דני התעורר לתוך כיתה ריקה. ריקה מזרים לפחות, ליאת עדיין
הייתה אתו. לא נראה שחלף הרבה זמן, שעה, לכל היותר. אבל זה כבר
הרבה אחרי ההפסקה והוא היה חייב לחזור לשיעור. הוא שלח מבט
מפוחד לרגל שכריאל הניח עליה את היד, מצפה לראות אותה שבורה
ומרוסקת והופתע לראות אותה שלמה. הוא נעמד ובדק שהסימן האדום
מוסתר טוב מאחורי המכנס וניסה ללכת. זה כאב, אבל לא משהו שהוא
לא יוכל להסתיר או לתרץ. ליאת בחנה אותו, שתקנית כבדרך כלל.
הוא צעד מחוץ לכיתה והיא אחריו, שומרת שהוא לא מושך תשומת לב.

כשדני הגיע לרחבה מאחורי המגרש הילדים כבר התחילו להתפזר. זה
היה סוף יום וכולם רצו בחיוך לכיוונים שונים. ניאל המדריך עוד
עמד שם כמה רגעים, מסיים בדיוק להדריך כמה תלמידים מתקשים
והבחין בדני שהחל לצעוד בצעד בטוח ומהיר אליו, הוא לא יכול
לרוץ עדיין.

"המדריך! אני מצטער על האיחור!" עד שדני הגיע אליו ניאל כבר
עמד לבדו והתלמיד האחרון רץ לשער הקרוב. הוא לא טרח לענות, רק
הנהן בחוסר סבלנות. "המדריך, אני יודע שזה לא מחובתך, אבל אולי
תוכל לומר לי על מה התאמנו היום ומה צריך לעשות?" למרות שדני
ידע שזו כנראה מטרה אבודה, הוא לא היה מוכן ללכת בלי לנסות;
אבל זה הגיע כמו שהוא צפה את זה: "בשביל מה זה טוב דני? אתה לא
תבין חצי ממה שאני אומר ולא תצליח לעשות כלום", גועל או חוסר
סבלנות נמהלו במשפט, "אולי כדאי שתתרכז במקצועות העיוניים, שם
לפחות יש לאנשים כמוך סיכוי".
ובזה ניאל פשוט השאיר את דני ברחבה וצעד חזרה לתוך הבניין.