[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאור גוטליב
/
שיחת טלפון

מהגעגוע המתסכל יצרתי איתך קשר. יש יאמרו זה לא המעשה הנבון
ביותר, אך הלב מדבר חזק יותר. רציתי לשמוע את קולך, לשמוע
שהכול בסדר. אתה חסר יותר משתכול לשער, והעניין מורגש.
אני לבדי, חושבת עליך כל רגע ורגע עד שנרדמת, מדמיינת מה מעשיך
בשעה זו ורק מקווה שגם אתה היכן שהוא, גם כן מתגעגע.

מרגע שהחלנו לדבר, הגעגוע ייאש והפך מריר. מהתוגה הוצאתי עליך
את המרירות שגדשה בי.
מסכן, זאת לא הייתה המטרה. רציתי לדבר, לא להסתכסך. בדין רגזת,
ומיהרת לחתום את השיחה. אני מתקשרת, וישר מטיחה בך אשמות על
שלא נמצא לצידי די הצורך. המרגיז שהסרתי מליבי כל מה שהיה
להגיד ברגע הנוכחי, ואתה דאגת לנער את האשמה ולהפילה חזרה
עליי. סחת שאני דוברת שטויות ועצבנית לחנם. ואני, כל שרציתי
מהשיחה מעט תמיכה ממך, לשמוע שאתה עדין כאן. מצפה לי.

אני באמת לבד. בעת האחרונה יותר מכל. קשה לי, אתה יודע.
לא, אתה לא יודע. אף אחד לא. אולי לשם שינוי תתחלף איתי, ותבין
ככלות הכול שאני לא סתם נוהגת כך.
אני רוצה חיזוק, התרפקות שלא הגיעה זמן רב, כבר לא יכולה לבד,
קשה להיות עצמאית, האחריות כבדה מידיי. בייחוד כשניבטת סכנה,
שאולי גדל ברחמי שקלול די-אן-איי של שנינו, מטעות של ממש.

איש לא יודע. לקחתי גלולה של אחרי, ורציתי להקיא. תסמין הלוואי
רע משסברתי. ככל הנראה בגלל שבזמנו היה חום גופי גבוה
מהסטנדרט, וחליתי בשפעת.
אולם הייתי חייבת, חייבת ליטול את הכדור. בל רצוננו הריון.
נכון?
אם כן אפוא רק אני עושה דבר בנידון? רק אני משלמת? דואגת?
בודקת?
העיקר אתה טוען שאתה כאן, ודאי. אז היכן היית כשכל זה קרה לי,
כשראשי הסתחרר, הבחילות תקפו לעיתים והחום רק גבר. היכן היית
כשבכיתי במיטה מכאבי התופת, כשהסתובבתי בבית חולה נפשית
ואיש לא שת ליבו אליי. היכן היית כשכל יום בדקתי אם הוסת
הגיעה, אם ניתן לבסוף להירגע.
היכן?

והיכן אתה עכשיו, כשחולף שבוע ועוד שבוע, הגרוע מכל נראה קרוב
מתמיד, והייאוש גורר בכי מר למיטה.
הזמן עובר, הביטחון מתמוסס והריקנות מציפה. איך אוכל לשמוח,
לצחוק, או בכלל, לחייך כשהכול כל כך רע?
איש לא מבין, לעולם גם לא. בייחוד אתה. הלוא, מדוע שיהיה אכפת
כשם שלי? זה אינו הגוף שלך, לא הצרות שלך. יש לך צרות גדולות
הרבה יותר, מובן. רק אל תגיד לי שאתה כאן, אל תשקר לי לפחות.
אני שונאת אותך, טוען שאתה לצידי כשאתה רחוק וכל שעושה לשאול
שאלה אכפתית פה ושם, לצאת ידיי חובה. אני צודקת? ברור שכן.

אני רוצה לעזוב, רע לי. היכן היציאה החוצה, אל העתיד הבטוח
יותר, שם לא היה לי אותך. לפעמים רק משתוקקת להניח ראשי על
הכר, לעצום עיניים חזק ולשכוח מהכל. זה לא קורה, דבר מזה.
אולי אעשה לכך סוף בעצמי, לפעמים האחריות נופלת ולא ניתן דבר
לעשות. הזמן לא עוזר, אין טעם לחכות.
אעשה זאת עכשיו ודיי. ואני בוכה, מהייאוש. אני עייפה וכואבת,
יותר נכזבת. אמרתי לך, לא? ממך ציפיתי ליותר, האדם היחידי
שנותר לי לצפות ממנו. אבוד, הכל אבוד. אתה, הם, היא, כולם.
נמאס, קשה להתאכזב פעם אחר פעם מחדש. העולם אפרורי כמו חורף
ללא סוף, רק טיפות מלוחות יודע להוריד מעיניי, לא קרני אור של
תקווה, לא ניחוח פרחים מעורר ולא חיים. כלום.

תן לי ללכת. לעזוב הכל, כאן ועכשיו. זה לא רק שאני יכולה, אני
רוצה.

אני עייפה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האם זה כל מה
שיש בחיים?/ האם
זו כל התכלית?/
אני מרגיש שקוע
בכלום/ נופל
לבור בלי תחתית/
כשאני במשבר/ כל
כך כל כך עמוק/
אלך להתבגר
ולהתגבר/ בבמה
חדשה - זה החוק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/6/07 15:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאור גוטליב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה