הוא ישב לבדו, מכונס בתוך עצמו בפינה של המערה התת-קרקעית שמצא
בטעות בזמן שהסתובב לבדו בחוץ.
הכל החל לפני שנה. מאגרי הנפט התכלו והמלחמה על הטיפות
האחרונות של משאב האנרגיה העיקרי, הזהב השחור, החלה. מלחמה
הזויה. מלחמה שמטרתה היחידה היא לשפר חיים של אנשים אחדים
במחיר השמדה המונית. מההתחלה הייתה המלחמה הזו מקור למוות. בני
האדם הרסו את הבית שלהם עצמם.
המלחמה נמשכה, ובכל חודש כדור הארץ שינה את פניו. פחות ופחות
אנשים נראה בחוץ ואפילו לשמש לא היה כוח להאיר יותר, או שכך
לפחות זה נראה. כדור הארץ לא נראה אז שונה... מהמאדים.
מאגר המים היחיד שנותר היה האוקיינוס האטלנטי, שהפך להיות
בגודל של הכנרת. מימיו מלוחים כדמעות ועומקו כעומק מחשבותיה של
תולעת. האדמה חרוכה ואין כל חי בחוץ. לא צמח ולא חיה.
היחיד שנותר הוא רוג', גם אם הוא אינו יודע זאת עדיין. הוא חי
בתקווה שמישהו שרד את הפיצוץ ההוא, רק אחד. גם אם אין זו אישה,
רק מישהו שיארח לו חברה עד ליום מותו. הרי כיצד יוכל אדם,
היצור החברותי ביותר עלי אדמות, לחיות לבדו עד לסוף ימיו?
רוג' קם מהפינה. הוא הלך לכיוון פתח המערה שעולה למעלה במין
מדרגות ללא צורה מוגדרת. הוא כבר שבועיים לבדו במערה. הכול כל
כך מייאש. הוא ניסה לצאת החוצה אתמול אך כל מה שגילה היה הכוכב
ההרוס, הבית השרוף ואוויר שאינו תקין לנשימה.
מה עוללנו? הוא חשב כשראה את המראה ההוא אתמול. מה
עוללנו... אך זה נחשב כבר לעבר, ואת ההיסטוריה לא ניתן להשיב.
רק לחזור עליה.
הוא התקדם במדרגות המוזרות. ככל שעלה למעלה, כך הפכה הנשימה
לעול וריאותיו החלו להשמיע קול מוזר. הפנים שלו הפכו כחולות
יותר בהדרגה, אך הוא היה חייב להגיע למעלה. חייב למצוא מישהו,
משהו, כל דבר חי! הוא הגיע למעלה והציץ מהפתח, עוצר את נשימתו
מרוב לחץ. שום דבר. הוא החל יוצא החוצה, מנסה לנשום אוויר
בכוח. ריאותיו חרחרו בקול מוזר. האוויר כל כך מצחין וסמיך, אך
הוא חייב, אסור לו לוותר, המוות מצפה לו בכל מקרה, השאלה איך
הוא יגיע ומה יקרה עד שיגיע.
הוא החל מתהלך, לופת בחזקה את בקבוק המים האחרון שנותר לו. לאן
הלך, הוא לא ידע, אך חוץ מללכת לא היה לו שום דבר אחר לעשות.
הוא הלך כל היום, כל חריץ, סדק ומערה שנתקל בו בדרכו היוו מקור
של תקווה, אור בקצה המנהרה האפלה ביותר שצעד בה בימי חייו. אך
כלום לא היה שם, אפילו לא שלדים, שכן כולם נשרפו והתכלו עם
הפיצוץ האטומי הנורא. האחרון. רוג' שרד רק בגלל מזל. הוא ברח
מהכפר שלו לפני שלושה שבועות, ניסה להציל לפחות את חייו, הנצר
האחרון למשפחתו, שכן כולם נרצחו בקרבות. כולם חוץ ממנו. הוא
מצא אז את המנהרה הזו. המנהרה הייתה כל כך עמוקה ומפותלת, עד
כדי כך שהקרינה  לא הצליחה להגיע לסוף המנהרה. עם זאת מזלו של
רוג' לא האיר לו פנים עד הסוף. לא היו במנהרה לא מים ולא חיות
אחרות. מה שהביא איתו מהכפר היה רכושו היחיד עלי אדמות וזה
הסתכם ב-15 קופסאות שימורים ו-3 בקבוקי מים. החרטה מילאה אותו
בעודו מביט מסביב. הוא היה צריך להביא איתו מישהו. כל אדם
שחייו חשובים לו יותר ממלחמות של אגו.
החושך ירד על פני כדור הארץ. הירח זרח באור קלוש, כאילו החליט
שאין יותר למען מי להאיר. רוג' החליט לחנות פה ללילה. אין כל
מחסה באזור ואם תבוא אליו חיה, הוא כל כך ישמח למראה יצור חי
שלא יהיה אכפת לו אם היא תטרוף אותו.
