בוקר. קר לי. קפוא לי. אף פעם לא היה לי ככה קר, פותחת עיניים,
גבר זר ישן לידי.
שיט, עוד פעם גבר זר לידי.
הוא די יפה האמת...גם ישן מצחיק ,ראשו טמון בין ידיו, שיערו
קצת ארוך מכסה את מצחו, בדוק נרדמה לו יד ימין, הוא לגמרי שוכב
עליה.
אתמול בלילה הוא שכב עליי ,שכב איתי, משך בשיערי, צבטתי אותו
מאחור ,זה מדליק אותי לצבוט מאחור בזמן שהוא חודר, הוא יורד,
מלקק, הפה שלו כל כך חם, האיבר שלי רותח  ואז התקלחנו, אז
שכבנו  שוב.
אני יוצאת למרפסת ,כבר לא כל כך בוקר בעצם, אחרי צהריים
,והשמיים כבר לא כחולים ,שעת ערביים בניו יורק זו השעה הכי יפה
,השמיים סגולים, השמש מציצה בין הבניינים, פס כתום עוטף את
ההדסון, אותי.משהו עוטף אותי.
"בוקר טוב לך" הוא לוחש לאוזני.ידיו עוטפות את מותניי ומלטפות
את בטני .
אוףףףף, מה זה לא בא לי בולשיט רומנטי גם ככה אני בבאסה
שהזדיינתי איתו, לא שאיכפת לי להזדיין ,אני אוהבת להזדיין,
אחרי 4 שנים עם אורי מגיע לי להרגיש גבר אחר, טוב ,גברים אחרים
,אבל מה זה משנה.
פשוט שונאת לערבב זיון חד פעמי עם רומנטיקה ,אם זה סטוץ אז
שישאר ככה לא צריך לנסות להרגיש נאהבים עוד פעם לכמה דקות רק
בשביל לספק את יצר הבדידות.
אני שונאת לספק את יצר הבדידות.
"הנוף שלך מדהים, פונה ישר לנהר "
תמיד הייתי אלופה בשיחות חולין.
"כן ,אני יודע, זה מטורף, לקח לי 4 חודשים עד שמצאתי דירה
נורמלית בעיר הזאת, את יודעת איך זה"
"זאת ניו ג'רזי שם, תמיר?"
מזל שגם לאחיין שלי קוראים תמיר אחרת בחיים לא הייתי זוכרת,
למרות שהוא ממש חמוד.

הכרתי אותו באוטובוס בדרך מבוסטון לניו יורק ,דיברתי עם אמא
שלי בטלפון כשפתאום גבר חמוד מסתובב, מסתכל עליי וצוחק.
ישר ידעתי שהוא ישראלי. רק ככה מזהים ישראלים בניו יורק, אם הם
צוחקים כשאת מדברת עברית, לא משנה עם מי ואיפה ,ואם מצאת חן
בעיניהם אז  הם גם יפתחו שיחה על זה.
"מדבר עברית? אמא נדבר אחר כך, יש פה ישראלי חמוד"
"היי אני תמיר" הוא מתיישב לידי.
יש לו מבט עמוק בעיניים, כאלה שלא מוצאים אצל כל אחד.
"גם לאחיין שלי קוראים תמיר ,נעים מאוד אני שלי"
"לאן פנייך מועדות שלי?"
יש לו קול עבה, סקסי ,הוא גם יותר מבוגר, לפחות ב7 שנים ,אחר
כך התברר שהוא מבוגר ב10 שנים ,שלפני שבוע היה לו יומולדת 31
ושהוא קצת מדוכא מזה, שיש לו 3 עגלות בקניונים שהם שלו (איזו
הפתעה..) ,אחת בניו המפשיר ובגלל זה הוא חזר מבוסטון ושתיים
בניו יורק, הוא בכלל קיבוצניק במקור, הוא ממש אבל ממש אוהב את
מאיר אריאל וקצת את אביב גפן.
ואני סיפרתי שאני גרה בניו יורק, חזרתי מביקור של חברים
בבוסטון, שהיה ממש כייף שבאתי ל3 ימים ונשארתי שבוע כי נפרדתי
מחבר אחרי 4 שנים ואני בדיכאון, לפעמים ולפעמים אני מאושרת
דווקא, שעכשיו רק בא לי להזדיין (כן,אמרתי את זה, כן, זה היה
רמז), שאני מנסה להבין את החיים ושלקחתי יותר מדיי סמים השבוע,
שקצת דפקו אותי האמת, אז הוא אמר שהוא גם עכשיו מסטול ואז
צחקנו.
הארבע שעות נסיעה עברו יחסית מהר, דיברנו מלא, על הכל, ממש
נפתחתי אליו, הייתי כולי בסטלה עוד מלילה לפני זה כי עישנתי
סוג ממש משובח של גראס שעולה איזה 100 דולר לשני גרם או משהו
כזה, זה השפיע עליי ממש, נפתחתי לעולם.
ולא, אני לא נרקומנית, לא, אני לא מאלה שלא יכולים לפתוח את
היום בלי איזה ג'וינט.


