"את היחידה שנשארה לנו," אמר לה אביה בקול שבור ליד מיטת
בית-החולים.

רק שעות ספורות קודם לכן, היא חזרה הביתה עמוסה בשקיות שהכילו
גבינות מסוגים שונים, וטרקה את הדלת.
הרחוב בחוץ היה חשוך וחסר-עננים. לפי מראהו בלבד, אפשר היה
לטעות בו ולחשוב שמזג-האוויר קריר, אך למעשה האוויר היה חמים
וכבד. לא הייתה רוח כלל, ולמרות העצים הרבים שעמדו שם, שום עלה
לא השתפשף ברעהו, והרחוב היה שקט.
השקט המתוח-משהו שבו נפרש הרחוב המחיש היטב את התקרבותו של חג
השבועות, שעמד להגיע בתום ימי-עומר חמים ומנומנמים.
מתוך הבית שליד שולחן השחמט נשמעו צעקות עמומות. אם היית מתקרב
מספיק מתחת לעץ האבוקדו הצעיר, יכול היית להבין את הצעקות:
"אתה לא הולך, וזהו!"
"אבל אמא..!"
"לא! זה מסוכן! ולמה דווקא עכשיו, לפני החג?"
"אמא, מה הקשר לחג?"
"לך תדע, הערבים לא רוצים שנשמח, אז הם פוגעים בנו בכוונה כשיש
לנו חגים! נכון שזה הגיוני, מאיר?"
אם גם היית מסתכל מהחלון ברגע זה בדיוק, היית יכול לראות אישה
כעוסה כבת-ארבעים, מחזיקה מגבת-מטבח בידה הימנית, שפונה לאיש
שרכון על מכונת-כתיבה. היית רואה אותו מרים אליה את ראשו
באיטיות, זורק מבט חטוף על נער עגלגל שעמד בפינת החדר, ואז
פונה אליה:
"האמת היא שאני לא בטוח שהפעולה הזאת... הממ... יכולה
להזיק..." ואז מרכין את ראשו בזהירות מבוהלת-מעט בחזרה למכונת
הכתיבה שלו. ניכר היה שהוא לא כותב כלום, אלא מרכין ראשו לצד
כדי לשמוע את המשך דבריה של אשתו.
"טוב... אתן לך ללכת הפעם, אבל תבטיח לי שתיזהר," אמרה האישה
לילד, ונשקה לו על מצחו.
רק אחותו הגדולה כמו לא הוטרדה כלל מן הוויכוח. היא הייתה
עסוקה בנסיון לקרוע עטיפה עקשנית במיוחד של גבינה צהובה. הנער
חטף רובה מפינת החדר ויצא מן הדלת בטריקה. אחותו הגדולה
התבוננה בו רץ מבעד לחלון המטבח, בתערובת של אהבה וקנאה.
בזמן שרידדה את הבצק במיומנות כשעה לאחר-מכן, הרגישה משהו
מדגדג את כף-רגלה הימנית. היא הסתכלה לשם בהיסח-הדעת, ולדאבונה
גילתה נדל כהה מתפתל על עקבה בחלקלקות.
היא שיחררה צרחה צורמנית, וקיפלה את רגלה בצורה אינסטינקטיבית.
האחות חיפשה סנדל בשביל להרוג את החיה, אך מין הרגשה פנימית
עצרה בעדה בדיוק באמצע המטבח. היא הסתובבה לאחור, והסתכלה על
הנדל. במבט שני הוא לא נראה לה כל כך מסוכן. למעשה, תנועותיו
נראו חסרות כל כיוון, כאילו הוא עיוור. היא נטלה צלחת מן
הכיור, הניחה אותה בזווית על הרצפה, וניסתה לשדל את היצור
חסר-האונים לטפס עליה, כדי שתוכל לשחרר אותו בגינה.
"מה קורה שם?" שמעה את אמה צועקת מהסלון.
"שום דבר," השיבה האחות בשאט-נפש.
היצור לא הסכים לטפס על הזכוכית השחרחרה שהציבה לו האחות, אז
היא לקחה מהכיור גם כף כסופה ודחפה איתה את הנדל בתנועות
נמרצות והולכות. לבסוף גופו של החרק לא עמד לו, והוא נקרע לשתי
חתיכות בין הכף לצלחת.
האחות נאנחה, זרקה את שני החלקים המתנועעים אל תוך פח הזבל,
הניחה את הכף והצלחת בחזרה אל-תוך הכיור, וחזרה למלאכת
הרידוד.
יום אחד עוד אלמד להסתדר עם החרקים האלו, היא חשבה לעצמה.
משהו הרגיש מוזר.
היא הייתה יכולה לשמוע נערה צורחת מן הרחוב. ועוד צעקה. ולפתע
התחילה לשמוע דיבורים מן הרחוב, למרות שעוד לא הבינה את פשר
המילים. לפתע, מילה אחת הצליחה להשתרבב מן הרחוב ההומה, דרך
השביל החשוך ותריסי העץ, אל תוך הבית. "עמי". אחיה.
נער מיוזע, קטן ממנה בשנה, התפרץ בגסות אל תוך הבית הקטן,
וביקש מהוריה לצאת בדחיפות, וללכת איתו.
היא נשארה לבד.