לפעמים באמצע היום אני נתקף בך, המציאות שמסביבי עוברת דרכי,
וכל מה שרציתי נשכח.
ועולה מתוכי דרישה אחת, כמיהה עצבנית אלייך...
סתם בלי הגיון, שתהיי פה לידי, ותצחקי איתי מסימפסון, ואח"כ
נפתח שיחת חולין על תנינים פשוקי לוע באוסטרליה, ואני ואת
חמושים באקדחי מים מרטיבים להם את היובש וצוחקים.
ואת תספרי לי על העולם, ואני אספר לך על ת"א, ופתאום בלי לדעת
למה, את תסמיקי, ואני אפהק ואת תנסי לשים לי אצבע בפה.
זה מוזר אבל כשזה בא לי זה לא כואב, זה יפה, זה חומר מקורי
שקיים אצלי בזיכרון, וזה עושה לי טוב, ושותל בי תקווה.
ואני נלחם בעצמי חזק לא להתקשר, אולי זה עוד לא הזמן.