החולצה פנימה, קשה לי עם זה, לא... לא
מבין גם למה צריך... אני מסתכל על האנשים בעבודה ונגעל מהם.
כמו שלא אהבתי מדים בצבא, ככה גם באזרחות. אגב, שמעת שאישרו
ללכת עם צעיף בצבא? הצחיק אותי כשקראתי את זה בעיתון, אחרי
כל-כך הרבה שנים הצליחו להכניס את זה לחוקים.
טוב, איפה הייתי? אה כן, העבודה שלי. סיגל השתגעה כשזרקתי אותם
לפח. היא הוציאה אותם ואמרה שתיתן לדודי, שכן שלנו שעובד בחברת
הייטק, אמרה שלא כדאי לזרוק אלפי שקלים לפח. אם כבר אז אולי
לתת למישהו. אתה לא מאמין מה עשיתי אז, לקחתי את הבגדים ושרפתי
אותם בכניסה לבית. אני עד היום לא מאמין ששרפתי אותם. סיגל
באותו יום לא דיברה איתי. ישבתי בסלון עם טלוויזיה כבויה ולא
האמנתי שעשיתי את כל זה. אה... שכחתי לציין, זה היה ביום הולדת
שלי לפני חודשיים. ואת הבגדים קניתי בכסף של... סיגל. היא שאלה
אותי לפני זה מה אני רוצה וכמו תמיד לא ידעתי, אז היא החליטה
להביא לי כסף כמו בכל יום הולדת.
אני זוכר את זה כמו עכשיו, היא לא דיברה איתי גם יום למחרת
ו... נראה לי עבר שבוע עד שהיא חזרה לדבר איתי. שבעה ימים קשים
עברו עליי, אבל היה שווה את זה. זה ישמע לך מוזר, אבל הרגשתי
סוף סוף שאני עושה מה שאני רוצה לעשות. כשעמדתי מול המדורה של
הבגדים חשבתי על החיים שלי. אני בן עשרים וארבע, נשוי פלוס
ילדה, עובד וחוזר הביתה בערבים, סופי שבוע זה הזמן היחיד ששייך
לי. ואז הבנתי... זה כל-כך מעט זמן. סוף שבוע, שישי ושבת,
ארבעים ושמונה שעות ששייכות לי ואני האדון, הבוס שלהם. מהן
שמונה עשרה שעות בממוצע אני ישן אחרי שבוע עמוס, ועוד שש שעות
שכוללות לכל היותר שש ארוחות ארוכות של שעה. נשארו לי עשרים
וארבע שעות בשבוע, כלומר יום שלם בשבוע ששייך רק לי. אבל שכחתי
את השעות שאני מבלה עם עדן המתוקה וסיגל, ועוד הרבה דברים
אחרים. הגעתי לשמונה עשרה שעות בשבוע. הכפלתי אותן בחמישים
ושניים שבועות בשנה והגעתי לתשע מאות שלושים ושש שעות.
חייכתי ונרגעתי, אבל אז חילקתי את זה בעשרים וארבע שעות ביממה
וקיבלתי רק שלושים ותשעה ימים שלמים בשנה שהם... שלי. קצת יותר
מחודש בשנה, זה כל מה שנשאר לי. כמובן שלא הכללתי את הלימודים
ואת התחביבים שלי וחיי החברה שלי. גם מקרים קיצוניים לא נכללים
בימים האלה. תתאר לעצמך שמישהו נפטר, אתה יודע כמה זמן נגזל
ממך? כנראה שכל זה אמור להיכנס גם לשעות האישיות שלי, לשלושים
ותשעה ימים בשנה.
אחרי שכיביתי את המדורה חזרתי הביתה וכתבתי את זה על הדף.
שלושים ותשע. אני כל-כך כועס על עצמי שהבנתי את זה כל-כך
מאוחר. רציתי לספר לסיגל, אבל היא נכנסה לשתיקה הזאת של השבוע
וסירבה להקשיב לי. אחרי השבוע הזה סיפרתי לה והיא חשבה שאני
הוזה. היא נפגעה מהחישוב, היא טענה שבילוי הזמן שלי איתה הוא
אמור להיות חלק מהזמן הפרטי שלי. היא אמרה שאני אגואיסט ו...
לא משנה מה היא אמרה, היא כעסה נורא. היא אמרה אילו הייתה
מחשבת לא הייתה מוציאה את זמן הבילויים שלנו, אבל הסברתי לה
שהיא לא מבינה את זה נכון. כל בן אדם צריך גם זמן לעצמו,
לדברים שהוא אוהב. היא לא הבינה. בכלל התחרטתי על זה שסיפרתי
לה, היא לא שכבה איתי עוד שבוע בנוסף לשבוע השתיקה.
אולי זה יישמע לך מוזר, אבל חייכתי בשבועיים האלה. היה לי יום
הולדת הכי נפלא מאז יום ההולדת השש עשרה שלי. זוכר? כמובן שאתה
זוכר.
מול המדורה של הבגדים ראיתי אותך ועוד הרבה אנשים שלא דיברתי
איתם כבר הרבה מאוד זמן. בלהב של האש עברו תמונות מכל החיים
שלי, דיכא אותי קצת כל המצב הזה. ללכת לעבודה שאני לא אוהב,
לדבר עם אנשים כי משלמים לך, לחזור לבית קר ובשעות ערב
המאוחרות להיזכר בשנות התיכון, די מדכא.
אני מצטער שלא דיברתי איתך קודם, אגב... היא לא התקשרה, לא
שציפיתי...

365
17.10.06
12:17

היא בחרה את האולם, את התקליטן, אפילו על המפיות היא החליטה.
אני לא התנגדתי, אהבתי את זה. לא הייתי צריך לשבור את הראש,
פשוט הסכמתי. עכשיו אני חושב על זה... מזכיר לי את היום
שהכרנו, בעצם הייתי המפיות. זה היה באחת המסיבות, עמדתי בצד
כשכולם רקדו. היא ניגשה התחלנו לדבר ואז יום למחרת מצאתי את
עצמי בדירה שלה, היא שכרה דירה עם כמה חברות בתל אביב. בבוקר
היא הציפה אותי שאלות כמו: איך היה, האם נהניתי, עם כמה בנות
שכבתי ומיני שאלות אחרות. הסתכלתי על השעון, עשר בבוקר.
נבהלתי. שכחתי לציין שהמסיבה הייתה ביום שבת ויום למחרת הייתי
צריך לחזור לבסיס.
קמתי מבוהל מהמיטה וחיפשתי את המדים... קלטתי שאני רחוק מאוד
מהבית. חישבתי מהר בראש: חצי שעה עד נתניה, מחליף למדים ואז
עוד שעתיים בערך עד לבאר שבע, ומשם עוד שעה לבסיס... לא טוב.
עזבתי אותה בלי להגיד שלום, כשהיא יושבת על המיטה כועסת,
עצבנית וכל מה שאפשר להגיד על בחורה שננטשה על-ידי בחור שפגשה
במסיבה. כנראה לא ככה היא תיארה את הפעם הראשונה שלה שתזכור
למשך כל חייה. זה נכון שבנות זוכרות את הפעם הראשונה כל החיים?
עם זאת, טסתי הביתה.
באוטובוס בדרך זכרתי שיש לה גוף לא רע, חזה לא גדול אבל יש במה
לגעת, פנים בסדר, ואז הכה בי הברק, לא לקחתי את הטלפון שלה. כל
האוטובוס שמע את הקללה שיצאה מפי בפתאומיות. כולם הסתובבו
וקיבלתי מאה מבטים בעת ובעונה אחת. לא קלטתי מיד מה עשיתי, אבל
אחרי כמה דקות הכל חזר לקדמותו. ניסיתי בכל הכח להיזכר איך
הגעתי לדירה שלה אתמול, מה קרה, אבל לא זכרתי כלום.
כשהגעתי לבסיס פגש אותי הרס"ר בכניסה. הייתי לא מדוגם, בלי
דיסקית, נעליים לא תקניות ולא מגולח. על כל זה קיבלתי תלונה
ועליתי למשרד. מה שקרה אחרי כן היה מצער. בבוקר של אותו יום
עדן קיבלה דרגה, סמלת. שירתי עם עדן באותה יחידה, היא לא הגיעה
ישר אלינו אבל אחרי חצי שנה שלא אהבה את המקום הקודם שלה משכתי
אותה אלינו. כל-כך שמחתי לשרת עם הידידה הכי טובה שלי מהתיכון
באותה יחידה. בשבילי זה היה המשך מדהים. אחרי חודשים ספורים
הבנתי שאני אוהב אותה וכנראה גם היא. בכל מקרה, כשהיא קיבלה את
דרגת סמל היינו יחד כבר שנה, כמעט שנה.
היא כעסה עליי מאוד שלא באתי לשתיית דרגה, יותר נכון נעלבה.
היא הייתה מהנעלבות. אהבתי את זה אצלה, היא לא כעסה או
התעצבנה, היא פשוט הייתה נעלבת בשקט. אז גם הפעם, כמובן שזה לא
נפתר ביום אחד, שלחתי לה זרים הביתה באותו יום כשהיא חזרה,
הבאתי לה לבבות שוקולד קטנים לחדר שלה, כתבתי לה אפילו שיר קטן
ואז אחרי שהחליטה לדבר איתי, רצתה לדעת מה קרה. אמרתי לה
שהלכתי לישון מאוחר אחרי המסיבה ולא התעוררתי אבל איכשהו היא
ידעה שאני משקר. היא הרגישה שקרה משהו, תחושת בטן.
עדן עדן מגן עדן... זוכר את זה... ככה קראנו לה. או, היא פשוט
הייתה מדהימה. אני זוכר את כל המפגשים אצלה בבית בתיכון, איזה
כיף היה. אז עוד לא הבנתי שהיא רצתה אותי, הייתי גם אחר, לא
הבנתי הרבה דברים. זוכר איך ביום האהבה היא תמיד הייתה קונה לי
משהו ותמיד הייתה מתרצת שזו מתנת ידידות... מצחיק שלא הבנתי את
זה אז, כל-כך שקוף. היא הייתה מיוחדת, לא כולם אהבו אותה, לחלק
מהאנשים בתיכון היא נראתה אולי היפראקטיבית מדי אבל בשבילי היא
הייתה מושלמת.
אני זוכר שאהבת אותה, אמרת תמיד שהיא הילדה הכי מושכת בכיתה
בגלל הרגליים והחיוך. לא אהבת את הפנים שלה, לא את הקול שלה,
אבל ברגע שהייתה מחייכת היית אומר שהיא האחת איתה תתחתן,
שתחייך לך כל בוקר והחיים שלך יהיו מאושרים. מצחיק. אני זוכר
את זה טוב.
עדן עדן מגן עדן... אחרי שבועיים סיגל התקשרה. כנראה לקחה את
הטלפון מבני, הזה שעשה את המסיבה, עשיתי איתו את הטירונות. היא
בכתה לי בטלפון אמרה שזה נורא דחוף וצריך להיפגש. ביטלתי את
התוכנית עם עדן ונפגשתי עם סיגל באיזה פארק בתל אביב. היא
נראתה זוועה, כאילו בכתה כל היום וכל הלילה. התיישבנו על הספסל
ואז קיבלתי את המכה. היא סיפרה לי שהייתה בתולה. זוכר את זה
כמו עכשיו, נאחזתי בראש והרגשתי דופק חזק ברקות. שאלתי אותה
מיד אם שכבנו עם קונדום והיא אמרה לי שלא. אני לא זוכר את עצמי
מרגיש ככה, תוך שנייה ראיתי את עצמי מחזיק תינוק... חשבתי
שאהפוך לאבא בן עשרים... אני רק התחלתי לחיות לעזאזל... ואז
היא הרגיעה אותי עם הידיעה שלקחה גלולה נגד היריון יום למחרת.
תמונת האב נעלמה מול עיניי וחזרתי להיות אני.
לאחר כמה דקות של שתיקה הבנתי שמשהו מסתתר כאן. מה היה כל-כך
דחוף בלהיפגש איתי? לפתע החלה לבכות. אני מצדי נרגעתי, אין
ילדים שווה להמשך חיים רגיל. אבל היא... הפתיעה אותי, היא אמרה
לי שבעדה שלה זה נחשב לחטא מאוד גדול, היא התכוונה לעובדה
ששכבה עם מישהו שלא בעלה. מייד סרקתי בראש אבל לצערי לא הכרתי
עדות מספיק טוב. היא הייתה חצי גרוזינית, מצד אבא שלה. אוי לי,
חשבתי באותו רגע. הסתכלתי עליה ולא הבחנתי בשום פרט שהיה מקשר
אותה לעדה הגרוזינית. דבר ראשון השם סיגל, ישראלי לגמרי, דבר
שני לא היה לה אף גדול או עקום, היו לה פנים של ישראלית
מודרנית כזאת. היא הייתה מעט שחומה ונראתה ממש טוב. לא יותר
טוב מעדן, אבל מאוד מושכת.
לאחר הדמעות, שזלגו להן בערך שלושים דקות, היא החלה לספר לי
שנולדה בארץ אבל אביה גרוזיני עלה והתחתן עם אישה מרוסיה שהכיר
בתל אביב. הבנתי שהבן אדם עדיין חי על-פי החוקים של המאה
הקודמת ותיארתי לעצמי את הפנים העגולות והשפם העבה כועס עליי.
לא הבנתי מה היא רוצה ממני?
אתה מבין, היא התחילה לספר לי על החברים שלה לשעבר איך אבא שלה
היה רודף אחריהם ברחובות כדי לגרשם ופעם אפילו ניסה לדרוס את
אחד מהחברים שלה. מכאן והילך הדברים רק הלכו והפחידו אותי יותר
ויותר. אבא שלה מצא לה חתן, מן הסתם, כי לא רצה שתתחתן עם איזה
פושטק מבית-הספר, כך היא סיפרה. היא מאורסת... אתה מאמין...
מאורסת... בת תשע עשרה... קיבלתי זרם דם חזק לראש נאחזתי בו
שנית. מאורסת עם אבא גרוזיני. היכן אני נכנס לתמונה?
כשישבתי בפארק ידעתי שלכל דבר יהיה הסבר. אתה לא תאמין לזה, כי
אישית חשבתי שהמנהגים האלה כבר מזמן הלכו לעולמם. ביום
הנישואין בינה לבין ארוסה יוליין, שם מוזר, כשהם ילכו לשכב,
מחוץ לחדר יחכו קרובי משפחתה ומשפחתו כדי לראות את סדין הכלה.
רציתי לצחוק לה בפנים אבל לא היה לי נעים, כל כמה דקות היא
הייתה מוזילה דמעות. ידעתי שהעדה שלה פרימיטיבית אבל עד כדי
כך? אז מה עושים? שאלתי אותה, והיא התחילה שוב לבכות. הנחתי
לעצמי שאם יוליין ידע על זה אז הוא יספר את זה להוריו וכמובן
להוריה. אז היא תיחשב לזונה על פי העדה ולא תתחתן לעולם עם גבר
גרוזיני אחר. אבא שלה בחיים לא יסלח לה ויהיו לה חיים אומללים.