"רוצה?" הוא הושיט לי לשאכטה.
"לא, האמת שאני חייבת ללכת, אני...יש לי שיעור יוגה, גם קבעתי
עם חברה"
"לא תישארי לארוחת ערב? ,נו תהיי ספונטנית"
"לא היום..אני באמת צריכה ללכת אבל אולי מחר?" ואני שמה את
המגפיים והם לא נכנסים,שיט איזה פאדיחה, אני מנסה, לוחצת, הרגל
לא נכנסת, אני לא יודעת אם זה בגלל שהייתי בלחץ או בגלל שהרגל
שלי ממש הזיעה, או בגלל שהייתי עייפה ממש למרות שישנו כל
היום.
"את צריכה עזרה?" הוא צוחק
והרגל נכנסה, לקחתי את התיק ונעמדתי ליד הדלת ,והחתול שלו
התחיל לילל עוד פעם, אני בכלל אלרגית לחתולים.

אחרי שירדנו מהאוטובוס בצ'יינה טאון הסואנת, אחרי ששני סינים
צעקו לקחת מזוודות מהר ולהתפזר, אז בא רוכל כובעים וממש רציתי
כובע ושאלתי אותו כמה זה? והוא עונה לי "סמוק סמוק" ואז הבנתי
שהוא בעצם סוחר סמים במסווה ותמיר לקח אותי ביד לכיוון אחר כי
הוא ידע שאם הייתי נשארת שם עוד דקה שני שוטרים היו עושים עליי
פשיטה והלכנו בין החנויות, כי בצד הזה יש רק חנויות תכשיטים,
שרשרת זהב ב5 דולר, תמיד אתה מנסה להוריד ל3 כי אתה ישראלי, אז
הם מתעצבנים וזורקים אותך מהחנות, אז ירדנו לאיפה שהדוכנים
וסינית זקנה עם מטפחת על הראש תפסה לי את היד והראתה לי פסל
קטן מחימר ובאנגלית עילגת היא הסבירה לי ש "זה פסל של שור שזה
מזל סיני ושזה המזל שלי ואני צריכה אחד כזה בבית כדי להעביר את
הדיכאון שאני שרורה בו כל כך, גם קצת תה ג'ינג'ר יעזור" ואני
בשוק, לא מצליחה להאחז במילים, תמיר לקח את הפסל וקנה לי אותו,
הסתכלתי לה בעיניים אבל היא כבר לא הסתכלה עליי היא הייתה
עסוקה בלהתמקח איתו על המחיר, הסתכלתי מסביב, על הרעש, כן, אם
באמת רוצים אפשר להסתכל על רעש, גם לראות אותו, להרגיש אותו,
תמיד מרגישים את הרעש בצ'יינה טאון, זה מה שעושה אותה כל כך
מיוחדת.
"את רעבה? " הוא שואל ומגיש לי את הפסל הארוז בנייר מדפסת
ושקית שחורה.
ואז נזכרתי שלא אכלתי מהבוקר, אפילו לא שתיתי, באמת התחלתי
להרגיש קצת מסוחררת.
אז התיישבנו במסעדת דאמפלינג'ס שיש בה רק שולחן אחד ואכלנו
דאמפלינג ירקות כי הוא צמחוני.
"את באמת נראית מזל שור"
"איך אתה יודע?"
"למדתי אסטרולוגיה סינית, האמת שאני עכשיו משלים תואר בדיקור
סיני ורפואה סינית"
"ברצינות?, ספר לי עוד על המזל שלי"
"בודהא, ממש לפני שהוא נכנס לנירוונה, זימן אליו את כל חיות
הממלכה, אבל רק 12 הופיעו.
כדי להודות לאלו שהופיעו הוא העניק לכל שנה שם של אחת החיות,
הראשונה - עכברוש ואחריה השור "
"אז אני שנייה במערכה?" שאלתי כשחצי דמפלינג תקוע לי בגרון
מהידע שפתאום נשפך ממנו.
"לא רק שאת שנייה, את גם ,אחרי העכברוש, הכי חזקה"
"מה זה אומר?" בלעתי.
"את בנאדם יסודי, בעלת מוסר עבודה גבוה"
"אני? פחחחח...."
"חכי, תני לי לסיים" הוא היה כל כך רציני כשהוא אמר את זה
שלשנייה זה היה אפילו סקסי "את שונאת שלא מקשיבים לך, את שונאת
להקשיב לאחרים, הכל צריך לקרות בדרך שלך, אה, אין לך חוש
הומור, בכלל"

