הרעיון לסיפור הקצר בא לי כשחיכיתי בתור להיכנס ודמיינתי את
עצמי הולכת לסמדר יערון שראיתי היום בפסטיבל תיאטרונטו ושואלת
אותה אם יש לה פלסטר כשלמעשה מה שאני באמת רוצה ממנה זה יחס
ותשומת לב. חוצפנית.
דמיינתי אותה מסתכלת עלי בפליאה ומחשבה מתרוצצת לה בראש ' איזה
מוזרה הילדה הזאת שבאה לבקש ממני, סמדר יערון, פלסטר. מה היא
לא רואה שאני קדושה? ' ואומרת "לא, מצטערת, אין לי פלסטר" .
ואותי דמיינתי עונה לה בקול רפה, עדין, מתחנף, ילדותי, רוצה
צומי, מתקטן לנקודה קטנה קטנה קטנה במרחב שלא להפריע "טוב,
תודה בכל אופן" ומחייכת חיוך אוהב סמדר יערון ושונא אריאל.
והגלגלים הגדולים והקטנים במוח מתרוצצים מהר לכל הכיוונים,
משתפשפים ונתקעים ונתקלים זה בזה במהירות של מיליון קילומטר
בשנייה שנשארה לי להמשיך לבהות בסמדר יערון אולי יהיה לה משהו
מעניין לומר לי אולי יהיה לי משהו מעניין לומר לה תירוץ קטן
עלוב לפתח איתה שיחה, משהו, אולי בכל זאת לקבל ממנה איזה פלסטר
כזה או אחר ואם לא פלסטר אז אולי משהו אחר ומהר כי...
נגמר כבר הזמן והסנטר הקטן נרעד והראש זז הצידה באיטיות פתאום
הכל נהיה איטי כל כך אפילו סנטרה של סמדר יערון נשמט והברה
מנסה לצאת מגרונה החוצה זה נשמע בערך כך "בואוהוווו,
אווהועואו..." העיניים שלי שולחות זוג ידיים ארוכות לאחוז
בשיערה הארוך. מהר לצלם הכל. מהר לצלם הכל, ה-הכל הכל כך איטי
הזה שנהיה כאן ומסביב חוץ מהעיניים של סמדר יערון שממשיכות
להתרוצץ לכל הכיוונים במהירות על אריאל שעדיין לא זזה מכאן
לעזאזל כי הכל כבר נהייה כל כך איטי פתאום חוץ מהעיניים של...
את השדון הקטן הזה פגשתי בערך בשנת 26 וחצי לספירה של ימי האין
אמא שלי, בדיוק הייתי באמצע חיפושים מתישים אחרי האחת והיחידה,
התור היה ארוך כאורך הגלות, כאורך מספר היהודים שיכולים להקיף
את כדור הארץ אם רק נעמיד אותם בשורה אחד ליד השני, אולי ששה
מיליון יספיקו אולי לא אבל כאורך המטר של התופרת שלי לפחות או
כאורך הזמן שלוקח לגבר אנס לאנוס מנקודת מבט של נאנסת (למרות
שהאנס גומר מהר בדרך כלל) ואם לא אז נסתפק לצורך העניין באורך
שערה של סמדר יערון השדון או של עינת, או רותם, אהובה, אפרת,
רונית, וכל הנשים הפוטנציאליות להיות אמא שלי שחיכו אצלי בתור,
או אם רק תגידי כן, מבחינתי כבר התקבלת.
"את מבינה? כל שעליך לעשות זה לחבק, מידי פעם להתעניין, לא
לפנק יותר מידי, אם אפשר, אז בכלל לא, את יודעת," אתכופף ואלחש
לך "הילדה לא רגילה לדברים כאלה שחלילה לא תביני אותי לא נכון,
שחלילה לא תעזי להכין לה תה או להציע לה את מיטתה זה לא נעים
לה הדברים האלה, את יודעת, היא לא רגילה לצורה כזאת לאופן הזה.
אבל אם את ממש מתעקשת אז אולי פעם בכמה זמן אם הפוני מסתיר לה
את הפנים תזיזי אותו הצידה בליטוף, תני לה נשיקה במצח וזהו".
"ילדה תפסיקי להתאמץ" אמרה המפלצת בלשכה "אמהות זה לא אסלה
וחבל על הטחורים שלך, להבא אל תאכלי בננות". למרות דברי
החוכמה, הילדה המשיכה והתאמצה להפריח עוד בועה, עד עצם היום
הזה, למעשה, כך הבנתי מדברי המשוררת שתמיד זוכרת להוריד את
המים באסלה בדיוק שנייה לפני שכל הטחורים יוצאים החוצה, בשנייה
שזה עדיין לא כואב ורגע לפני שהטחורים מתחילים לדמם בדיוק אז
ראיתי את השדון הקטן הזה ישוב על כסא בצד, ממש לא מעוניין
להיכנס לתור הזה, משחק בטחור קטן שנשמט על הרצפה מאיזה תחת.
אולי מתחת של עוד ילדה קטנה שהתאמצה או אולי סתם תחת של גבר
ולא חסרים גברים כאלה כאן בארץ המובטחת עם חריץ בתחת המציץ
וכך, לא פלא שטחורים בורחים החוצה. "בדרך הזאת אם אתה לא יודע
לטפל ולשמור על הטחורים שלך מה תעשה כשיהיו לך ילדים? חוצפן
חסר אחריות. חרא של אבא. טפו"
רצתי אל השדון הקטן הזה ככה, 'אמא, אמא תראי אותי, אני ילדה
גדולה' הילדה מרימה את הידיים הקטנות מעל לראש ו-אחת שתיים
שלוש, נדנדה "נד נד, נד נד, רד עלה, עלה ורד"
צחוק של ילד קטן ורצתי אל השדון הזה ככה, קרשים חומים ארוכים
מתפוררים על הרצפה בסטודיו, "מישהי התרסקה שם מהר תביאו פלסטר"

רצתי אל השדון הזה ככה "זו לא אחת יש שם שתים תביאו שני
פלסטרים" והקרשים הפכו לפסי רכבת דוהרת המביאה את אמאל'ה הביתה
בשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק כל יום שעת המוות שלי. כך קבע
הרופא הפסיכיאטר.
ברכבת המוות שלי רצתי אל השדון הזה ככה, "אמא, אמא, החול הזה
שכיסה עלינו אמא, הרוח נושבת עליו עכשיו, אמא ראיתי את האור...
אמא"
רצתי אל השדון הזה ככה וצרחתי "שדון, שדון שעל הקיר מי הכי רזה
בעיר?"
שדון נפלו ממני כל השכבות, שדון ראיתי את הפסים, ראיתי את
המוות, אני באה משם, שדון, קח אותי, קח אותי עכשיו שדון...
רצתי אל השדון שלי ככה ראיתי את האור בקצה המנהרה תמונה ואז
שחור שחור שחור סמדר יערון מחבקת אותי ושוב שחור.
רצתי אל השדון שלי ככה כשהשדון מתרחק ואני עומדת מול הדלת
מאחוריה מישהי עכשיו הורידה את המים, אולי אמצא שם אמא? עכשיו
תורי להיכנס, מאחורי מראה. אני לא מסתכלת. סמדר יערון שם בחוץ.
אולי יש לה פלסטר?


מוקדש לסמדר יערון מאת אריאל קונדור.