חזרתי הביתה מבולבל, מתוסכל, מדוכא ורק אז הבחנתי בחמש שיחות
שלא נענו בפלאפון שלי. כולן היו מעדן. ידעתי למה... הנהנתי עם
הראש, כי לא האמנתי שאני אשכח. התקשרתי אליה, הרגשתי שקולה
רעד. היא חיכתה לי שעתיים במסעדה שקבענו להיפגש בה.
עדן החמודה, היא הייתה יותר מודאגת מכעוסה, אבל כששמעה שהכל
בסדר איתי התחילה לתחקר אותי למה לא הגעתי. לא ידעתי מה להגיד.
למרות שהיא הייתה כבר בדרך הביתה, נכנסתי לאוטו ואספתי אותה
בדרך. נסענו לאותה המסעדה לחגוג את השנה שלנו יחד. הייתי צריך
לשקר לה.
לעדן היה חוש שישי עליי. היא ידעה מתי אני שמח ומתי אני עצוב,
מתי אני רגוע ומתי אני מודאג. לפעמים הייתי מרגיש שמבטה סורק
את נשמתי ומגיש לה דוח מפורט באיזה מצב אני נמצא. ככה הרגשתי
במסעדה. למרות האוכל המדהים שהגישו באווירה רומנטית, למרות
הנרות והמוזיקה השקטה, למרות הנוף המדהים על כל תל אביב הלילית
שהשתרע מהקומה העשרים ומשהו של אותו בניין, הרומנטיקה לא הייתה
בליבנו.
הריקבון תמיד מגיע מלמטה ככה שלא משנה עד כמה שהכל יפה למראית
העין. ישבנו והתעסקנו באוכל. היא שאלה אותי מספר פעמים מה קרה
אבל עניתי לה שאני מאוד עייף. כמובן שהיא ידעה שאני משקר, לא
היה לי את אומץ לספר לה.
את השקט ליד השולחן ואת הריקבון בלב אני מרגיש כל בוקר בעודי
מתעורר ליד סיגל.

17092006
22.10.06
21:18

כשאני מסתכל על התאריך, לפתע אני נכנס לעולם משלי. לא שומע ולא
רואה שום דבר מלבד אותם הרגעים שלי איתך ואיתה. תמונות מופיעות
מול העיניים שלי ואני מרגיש כמו סכיזופרן, מדבר עם עצמי, מקשיב
לקולות דמיוניים, מזיז את הגוף שלי. אני נזכר איזה כיף היה
פעם... אתה יודע למה שמתי לב? כשאני עובר חוויה מדהימה אני לא
מודע לעובדה שאזכר בה בעתיד. אני פשוט נותן לזה לחלוף. אם
הייתי יכול לחיות באותה הרגשה באותה חוויה כל החיים... הייתי
בן אדם מאושר.
אני בטוח שתצחק, אבל אני עדיין עומד על שלי, אמרתי לך פעם, הכל
בגלל הפיפי. תשאל את עצמך, למה אני אתה ועדן הסתדרנו כל-כך
טוב? למה נהנינו ולא רצינו להיפרד? למה הברזנו מבית-הספר רק
כדי לבלות עוד קצת זמן יחד? שאלת את עצמך למה דווקא עדן? הרי
היא לא הייתה הבחורה הכי יפה בבית-הספר, אפילו לא בשכבה. אמרתי
לך את זה פעם, זה בגלל הפיפי. זוכר בגן? כשהיינו יושבים שותים
וצוחקים, תמיד רצינו להשתין אחר-כך, מה עשינו? הלכנו לשיחים
והשתנו יחד.
בחורות אחרות שהכרתי לא הסכימו לעשות איתי פיפי. רק כשקיבלתי
את ה"לא" כל-כך הרבה פעמים הבנתי עד כמה שעדן הייתה מדהימה.
לא הייתה לה אף פעם בעיה לרוץ איתנו או ללכת לטייל במסלולים
קשים. לא הייתה לה בעיה להזיע קצת גם כשהיא לבושה בשמלת ערב
יפה. זוכר כשהגענו לאילת ולא נתנו לנו ללון במלון אז הלכנו
לאכסניה הכי מכוערת והכי מלוכלכת שיש כי רק שם היה מקום, אתה
זוכר אם היא התלוננה? אפילו לא ציוץ אחד. לא הוציאה מילה. היא
כל-כך אהבה לבלות איתנו שזה פשוט לא ייאמן. היא הייתה אוכלת
חול אם היה צריך.
לפעמים חשבתי שהיא בן בגוף אישה אבל כשהתחלנו לצאת גיליתי שזה
ממש לא נכון. עדן הייתה מושלמת בשבילי. הו... איך הכל התהפך...

קמתי היום ורציתי מהר לחזור למיטה אבל ריח מוזר עצר בעדי...
חשבתי שזה ממני והתחלתי להריח את הבית השחי, את הפה אפילו את
המשוואה. הסירחון הגיע מהכיוון של המיטה. התקרבתי לעט והרחתי
את סיגל. אתה לא תאמין, היא הסריחה את כל החדר. סיקרן אותי
מאיפה זה מגיע אז דחפתי אצבע מתחת לבית השחי שלה והרחתי, סיגל
לא התעוררה אבל לא גיליתי כלום. הריח עדיין היה באוויר.
התקרבתי אל הגוף שלה ואז התעלומה נפתרה, אל תשאל אותי מה קרה
לי כי אני עד עכשיו לא מבין.
אני וסיגל כבר ארבע שנים יחד ואף פעם לא שמתי לב שהיא מסריחה,
ריח הגוף שלה מגעיל. אתה יודע מה הכי מצחיק? שאני אהבתי את
הריח הזה פעם כי אני זוכר אותו טוב מאוד אבל היום בבוקר... לא
יכולתי לסבול את זה. בבוקר הייתי צריך לעבוד קצת על המחשב שלי
שנמצא בחדר ולא יכולתי לשבת. הלכתי לשירותים ולקחתי את המפזר
ריח. כשסיגל התעוררה היא הופתעה שיש ריח של פרחים, אמרתי לה
שזה בשבילה והמשכתי לעבוד.
התגלית הזאת רק תחמיר את המצב, גם ככה הכל טובע בינינו, אם לא
הצלחנו לשכב במשך חודשיים לפחות אז עכשיו... הו... אני לא אוכל
לסבול אותה בכלל. אלוהים... אתה חושב שזה אירוני נכון? דווקא
היום... דווקא ביום הזה בבוקר... החטא ועונשו אה? אתה חושב
שעדן תענה אם אתקשר לאחל לה מזל טוב? אני חושב שהיא לא תרצה
לשמוע ממני. לא דיברנו במשך ארבע שנים, למה שתרצה לדבר איתי
עכשיו?
בכל אופן, עדיין לא החלטתי אם להתקשר או לא. אוף... הכל כל-כך
מסובך... למה? למה זה קורה? אתה מבין, אני מסתכל על היד שלי,
על התאריך הזה, וחושב רק על דבר אחד, אחרי כל מה שעברנו יחד
אני לא יכול לא להתקשר אליה. אני מרגיש שאני חייב. גם אחרי שלא
נסעתי, אני חייב להתקשר אליה. אני חייב להראות לה בצורה כלשהי
שאני מצטער. אני... אני לא יכול לשבת כאן יותר. מצטער. אני
אדבר איתך יותר מאוחר.

1.5 ק"ג
23.10.06
01:43

קשה לי לתאר לך מה אני מרגיש עכשיו... אני נבוך, אובד עצות וגם
הכעס לא נותן לי מנוח. דיברתי איתה עכשיו... היא לא שמחה לשמוע
אותי, מן הסתם. היא לא הבינה למה התקשרתי, אחרי ארבע שנים אני
נזכר? לא ידעתי מה לענות, אני לא אספר לה שלפתע אשתי מעלה צחנה
אז נזכרתי בה. אמרתי לה את האמת, שהתגעגעתי.
היא שאלה אותי מה אני רוצה ממנה ועניתי לה כלום. הסברתי לה
שהתקשרתי לאחל לה מזל טוב ואז כשהיא מיהרה לסיים את השיחה
ביקשתי ממנה סליחה.
שתקנו, בערך שלוש דקות ואז שמעתי אותה מקנחת את האף. היא בכתה
ביום ההולדת שלה, בגללי. אף פעם לא ביקשתי ממנה סליחה ושנאתי
את עצמי בגלל זה, לא ידעתי איך ומתי להתקשר אליה. אפילו כשהיא
נסעה לא אמרתי לה להתראות כי לא ידעתי איך לגשת אליה או להתקשר
אליה או לשלוח מכתב. אולי היא תחשוב שזה מטופש, בשורה התחתונה
פחדתי לבקש סליחה על כל-כך הרבה דברים.
היא אמרה לי שתחזור אליי כי יש לה אורחים ואז חזרה אליי אחרי
חצי שעה. שוב שתקנו. כשנמאס לי שאלתי אותה איך היא מבלה ביום
הולדת שלה והיא סיפרה לי שחברים שלה היו אצלה וגם חברים של
אימא שלה. שוב שתקנו. היא ביקשה ממני שאני לא אתקשר יותר. לא
ידעתי מה להגיד לה. הרגשתי צורך רק להצטער על אין-ספור דברים.
אמרתי לה שאני חייב לדבר איתה כי השארנו כל-כך הרבה דברים
פתוחים והיא מיד ענתה לי שאין על מה לדבר ושהיא המשיכה הלאה.
אחר-כך היא נעלה את השיחה במשפט שאני לא אשכח לעולם, טעות
מרירה שנשארה בזיכרונותיה, זה מה שאני בשבילה... טעות. היא שוב
אמרה את מילות הפרידה ועצרתי אותה, הרגשתי שאני חייב לעשות
משהו.
אמרתי לה שאני מצטער על מה שהיה ביני לבין סיגל ושאני מצטער
שלא סיפרתי לה, הצטערתי שהרסתי לה את החיים וגם שלא מצאתי שום
דרך לבקש סליחה קודם לכן.
שוב שתיקה. היא אמרה לי ששכחתי לבקש סליחה על משהו. בהתחלה לא
הבנתי על מה היא מדברת אבל אז הסתכלתי שוב על היד. יכולתי
להתקשר אבל לא התקשרתי. יכולתי לנסוע אבל לא נסעתי.
באותו יום ישבתי בבית לבד, סיגל נסעה עם עדן להוריה ואני
נשארתי בבית לעבוד אבל לא קמתי מהספה. מול טלוויזיה שהקרינה
סרט לא מעניין עם בקבוק חצי ליטר בירה ביד ביליתי את היום שהיה
אמור להיות המאושר בחיי. אותה ההבטחה שליוותה אותנו כל השנים,
לא משנה מה יקרה ולא משנה איפה נהיה, אנחנו ניפגש ונלך לטייל
לטירה הזאת. אני שוב אהיה המלך, עדן המלכה ואתה האביר על הסוס
הלבן.
באותו יום מול הטלוויזיה הייתי המלך שבגד בארצו ובאנשיו
הקרובים. הבנתי שבגדתי בה ובגדתי בך, בחבר הכי טוב שלי. אחר-כך
הלכתי למטבח, פתחתי את המגירה וקפאתי במקום עם מבטי על חפיסת
אקמול. לקח לי בערך רבע שעה להבין שכל מה שקורה בחיי באמת
קורה, שאני עלוב, דפוק, בוגד, לא מעריך דבר, אחד שאיבד את האחת
ואת החבר הכי טוב שיש. הרגשתי כאילו נפתחה קופסה מוחבאת וממנה
עלו תמונות חיי. בלעתי כדור אחרי כדור עד שסיימתי את כל
החפיסה. חזרתי לספה, המשכתי לשתות בירה ולראות את הסרט הלא
מעניין. אחרי מספר דקות מצאתי את עצמי בשירותים מקיא ואז מאבד
את ההכרה. לאחר-מכן כשפקחתי את עיניי ראיתי אור חזק של המנורה
בבית-החולים. מולי עמדה סיגל עם מבט מפוחד ודאגני. גם הוריה
היו לידה, הרגשתי רע.
היא החלה לבכות בטלפון ולהגיד שאני מפגר ודפוק ושאם הייתי
מתקשר אליה היא הייתה... סולחת לי. ככה פשוט סולחת. אחרי המשפט
הזה הרגשתי עוד יותר גרוע. איך היא מוכנה לסלוח לי? אני בחיים
לא הייתי סולח למישהי שהיית בוגדת בי ומשקרת לי. עדן עדן מגן
עדן... היא שאלה לשלומי ו... שיקרתי לה שאני בסדר. קולה השתנה
מכועס ועצבני לרחמני ודאגני. לא רציתי שתרחם עליי... אולי כן,
אבל רציתי שתדבר איתי כמו אז...
בכל מקרה, היא סיפרה שבקיץ היא הולכת להתחתן. הייתי בשוק, לא
הוצאתי מילה כאילו בלעתי את הלשון, הרגשתי שהדופק שלי עולה.
מתחתנת? ידעת על זה? לא שאלתי אותה עם מי, לא שאלתי אותה איפה,
פשוט המשכתי לשוחח איתה כאילו לא שמעתי את זה בכלל. סיימנו את
השיחה בהרגשה טובה. הבטחתי לה שאני לא אעשה שטויות יותר. בחיים
לא חשבתי שהיא תתחתן עם מישהו... חוץ ממני. הייתי החבר הראשון
שלה ואף פעם לא ראיתי אותה יוצאת עם מישהו אחר... אני מרגיש
הכל בוער בי. עכשיו אני מבין שלא הייתה סיבה להילחם על החיים
שלי בבית-חולים, כי היא מתחתנת.
אגב לא סיפרתי את זה לה כי לא רציתי להגביר את דאגותיה. אני
בתור להשתלת כבד. למרות המצב החמור של הכבד שלי, הזמן שאוזל לא
מדאיג אותי בכלל. העובדה שהיא מתחנת לא יוצאת מהראש.
טוב... אני עייף, הגיע הזמן לחזור למיטה, לחזור לסירחון.
נתראה.