נזכרתי בריב שהיה לי ולאורי, איך שהוא צעק עליי שאני לא רואה
אותו, ניסיתי להסביר לו שאין בנאדם בעולם הזה שרואה אותו יותר
טוב ממני ושנכנס לו ג'וק בזמן האחרון ושזה ממש מתחיל להעיק
"את לא רואה אותי מבפנים!, את לא רואה את הלב שלי!  את רק רואה
את מה שאת רוצה לראות!"
"יו! אתה רציני שאתה אומר לי את זה אחרי 4 שנים ביחד?! לא, בוא
תאיר את עיניי אולי, תראה לי מי זה אורי האמיתי"
"את רואה?! את שוב לא מקשיבה!"
"אני כן!, אני רצינית בוא תרא.."
"לא!" הוא קטע אותי. הוא אף פעם לא צעק ככה " את צינית ,את
כועסת, את מפרשת, אבל את לא מקשיבה! סתכלי לי בעיניים ותגידי
לי מי אני!" לא יכולתי להסתכל הייתי בשוק מאיך שהוא צעק.
"בייבי סתכלי עליי" הוא ליטף לי את הפנים, עטף אותי בשתי ידיים
" סתכלי עליי בבקשה ממך מותק"
לא יכולתי להסתכל, הייתי בשוק, למה לעזאזל הוא מתכוון?! אין לי
זין יותר.

"את גם מנהיגה, יש לך כוח אדיר למשוך אנשים אלייך, חבל שאת כל
הזמן חושבת מהראש, כי הלב שלך ממש רחב וחכם ויש לו מלא דברים
להגיד לך, את צריכה להקשיב לו יותר"
"כן, אני יודעת, זה משהו שגיליתי בזמן האחרון, שאני לא מקשיבה
ללב"
"והוא ממש....Powerful  " הוא הביט לי לתוך העיניים.
"אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות" ראיתי את העיניים שלו שוב,
מה שראיתי באוטובוס קודם לכן, הן מיוחדות, בדוק.
יש לי כוח אדיר שאני יכולה לראות אנשים, מעבר לפרצוף שלהם, ממש
לראות אותם, את האופי שלהם, כאילו היו ערומים לגמרי מכל מה שהם
מציגים לחברה, למה לא ראיתי את אורי.

