בחושך את עיניי פותח, בפחד אני את שמך צורח!
אני כואב, אני עצוב, אלייך אני כבר לא אשוב.
הגוף נחלש, נפשי צועקת: "חזרי אליי, תתני לי שקט!"
אך אין תשובה, אין מענה. את זה דבר לא ישנה.
וזה כבר לא יהיה כפעם, לבי בכוח לא יפעם.
נשבר הלב. אבדה תקווה. הלכת, עזבת. השארת דממה.
אני ביקשתי, התחננתי שרק תתני לי הזדמנות,
ואת אמרת "כשאין בי רגש, האהבה שלי תמות".
דמעו עיניי, אני נפגעתי. הרגשתי שהכל אבוד.
איך לא ראיתי, איך הייתי אטום כל כך למציאות?!
אני חזק, אני אצליח להתגבר למרות הכל.
ולעצמי אני מבטיח, לבי לנצח לא יסבול.
ולא עוד עצב, לא עוד בכי. אני המשכתי בדרכי.
הרחקת אותי ממך לנצח, כעת אני למען עצמי.
אני תהיתי על הרגע שבו הצער יחלוף,
הרגע בו ירד הגשם ואת הזיכרון ישטוף.
והנה שמש מבצבצת, הופיעה קשת בענן.
חיוך עלה, עבר הגשם, הלב יחלים לו עם הזמן... |