28
11.11.06
19:59

יש אנשים מוזרים. מי בא לבקר אותי היום? בני. זוכר? סיפרתי לך,
הוא עשה את המסיבה בה הכרתי את סיגל. הופתעתי לראות אותו כי לא
דיבר איתי... נראה מאז החתונה שלי ושל סיגל. הוא תמיד טען
שבגללו התחתנו, אם לא המסיבה... מכיר את האנשים האלה?
כל-כך הסתקרנתי למה הוא בא, ואז הבנתי שציפור קטנה לחשה לו
שמצבי לא טוב. הוא ישב איתי, דיבר איתי כאילו אני כבר עם רגל
אחת בקבר. התחיל לספר לי מה שלומו. לא שזה עניין אותי, לא
שהייתי לי ברירה. הוא סיפר לי שהתחתן עם מישהי שהכיר דרך חבר
שלו ואז שאלתי אותו האם הוא מאושר.
בלי לחשוב הרבה ענה לי שכן, וזה סקרן אותי עוד יותר. הכרתי את
בני כבן אדם לא רציני בקשרים, אף-פעם לא רצה ללמוד, גם עכשיו
הוא עובד כשליח של חנות פרחים, לא רציני. שאלתי אותו איך זה
שהוא מאושר? הרי זה ממש לא פשוט. והוא אמר לי בשיא הכנות, שהיא
מספקת אותו במיטה, מבשלת, עכשיו הם מחכים לילד, מה הוא צריך
יותר? הסתכלתי עליו וקצת קינאתי בו. הוא לא צריך שום דבר יותר,
מיטה, אוכל, ילדים. זאת זוגיות בשבילו, ככה הוא חי יום-יום.
חיים על משכורת מינימום, בשכונה לא הכי טובה, בדירה לא הכי
חדשה, אבל חיים. זה העמיס עליי, כי התחלתי לחשוב לעצמי, הרי לי
יש הרבה יותר מזה עם סיגל. במיטה היא כמו זונה, כלומר לפחות
הייתה, במטבח היא שף ועם עדן היא פשוט מדהימה. אז למה לי זה לא
מספיק? למה אני רוצה יותר?
הוא ביאס אותי, התחיל לספר לי היכן טיילו בחו"ל, מה עשו, מה
ראו וכו'. אני רק ישבתי ולא הבנתי למה כשאני שואל את עצמי "האם
אני מאושר" אני חושב על זה ימים... אם לא שבועות.
בכל מקרה, כשעזב עשיתי לעצמי קפה, התיישבתי מול הטלוויזיה
וניסיתי להוציא את כל המחשבות שלי החוצה. רצתי לחדר, לקחתי דף
ועט והתחלתי לכתוב. אקריא לך:
אני לא מאושר, אני לא מסופק מינית, חסרה לי התשוקה, החשק,
הרצון להיות עם סיגל כל שנייה, אותו רצון ששרר בי יום ולילה
בתחילת הקשר. אני לא אוהב את הקול שלה, למרות שתמיד ויתרתי על
זה, עכשיו אני לא יכול לסבול את הקול הזה יותר. כשהיא מדברת זה
מעצבן, כשהיא גונחת זה מטריד, כשהיא לוחשת אני חושב על לדפוק
לי כדור בראש.
האוכל שהיא מבשלת כבר לא טעים, אני מתגעגע לאוכל של אימא,
לאוכל של אבא, לאוכל שתמיד אהבתי ותמיד אוהב. לא יכול להימצא
איתה באותו חדר, היא מסריחה ואף דאודורנט לא יעזור כאן. לא
אוהב איך שהיא מתלבשת, נעה, מדברת עם אנשים, לא אוהב את החברים
שלה, יותר נכון לא סובל אותם, הם כל-כך צבועים ופרימיטיביים.
הם עדיין חיים בעידן הקודם, חושבים שלהתחתן עם לא בתולה זה לא
מכובד.
אני לא אוהב אותה, אני שונא אותה.

וכשאני קורא את זה עכשיו, אני מבין שהיא לא אשמה בכלום. שום
דבר לא השתנה בה, היא הייתה כזאת מלכתחילה. זה אני. לפני ארבע
שנים, כשהכרנו באותה מסיבה, הייתי שיכור, שכבתי איתה ולא זכרתי
כלום מזה. לאחר מכן עדן גילתה, לא ידוע איך, ונפרדה ממני, מן
הסתם. אז הלכתי שוב למסיבה של בני, היא שוב הייתה שם ושוב
השתכרתי ושוב שכבנו שוב ושוב ושוב...
אחרי הפעם השלישית הבנתי שאולי כדי לנסות איתה בלי להשתכר,
אולי איהנה יותר, וצדקתי. נפגשנו, שכבנו ונורא התרשמתי ממנה.
הרגשתי שבגלל חוסר ניסיון או ביטחון היא ניסתה הכל. היא גם
הייתה דומיננטית, אהבתי את זה. בכל פגישה מחדש הייתה מפתיעה
אותי בכישוריה. היא הייתה שובבה ומסוכנת. לאחר כמה שבועות
הרגשתי שרק מין לא מספק אותה, היא רצתה שנהיה "כמו כל הזוגות",
כלומר שנלך למקומות, נבלה עם חברים שלה, עם חברים שלי וכו'.
וככה זה התחיל.
אני מרגיש שנגררתי בזמן כאב, היא הייתה מאוד פשוטה וחביבה,
בנוסף אהבתי את הקטע המיני. הרי עם עדן לא שכבתי. אני לא מאשים
אותה, היו לה את הסיבות שלה, אבל אחרי איפוק של שנה שלמה הסקס
עם סיגל היה כמו להוריד אבן כבדה מהלב, סיפוק אחרי שנה של
איפוק. כשאני חושב על זה עכשיו, זה מכאיב לי עוד יותר,
הבן-זונה שמתחתן איתה... שוכב איתה.
אני לא מאמין שאני עדיין חושב על זה... אז אחרי שהתחלנו "לבלות
בציבור" שום דבר לא עצר בעדה להכריז שאנחנו זוג. היו שמועות
שאני יוצא איתה כי עדן לא נתנה לי, וגם שהיא גנבה אותי מעדן.
שמועות... מה שאני מספר לך זאת האמת. אחרי שלושה או ארבעה
חודשים, לא זוכר בדיוק, התקשרתי לעדן. היא אמרה לי משהו שאני
לא אשכח לעולם: "אני לא רוצה לדבר איתך יותר אף פעם". אני חושב
שבאותו יום מול הטלוויזיה, הסיבה שלא באתי הייתה כי פחדתי
לשמוע את זה שוב. אני זוכר את זה כמו עכשיו, שכבתי על המיטה עם
הפנים לתקרה, אובד עצות. מה עושים אחרי ששומעים כזה דבר?
מתקשרים שוב? מתעקשים על שלך? או שנותנים לזה זמן? לא ידעתי
במה לבחור, נתתי לזה זמן, כנראה יותר מדי.
אחרי חצי שנה אבא שלה גילה שהיא יוצאת איתי וביקש ממנה הסברים.
מזל שהשמועה שאנחנו שוכבים לא הגיעה לאוזניו, אחרת הייתי מוצא
את עצמי בלי ידיים ורגליים.
החלו הדיבורים על חתונה, יותר נכון היא התחילה אותם ואני הייתי
עסוק רק באיך לצאת מהצבא. נשארה לי שנה אחת בחובה ושנה וחצי
קבע, חתמתי מראש כי עברתי קורס. חשבתי למה לא, נתחתן, אני אצא
מהצבא, אבא שלה יפסיק להציק לנו והכל יסתדר. ככה חשבתי, שהכל
יסתדר.
בחתונה שלנו היית, ראית שאבא שלה לא חסך גרוש, נראה לי כל מה
שחסך בחייו הוא בזבז עלינו. האולם היה אחד מהמפוארים, המנות
שהזמין עלו ארבע מאות שקל לאדם. הוא הזמין תזמורת רוסית-עברית,
אני אישית לא הייתי באף חתונה כזאת. תסכים איתי שהכל היה
מושלם.
ומה קרה אחרי החתונה? כמובן שטקס הסדין. אבא שלה לא הסכים
לוותר על זה, אמר שזה לא מכובד. בהתחלה נלחצנו אבל לאחר מכן
סיגל סיפרה לי שלחברה אחת שלה הייתה את אותה הבעיה והיא הצליחה
לזייף את זה. גם אנחנו זייפנו, אתה לא תאמין, תכננו את יום
החתונה על-פי המחזור שלה ואז לאחר החתונה הביוץ שלה היה בשיאו.
לא שכבנו, פשוט חיכינו עד שהסדין יתרטב ולאחר כמה שעות יצאנו
החוצה והראנו לכל משפחת-הפרימיטיביים.
כשאני חושב על זה, עם סיגל זה היה משהו מיוחד. לא הייתי צריך
לבצע החלטות, להיכנס לויכוחים (כמו עם עדן), מינימום מחשבה
הרבה תוצאות. אפילו על המחזור היא חשבה. היא לא הייתה
היפראקטיבית אלא שלטה בהכל, תחת הפיקוח שלי. כלומר, אם לא
הייתי אוהב משהו, הייתי צריך רק להגיד והכל היה מסתדר במקום.
יחסים מוזרים בהשוואה לעדן, איתה הייתי רב ונלחם ובמיטה היינו
סוערים, כלומר גם אני. סיגל, לעומת זאת, הייתה עולה עליי ו...
הייתי נהנה. סוג של סיפוק. מוזר, אבל עבד. אהבתי את זה פעם,
כנראה אני כבר לא אוהב את זה.
אני לא מאמין, אני מדבר איתך ועדיין חושב על החתונה המזוינת
הזאת. ככה זה כל השבוע האחרון, זה הגיע עד המצב ששאלתי היום את
הרופא שלי האם הוא יכול לעזור לי. הוא גיחך לאחר שסיפרתי לו
ונתן לי מרשם לכדורי הרגעה. חרא! לא משפיעים עליי. הם מרדימים
אותי ואז אני חולם על זה, אתה מאמין? זה יושב לי ממש עמוק
בתת-מודע.
שמעתי משהו... אני חושב שסיגל הגיעה, אדבר איתך בקרוב. ביי
בינתיים.

2←1
12.11.06
12:02

לא מספיק שאני לא הולך לעבודה כבר חודשיים וכל מה שאני עושה זה
חושב על החתונה של עדן, היום אני מוצא את זה בתיבת הדואר שלי!
אתה רואה את זה:
עדי ועדן מתחתנים!!!
נשמח שתבואו לחגוג איתנו
יום ה' כד' תמוז התשס"ו 10.7.07
ב"גני רשפון"
החופה תיערך בשעה 20:00
אתה רואה את הלבבות האלה? בא לי לשרוף את ההזמנה הזאת. היא
הולכת להתחתן, מאושרת ומלאת שמחת חיים, בעודי נרקב כאן עם
הסירחון הזה. למה? או אלוהים... אני ישבתי והסתכלתי על ההזמנה
הזאת וכל הדברים שאמרתי אז עלו בתמונות מולי. החיים שלי לא
שווים כלום ללא עדן. עכשיו בעודי מחזיק את פיסת הנייר שתהרוס
לי את החיים, אני מבין שהייתי דפוק, שלא חשבתי, לא הבנתי עד
כמה שהיא חשובה לי. עד כמה שאני רוצה אותה. זה כל-כך נכון, אתה
לא מעריך דבר עד שאתה מאבד אותו.
אני... אני... אני לא יכול אפילו לשבת. אתה רואה אותי מתהלך כי
הלב שלי בוער עכשיו. זה הכל בגלל... זה הכל בגלל בני הזה, שעשה
את המסיבה המחורבנת הזאת. אם הוא לא היה עושה אותה לא הייתי
מכיר את סיגל. גם סיגל אשמה, שיכרה אותי וסחבה אותי לחדר. זה
הכל בגלל אותו בן זונה שסיפר על זה לעדן, אם הוא לא היה מספר
היא אף פעם לא הייתה מגלה והייתי ממשיך להיות איתה עד היום. גם
אבא של סיגל אשם בזה, לחץ על סיגל עם כל הדעות הפרימיטיביות
שלו "צריך להתחתן" - דפוק! גם התינוקת הזאת, עכשיו אני לא יכול
לקום וללכת כי יש את עדן הקטנה והחמודה. הרסה לי את האפשרות
לבחור בטוב.
כולם! כולם! כולם אשמים והרסו לי את החיים... אני... אני...
אני... מצטער שאני בוכה... אבל... לא יכול להחזיק את זה...
כולם...
שנייה, אני... אני אחזור לעצמי. מצטער... אני רק מקנח את
האף... אוקיי... אני... אני מבין שאף אחד לא אשם... הכל באשמתי
בסופו של דבר. אני לא... לא יכול לקבל את המציאות.
חכה שנייה, קשה לי לנשום... או, זה עבר. אני חושב שהגיע הזמן
שאבין את זה ואפסיק לקוות לנס. אין אצלי נסים, אף פעם לא קרו
ולא יקרו. אני עם סיגל, עדן מתחנת. זאת עובדה. אני חושב
שפישלתי בגדול והעונש המגיע לי זה לחיות החיים באומללות מתמדת.

אני... קשה לי לנשום... אני מרגיש את הדופק שלי עולה... אני
חושב שמשהו לא בסדר אצלי... אני מרגיש את הדופק חזק וכל-כך...
מהר. אני... אני... מה קורה איתי... או... אני... אני נופל...