"אני אתקשר אלייך מאוחר יותר" הוא נישק אותי, בעדינות, לגמרי
נוגד את הסקס הפראי של אתמול.
"היה לי כייף, אתה בנאדם מיוחד" התרחקתי לכיוון המעלית.
"תודה על אתמול, ממש עזרת לי" הוא אמר תוך כדי שדלת המעלית
נסגרה.
ואז נזכרתי, נזכרתי שבאמת עזרתי, איך שנכנסנו לדירה שלו צנחנו
על הספה, קצת קשה לסחוב מזוודה בסאב ווי, גם להוריד במדרגות,
גם להרים אותה מעל למעקה הברזל כדי להיכנס ואחר כך להעלות אותה
במדרגות, לפעמים, אם נפלת על תחנה גדולה עליך, תסחוב את
המזוודה 8 שנים עד שאתה מגיע לרכבת הנכונה כי פה יש רק את ה e
ואתה בעצם צריך את ה f אז צריך לעלות עוד פעם במדרגות ללכת
איזה אווניו וחצי מתחת לאדמה ואז לרדת שוב במדרגות ואם אתה אני
אז בדיוק פספסת את הf  כי הנהג ההיספני העצבני סגר לך את הדלת
בפרצוף.
תמיר התחיל לגלגל ג'וינט, דווקא מתאים, להירגע קצת.
"אני נותן לך את הכבוד" הוא הושיט לי את הג'וינט ומצית.
הדלקתי, נתתי שאיפה ארוכה, כי אם זה לא ארוך זה לא נדלק, שרף
לי קצת בגרון, אף פעם לא שורף לי בגרון, נראה לי זה עוד מהרוטב
סויה במסעדה, יש לי צרבת.
"את מצחיקה כשאת מדליקה, את יודעת?" והוא צחק ולקח שאכטה.
"אני מצחיקה או מדליקה? או שניהם?" וצחקתי.
בכל התחלה של סטלה יש חלק שנקרא 'החלק הדבילי', אצלי זה מופיע
ישר בהתחלה, שאני מרגישה מפגרת לגמרי וקצת שטותית,  וכל מה
שיוצא לי מהפה נשמע כמו ילדה עילגת שנולדה אתמול בשירותים של
מועדון מזרחי, אמא שלה בכלל נרקומנית, אבא שלה זה אבי ביטר
ובגלל זה היא הייתה שמנמנה כשהיא הייתה קטנה, היו לה הפרעות
אכילה בגיל 13 וכל מה שהיא אכלה היא הקיאה, אז היא הכירה ערס
בשם אסי שגאל אותה מבתוליה בגיל 14 והתחתן איתה ב16 ואז הוא לא
הפסיק לשתות אבסנט מהסוג הלא חוקי והיא נתקעה בבית עם 7 ילדים
שהם כולם בנים בעצם, עד היום היא יושבת באברבנאל ומדברת
לקירות.
ואז עוד אחרי כל זה אבא שלה כתב עליה שיר.
"יש לך משהו בעיניים, מבט עמוק כזה, יש לך לב טוב" אמרתי.
הייתי בטוחה בעצמי.לגמרי.
"את חושבת?" הוא השפיל מבט.
"אני יודעת. חבל שאתה שונא את עצמך כל כך"
"למה את אומרת את זה?" הוא הביט בי שוב, עינייו גדלו.
"ממה שאני קולטת, נראה לי שאתה חושב שאתה לוזר, כל דבר שאתה
עושה בחיים אתה לא מצליח, או לפחות זה מה שאתה חושב על עצמך
וש"
"תפסיקי" הוא התקרב אליי "איך את יודעת את כל זה?" הוא לקח עוד
שאכטה.
"אני פשוט יודעת"
עכשיו זה שלב ההארה של הסטלה, השלב שבו אתה מסתכל בפנים, אתה
אשכרה יכול לראות את הלב, להסתכל בעיניים של עצמך, יש כאלה
שקוראים לזה 'השלב המשתפך', אני קוראת לזה הארה.
עם סמים כימיים או אפילו עם פטריות זה הרבה יותר בולט, התת
מודע צף לחיים ואתה רואה את עצמך ערום, כל השכבות יורדות, כל
החינוך, ההורים, הארץ, החברים הטובים וגם אלה שהם סתם חרא, הכל
יורד, אתה רואה רק את הלב.
אני רואה את הכוח שלי, את הנשמה שלי, את מה שאני מסוגלת לעשות,
אני מתחילה לקרוא אנשים, אני קולטת שיש לי את הכוח הזה, אני
יכולה לעזור לאנשים, אני יכולה לשנות.
אבל אז אתה גם קולט את החרא, אתה קולט כמה אתה שונא את עצמך,
אתה קולט שאף אחד בעצם לא מי יודע מה מכיר אותך, שאף אחד לא
נותן לך בחזרה כמו שאתה נותן אבל לפעמים אתה באמת גם אגואיסט
וההרס העצמי, אתה ממש יכול לראות אותו והוא מסוכן בטירוף .
עם גראס זה יותר עדין, קשה לראות את החרא עם גראס, אבל אם ממש
מנסים אפשר לראות את הלב.
ושנינו ראינו את הלב אתמול בלילה. לגמרי.
"את גם שונאת את עצמך, את בדיכאון"
"זה שאני בדיכאון גם המוכר נקניקיות בפינה יכול להגיד לי, לגבי
השנאה העצמית אתה צודק, אני בעצמי לא הבנתי עד כמה אני שונאת
את עצמי עד לפני חודש"
"מה קרה לפני חודש?"
לקחתי שאכטה, תמיר התחיל לגלגל עוד אחת.
"מה שקרה לך. איבדתי אהבה"
הוא הפסיק את הגלגול, הוא הביט בי, היה לו מבט חודר, מפחיד,
חסר הבעה, מבט של בנאדם שקולט פתאום מה הוא מרגיש, קצת בשוק.
הוא שם את הראש על הרגליים שלי כמו ילד קטן שמחפש את אמא, אורי
תמיד היה עושה לי את זה, מתכרבל עליי מחכה שאלטף לו את השיער.

