ונדמה שרק כמעט
לו חיכינו עוד מעט
היינו מתעטפים בחומו המלטף.
אבל החיפזון
שלח איתנו אור ראשון
לארצות קרות יותר.

וכמו הושטת יד רכה,
אל קליפה כזו לחה
מקור ומאור שנכבה כשסוגר,
ובצבעו המתכתם
אחזת ביד של ילד
בגוף שהתבגר.

אתה קולף בפראות
וקורע
את עטיפת המתנה
המיוחלת
שלא אני ולא אחר
היינו מגישים
בכזו פשטות כמו הטבע.

וכשסיימת המלאכה,
תתפנה לתענוג
צרוף,
צורב,
בגרונך הצמא
פולח בזהירות שלא לשסוע אף
שקיק
וכשאחד כזה בפה אתה יודע.

הוא מתנפץ לכל כיוון,
מעיר כל בלוטה
והמיצים פורצים כל סכר.
ואתה שר,
או שזה שוב הילד.
והוא מרטיב ומכסה כל רקמה
מיובשת
ובמורד גרונך טיפה זולגת
ובעודה גולשת,
מנחמת,
אתה יודע.

עסיס כזה פורץ
לתוך גרון המבקש:
"השקני מן המתוק מתוק הזה"
כל זיכרון מילדותך
גם הוא בשיא החוויה
מחזיר אותך אחורה
אל המשק
ואתה טועם.

את ריח הפירות האחרים
שנתנו מיד
ענקים
בצחוק משתעשע.
והתשלום לכל סוחר-
צביטה בלחי לא יותר.

והם אומרים: "סבלנות"
ומביטים הם
בעיניך התמהות
והפקוחות לרווחה
שני ענפי ריסים סוככים
בהן.

בדיוק אותן עיניים
המביטות בי זה הרגע:
"ראי איזה פלא
שאפלח גם לך אחד?"
ואתה יודע

היה שווה לחכות.