והוא שלך, תמיד היה, גם כשעזב כבר את הבית.
הוא בתוכך, חלק ממך, את מרגישה אותו בגופך.
והוא עדיין, לתמיד, יהיה אתך ולצדך, הוא בנך.
כשילדת בעצב, לא חשבת על העצב, כשילך.
וחוץ ממך איש לא יבין, מה זה אומר שהוא לא כאן.
כי הוא נלקח, שלא בצדק, כאבך לנצח לא יובן,
למישהו אחר,
שאולי עוד זוכר,
את רגעי האושר שלך, כשעוד היה אתך.
ואת לא היחידה, רבות האימהות שאיבדו בן מוצלח כל כך.
אבל מבחינתך את לבד, רק את והכאב שבך.
שנותר אחרי לכתו, אחרי שובו לאדמה,
שהיא אם כל חי, את היא אם הנשמה.
וחוץ ממך איש לא יידע, מה זה לאבד את בנך שאהבת.
אותו הבן, המיוחד כל כך, שאיבדת למצב.
את רוצה שישוב,
מחכה שיצטרף,
שיחזור לחייך, שתוכלי שוב לחייך.
אם מרגישה תמיד, את הכול תמיד זוכרת,
חיוך ראשון, מגע היד, כל זיכרון כמו אש בוערת,
ששורפת מבפנים, שחונקת בגרון,
מעיקה ועיקשת, כמו תקתוק השעון.
אימא את לא לבד, ולא תהיי עוד לעולם,
כי את חלק ממשפחה שנוצרה בשל מותם,
של הילדים שלא ישובו, של אלו שהלכו,
את חלק מאתנו, האימהות שלא ישכחו.
שיר שנכתב לאמו של עידן קובי ז"ל שנהרג בקיץ האחרון, במלחמת
לבנון השנייה
|
