היא הנגטיב, התשליל של כל מה שהיה לי בעבר.
מה שהיה לבן - שחור. מה שהיה שחור - מסנוור בלובנו.
במקום לחלום עליה, אני מתעורר מסיוט שבו איננו מכירים,
ומעולם לא נפגשנו. מתעורר ונושם לרווחה.
הייתי רוצה לטבוע בה, לשתות ולעשן אותה.
היא מאמינה בי ולא מאמינה לי. אני עונה על שאלה בשאלה
ולא עונה על אף דרישה.
אני נמהר ופזיז - היא שקולה ומחושבת.
היא ילדה ואני איש, אני ילד והיא אישה.
אתה אני מאבד תחושת זמן, הן בטווח הקצר והן בספירת הנוצרים.
שנינו יחד מנסים לפתור משוואה בשני נעלמים, בלי מספיק נתונים,
בכתב חרטומים מרוח ומפותל. הסיכויים, ההיגיון, ההורים שלה -
כל הנסיבות נגדנו. על מה אפשר לוותר? איפה כדאי ואיך -
להתפשר, להשתפר, לנקוט צעדים דרסטיים במתינות.
שנינו רוצים בטובתי. האומנם? אולי אני רוצה בטובתה,
ואולי טובתה וטובתי סותרות זו את זו ואולי...
(אנחה) משחקי לשון לא יצילו אותי הפעם.
עליי להשתדל, להתאמץ באמת. לומר את האמת לעצמי
על עצמי ועליה, לומר לה את האמת עליה ועליי.

והאמת - מהי? אה הא! עוד משחק קטן ודי.
בעיות שרק אני יכול לפתור. אם היא תמשוך אותי מהביצה -
סופה להיגרר אחריי פנימה ולשקוע.
מה עדיף, לשקוע יחד או להינצל בנפרד?
יש דרך שלישית, אמצעית. לאחוז בשני צדי החבל.
אני שולח מסרים אל החלל החיצון וקולט כמו לוויין.
רק שעליי מוטלת גם מלאכת העיבוד -
להחליט מה לשמור ומה לזרוק, ואיך להשתמש בכל דבר
לטובתי, לטובתה, לטובת הכלל.
"החוק הראשון של מועדון קרב - לא מדברים על מועדון קרב".
טיילר דירדן. אליל נעורים מושלם - ובדיוני לחלוטין כמו כל
אליל.
כלום - זו התשובה להכול. מה השאלה?
אזמרגד. אז-מר-גד. מי היה מאמין? לא אני.
שאיפה - להחזיק טוב טוב בריאות, לתת לזה לחלחל...
נשיפה. ההההההה... איזו הקלה! ענן משייט, נחל מפכה.
"אתה כותב לי?" שאלה קשה ומורכבת.
אני. קודם כל זה, אחר כך כל השאר.
כותב. ודאי שאני כותב. אני כותב מעצם כתיבתי.
לך. השלב הסופי. האוקיינוס שאליו זורמות המילים.
"אתם אומרים שהעולם שמע מספיק שירי אהבה מטופשים".
פול מקארתני. כמה שהוא צדק, אינסוף הוכחות.
אני שונא אותך. כתבתי לך שיר שנאה מחוכם.
על דרך השלילה. הפוך על הפוך. נגטיב.

דצמבר 2006