ואז שכבנו.

בלילה ההוא היה לי חלום הזוי. בכלל בזמן האחרון יש לי חלומות
הזויים, כאילו אני מנסה להגיד לעצמי משהו וזה יוצא רק בחלום.
אני מעורפלת ואני שומעת לחישות, לחישות עבות, מישהי מדברת
אליי, אני לא מבינה מה היא אומרת, אבל היא שם, רוכנת עליי בזמן
שאני ישנה ומגלה לי סודות באוזן, כל מילה שהיא אומרת יש לה
משמעות, אני לא מבינה, היא לא מפסיקה.
וככה כל לילה, האישה הזאת לוחשת לי.
בימים מטרידים באמת שאני בטוחה שהתחרפנתי ושאני צריכה להתאשפז,
אני חושבת שאולי זו הנשמה שלי שמדברת איתי, פעם אחת יכולתי
לראות אותה.
פעם אחת הסתכלתי במראה ,הרבה זמן, כי הפרצוף שלי היה נראה
שונה, העיניים שלי נראו חזקות, משהו יצא מהן, לאט לאט, משהו
יצא.
ראיתי אותה.
כמעט שלשלתי מרוב פחד.
היא הייתה שחורה, עיגולים שחורים סביב עיניה, אבל ממש שחורים,
לא כמו שיש לסבתא.
היא הביטה בי בצורה שאף פעם בחיים לא הביטו בי ככה.
ברחתי, באותו יום לא ישנתי בחדר.
אז מה אם לקחתי אקסטזי יומיים לפני זה.
מאמי, מה נהייה ממני?!  מאמי איפה אתה?  מאמי תעזור לי.

התעוררתי.

הרחוב רועש, אני פוסעת בין שאריות השלג, הוא כבר נהיה שחור.
התקופה הכי יפה בשנה, תקופת השלג. לעולם לא אשכח את השלג
הראשון שלי.
יצאתי החוצה, הרחוב לבן, המכוניות לבנות לגמרי, שום רמז
לחומריות, הכל טהור, שקט.
ואני מביטה למעלה, פתית נכנס לי לעין, אני פותחת את הפה כי ככה
עושים בסרטים, הפתיתים נופלים.
והזמן קפא. עצר. דבר לא זז חוץ מהפתיתים האלה, ענפי העץ שלידי
כוסו לבן, ענף אחד עוד לא התכסה לגמרי וראיתי טיפות קפואות,
עומדות, טיפות שלא נופלות, טיפות שלא זזות, כמו הבכי שלי.