8
19.11.06
19:14

היי... אני לא יודע איפה להתחיל. הכל קרה כל-כך מהר שאני בעצמי
מבולבל. אני מרגיש כאילו רק לפני כמה דקות התעלפתי כאן.
כשפקחתי את העיניים על המיטה בבית-החולים, ראיתי הרבה פרצופים.
קודם כל הבחנתי בסיגל המסכנה, היא נראתה יותר גרוע ממני נראה
לי. כנראה לא ישנה או דאגה, לא ידעתי אז. כשהסתכלתי הצידה
והבחנתי באבי, כמעט קפצתי מהמיטה מרוב ההפתעה, מה הוא עושה פה,
חשבתי לעצמי. חזרתי להביט בסיגל שניסתה להגיד לי משהו אבל לא
שמעתי טוב והרגשתי שאני נרדם.
סיפרו לי שהתעוררתי כמה שעות לאחר-מכן והייתי כבר בהכרה. סיגל
הייתה לידי, כנראה כל הזמן הזה ובכתה בלי סוף. כשהתעוררתי
הרגשתי את היד שלי רטובה מרוב דמעות. היא ישבה לידי עם ראש
מורכן וניסתה לעצור את הדאגות שהתפרשו בדמעות.
חייכתי, הרגשתי טוב, אמרתי שלום והיא החלה לבכות עוד יותר חזק.
הרגשתי כל-כך טוב, אתה לא מתאר לעצמך. בפעם הראשונה מזה כל-כך
הרבה זמן הרגשתי שמישהו דואג לי, ממש דואג לי. ראיתי את זה
עליה. הדמעות לא פסקו לרדת ואני לא הפסקתי לחייך. היא בוכה,
משמע דואגת.
היא שאלה אותי איך אני מרגיש ומה כואב לי, עניתי לה שאני מרגיש
בסדר עכשיו והיא מיד החלה לבכות. משכתי אותה אליי למיטה
וחיבקתי אותה כמו שאני מחבק את עדן לפעמים, כשהיא לא מפסיקה
לבכות בלילה. הרגשתי שזה עוזר, סיגל החלה לנשום בקצב סדיר
ולאט-לאט הפסיקה לבכות. היא הסתכלה עליי ונתנה לי נשיקה. זאת
הייתה אחת הנשיקות שאני בחיים לא אשכח, אני לא חושב שמישהי
נישקה אותי ככה מתישהו. הרגשתי הכל. אתה מבין?
זה היה משהו מיוחד כזה, הרגשתי את הרכות שלה מתוך אהבתה ואת
הכעס שלה מתוך דאגותיה. הרגשתי את השפתיים שלה כל-כך נעימות
וטעימות שהופתעתי בעצמי, האם זאת סיגל שלי? היא אהבה אותי כמו
שלא אהבתי אותה לעולם. היא לא ישנה, לא אכלה ולא ידעה מה לעשות
כדי שאני אתעורר.
היא סיפרה לי שהרופאים קבעו שהיה לי התקף לב קל. לא שאלתי מה
ההבדל בין קל לקשה, אבל אם ה"קל" שם אותי בתרדמת למשך מספר
שעות אז אני לא רוצה להכיר את ה"קשה". הרופאים ניסו למצוא, אבל
לא היו בטוחים. הם סברו להניח שההתקף נגרם מלחץ דם גבוה. אני
בדרך-כלל לא סובל מזה, אבל כנראה הכל הגיוני.
היא סיפרה לי שבטעות הגיעה הביתה בצהריים וראתה אותי שוכב על
הרצפה ללא הכרה. איזה מזל יש לי, אה? דווקא ביום הזה היא חזרה
הביתה בשעה מוקדמת. היא מיד התקשרה לאמבולנס והם הגיעו די מהר.
פקחתי את העיניים שלי אחרי שמונה שעות ואז שוב סגרתי אותן.
המילים שיצאו לה אחר-כך מהפה, השפיעו עליי. סיגל בדרך כלל לא
מבטאת את עצמה במכתבי אהבה או בברכות. גם בדיבור היא לא מבטאת
את עצמה, הפעם האחרונה שהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי הייתה
אולי לפני חצי שנה. בבית-החולים היא אמרה את מילות האהבה
והדגישה שאוהבת אותי יותר מכל בן-אדם אחר. וגם שהיא לא יכולה
לחיות בלעדיי. הימים האלה היו הימים הנוראים בחייה, בהם היא
חשבה שתאבד אותי לתמיד. היא אמרה לי שאין לה רצון לחיות
בלעדיי. כל הדברים האלו נאמרו ברכות ובאהבה. הרגשתי את זה
אצלה. היא הייתה כל-כך אוהבת ודואגת שלא ידעתי מה להגיד לה. לא
רציתי לשקר לה ולהגיד שאני אוהב אותה גם וכו'. אז שתקתי. לא
עניתי לה. היא נשכבה על החזה שלי ואני עצמתי את העיניים, ככה
נרדמתי על מיטת החולים בחיבוק עם סיגל.
נורא התרגשתי, אתה יודע, אפילו עדן לא אמרה לי דברים כאלו
כשהיינו יחד. בעיה אחת, אני לא יכול להחזיר לה את החום ואת
האהבה. אני שכבתי שם במיטה ודמיינתי לעצמי שאני מחבק... שאני
מחבק את עדן.

6
19.11.06
19:20

חזרתי. הלכתי לשירותים לשנייה. אז איפה נעצרתי... אה כן. יום
למחרת עדיין נשארתי בבית-החולים. התעוררתי כשאחות הביאה לי
ארוחת בוקר ממש לא טעימה. היה לי סנדוויץ' לא טרי על המגש
ואיזה מיץ. איכס. טעמתי ולא אכלתי. קמתי מהמיטה ויצאתי
למסדרון, ביררתי היכן המזנון והתקדמתי לכיוונו. הזמנתי
סנדוויץ' סלמון עם בצל ותה, הייתי מזמין קפה אבל אחרי התקף הלב
קצת פחדתי. בעודי לבוש בבגדי חולה, ישבתי והסתכלתי על כל
האנשים מסביב, הרחתי את ריח בית-החולים, הקשבתי טוב לכל מה
שקורה מסביב. הכל נשמע לי טוב, חדש, הרגשתי שנולדתי מחדש. אולי
לא תבין אותי, אבל אחרי התקף הלב אני מסתכל על הדברים קצת
שונה. זה היה שונה... שונה מאוד מכדורים.
כשלקחתי את הכדורים ידעתי, יותר נכון הרגשתי, שזה לא הסוף.
שמעתי על הרבה מקרים שאנשים ניצלים מזה ולכן עדיין היה סיכוי
להישאר בחיים. חוץ מזה, אני בחרתי לעשות את זה, לעומת התקף הלב
שבא אליי בפתאומיות. לא הייתי מוכן לוותר על הכל באותו רגע. לא
הייתי מוכן וכנראה... לא רציתי. עכשיו אני בטוח לא רוצה לאבד
את כל זה... לא נראה לי שווה לוותר על החיים. ישבתי שם במזנון,
עם הרבה אנשים מתרוצצים מסביב וחשבתי, היכן עוד אפגוש את כל
זה, היכן עוד אזכה לראות את כל מה שיש לנו בעולם הזה. חשבתי
שאני לא נמצא במצב כל-כך גרוע בהשוואה לאיזה איש צעיר שישב
לידי, מוגבל לכיסא גלגלים.
אני יכול לראות, לשמוע, להריח, למשש, להרגיש, ללכת, לגעת,
לרצות. הדברים הבסיסים האלה מוערכים רק בבתי-חולים. אתה מסתכל
על האנשים החולים, הפגועים, הזקנים ואומר לעצמך אתה עדיין חי.
וזה מה שהרגשתי באותו הרגע, מסופק. יכולתי לעשות כל מה שהתחשק
לי, מבחינה פיזית כמובן, לא הייתי תלוי לא במקל הליכה ולא
בכיסא גלגלים. הייתי אני.
אפילו חשבתי על תוכנית-ריאליטי חדשה, "חיים יפים". התוכנית
הייתה מיועדת לאנשים שנמאס להם לחיות. מכיר את אלה שבוכים שאין
להם כלום למרות שיש להם הכל? אז ככה, הייתי מזמין מישהו, מכיר
אותו מעט, מסביר לו על התוכנית שלי, מחתים אותו על כל מסמך
אפשרי כדי לא לקבל תביעות אחר-כך, עוצם לו את העיניים ומשאיר
אותו בחדר. לאחר כמה שניות הייתי נותן לו מכה חזקה באיבר החשוב
לו מכל, רגל או יד כדי לשבור לו את האיבר. כמובן שהוא היה בוכה
מתוך כאב, צורח מתוך בהלה, אבל הייתי משחק אותה אדיש. לאחר מכן
הייתי מאשפז אותו בבית-חולים והרופאים היו מסבירים לו את המצב
החדש. הוא היה מבלה חודש או אולי יותר עם גבס, ללא האיבר
שהתרגל אליו, וסובל. לאחר פרק הזמן אני מבטיח לך שהוא היה
מרגיש שונה לגמרי, להיות חודש מוגבל בצורה כלשהי תמיד משנה את
הראיה על החיים.
אם נמאס לך מהחיים האלה, אני מציע לך לעבור אולי התקף לב אחד
או שניים... סתם. אל. זה לא נעים ונורא מפחיד. אחרי שאכלתי
התחלתי להתקדם לחדר שלי כולי מחויך ושמח וכשנכנסתי הבטתי לעבר
אותו כיסא שישב בו אבא שלי אתמול. נזכרתי. ראיתי אותו. התקשרתי
מיד לסיגל אבל היא לא ענתה וסקרנות תפסה את מחשבותיי. רצתי
לאחות ושאלתי אותה האם אדם מבוגר ישב אצלי בחדר אתמול, כמובן
שאף אחת מאחיות לא זכרה. חזרתי לחדר, עדיין מסוקרן וללא מנוחה.
האם אבא שלי ביקר אותי?
כשסיגל הגיעה היא התנפלה עליי משמחה, ראתה אותי מחייך, הולך
ובקיצור חוזר לעצמי. היא הביאה לי עוגיות ומתוקים שאהבתי. היא
החלה שוב לבכות ולי לא היה כח לזה יותר. ניסיתי להרגיע אותה
מהר ולגשת ישר לעניין. זה לקח קצת יותר זמן ממה שציפיתי.
בהתחלה היא שוב אמרה לי שהיא מאוד אוהבת אותי ואז החלה לספר
איך היא הרגישה כשמצאה אותי שוכב שם על הרצפה.
ליטפתי אותה וניסיתי להרגיע, וכשהיא שתקה סיפרתי לה שכשפקחתי
את העיניים שלי ראיתי את אבא שלי. היא הסתכלה עליי מוזר ולא
אמרה דבר. הבנתי ישר, הזיתי את זה. אבל המחשבה לא עזבה אותי
כל-כך מהר. המשכתי לחבק אותה ולחשוב מה אם הוא היה מבקר אותי?
מה אם הוא היה בא ודואג לי כמו שסיגל דאגה לי? האם הייתי מעריך
את זה או שהייתי שולח אותו לעזאזל?
אתה יודע, זה יישמע מוזר, אבל למרות שאני מחזיק טינה נגדו,
הייתי רוצה לראות אותו בוכה במקום סיגל. הייתי רוצה להרגיש שגם
אם הוא רחוק ממני, ברגעים כאלה הייתי רוצה לראות אותו דואג,
אפילו סובל מרוב דאגה.
בכל מקרה, באותו יום באו ביקרו אותי הרבה אנשים. העמיתים שלי
מהעבודה סיפרו לי שמנהל המחלקה שלי מאוד מחכה לחזרתי, יש הרבה
פרויקטים בארץ ובחו"ל והלחץ רק גובר. אחוז האכפתיות שלי לעבודה
התקרב לאפס, הנהנתי לו עם הראש וקיוויתי שיסיים לדבר כמה שיותר
מהר. הם סיפרו לי כמה סיפורים מצחיקים שקראו בחודש הזה ואני
אימצתי לעצמי חיוך דבילי ורק חשבתי, האם אבא ישמע על ההתרחשות
או לא.
אחרי שהלכו, סגרתי את העיניים וניסיתי להיזכר באותו רגע שראיתי
את אבא שלי. הוא לבש משהו ממש לא יפה, איזה סוודר ירוק כהה
וג'ינס ישן ועל זה מעיר עור. אף פעם לא ידע להתלבש, כנראה בגלל
זה ראיתי אותו ככה. היה לו מבט עייף ודאגני, הוא ישב כאילו
ציפה למשהו, חיכה... שאני אתעורר או... למשהו אחר. ככה ראיתי
אותו ואז הבנתי שבעצם ככה גם הייתי רוצה לראות אותו אם היה כאן
לידי. אני בחיים לא אסלח לו.

