ואיך שוב הגעתי למצב הזה?
עברה כבר שנה וחצי מאז, כל כך הרבה זמן שיכלו לקרות בו כל כך
הרבה דברים.
שנה וחצי שאני מקפידה לשנוא אותך ואת כל מה שאתה מייצג
ביסודיות מושלמת.
אני כבר בסדר, מתפקדת, שומעת עוד מוזיקה חוץ מדמייאן רייס,
הצלחתי אפילו להזדיין סוף סוף, אחרי שקרום הבתולין שלי כמעט
התאחה מיובש וייאוש...
ואיך מספיקה פגישה כל כך לא משמעותית כביכול, כדי להנחית אותי
על כנפי הדמיון ההרסני שלי? כל העבודה הזאת, כל השקרים ששיקרתי
לעצמי, הכול לשווא?
המבט הנוקב שלך הישר לתוך העיניים שלי, הנמרצות שבה אתה מדבר,
חוסר החינניות שבה אתה שותה, החיוך הציני שלך, האופן שבו אתה
מבטא את שמי.
איך אני מחזיקה את עצמי מלהפוך שוב לסמרטוט? אתה לא ראוי לכבוד
שבחורה כמוני תהפוך לסחבת ריצפה בגללך.
חולמת עלינו ביחד, דבר שמאז ומתמיד היה הרבה יותר חלום מאשר
מציאות, לא ייאמן שהאהבה הכי עזה שהרגשתי אי פעם הייתה כל כך
חד סטרית. בדיוק אתמול אמרת לי לעבור באין כניסה שלוש פעמים
כדי להוריד אותך בבית, חתיכת שיכור.
מתי תבין שמול הפרצוף שלך נמצאת אהבה שכל החיים אתה מתבוסס
באלכוהול, ורחמים עצמיים כדי למצוא?
כנראה לעולם לא תבין , אתה שקוע מדי בייסוריך, אתה מאוהב בהם,
לכן אין בך מקום לאף אהבה ממשית.
ואני? בתוך ה"כבר בסדר" שלי, מנסה לפנות כל החיים שלי מקום
לקצת אהבה. נופלת ונלחמת בנפילות.
אתה תמיד אומר שהמלחמות התישו אותך, אבל אתה נלחם בכלום -
בעצמך.
תצא לי מהראש כבר, אין לך מקום שם.
 |