והייתי בדרכי לפגוש את תמיר, הוא התקשר בצהריים, העדפתי שלא
יתקשר, העדפתי להשאיר את זה רק זיון וזהו, אבל היה בו משהו,
משהו אחר.
והוא חיכה לי בקפה, עם הכפפות ואספרסו מוקה ביד וחיוך.
פעם ראשונה ששמתי לב לחיוך.
והחלטנו שיותר מדיי יפה בחוץ מכדי להישאר בפנים, אז קניתי את
האספרסו מוקה שלי ויצאנו החוצה - לרחוב.
ניו יורק זה הרחוב.
כל אדם שעובר, כל רעש משאית, כל סיגריה דלוקה על הרצפה, כל
מוכר תיקים, כל קמצוץ ריח, כל אישה עם מעיל פרווה, כל תינוק
בעגלה יקרה, כל פלייר זרוק של הצגה, זאת ניו יורק. ניו יורק זה
הרחוב והרחוב זה ניו יורק.
ולא משנה כמה תהיה בדיכאון, כמה תשנא, אם תלך ברחוב תמיד תרגיש
טוב.
כנראה בגלל זה ברחתי מהארץ. הרחוב עצוב מדיי, מלנכולי, כואב,
סוגר.
בארץ לא סבלתי קפה מוקה.
"עוד לא אמרת לי מה המזל הסיני שלך?" הוא גבוה, הייתי צריכה
להרים את הראש. אני אוהבת גבוהים.
"סוס, אני מהעצמאים"
"וואלה?, מה זה אומר?" לא הרפיתי.
" שאני אוהב חופש. חופש משגרה, חופש מכל דבר שקושר אותי, שאני
עובד קשה ולא סובל אנשים איטיים.
אה, אני לא יודע לחסוך, אני שוויצר."
"לא שידרת לי כטיפוס שוויצר"
"ואני גם מסוכן, תשאלי למה?"
"למה?" שתיתי לגימה, חרא, שרפתי את הלשון.
"הסינים מפחדים משנת סוס-אש. הם מאמינים שאדם שנולד בשנה זו,
יביא אסון על המשפחה שלו"
"ואתה מאמין בזה?"
"עד עכשיו הם לא טעו, גם תמיד הייתה לי נטייה להרוס את המשפחה"

שתקתי. רציתי לשאול אותו למה הוא הורס משפחות? ולמה הוא קשה עם
עצמו, לא ידעתי אם אני יכולה לשאול דבר כזה. אז שתיתי ושתיקה.
הוא הביט בי. "נבהלת?" והתיישב על ספסל בוושינגטון סקוור. עוד
שעתיים נוכל לקנות פה דברים משובחים או שפשוט ירצחו אותנו.
"ממש לא. מעניין אותי לדעת למה נראה לך שהרסת משפחה?" שאלתי.
לא יכלתי להתאפק.
"תמיד הייתי הילד הרע, את יודעת, בן יחיד בין 2 בנות, אמא ואבא
שהם חצי היפים וחצי שמרנים ותהרגי אותי עד היום אני לא מבין את
השילוב הזה"
"זה השילוב המנצח, אתה פתוח והיפי ומגניב כשנוח אבל כשזה עובר
את גבול השפיות, שזה מגיע למצב שאתה מודע לדברים שהם כביכול לא
נורמלים פה נכנסת השמרנות, אתה מגן על עצמך מהחברה"
"אבל למה אנשים מפחדים לעבור את גבול השפיות?! זה מה שאני לא
מבין?!"
"כי אף אחד לא רוצה להתאשפז" עניתי.
הוא נישק אותי.