רצון
2.12.06
20:54

כשאני יושב בבית אני תמיד נזכר ביוני, זוכר אותו, יוני-מקרוני,
הייתי קורא לו ככה עם עדן, תמיד היינו צוחקים על הרגליים הדקות
שלו. הן היו כל-כך דקות עד שכל תנועה חדה, ככה לפחות היה נדמה
לנו, הייתה גורמת להן להישבר. המקרוני הזה היה כזה מוזר, אתה
פחות מכיר אותו כי לא היית בהקבצה שלי ושל עדן באנגלית. הוא
נראה כמו חנון קלאסי, פרצוף עגול, נמשים, משקפיים, חלש, היה בא
תמיד בשורט שחור, אותם מכנסי-שורט במשך כל התיכון. אפילו פעם
התערבתי עם עדן על זה, במזנון טפטפתי עליהם קצת טחינה, יוני
חשב שזה בטעות ואז יום למחרת אני רואה אותו בא עם אותם
המכנסיים. אתה מאמין? זה עוד כלום, במשך שבועיים ראיתי את הכתם
הזה עליו. אחר-כך זה נעלם, מעניין אם זה בגלל הזמן או בגלל
הכביסה? כנראה שאף פעם לא נדע.
בכל מקרה, היוני הזה התגייס והצבא דפק אותו, חבל על הזמן, הוא
סיים תואר ראשון במכונות ושמו אותו באיזה תפקיד לוגיסטי, בשפה
שלנו אפסנאי. פגשתי אותו פעם באיזה מחסן והייתי בשוק, דיברתי
איתו קצת ואז הוא סיפר לי שהוא לוקח חל"ת - "חופש ללא תשלום",
חופשה מהצבא כשהפז"ם לא דופק. בדרך כלל לוקחים את זה כדי לנסוע
לחו"ל להרבה זמן או משהו כזה. אחרי חודש אני פוגש חבר שלו
ושואל אותו איך יוני? איפה היה? והוא לוקח אותי הצידה ואומר לי
בשקט שהוא לא נסע לשום מקום. הופתעתי, שאלתי אותו אז למה לקח
חל"ת חודש וחצי? ואז אותו בחור מבקש ממני לא לספר לאף אחד
שיוני בבית. עמדתי שם ולא הבנתי מה פשר העניין. הבן אדם לוקח
חודש וחצי חופש כדי להיות בבית?
כמובן שהלכתי ליוני, חשבתי אולי קרה משהו. הוא הופתע לראות
אותי ואני הופתעתי מהעובדה שהוא בריא ושלם. נכנסתי לבית שלו,
הוא עשה לי סיבוב, יש לו בית של ארבע קומות. הוא הכניס אותי
לחדר שלו, באותו רגע הייתי המום מכמות דפים זרוקים בחדר. אני
חייב לתאר לך, הדפים היו בכל מקום, על הרצפה, על המיטה, על
השולחן, ליד החלון, פשוט בכל מקום. שאלתי אותו למה כל הבלגאן
הזה אז הוא אומר לי שהוא כותב. שאלתי אותו מה זאת אומרת, אז
הוא סיפר לי שבתיכון הוא התחיל לכתוב סיפור והסיפור התגלגל
לסיפור ארוך, אפילו אולי לספר קטן. בזמן הלימודים שלו הוא
הזניח את הכתיבה שמאוד אהב ובצבא אין לו את התנאים לממש את
החלום. עכשיו אתה מבין? הוא לקח חודש וחצי חל"ת כדי לסיים את
הכתיבה. זה עוד לא הכל, כדי לזייף את הנסיעה לחו"ל הוא היה
צריך לקנות כרטיסים. אתה מאמין עד כמה שהבן-אדם הזה היה נעוץ
במטרה? האריך את השירות שלו בחודש וחצי, בזבז את החל"ת, קנה
כרטיסים והכל כדי לשבת בבית. התיישבתי בזהירות על המיטה שלו
בעודי בודק שלא מעכתי אף דף והסתכלתי עליו. הוא חייך ואולי
אפילו היה מאושר.
לעומת זאת, אני מסתכל על עצמי, שכבר מספר חודשים יושב בבית, לא
עושה דבר, ללא כל מטרה מבזבז את הימים שלי ומה הלאה? הלכתי
לפסיכולוג אתמול, תראה לאן התדרדרתי, פשוט הייתי חייב להתייעץ
עם מישהו. חשבתי אולי יכוון אותי, אבל הוא סיבך אותי רק עוד
יותר. סיפרתי לו בקצרה מה שעבר עליי בחודשים האלה וסיפרתי לו
שאני לא עובד עכשיו ואני יושב בבית. ואז הוא שאל אותי מה אני
אוהב לעשות? עניתי לו שאני אוהב להסתכל בטלוויזיה, לשחק
באולינג, ללכת לבית קפה, ועוד. הוא קטע אותי באמצע ושאל אותי
מה אני באמת אוהב לעשות? לא הבנתי את השאלה, אז הוא הסביר לי
שהוא מתכוון לסוג של תחביב שמסמל אותי, שישמח אותי ויעשה אותי
מאושר. אחרי שהוא שאל אותי התמקדתי בו ודי צחקקתי. לא הייתי
מרוכז כבר בשאלה שלו, אלא היו דברים הרבה יותר מעניינים מזה.
דבר ראשון הנעליים שלו היו מלוכלכות, כאילו לא צחצח אותם במשך
שבוע לפחות. המכנסיים היו לא מגוהצים והחולצה נראתה מאוד
משומשת. אבל הדבר שצחקתי בגללו הייתה החננה באף שלו שזזה קדימה
ואחורה בכל פעם שלקח נשימה דרך האף. בהתחלה צחקקתי קצת, אחרי
זה שמתי את היד על הפה שלי כדי למנוע ממנו לראות את החיוך שלי
ואז פרצה ממני כל ההיסטריה כשהחננה נפלטה החוצה. לדעתי עוד אף
אחד לא צחק אצלו כל-כך הרבה בפגישה, הוא הופתע ולא הבין למה
מטופל יושב ומתפקע מצחוק.
הוא גירש אותי מהמשרד העטור שלו ואני נסעתי הביתה. כל הדרך
צחקתי דמיינתי שוב ושוב את הרגע בו החננה עפה אל הרצפה כמו פגז
של תותח. אבל כשהגעתי הביתה הצחוק נרגע ושוב התיישבתי מול
הטלוויזיה. רק אז חשבתי קצת על השאלה שלו והתחלתי לסרוק את כל
החיים שלי. בילדות הייתי טוב בלימודים, אהבתי כדורסל אבל לא
לקחתי את זה למקצוענות, אהבתי לשיר אבל לא ניסיתי להתקבל לשום
חוג או להקה, ניגנתי בחליל אבל לא השתתפתי באף אירוע או תחרות
כישרונות. לפעמים אני ועדן היינו יוצרים מפלסטלינה כל-מיני
יצורים אבל זה לא נחשב לתחביב, רצתי טוב בשיעורי ספורט אבל לא
הלכתי לקבוצה אתלטית שהייתה לנו בבית-ספר. אז מה עשיתי בשנות
צעירותי? על זה אני חושב כבר יומיים. מה שמטריד אותי עוד יותר,
אני לא מבין מה אני עושה עכשיו. אני חושב שאיבדתי את מסלול
החיים שלי, בבית-הספר הכל היה שגרתי ולא היה לי הרבה מקום
לברוח אליו. עכשיו אני חופשי ואין לי מה לעשות. אז שוב
טלוויזיה, שוב בית קפה, זה מה שאני?
אחרי התקף הלב הרגשתי שחזרתי לחיים, הייתה לי תקווה או יותר
נכון הרגשה שעכשיו הכל יהיה בסדר. חזרתי לסיגל, לעדן החמודה
והקטנה, אבל האופוריה נמשכה בדיוק שבוע. כשהשגרה חזרה גם
ההרגשה של ריקנות חזרה. הלוואי שהייתה לי סיבה להישאר בבית,
הלוואי שהייתי יכול לעשות עם עצמי משהו.
לדעתי אני נמצא במצב יותר גרוע ממה שהייתי קודם. לפני כמה
חודשים לא רציתי לחיות, אז חשבתי לעצמי שאפשר לפתור את זה
בפשטות, לסיים עם זה. עכשיו אני רוצה לחיות, אתה מבין, אני
רוצה את החיים שלי. אולי לא כמו שהם אבל אני רוצה. הרצון לחיות
נולד בי מחדש אחרי כל מה שעברתי, אבל מה אני עושה עכשיו? כדי
לחיות כמו שאני רוצה אני צריך להרוס את כל מה שנבנה במשך ארבע
השנים הללו, החיים שלי צריכים להשתנות. לעבור שינוי דרסטי בגיל
עשרים וארבע נשמע לי מפחיד.
לכל שינוי יש תוצאה. דבר ראשון הייתי מתפטר מהעבודה ומאבד את
המשכורת שרציתי כל חיי, המשכורת שנותנת לי את האפשרות לא לחשוב
פעמיים לפני שאני קונה דבר. הייתי נפרד מסיגל, מאבד אותה ואת
עדן ונכנס למשפטים ארוכי טווח של גירושין, כשבנוסף הייתי חוטף
איומים מצד אבא שלה שירצה לרצוח אותי, הרי גירושין... זה לא
מכובד. הייתי מוצא דירה חדשה, כנראה ישנה ולא מטופחת, כי רק
כזאת אוכל לשכור כאשר אאבד את העבודה. הייתי מוצא עבודה חדשה
בה אני באמת הייתי נהנה ואולי הדבר האחרון אבל החביב ביותר,
הייתי משכנע את עדן לא להתחתן... שזה לדעתי כבר לא כל-כך
אפשרי. כמובן שאחרי שאהרוס לארוסה את החיים היא בטוח לא תרצה
אותי בחזרה כל-כך מהר. היא לא הייתה מתחתנת בקלות ראש, היא
מסובכת, אם היא איתו אז יש להם משהו. אז אצטרך לכבוש את ליבה
מחדש ומה אם היא לא תרצה? מה אם אחיה כל החיים שלי בהרגשה של
פספוס? מה... אשאר באיזו דירה זרוקה כל חיי. אני בטוח שכשבני
יבוא ויספר לי שהוא מאושר אני ארצה לדקור אותו.
אז המצב הוא די פשוט, או שאני ממשיך לחיות את החיים שלי כמו
שהם היום או שאני מחליט להתחיל מחדש. המצב פשוט אבל הבחירה היא
זאת שמעמיסה עליי, אני לא יכול לקום וללכת, זה לא אני. וכמו
שאני לא מצליח להגיע לאף תחביב כבר יומיים, לעשות את הבחירה
הזאת ייקח לי עוד הרבה זמן. אני די רגיל לחיות את החיים האלה,
להתעורר עם הסירחון, לטפל בילדה, לא להיות מסופק, לשנוא את
העבודה, להתלונן לך ולמשוך את זה ליום הבא. אני כנראה לא אחיה
את החיים כמו שאני רוצה. אני תמיד אקנא באנשים שמסתפקים במעט,
תמיד אקנא באנשים שלא פספסו את ההזדמנות שלהם להיות מאושרים
בכל דרך אפשרית. אני תמיד אשנא את עצמי על אותו לילה שהלכתי
למסיבה של בני ושכבתי עם סיגל. אשנא את הבחירה שלי לא לספר
לעדן ואשנא עוד יותר על זה שפגעתי בכם.
אני מקווה שעדן הקטנה תחייה את החיים שלה כמו שהיא רוצה ולא
כמו החיים יסדרו לה את זה. חבל שאני בגיל עשרים וארבע רואה איך
החיים שלי יראו. הייתי משנה הרבה דברים.

אולי בגלגול אחר
24.1.07
20:54

איך אומרים, צרות באות בצרורות. ובכן, זה נכון. עליתי בשבעה
קילו מרוב שאני יושב ואוכל מול הטלוויזיה. נראה לי שאני מכיר
את כל הסדרות שמשודרות בארץ ובעולם. התחלתי לדרג בכל מיני
אתרים את הסדרות ואת העונות שלהן. תחביב לא רע, לא? אחרי
שגיליתי את זה הגיעה אליי בשורה עוד יותר משמחת, אני מפוטר. אף
אחד לא מחכה לי יותר בעבודה. לא ציפיתי למשהו אחר, אני לא נמצא
בעבודה יותר מארבעה חודשים. הגיוני שהם ימצאו סיבה חוקית לפטר
אותי.
סיפרתי על זה כמובן לסיגל, היא הופתעה ונכנסה להיסטריה שלוותה
בצעקות, הליכות על המקום והאשמות נגדי, כמובן. עד כמה שאני
אגואיסט ולא חושב על העתיד, לא חושב עליה, על עדן. שאני
אגוצנטרי, לא רואה מה קורה מסביב, לא מעריך דבר ועוד הרבה
דברים כאלה. לא ידעתי מה לענות כי אולי הסכמתי בסופו של דבר.
אז חייכתי. היא הלכה לכיוון החדר שלנו וטרקה את הדלת. אני
המשכתי לאכול סנדוויץ' שהזמנתי ולראות את הסדרות ששכרתי
בבלוק-בסטר. לאחר שעתיים בערך היא יצאה, כבר יותר רגועה, עם
פנים מנופחות ואדומות. ידעתי שהיא שוכבת ובוכה בחדר לבד, פשוט
העדפתי לראות טלוויזיה. הגעתי לפרק נורא מותח, אז המשכתי ולא
שמתי לב איך הזמן עבר.
היא אמרה לי שהיא רוצה להתגרש. באותו רגע הבנתי שסיגל רצינית.
התקרבתי אליה על הספה ושאלתי אותה למה. למרות שידעתי את
התשובה, רציתי לשמוע את זה ממנה. היא אמרה שהיא אוהבת אותי אבל
היא סובלת איתי כמו שאני סובל איתה. שיקרתי לה שאני לא סובל
איתה אבל היא המשיכה להגיד לי שאני לא אוהב אותה ולא דואג לה
ושאני לא מתאר לעצמי את כל מה שהיא עברה בחודשים האלה. כל זה
התלווה בדמעות עצובות של בחורה צעירה שכל מה שהיא רצתה זה בעל
אוהב.
הרגשתי רע. לפתע הבנתי שהגזמתי. אמרתי לה שאני לא רוצה להתגרש
ושאני אוהב אותה, אבל היא סירבה להאמין. היא אמרה לי שאין לי
מה לדאוג בקשר לאבא שלה. הייתי מופתע שהיא מדברת על זה בכלל,
ישבתי מולה ולא האמנתי שהיא באמת רוצה להתגרש. היא התחילה לדבר
על עדן והכל, אבל אני כבר לא הייתי מרוכז בדבריה. תמונות של
חיי הקיפו את ראשי ולא יכולתי להתעלם מהם. היא סבלה איתי, אני
זה שגרמתי לה לסבול ועשיתי את זה בכוונה? בגלל שאני לא הייתי
מאושר אז גרמתי לה לא להיות מאושרת? יכול להיות שאני באמת
אגואיסט?
אני לא יודע. היא נראתה לי פגועה ושבורה באותו רגע. כאילו כל
החודשים האלה היא השקיעה בי, בנו. היא לא ויתרה על אף רגע
איתי, לא ויתרה עליי כשניסיתי להתאבד, כשקיבלתי את התקף הלב.
כששיקרתי לה והסתרתי ממנה דברים, היא האמינה שאנחנו יכולים
להיות יחד. זה מדהים! לא שמעתי על נשים כאלו והנה סיגל שלי,
כבר לא, עושה את כל זה ואני יושב לי בסלון עם סנדוויץ' מול
הטלוויזיה ונותן לה לבכות ולדאוג בלי שאראה לה שאכפת לי.
חשבתי שאולי יום למחרת זה יעבור, אבל היא התעקשה ולא רצתה לדבר
על זה יותר. היא לא ביקשה ממני שאעזוב, היא ידעה שאני אעשה את
זה בלי שתבקש.
מוזר שמה שרציתי לעשות ולא העזתי לעשות התגשם ביום אחד, אני לא
מסוגל לעכל את זה. יום אחד הפריד בין החיים הרגילים שלי לחיים
החדשים, והיום הזה הגיע. פתחתי את העיתון והתחלתי לחפש דירה,
בעודי מנסה להבין איך זה קרה. רציתי ולא העזתי, וכשזה מגיע
כמתנה משמיים אני אובד עצות. אז אמצא דירה ואמצא עבודה חדשה,
מה הלאה? אני... אני מבולבל. איבדתי את הכל תוך יום אחד... זה
כל-כך מפחיד.
אולי לא תבין אותי, אבל אני לא בטוח שאני רוצה את זה עכשיו.
אני חושב לדבר עם סיגל, אבל לא יודע איך. מה אגיד לה? שאני
אשתנה? הרי אני יודע שזה יימשך שבוע, אולי חודש... ואז הכל
יחזור לעצמו.
בכיתי אתמול כמו תינוק וישנתי על כרית רטובה. מזמן לא בכיתי,
כי לא הייתה לי סיבה. רק עכשיו אני מבין מה אני מאבד. רק עכשיו
אני מרגיש את זה שאין לי אף אחד... אף אחד. אין לי לאן ללכת
ואין לי עם מי לגור. אני אצא לרחוב ואף אחד לא יחכה לי בבית או
בעבודה. אף אחד לא יתקשר לשאול לשלומי או להציע לבלות קצת זמן
יחד. אני אצא מהבית הזה ואני ארגיש כל-כך לבד בעיר הזאת, בארץ
הזאת, בעולם. בודד ואומלל שכל מה שאני עושה זה לפגוע באנשים.
לפגוע באנשים שכל-כך חשובים לי ואוהבים אותי. פגעתי בה כמו
שפגעתי בך ובעדן.
אני רואה איך החיים שלי זזים במסלול, אני אשכור לי דירה עלובה
ואגור לה בדד. אמשיך עם הסנדוויצ'ים והסדרות. הקילוגרמים רק
יעלו והבדידות לא תיעלם. בעוד כמה שנים לא אתעורר ואף אחד לא
ישאל היכן אני. אולי לאחר מספר ימים, כשאיזה שכנה תבוא לבקש
סוכר, יגלו שאני בדד במיטתי וכבר לא בעולם הזה.
כשהייתי בתיכון לא חשבתי שאגיע למצב כזה, לא חשבתי שאקנא
באנשים שאני צוחק עליהם. הלוואי והייתי יוני עם רגלי מקרוני,
הלוואי והייתי מסתפק במעט שיש לי, כמו בני, הלוואי והייתי יכול
לשנות את העבר.
להתאבד עכשיו מיותר לגמרי. אף אחד לא ידע על זה, אף אחד לא
ידאג. הפעם לא תהיה סיגל שתבוא ותציל אותי. אז מצבי גרוע מכל,
אין לי סיבה לחיות ואין לי סיבה לשים קץ לחיי. אז מה אני עושה
עכשיו? נולדתי לסבול? כנראה שכן.