הוא נשכב על האדמה הקשה והיבשה ועצם את עיניו. היה לו קר. כל
כך קר. אפילו עם שלושת הסוודרים שלבש והמעיל עליהם. היה קול
רעם, אך לא נראה ברק. גשם החל לרדת כשוטף את האדמה מעל כל
שארית טינופת אנושית ותעוות בצע. אך רוג' דבק בחיים. הוא לא
יוותר עד שימצא אפילו רמז דק ביותר ליצור שקרוב למשהו חי.
במחשבה זו הוא נרדם והתעורר עם הקץ החמה הדהויה, רטוב כולו
ועצמותיו משקשקות מקור. נשימתו עדיין הייתה קשה עליו, אך
הרעשים מריאותיו הפכו להרגל והוא הפסיק לשים עליהם את ליבו.

כך צעד רוג' במשך ימים שלמים. רעב, צמא ומיואש. כל מה שהאמין
בו כבר לא נראה חשוב. כלום חוץ מלשרוד. אולי אפילו החיים כבר
אינם חשובים. אם הוא האחרון שנותר מה הטעם להמשיך לחיות? ובכל
זאת רגליו לא חשבו מחשבות אלא המשיכו לצעוד, ואילו רק למען
האנושות, שרק לפני שנה היתה הדבר היפה ביותר ביקום כולו.
הוא צעד וצעד. ריאותיו זעקו לחמצן, קיבתו זעקה למזון וגופו
כמעט קרס מחוסר אנרגיה ומנוחה. ובדיוק אז מראה מוכר האיר את
עיניו. הוא לא האמין. זה לא יתכן! האם זה...? האם...?!
הוא התקדם בצעדים זריזים שהפכו במהרה לריצה. הכוח המועט שנראה
שנותר לו הפך לאנרגיה טהורה שעוזרת לו להמשיך. אך הוא לא רץ
ולא מתקדם.
"לא!" יצאה צעקה צרודה מפיו ורגליו קרסו תחתיו "רק לא הזיה
נוספת..." הוא מלמל כאילו מישהו שומע אותו. הוא עצם את עיניו.
אם זה ישאר שם הוא יפחד שלבו יקפוץ מרוב אושר, אך אם לא הוא
היה בטוח שליבו ימות מצער.
רוג' פקח את עיניו והסתכל. האבנים היו סביבו, הוא היה במרכזם.
דמעות זלגו מעיניו. עדיין ישוב על הרצפה הוא הביט סביב.
סטונהנג'. המקום המסתורי ביותר על פני כדור הארץ. האבנים שרדו.
המקום המיסטי נותר עומד על תילו. בפעם הראשונה מזה חודש ימים
הוא הרגיש הרגשה מוכרת וטובה. הוא הרגיש בבית. קול בכי פרץ
מגרונו. אם ימות יהא זה במקום הזה, בין האבנים הללו. הוא נשכב
על הרצפה, דמעותיו המלוחות-מתוקות מרטיבות את פני האדמה היבשה
וחיכה לגורלו. אין עוד שום דבר שיש בידיו לעשות.
הלילה ירד שוב ועם היעלם אור השמש האחרון הופיע אור אחר. לא
אור שמש ולא אור ירח. לא, היה זה אור כחול בוהק, בוהק מדי
לעיניו הרגישות של רוג'. האור היה בכל מקום. הוא עצם את עיניו
שלא יכלו לסבול את האור הכואב. הוא ניסה לפקוח אותן אט אט
וכשסוף סוף הצליח להסתגל לאור ולפקוח את עיניו ראה מולו יצור
המביט בו קרוב מידי לפניו. רוג' נבהל ומיד קפץ על רגליו וצעד
אחורה, כמעט מועד על כלום. היצור היה מוזר, אך אצילי במובן
כלשהו. עיניו גדולות, ירוקות ובוהקות. צבע גופו סגול ומבנהו
דקיק וארוך, כמין מוט סגול בגובה שני מטר. אצבעות ידיו היו
ארוכות ומחודדות. הוא הזיז אותן, כאילו מדבר בשפת האילמים.
רוג' שם לב שלא היה ליצור ההוא פה, אך היה לו משהו כדוגמת
אוזניים בצידי ראשו הגדול יחסית לגופו.
רוג' הביט ביצור המום, לא מעיז למצמץ בעיניו. אלה בהחלט לא
החיים שציפה למצוא. מצד שני מה משמעותם של חיים בכל מקרה?
החייזר עדיין שיחק באצבעותיו, ואז כיווץ את עיניו, משהו שהיה
דומה לצמצום העיניים בזמן חיוך והושיט את ידו לרוג' כמחכה
ללחיצת יד. רוג' נדהם. החייזר עמד שם, מושיט את ידו לשלום
ומחייך, מחכה לתגובה של רוג'. רוג' היסס, אך אז חייך ולחץ את
ידו של החייזר. הוא הרגיש את רוחו מתרוממת. אולי הוא כן יחיה.
הוא הבחין שגם גופו מתרומם. הוא עולה לחללית ענקית. הם ישמרו
עליו שם, הם יחקרו אותו שם. הוא ינציח את האדם לנצח. שם.