במיטה הוא כל כך חושני, לא הפסקנו לגעת, לא הפסקנו ללטף, אורי
אף פעם לא היה חושני במיוחד, אני תמיד אהבתי נגיעות, כמה
שיותר, הוא תמיד היה יותר מרוחק, פחות מעיז, תמיד הרגשתי שחסר
לי משהו, חסרה לי גבריות, אולי אגרסיביות.
כן, אני צריכה מישהו אגרסיבי, מישהו שיחזיק אותי חזק, שיזיין
אותי בכוח, שימשוך אותי אליו.
תמיר משך אותי אליו, הוא נישק לי את הצוואר, משכתי לו בשיער,
הוא נשך לי את הצוואר. הוא נישק, נשך, צבט, נשם לי ישר בתוך
האוזן, איך אני אוהבת שנושמים לי באוזן, שגונחים לי באוזן.
והוא חדר אליי, ידיי אוחזות בגבו, הוא כל כך חלק, לשנייה היה
נראה לי כמו נער, כמו זיון ראשון ששניכם ילדים כאלה מקסימום
בני 17, הכל מרגיש חלק וחם, שניכם צוחקים מהנאה ואולי גם
ממבוכה והבן חודר לאט כדי לא להכאיב לבת אבל היא כבר כולה בשלה
ומוכנה ואפילו חרמנית והיא רק רוצה להרגיש אותו כבר, הוא כל כך
עדין, שברירי, יותר ממנה, היא כבר מתחילה לתהות, אבל גם נהנית
מהחדש וזה בכלל לא כזה כואב כמו שאמרו לה וסמדר סתם הגזימה, זה
כאב רק לשנייה וזהו.
ואז אחרי שמסיימים פעם אחת כל כך מתלהבים מזה, שמתחילים
להתחרמן עוד פעם, הפעם הבת תופסת אומץ כי היא כבר מנוסה אז היא
עולה על הבן, היא כבר מבינה, מנשקת, מלטפת, מוצצת, אבל איזה
באסה נגמרו הקונדומים.



ואני גונחת וזה כל כך טוב והוא מרים לי קצת את הרגליים והחדירה
שלו שונה, היא עדינה אבל עוקצת והוא תופס לי בשיער ואני תופסת
לו בתחת והוא מנשק אותי, מוצץ אותי, יש לו זיפים אז זה דוקר
אבל סקסי, אני מרגישה את זה עולה, מחמם לי את הגוף, מדגדג לי
בבטן, אני אוחזת ,והרגליים נמתחות וזה כבר עולה לי לראש,
לקודקוד, כן.

גמרתי.

הלחישות הופיעו לי שוב בלילה. שמעתי אותה, היא הפריעה לי
לחלום, הפריעה לי להירגע, הפריעה לי לישון.
התעוררתי. אף פעם אני לא מתעוררת, בדרך כלל יש לי שינות חזקות
כאילו לקחתי 3 כדורי הרדמה.
הלילה התעוררתי.
תמיר ישב בקצה החדר, חשוך לגמרי, הוא כותב.
לא הרבה אנשים יכולים לכתוב בחושך, רק מי שלתשוקה שלו אין
גבול.
והשעה כמעט חמש בבוקר, יש אור כחול בחוץ.
"דיברת מתוך שינה" הוא אמר והניח את הדפים בצד.
"גיליתי סודות מדינה?" נמתחתי, החזה שלי הציץ מהשמיכה.
הוא קם מהכיסא ונשכב לידי על המיטה, הוא רכן ונשק לי לפטמה,
שיחק עם האצבעות של הפטמה השנייה, "גילית סודות נשמה"
הזזתי אותו ממני. איך הוא ידע. " מה אמרתי?" התיישבתי. אוף בא
לי סיגריה, לא עישנתי כבר שבועיים וחצי.
הוא צחק. " אני סתם צוחק איתך, מה את נבהלת" אבל לא הייתי
בטוחה אם הוא באמת מתכוון לזה או לא, הוא לא היה משכנע, כמעט
כאילו שהוא ניסה לא לשכנע בכוונה.
"אתה כותב סיפורים?" הסטתי את ראשי לעבר הדפים.
"לא, סתם מחשבות" הוא התחיל ללטף לי את הגב, נשכבתי לאחור,
פניי לפניו, ידיי לידיו.
"מה יש בך?, אני לא מצליחה להבין, אתה מחרפן אותי"
"למה מה עשיתי לך?!" הוא צחק.
"תמיד שאומרים לך משהו קצת רגיש אתה נכנס לפוזת מגננה של ערס"
יצא לי, הוא גורם לי להיות חופשייה, לא להרגיש מאופקת.
"נכון, שם נוח לי להיות, מפריע לך?" הוא נישק אותי נשיקה קטנה,
מתוקה כזאת, חמימה.
"לא, אבל אני לא יכולה להתמודד יותר עם אנשים סגורים" נישקתי
אותו בחזרה.
"להתמודד יותר?" הוא הביט בי.
"אורי היה סגור" הסטתי מבט "זה כאילו ידעתי הכל עליו אבל לא
ידעתי כלום, כל כך הרבה שכבות, עכשיו אני מבינה שלא ראיתי אותו
כי הוא לא נתן לי, הוא סגר אותי בחוץ" בכיתי. לא היסטרי, רק
כמה דמעות קפואות.
הוא ליטף לי את הפנים "זה מה שקורה לאנשים פחדנים" הוא אמר.
הוא צדק. נישקתי אותו, השפתיים שלו כל כך חמות, הפה שלו כל כך
רטוב, בלילה ההוא הוא עוד לא ענה לי מה יש בו, למה הוא מחרפן
אותי ככה.