המכתב
10.02.07

במשך ארבעת החודשים האחרונים הייתי נכנס לחדר הלבן ומקליט את
השיחות שלי איתך במצלמת מחשב. הייתי שומר אותן בקובץ ושולח לך
לאי-מייל, לאי-סי-קיו ולאמ-אס-אן. עדיין לא קיבלתי אף תשובה
אחת ממך, דור. ניסיתי כמה כתובות מייל, אבל עדיין לא זכיתי
למענה. אתה יודע, אומרים שאפשר להגיע לכל בן אדם דרך שישה
אנשים בכל דרך אפשרית. התייעצתי עם מישהו איך לאתר בן אדם אם
לא מצליחים לאתר אותו, אז הוא ענה לי שהדרך הכי פשוטה וזולה
היא לשלוח מייל לתפוצה ולבקש מאנשים להעביר אותו הלאה, בתקווה
שיום אחד שיגיע לאדם הנכון. הוא הזהיר אותי שאנשים בד"כ לא
מעבירים ומפחדים ממיילים, מן הסתם, אבל חשבתי לעצמי, אין לי
ברירה אחרת. אני לא רוצה לשכנע אנשים להעביר את המייל, אני
רוצה לספר להם מה קרה ואז שיחליטו בעצמם אם להעביר או לא.
רציתי לוודא שתקבל את כל מה שקרה לי אז כתבתי את כל מה
שצילמתי... וזה מה שיצא. זה המכתב האחרון שלי אליך, החלטתי לא
לשלוח לך יותר, במילא אתה לא עונה. אני בסך-הכל צריך את עזרתך
בדבר מסוים. עדן. אני זה תמיד על עדן. הבנתי שכל חיי היו סביב
הילדה הזאת. הבנתי שבלעדיה אני אומלל וחסר חיים. כל מה שעשיתי
כשלמדתי בבית-הספר היה סביבה וכנראה כל שאר החיים שלי אבלה
בלחשוב עליה. אני לא רוצה שחיי יראו ככה, אז חשבתי לנסוע אליה.
החתונה שלה מתקרבת ויש לי הרגשה כזאת שאני צריך לעשות משהו
אחרת... אני אבלה כל חיי בדירה הזאת ולא אראה אור שמש כמו
בשבועות האחרונים. חיי רק הולכים ומסתבכים ואיני רואה איך אני
יוצא מכל הבלגן הזה.
עד שהמכתב יגיע אליך, אם יגיע, הוא יעבור דרך הרבה אנשים. אין
לי עם מי לדבר או להתייעץ, פשוט צריך את הדעה של מישהו. אל
תכתבו לי אם אתם לא רוצים, תשלחו לי סמיילי אם אתם חושבים שאני
צריך לעשות את הצעד הזה, ללכת נגד כל היגיון, לארוז את המזוודה
ולנסוע לעדן.
ואם המכתב יגיע אליך דור, תדע שאתה היחיד שנשארת לי בעולם הזה.
מתגעגע.
romanov.guy@gmail.com

בקשה
15.10.06
12:02

היי, דור נכון? שלום. זאת סיגל. אתה זוכר אותי נכון? ראית אותי
רק פעם אחת, בחתונה שלי ושל גיא, אבל אני מקווה שאתה זוכר
אותי, למרות שזה לא משנה כל-כך... היי, שלום. אני... אולי זה
יישמע לך מוזר, אבל אני לא ידעתי שגיא מדבר איתך דרך המצלמה
הזאת. עקבתי אחריו. ראיתי איך הוא מקליט את המכתב, כלומר את
השיחה שלו, שומר את זה בקובץ ואז היה לוחץ כאן משהו על המחשב
וזהו.
מאז שעברנו לבית הזה, החדר היה ריק מדבר, אבל לפני חודש הוא
קנה מחשב ועוד כל מיני צעצועים בשבילו והפך את החדר הזה לחדר
פרטי. הוא הסביר לי שלפעמים הוא צריך להתבודד, להיות עם עצמו.
הבנתי אותו, גם אני לפעמים צריכה זמן לעצמי. אז בהתחלה הוא
העביר לשם את המחשב, אחרי זה קנה ספה ועכשיו הוא מתחיל לרהט את
החדר. אני מרגישה שהוא מתרחק ממני וכנראה זה נכון.
לפני קצת יותר מחודש הוא בלע כדורים, המון כדורים. מצאתי אותו
חסר הכרה ליד האסלה. נבהלתי, חשבתי שהוא מת. נכנסתי להיסטריה
ולא הצלחתי לחייג לעזרה ראשונה. ניסיתי להעיר אותו בכל דרך
אפשרית, אפילו שפכתי עליו דלי של מים, אבל הוא שכב כמת על
הרצפה בחדר השירותים. הגענו מהר לבית-חולים הקרוב והוא נכנס
לטיפול נמרץ. אחרי מספר שעות שחיכיתי בבית-חולים יחד עם הוריי,
הרופאים קבעו שיחיה, אבל יצטרך השתלת כבד. שאלתי מתי יהיה
הניתוח והרופא הסביר לי שיכניסו אותו לרשימת המתנה. בינתיים
עבר חודש ואין כל מענה, הרשימה ארוכה ולא מתקדמת.
הוא ניסה להתאבד, דור, אני לא חשבתי שכל-כך רע לו אבל עכשיו
אני בטוחה. כנראה הוא סובל איתי. ניסיתי לשאול אותו למה הוא
כל-כך סובל איתי והוא אמר להפסיק לדבר שטויות. שאלתי למה הוא
רצה להתאבד והוא לא ענה. הוא לא מספר לי דברים, הוא משקר לי
ולא רוצה להגיד לי מה מפריע לו.
הוא חזר הביתה לאחר האשפוז ולא דיבר. הוא ישב והסתכל בטלוויזיה
ואני, כמו מטפלת טובה, הכנתי לו אוכל ודאגתי לו, כאשר בתגובה
לא קיבלתי אפילו תודה. הסיבה שהוא ניסה להתאבד עדיין הטרידה
אותי, שמתי לב שהיום בו בלע את הכדורים הוא היום שמקועקע על
ידו. שאלתי אותו מה זה התאריך הזה לפחות אלף פעם, אבל כל השנים
האלה הוא סירב לספר לי. כזה הוא אהובי. מסתיר ממני דברים, מפחד
לספר לי את האמת.
הוא לא היה כזה בהתחלה, למרות שתמיד ידעתי שהוא סגור. השנה
הראשונה שלנו הייתה ירח דבש מוארך. הכל היה מושלם. גם כשנכנסתי
להיריון הוא דאג לי והבין אותי כמו שתמיד רציתי שבעלי יתנהג.
מותק קראתי לו. אבל משהו השתנה בצורה דראסטית שאני לא מסוגלת
להבין. שמתי לב לזה כשהתחיל להיות גס רוח אליי, היה מקלל מדי
פעם, צועק בלית סיבה, פחות נהנה איתי בבית, במיטה, הסתגר בחדר
שלו יותר ויותר זמן וכשרציתי להיכנס היה נועל את הדלת. כששאלתי
אותו מה הוא עושה שם אז היה עונה שזה לא ענייני. חשבתי שאולי
הוא... אתה יודע... לא שוכב איתי אז... אבל לא, אני כמעט בטוחה
בזה. ואז לאט-לאט הכל התדרדר לקראת השבעה-עשר בספטמבר בו מצאתי
אותו... אני זוכרת את זה כמו עכשיו... קשה לי לדבר על זה
אני... פוחדת שהוא יעשה את זה שוב.
כששאלתי, אחרי האירוע, אם הוא רוצה להיות איתי, הוא אמר שאפסיק
לשאול שאלות מטומטמות. הוא אף פעם לא ענה על השאלות האלה, תמיד
השתיק אותי או טען שזה לא קשור אליי. בכל מקרה, אני מרגישה
שהוא רוצה להיפרד ממני. אני... אני אוהבת אותו. אני לא יכולה
בלעדיו והוא... הוא הכל בשבילי. בהתחלה, כשרק נפגשנו אז במסיבה
ההיא, הוא התאים בדיוק לבחור שרציתי לפגוש, עם פני אציל, מבט
חודר, מראה סולידי, כשהסתכלתי עליו התאהבתי בו מהמבט הראשון.
חשבתי שכשיזדקן עדיין יישאר עם המראה האצילי כי כזה הוא.
חיברתי את זה לעובדה שבטח אבא שלי יאהב אותו, אבא שלי הוא בן
אדם מתוסבך. החברים שלי התחלקו לשתי קבוצות, אלה שהוא אהב
והרשה להביא הביתה ולאלה שהוא אסר עליי לדבר איתם. לפעמים
נדהמתי מאבא שלי, הוא היה שופט את החברים שלי על-פי הלבוש,
צורת דיבור ולפעמים אפילו על-פי המראה.
אצל אבא שלי הכל היה תחת שליטה, וגם אני. כשהבאתי את גיא הביתה
בפעם הראשונה, אבא שלי סרק אותו עם מבטו ולא אמר דבר. זה היה
מוזר, כי בדרך-כלל היה אומר מיני דברים מיד. כל הלחץ הזה כמובן
השפיע גם על גיא, לפני החתונה ואחריה.
אני חושבת... שהוא ניסה להתאבד בגללי. אני לא יכולה להפסיק
לחשוב על זה. קשה לי עם זה... אני... מתעוררת מסיוטים בהם אני
מקללת את עצמי וצועקת על עצמי. אני מאוד אוהבת אותו ואני לא
רוצה שיפגע בעצמו.
עבר כבר חודש ואני דורכת במקום. גיא מסתגר יותר ויותר בחדר
הזה, כדי להתכתב איתך כנראה. לגיא אף פעם לא היו הרבה חברים,
הוא סיפר לי רבות רק עליך. אני יודעת שהייתם חברים ממש טובים
מילדות ואז עזבת לארצות הברית. הבנתי שרבתם... שהשלמתם? נכון?

אני רוצה לבקש ממך שתדבר איתו, אני לא מצליחה לחדור לליבו. הוא
לא נפתח אליי אבל אולי אליך הוא ייפתח. אני יודעת שיש לכם
ילדות משותפת, הוא יספר לך, אני כמעט בטוחה בזה.

