פיצוצים נשמעו מכל עבר. הפחד עמד להתפרץ מתוכו בכל שניה קרבה,
אך הוא לא נתן לו. אסור לו לפחד כעת, עליו לחסום את ליבו.
"ימינה!" הוא שמע צעקה לא רחוקה ממנו. כל חבריו התגלגלו לצד
ימין, כמוהו. הכל כבר הפך להרגל. רק להשאר בחיים. הפיצוצים
המשיכו, והוא כמוהם. קדימה, לא לחשוב על כלום, רק להשאר בחיים.
הגבול לא רחוק, האויב ממתין שם, מנסה להרחיק אותנו עוד לפני
הגיענו. לא לחשוב, לפעול. השדה פתוח, חול מסביב, אבנים. הפצעים
בידו שורפים כאש החורכת את עורו, זועקים למים הקרים שיכבו
אותם. לא לחשוב, לחסום את הלב. טעות אחת והכל נכשל, עליו
להמשיך. הפיצוצים לא מפסיקים, כבר אין הוא מבחין בין התקפה
לבין הגנה. מחשבה אחת קטנה על הבית עלתה במוחו, זכרון קלוש
ורחוק. אסור לו להתפנק כעת במחשבות, עליו להמשיך עם היחידה. אם
הכל ילך כשורה הוא ישתחרר הביתה לחמשו"ש. הכל חשוך, הכוכבים
מאירים מעל והירח זוהר באור נוגה, אך אין הוא מעז להרים את
ראשו ולהביט. אולי יש שם חיים, בטוח יש. הם חיים שם בשלווה,
אולי הם אפילו צופים בנו ממש כעת ותוהים מה המטרה של כל זה? אך
אין זה הזמן למחשבות מסוג זה.
"קום!" שמע שוב את הצעקה המוכרת של המפקד. הוא התחיל לרוץ
ואיתו כל היחידה. הנשק מכוון. רק להשאר בחיים.
ואז, ללא כל התראה, פיצוץ נוסף, ממש לידו, ואור לבן, מסנוור.
הוא שמע את הצעקות של חבריו, אך לא יכל לראותם. הוא נפל בעצמו
ועצם את עיניו, אך פקח אותן כמעט מיד, הוא היה חייב להמשיך
לרוץ אחרי המפקד. עליו להשאר בחיים. הוא לא ראה את המפקד. הוא
הביט סביבו וראה את חבריו שרועים על הקרקע. הוא רצה לעזור להם.
מה עליו לעשות? הוא לא יודע לטפל בפצועים. אך אז הגיע רכב
החילוץ, מעמיס עליו את גופות הפצועים.
"הו, תודה לאל!" הוא מלמל לעצמו ועלה על הרכב, רק אז העז לעצום
את עיניו.
כשפקח אותן היה אור בחוץ. הוא שכב על משטח דשא קטן. הוא קם.
אמו היתה שם, לבושה שחורים, בכי פורץ מגרונה ודמעות זולגות
מעיניה על לחיה הרטובה כבר. היא ניסתה לספוג את הרטיבות עם
ממחטה לבנה, אך ללא כל הצלחה. אביו ניסה לנחם אותה, לחבק,
לאהוב. אך פניו הסגירו שגם הוא סובל ואין הרבה ממנו שהוא מסוגל
להעניק לה.
למה הם בוכים? הוא תהה. הוא ניגש לאמו, רצה להחזיק לה את היד,
לומר לה שמה שלא קרה, הסתיים עכשיו והכל בסדר. אך כאשר הושיט
את ידו היא פשוט עברה דרך גופתה של אמו. הוא הביט על ידו
בתהייה. מוזר, חשב, והניח את זרועו על כתפה של אמו כך שיוכל
לחבק אותה, אך ידו החליקה והוא נפל.
"מה קורה פה?" הוא שאל את האוויר. ורק אז הוא הביט סביבו.
קברים, כל כך הרבה קברים. לבנים, אפורים, שחורים, גדולים,
קטנים. כל כך הרבה. כיצד הגיע לכאן? מי מת? למה הוריו כאן? זה
מישהו שהוא מכיר? הוא התקדם לאט לאט, עובר דרך הקברים מבלי דעת
ואז נעצר לפני שלט קרטון קטן עליו רשום בטוש שחור "דון שוורץ".
באותו רגע הכתה בו ההבנה כפי שמכה הפטיש בסדן. הוא לא הצליח.
