פתאום באמצע היום פגשתי אותה,
היא היתה כמו השמש או יותר נכון הלבנה
היחוד שלה היה המוזריות שלה
ההווה עברה היא רצה קדימה לעבר מטרה
ופתאום היא קלטה שמאחור היא שכחה
שכחה כל כך הרבה דברים שפעם רצתה.


בלי אויר לנשימה, בלי הכח ללכת
כשאין עוד כיוון ופתאום את נעלמת והולכת
במקום בו מצאתי את עצמי והרגשתי טוב
איבדתי את נשמתי בשביל להרגיש קרוב
עמוק בתוך עולם מבלבל אך בכל זאת מי אני שאוותר
יש מישהו גדול ששומר שם למעלה
מישהו שדוחף ומשגיח על מה שקורה הלאה
כשאת נעלמת אני מחפש כשאני נעלם...
את מוצאת את מקומך