שינוי
10.11.06
9:53

לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לחברה מאוד טובה שלי וסיפרתי לה על
המצב. היא בת שלושים וארבע והסתמכתי על זה שיש לה ניסיון.
למזלי היא די הרגיעה אותי, אמרה לי שהיה לה את אותו מצב עם
בעלה, חוץ מזה שניסה להתאבד. היא סיפרה לי על כל המשברים שעברו
ואז הרגשתי הרבה יותר טוב, הבנתי שאני לא לבד בסירה הזאת,
לזוגות יש משברים ועוברים אותם. נולד לי חיוך והמשכתי להקשיב
לה. היא אמרה לי שאני צריכה לזעזע אותו. שאלתי אותה מה זאת
אומרת? והיא הסבירה לי שכל בן-אדם מתרגל לדברים מסוימים של
הבן-זוג, לדוגמא לקול שלי, למראה שלי, לצבע העור שלי. היא
המשיכה ואמרה שאם אחד מהדברים האלה נעלם בפתאומיות, הגבר יאבד
את זה ויהיה מאוד מופתע. הוא יסתקרן לדעת למה זה קרה וינסה
להחזיר את זה. שאלתי אותה מה אני צריכה לעשות כדי לזעזע אותו
והיא אמרה לי שאחשוב לבד, אבל בתנאי אחד שזה יהיה מזעזע ולא
לצד הטוב.
חשבתי כמה ימים אבל לא הגעתי לשום דבר. ואז חשבתי על עצמי, מה
אני הכי אוהבת אצלו ועלה אצלי רעיון. קניתי לי קרם גוף עם ריח
מאוד מסריח, בכוונה רציתי לזעזע אותו. ומרחתי את עצמי לפני
השינה בציפייה שלמחרת בבוקר הוא יבחין בשינוי. להפתעתי לא
הייתה שום תגובה ולא הבנתי איך זה הגיוני. באותו לילה מרחתי את
עצמי בפי שתיים כמות מיום לפני ונכנסתי למיטה. שום תגובה.
בבוקר חיבקתי אותו, נמרחתי עליו והוא פשוט לא הגיב לריח. אמרתי
לעצמי, סיגל יכול להיות שגיא איבד את היכולת להבחין בריחות. אז
בישלתי באותו יום וגיא הופיע במטבח לפתע בעודו מחמיא על הריח
המדהים.
התקשרתי לחברה שלי שוב וסיפרתי לה על גיא. היא אמרה שזה לא
הגיוני ושבעלה הגיב מיד. הייתי מאוכזבת מזה... דבר ראשון חשבתי
על הדבר הגרוע מכל, שלגיא כבר לא משנה איך אני מריחה, כלומר גם
אם יש שינוי הוא מקבל אותו ולא מנסה להתעניין למה זה קרה...
אדישות... מזה אני כל-כך מפחדת. רק שגיא לא יהיה אדיש. הוא
המשיך להסתגר בחדר. אני לא יודעת מה בראש שלו מאז שבלע את
הכדורים, אני לא יודעת איך אני מחזירה את הגלגל אחורה לאותם
ימים של ירח דבש בלתי נגמר.
דור, אני מבקשת ממך, תעזור לי, תדבר איתו, תשאל אותו, ותספר
לי. אני שולחת לך גם את מספר הטלפון שלי, אם תוכל להתקשר אליי
אני... מאוד אעריך את זה.

תודה
12.11.06
9:53

דור... אין לי הרבה מה להגיד רק... תודה. תודה שהצלת לו את
החיים. הרופאים אמרו שאם היה מגיע כמה דקות מאוחר יותר... אוי
אני לא רוצה לחשוב על זה.

נשיקה מספר שתיים
28.02.07
12:02

היי עדן, מה שלומך? זה דור, את בטח לא היית מזהה את הקול שלי.
ניסיתי להשיג אותך במשך מספר ימים אבל לצערי את לא חוזרת אליי.
אני... אני לא יכול להחזיק את זה יותר.
אני חוזר הביתה מהעבודה, כולי מוטרד מכל המצב הזה. את יודעת על
מה אני מדבר, גיא, כן גיא. אני מסתכל אחורה, שנים אחורנית ולא
יכול להבין איך זה התדרדר למצב שכזה. האם זה הגורל? האם זו
הדרך שמישהו שם למעלה בחר עבורנו? בחר עבורנו להעלים את כל
השמחה שהייתה בינינו פעם? יום אחרי יום אני חוזר, נכנס הביתה
וכל מה שאני רואה זה תמונות מהעבר. יכול להיות שזאת הייתה טעות
להוציא אותן מהמחסן, אבל מצבו של גיא כל-כך הטריד אותי עד
שרציתי לרגע לחזור כמה שנים אחורה ולהסתכל על כל מה שעברנו
יחד.
זוכרת את היום הראשון שהכרנו, אני ואת? אני הייתי בן חמש, נראה
לי, ואימא שלי לקחה אותי אליכם הביתה. אני זוכר ששיחקנו הרבה
אצלך בחדר בכל פעם שבאתי. היינו משחקים מונופול, קלפים אפילו
שיחקתי איתך בברביות. לא מאמין שעשיתי את זה... סתם, היה כיף.

מאוד אהבתי את התקופה שהורים שלנו היו חברים. לצערי הרב גם זה
נגמר, אבל גדלנו והריב שלהם לא השפיע עלינו יותר. היינו בני
עשר, אולי אחד-עשרה כשהתחלנו לטייל לבד. תמיד הלכנו לגן הזה,
זוכרת. שיחקנו תופסת, מחבואים אפילו שיחקת איתי כדורגל. לדעתי
הרגשת לא נעים שהכרחת אותי לשחק בברביות... לא משנה. זוכרת את
היום שהיה לנו מאוד משעמם ונמאס לנו מכל המשחקים אז עשינו את
הדבר הכי נועז לאותו הזמן? זוכרת. נישקת אותי. אחרי שתיים עשרה
שנים ואלפי קילומטרים רחוק ממך, אני עדיין טוען שאת זאת שנישקת
אותי אז בגן. לא משנה מה תגידי ולא משנה איך תנסי לשכנע אותי,
בסופו של דבר את זאת שנישקת אותי, עם הלשון... כן כן, כמו
שצריך. את שומעת אותי מחייך... אני יודע שתגידי שזה לא נכון...
לא משנה. האמת זה כן משנה, כי זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי,
והיא הייתה איתך.
מאותו יום אני חושב שהיחס שלי אלייך השתנה, אני חושב שאותו רגע
הכריע את העתיד שלנו. אולי זה נשמע ממש הזוי אבל... הנשיקה
הזאת הלהיבה אותי והתאהבתי בך. המשכתי להיפגש איתך בגן ולעשות
שטויות אבל כל פעם ציפיתי לקבל את הנשיקה-מספר-שתיים. לצערי
היא לא הגיעה עד היום. אני זוכר את היום בו לקחתי אותך הצידה
בבית-ספר אחרי לילה קשה שלא ישנתי כלל, ואמרתי לך מה אני
מרגיש. את הסתכלת עליי, חייכת ואז שינית את מבטיך למרחם. ריחמת
עליי, ידעתי את זה, ריחמת עליי כמו על ילד מסכן שהתאהב במישהי
שאין לו שום סיכוי להיות איתה. לא היית צריכה להוציא מילה,
בחיבוק שלך הבנתי הכל. נכנסתי לכיתה, לקחתי את התיק והלכתי
לגן, לבד. ישבתי וריחמתי על עצמי.
למרות זאת, המשכתי להיפגש איתך, עדיין בציפייה לקבל את הנשיקה
השנייה. ואז את יודעת מה קרה. הוא הופיע, גיא. יותר נכון
התחברתי איתו בזמן צרה, לא דיברתי איתו עלייך ולא סיפרתו אף
פעם מה קרה בינינו, פשוט ביליתי איתו את הזמן. גיא תמיד היה
בחור שלקח סיכונים וידע איך להלהיב. בשבילי... זה היה שינוי
דרסטי ומעניין. התחלתי לעשות דברים שלא עשיתי פעם, אולי חשבתי
שבצורה כזאת אזכה בליבך. לצערי גם זה נכשל, יותר נכון הבאתי את
זה על עצמי, הספיק פעם אחת לקחת אותו לגן וגיא נהפך לחלק מאוד
גדול מאיתנו. אני חושב על זה עכשיו, המצב היה ממש מעניין
בינינו, אני הייתי בשלישייה בעיקר בגללך ואת היית... בגללו.
מסקרן למה גיא היה איתנו? הרי הוא לא רצה אותך... לא משנה.
אח... איזה ימים, איזה זיכרונות... אז המשכנו להיפגש אחרי
הבית-ספר, בסופ"שים, בחגים... כמעט בכל אירוע שהיה אפשר
להיפגש... היינו מתאספים אצליך לרוב, אצלי לפעמים. ואז גדלנו
עוד, לי היו כמה חברות לא רציניות לגיא הייתה נראה לי חברה אחת
אבל לא להרבה זמן, ואת לעומת זאת היית מסתפקת בנו. מוזר. לא
היה לך חבר עד גיא, אה? לא משנה.
אני חושב על זה עכשיו, למרות כל החברות שלי ושל גיא, תמיד
נשארנו יחד. הייתי קורא לזה שטח של שלושתנו שהיה הכי בסיסי,
הכי יקר לנו והכי חשוב. למעגל הזה אפילו ההורים שלנו לא נכנסו,
היינו מספרים זה לזה דברים שבחיים לא יכולנו לספר להורים. ואם
היו יודעים שאנחנו משתינים יחד... זה נשמע מצחיק עכשיו, אבל עד
שהתחלתם לצאת עדיין השתנו יחד בשיחים של הגן כל פעם מחדש. אני
לא מאמין שלא התביישתי ממך, עכשיו אולי הייתי חושב פעמיים
מלהוריד את המכנסיים ולהשתין. חושבת שהיית עושה את מולי?
מצחיק, לא? שאנחנו בני עשרים ארבע ועדיין מדברים על זה... לא
משנה.
אז גדלנו והחלטנו לנסוע לטירת צלבנים בצפון. אני לא התלהבתי
במיוחד וגם גיא לא אבל את... כל-כך חייכת ונהנית, שלא הבחנו
בכלל במזג-האוויר החורפי מרוב קרני השמש שפלטת. זה היה טיול
מיוחד, שם החלטנו לכרות ברית ולחזור למקום הזה בעוד כמה שנים.
כולנו רשמנו על היד כדי לא לשכוח וחזרנו הביתה.
ידעת שלגיא יש קעקוע של התאריך הזה? הוא דיבר איתי דרך המצלמה
ו...

ציפור קטנה
28.02.07
12:07

כנראה שהמשיבון שלך יכול להקליט רק חמש דקות. הגיוני, אני
מקווה שלא יתפוצץ המקום בגללי... לא משנה. איפה נעצרתי...
אה... הקעקוע.
גיא דיבר איתי דרך מצלמת מחשב וראיתי שיש לו קעקוע... מתי הוא
עשה את זה? לפני שעזבתי לא היה לו את זה... למיטב ידיעתי היה
לו פתק עם התאריך שהחביא בתוך קופסת תכשיטים ושמר עליה בחדר.
התאריך... הפגישה... הייתה משמעות לכל זה, במיוחד אחרי מה שקרה
לאימא שלו. אני... אני לא רוצה להזכיר את זה כל-כך, אבל אני
חושב שאנחנו יודעים שהוא מאשים את אבא שלו עד היום הזה. תמיד
אהבתי אותה, אימא של גיא הייתה תמיד נדיבה, שקטה, מבינה ותמיד
חששתי שמתחת לפני השטח מסתתרת אימא נוראית. אבל טעיתי. היא
הייתה כזאת כל הזמן, והכי מעניין - עם כולם. לא משנה מי אתה
ולא משנה מה עשית, היא תמיד היית מתנהגת אליך כמו שהיית מתנהגת
לאחרים. אני חושב שגיא מאוד אהב אותה ואחרי שהיא נפטרה
בבית-החולים בגלל התקף הלב שקיבלה אחרי הריב עם אביו... הוא
השתנה. הרבה זמן עבר, אבל הכתם הזה נסחב איתו. זה היה קשה
בשבילו וקשה בשבילנו. הוא בחיים לא ישכח לאביו את הבגידה,
שבגללה אימו עזבה אותו לעולם אחר. גיא לא הבין איך אביו העדיף
איזה בחורה צעירה על אימו ושנא אותו כל-כך, שהחליט לעבור לגור
עם סבתא.
אני חושב שהתאריך סימל עבורו את הקיר שתמיד יכל להישען עליו,
משהו שכבר לא היה לו מרגע שמשפחתו התרסקה. אם אני הייתי
במקומו, הייתי יודע שיבוא יום ושוב ניפגש בטירה הזאת, כמו פעם.
אולי זה מה שהיה חסר לו. לצערי, התאריך שיישאר על ידו כל החיים
יסמל את היום בו החליט לסיים את הכל. מוזר לא? לאחר רגעים
כל-כך מאושרים בחיים שלנו, של שלושתנו... אחד מאיתנו מנסה
להיגמל מהחיים האלו. האם יכולנו להיות במקומו?
כשסיימנו את הצבא, התרחקנו, אבל עדיין היינו נפגשים מדי פעם.
מפני ששירתנו רחוק ועוד המון סיבות נוספות, הזמן שלנו היה עמוס
בדברים שונים לגמרי. עכשיו אני מתחרט על זה שלא הלכתי לצבא בכל
זאת, אולי הייתי עושה שירות קצר, אולי הייתי מקבל הזדמנות לשרת
איתך... כמו שגיא קיבל.
כשרק התחלתם לצאת... חשבתי לעצמי שזה הסוף. לא יהיה יותר את
השלישייה, אלא יהיה את שניכם ואותי, אוטומטית יצאתי
ממעגל-הקסמים. ולצערי כך זה היה. באותו יום שגיא התקשר להודיע
לי שאתם... אני אמרתי לו את המזל-טוב הכי קר שיכול להיות,
לדעתי הוא הבין שלא שמחתי לשמוע את זה וסיימנו את השיחה.
התיישבתי על הרצפה בחדר שלי והסתכלתי בתקרה. דמיינתי את שניכם
יחד מאושרים וקינאתי בכם. זאת האמת, לא יכולתי לשמוח בשבילכם,
זה... זה... דיכא אותי, ואולי הרגשתי שאני תמיד אהיה גלגל
חמישי. אחרי יומיים, נראה לי, התקשרתי לגיא ואמרתי לו מזל-טוב
כמו שצריך, אמרתי לו שאני מאוד מקנא בו ותמיד רציתי להיות
במקומו. הוא שתק... כנות היא דבר שקשה לשמוע. מאז לא דיברנו
הרבה, רק כשהיינו צריכים משהו אז היינו מתקשרים זה לזה. אחר-כך
את התקשרת להודיע לי את הבשורה המשמחת. אמרתי לך שאני יודע
וחזרתי על ה"מזל-טוב" הקר. גם את הרגשת את זה ודיברת איתי, כמו
באותו יום בבית-הספר אחרי שאמרתי לך שאני אוהב אותך. שנאתי שאת
מרחמת עליי ונותנת לי את ההרגשה הזאת שוב. אז הכל השתנה. יצאתם
לבד לעיתים קרובות ואנחנו... נפגשנו אולי שלוש... ארבע פעמים,
במשך כל השנה הזאת והפגישות היו... מה אגיד לך, הרגשתי מיותר.
השיחה הבאה שלנו לא הייתה משמחת. אני זוכר שחבר שלי הזמין אותי
למסיבה ולא יכולתי לבוא משום שחליתי. אחרי המסיבה התקשר אליי
וסיפר על המאורעות. זאת הייתה הפעם הראשונה שארגן מסיבה בביתו,
לכן התלהב כל-כך שסיפר לי במשך שעה את כל מה שקרה אצלו בבית.
הייתי עייף מלשמוע את הדברים המזעזעים שהיו שם וכשרציתי כבר
להפסיק אותו בצורה יפה משהו בדבריו נשמע לי מוכר. הוא הזכיר את
גיא. תחקרתי אותו והבנתי שמדובר על גיא שלנו. ואז...