בגלל זה לא זכר כיצד הגיע לכאן, בגלל זה אין אף אחד רואה אותו.
ובעוד הרגשת הכשלון מפעמת בו הוא הביט על הוריו הבוכים על קברו
הטרי.
"אל תבכו" רצה לומר להם "אני כאן, אני לא מת באמת" אך הם לא
שמעו ולא נותר לו דבר יותר. הוריו החלו להתרחק ממנו מבלי לזוז,
נותרים גם הם רק זכרון. ואולי הוא הזכרון...
הוא הגיע למקום אחר. היה זה ביתה של רונה. הו, רונה שלו -
אהבתו הראשונה והיחידה. הוא עלה במדרגות לחדרה. היא היתה צעירה
ממנו בשנתיים, עדיין לומדת בתיכון. הוא כל כך אהב אותה. הוא
נכנס לחדרה, מפחד ממה שהוא עלול לראות. שם היא ישבה, על מיטתה,
מכוסה כולה בשמיכה, כהרגלה. הוא שמע את קול בכיה העצוב. היא
מעולם לא בכתה, לפחות מעולם הוא לא ראה אותה עושה זאת. כל כך
מלאת חיים, כל כך יפה. הוא הביט בהר העצוב, הרועש בשקט שנמצא
על המיטה הקטנה. הוא התקרב שוב וניסה לגעת. אך ידו פשוט החליקה
מעליה וקולות הבכי רק התעצמו.
"אל תבכי, ילדה שלי" הוא לחש לחדר. הוא רצה לחבק אותה, להגיד
לה איך לבו קפץ בכל פעם שראה אותה, כמה עיניה תמימות וכמה
טהורה היא. הוא רצה ללטף אותה ולנחם אותה ולומר לה שהיא הייתה
הניצוץ בעיניו והתקווה בחייו, אך עליה להמשיך לחיות, כי לה
ניתנה המתנה הזו, המתנה שנלקחה ממנו.
אז היא הורידה את השמיכה מעליה והוא ראה את עיניה האדומות
ופניה הרטובות. היא קמה מהמיטה בדיוק לאן שהוא עמד ועברה דרכו.
הוא עצם את עיניו. היא צעדה צעד אחד ואז נעצרה, עוצמת גם היא
את עיניה. כך עברו שתי שניות, עד שהיא יצאה מהחדר, פוקחת כדרך
אגב את עיניה הכואבות מבכי. דון התיישב על המיטה והביט סביבו.
נוצר כל רהיט, כל חפץ, כל גרגיר אבק בזכרונו. נוצר את הרגש
היחיד שהיה שלו, שהבדיל אותו מאחרים. הרגש היחיד שגרם לו
להמשיך... עד הסוף המר.
אז השתנה החדר. דון קם מייד. "לא..."הוא לחש. הוא לא רצה ללכת.
הוא רצה להשאר שם, עם רונה, לתמיד. גם אם אינה יכולה לדעת על
קיומו הוא ידע שמקומו איתה. אך הבחירה לא הייתה בידיו. החדר
הבא היה הגן שבו בילה את ימי ילדותו. הילדים שיחקו סביבו,
צוחקים ונהנים מבלי לחשוב, מבלי לדאוג. כה מופלאים, כה מדהימים
בחכמתם ובתמימותם. אם היה דבר כלשהו בעולם שהיה שווה את החיים
שלו זה אך ורק הם. כשיתבגרו הם יחוו כל מה שחווה הוא עצמו
ואפילו יותר. הם יאהבו, הם יחכימו והם יחיו את חייהם. עם הזמן
הם גם ישיגו שלווה ושלום לכל בני המין האנושי.
אז הבין דון. זאת המטרה לשמה הוא מת. אמנם זה אבסורד, המחשבה
שמלחמה תביא שלום, אך דרך הדור הזה, התמים והיפהפה, זה יכול
לקרות, וזה יקרה! האהבה תביא אור אחר. אותה אהבה שהוא חב
לרונה, אותה אהבה שהוריו העניקו לו והוא השיב ללא תמורה.
אז נעלם גם הגן והוא הרגיש כיצד ליבו מעופף, מרחף למעלה למעלה.
כיצד האור מתקרב אליו ונשמתו מעופפת למנוחת עולמים ולציפייה בו
היא תשוב לחבק, לאהוב ולהרגיש.