סוף למעגל
28.02.07
12:12

שוב נגמר הזמן, מצחיק אה? טוב אז היכן נעצרתי? אה... בני. הוא
סיפר לי שמכר שלו גיא, שעשה איתו יחד את הטירונות, שכב עם
ידידה שלו. כששמעתי את זה הייתי בשוק. בני לא הבין למה תחקרתי
אותו, הייתי צריך להיות בטוח שזה היה גיא. התקשרתי אליו
ודיברתי איתו קצת, אחר-כך שאלתי עליך ועל מה הוא עשה השבוע.
והוא סיפר לי שהיה במסיבה של חבר שלו, בני, ושום דבר מיוחד.
רציתי להוציא את זה ממנו, שיתוודה בפניי, שיספר לי את האמת אבל
הוא... לא אמר מילה. מאותו רגע הבנתי שאני וגיא לא חברים יותר.
אחר-כך התקשרתי אלייך, עדן. לא רצית להאמין לי, צעקת עליי,
קיללת אותי ואז בכית לי. אני חושב שהאמנת לי ולכן היית כל-כך
בטוחה מול גיא כשהוא סירב להודות במשך שעה, כשישבתם בגן. רק
לאחר שבכית מולו הוא סיפר לך את האמת.
אחרי שנפרדתם, התקשרת וביקשת ממני סליחה על ההתנהגות שלך,
צפוי, וביקשת להיפגש איתי בגן. את הגעת עם הרבה כעס, עצבים,
אכזבה. כשהתיישבנו סיפרתי לך שאבא שלי אירגן לי לימודים
בארצות-הברית ושאני עוזב עוד שלושה שבועות. הרגשתי שלא היית
מוכנה לזה, אבל הייתי חייב לספר לך. המשכנו להיפגש בגן, היית
במצב לא טוב אחרי שעזבת אותו, אהבת אותו... את יודעת מה לא
הבנתי בזוגיות שלכם? את העובדה שלא שכבתם. הרי הייתם שנה שלמה
יחד ופשוט לא שכבתם... מוזר לי קצת... לא משנה. אני זוכר איך
ניסית להתגבר עליו... ניסית כל דבר, אבל כשהיינו נפגשים בגן
היית מספרת לי שאת מתגעגעת אליו, למגע שלו, לקול שלו. ואז, כמה
ימים לפני העזיבה, הצעתי לך לנסוע איתי ולשכוח מהכל. היית
מופתעת ומיד התחלת לשאול שאלות כמו... מה עם הצבא? מה עם
המשפחה שלך... למזלי חשבתי על הכל לפני כן. לאבא שלי היו
קשרים, אז היו בקלילות מקצרים לך את השירות והיית מבקרת את
המשפחה מדי פעם. אבא שלי היה מסדר הכל כדי שאני אהיה מאושר...
כלומר שאני אהיה איתך. אבל את... לא הסכמת. יכול להיות שידעתי
את זה מלכתחילה, אבל רציתי להאמין שאולי הנשיקה-מספר-שתיים לא
רחוקה כעת...
אז נסעתי עם הוריי והועמסתי בלימודים, בעבודה, בהסתגלות מחדש
ובסופי שבוע קשים, כאשר געגועים רבים חלחלו בי. עבר זמן והקשר
שלנו נעלם, אז הגיע היום עליו דיברנו, עליו חלמנו. התאריך היה
חרוט אצלי על השולחן החדש שאבי קנה לי, כך שהיום היה עמוק
בתת-המודע שלי. לקחתי חופש מעבודה, מלימודים, המצאתי לאבא שלי
תירוץ שאני חייב לנסוע רק ליום אחד ואחרי ויכוחים רבים הוא
הרשה לי. כשהגעתי ארצה למלון, יצאתי לבלקון חדרי, שהיה ממוקם
בקומות האחרונות ונדהמתי לראות שוב את הנוף של הארץ. כל-כך
התגעגעתי וכל-כך היה חסר לי, זלגה לי דמעה על הלחי. אני לא
אשכח את הרגע הזה בחיים. ובכן, התחלתי להתארגן לקראת הפגישה.
יצאתי מהמלון ו...

:-)
28.02.07
12:17

אני חושב שאני אשתגע מהמשיבון שלך... מצחיק. אז התארגנתי,
התלבשתי ויצאתי מהמלון. הזמנתי מונית לאותה טירה והתחלתי
לנסוע. לא קבענו על שעה מדויקת, אז אמרתי לעצמי שאגיע מוקדם.
לא ידעתי מה חשבתי באותו רגע, באמת, כאילו שכחתי את כל מה
שקרה. שכחתי את הבגידה, את השקרים, את הסירוב שלך, פשוט חזרתי
להיות אותו נער מתבגר עם התלהבות וחשק לראות אותך ואת גיא,
לכאורה שום דבר לא קרה.
עליתי לטירה ועשיתי סיבוב, היו הרבה תיירים מסביב אז עליתי
לגבעה כדי לקבל נוף פנוראמי יותר. ישבתי שם ואכלתי תפוח ואז
אגס ואז שתיתי מים... עבר זמן והחלטתי לשכב על הגב לנוח קצת,
ורק אחרי שראיתי את השמש שוקעת הבנתי שאני יושב כבר שעות על
גבי שעות בטירה מרוחקת בצפון הארץ ואף אחד מכם לא בא. נזכרתי
מיד בויכוח שלי עם אבא שלי, את המבחן שפספסתי, את הסיפור
שהמצאתי בעבודה כדי לעזוב הכל ולהגיע ארצה ו... כלום.
הבנתי שאתם לא תבואו, אז קמתי והתחלתי לרדת מהגבעה, כשלפתע
הבחנתי בך צועדת לעבר הגבעה. כל-כך שמחתי לראות אותך, את לא
מדמיינת לעצמך. בהתחלה נבהלת לראות משוגע רץ אליך וצועק את
שמך, אבל זיהית אותי מהר. את זוכרת שכמעט נחנקת מרוב שחיבקתי
אותך חזק? התיישבנו לדבר והרגשתי שאת מרגישה לא נוח עם זה.
שאלתי אותך האם זה בגלל שגיא לא נמצא ואת זוכרת מה ענית לי?
אני מתחתנת, אלו היו מילותייך ששברו לי את הלב. השיחה התפתחה
לנושאים מדכאים, המשכת לדבר על זה שגיא לא הגיע אז השלישייה לא
קיימת יותר, המעגל נהרס ואין אותו יותר. את יודעת כמה רציתי
לחטוף אותך באותו יום ולהביא אותך אליי הביתה לארצות-הברית?
כשסיפרת לי קצת על הבחור ראיתי את זה בעיניים שלך, התלהבת
ממנו. זה דיכא אותי. ואחר זמן מה אמרת לי שלום והלכת. לא ידעתי
מה להגיד כדי שתישארי, אבל את כבר לא היית אותה עדן שהכרתי.
נשארתי לשבת לבד מתחת לעץ וביליתי שם את הלילה. בבוקר נסעתי
חזרה למלון ומשם היישר לשדה התעופה. לא רציתי להיות בארץ יותר.
שנאתי אותה על השנים הכי יפות שלי בחיי, על הזיכרונות שירדפו
אותי במשך כל החיים שלי ועל זה שכל זה נגמר באכזריות רבה בגלל
אהבה, בגידה ושקרים. חזרתי הביתה והמשכתי במסלולי השגרתי ולא
עבר הרבה זמן עד שקיבלתי את הסרטון מגיא. הוא הקליט את עצמו
במצלמת מחשב ושלח לי פעם בכמה זמן, התכתבות מהסוג החדש.
בפעם הראשונה שראיתי אותו חשבתי שקרה לו משהו, הוא נראה חיוור
ועייף, לא מרוצה ומדוכא. כל מה שגיא אף פעם לא היה. הוא שלח לי
את המכתבים האלה ואני... לא עניתי לו לאף מכתב. לא יכולתי...
לא הייתי מסוגל... את היית צריכה לראות אותו, הוא סיפר לי הכל,
ממש הכל. בחיים שלי לא ראיתי אותו ככה. נראה נואש וסובל מאוד
כנראה לא רק במצב כזה. לאחר מכן נודע לי שניסה להתאבד, את
יודעת, אבל זה רק גרם לי לרחם עליו... עדיין לא עניתי לו. ואז
סיגל, אישתו, שלחה לי סרטונים בהם היא מבקשת שאני אדבר איתו.
לא רציתי להיכנס למערכת היחסים הזאת, כמו שלא רציתי לנסוע
לחתונה שלו. את יודעת שביליתי בחתונה שלהם פחות משעה? אני עד
היום לא מבין למה הגעתי לחתונה שלהם... הרי כעסתי עליו ולא
סלחתי לו... אמרתי להם מזל-טוב ואז הלכתי. זה היה טיפשי מצידי
להגיע בכלל, אבל כנראה פשוט הרגשתי סוג של מחויבות לגביהם...
את יודעת, בכל זאת חבר ילדות... לא משנה.
גיא עבר הרבה בזמן הזה, הוא ניסה להתאבד והכבד שלו נפגע, הוא
קיבל התקף לב כשצילם לי סרטון, זה היה מפחיד. אל תשאלי,
התקשרתי היישר לסיגל והרופאים הצילו אותו ממוות, סיגל מתגרשת
ממנו והוא עבר לגור לבד.
בגלל שלא עניתי לו, הוא חשב שכתובת המייל שלי לא נכונה ולכן
הסרטונים לא הגיעו אליי. את לא מאמינה מה הוא עשה, הוא הפיץ את
המכתבים שלו במיילים לכל העולם נראה לי בציפייה שיום אחד שיגיע
אליי. הוא ביקש לשלוח לו אם אני חושב שהוא צריך להגיע לחתונה
שלך... אז שלחתי לו, אני באמת חושב שזה נכון. לדעתי הוא כן
צריך להגיע... הוא בטוח ינסה לשכנע אותך לעזוב הכל ולהיעלם
איתו, אבין אותו, הרי אני רוצה לעשות את אותו דבר. חשבתי
לעצמי, גם אני אגיע לחתונה שלך, אין שום סיבה שלא אראה אותך
מאושרת, אם לא איתי אז... עם מישהו אחר. אני עדיין... אוהב
אותך ולמרות שאני שעצוב שאת מתחנת עם עדי, עמוק בתוכי אני שמח
שלפחות מישהו מאיתנו מאושר. אני מאחל לך המון מזל טוב וחיים
מאושרים.
אולי בחתונה שלך תהיה לנו הזדמנות להתאחד, שלושתנו, למען אותם
ימים נהדרים שאני בחיים לא אשכח.
...
...
ביי עדן.

לדבר
28.02.07
12:19

היי עדן, אני... לא יכול לעזוב את זה ככה. אני לא יכול להרשאות
לעצמי לחיות את כל החיים שלי בהרגשה של פספוס. הרי יום אחד
אתעורר בן שישים ומשהו ואתחיל לחשוב על החיים שלי. על הדברים
שרציתי לעשות ולא עשיתי, על הדברים שאני מתחרט עליהם וזה בדיוק
יהיה אחד הדברים שאני אשנא את עצמי בגללו. אני לא יכול לעזוב
את זה ככה, אני לא יכול לראות אותך מתחתנת מבלי שיצא לי לדבר
איתך, אני אוהב אותך ותמיד אהבתי אותך... אין אף אחת בעולם
שאני מרגיש כלפיה את מה שאני מרגיש כלפייך. החיים כל-כך
מסובכים ויש כל-כך הרבה אנשים בודדים בעולם הזה כי הם פשוט...
לא מוצאים את הבן-האדם איתו יוכלו לחיות את כל ימי חייהם. אני
מאמין שאפשר, עם בן-אדם נכון, עם מישהו שאוהב... תתני לי את
הצ'אנס... בבקשה...
באותו יום שעזבת אותי מתחת לעץ חשבתי שהחברות שלנו נגמרה. אבל
מה זה אומר בעצם? האם זה יכול להיגמר מתישהו? אנחנו אלה
שמחליטים מתי היחסים שלנו ייגמרו... ואני מחליט לא לסיים את
זה... כי זה מדהים מה שקיים בינינו, זה לא קיים אצל הרבה אנשים
בעולם הזה. אני אוהב אותך... אני רוצה... אני רוצה לבלות איתך
את שארית חיי ולכן אני יוצא עכשיו מהבית, נוסע לשדה התעופה,
אעלה על המטוס הראשון לישראל ואפגש איתך בכל מקום בכל שעה
שתוכלי... אני לא מפחד לקבל שוב "לא"... אני חייב לנסות ורוצה
שתתני לי צ'אנס... לדבר איתך.

לאתר הרשמי של הסיפור:
http://www.angelfire.com/blog/dima/ledaber.html