והייתי בדרך הבייתה, הרבה זמן לא הייתי בדרך הבייתה, נראה
כאילו אני ישנה רק במיטות זרות.
והרגשתי את ענני הגשם מעליי, פתאום, ללא התראה, ברקים, רעם אחד
חלש, הנה הוא בא - הדיכאון.
ופסעתי והכל התחיל להיות מעורפל, זו הרגשה מוזרה איך שהעצבות
מתחלחלת, אתה מרגיש קצת מעורפל, כאילו אתה הולך על מים, הכל
קצת מתעוות, אתה מרגיש את הגשם מטפטף, זה מתחיל בקצה הראש, ממש
בקודקוד, אתה מביט למעלה, רואה ענן אפור, אם זה לילה אז אתה לא
רואה כלום, זה אפילו עוד יותר מפחיד.
ואתה ממש רוצה מטרייה, אתה מחפש אותה בכל הכיסים, אתה הופך את
התיק, זה כאילו אף פעם לא המציאו אותה בעצם.
והגשם מתחזק, אז אתה מרגיש מין הרגשת צמרמורת, העצבות כבר
בצוואר, זה אפילו קצת כואב.
ואת לא מבינה למה זה בא פתאום הרי היה לך כל כך כייף היום,
תמיר כל כך מתוק, השמש אפילו קצת זרחה בבוקר, אפילו הספקת שיחה
קצרה בטלפון עם חברה מהארץ שאת כל כך אוהבת, אז למה זה מחלחל,
זה כבר בבטן, עמוק בבטן, מתקרב לבטן התחתונה, מאיים על הנשיות
שלך, על המיניות שלך, כשזה כבר בבטן, גם ההבעה משתנה, העיניים
מתעצבות, הן מתחלשות, כבויות, את כולך נכבית, אחד אחד, זה
מתחיל בראש, עוצר בלב ,ונגמר בכוס שלך.
זה כבר היום השלישי שלא זזתי מהמיטה, היא נראית לי פתאום כל כך
מנחמת, לא נראה לי שישנתי בלילה, בהיתי הרבה, היו לי מלא
מחשבות ואני מרימה את הטלפון ואין לי הרבה ברירה ,אחרת בטח
אתאבד.
"הלו?" קולו מגן ובטוח.
"אורי?" ניסיתי להישמע צרודה, חלשה, שיידע מה אני עוברת, שיבוא
אליי.
"בייב? ,זו את?, מה קרה?" הוא קרא לי בייב, אני עדיין הבייב
שלו, תמיד אהיה.
"אני לא מרגישה כל כך טוב, קצת רע לי ולא בא לי להיות לבד" זה
לא טוב, זה רע, זה על הפנים אבל אני ממש רוצה אותו פה לידי,
שיחבק, שירגיע.
"את בטוחה שזה טוב...אני לא חושב שכדאי..אנ"
"פליז, אורי, בבקשה"
הדמעות התחילו לעלות, האף התחיל לדגדג, שפתיי רעדו.
"טוב, טוב, אני בא נשמה שלי, אל תבכי"


רציתי לתכנן משהו גדול, רציתי לתכנן משהו בלתי נשכח, רציתי
שהוא יבוא לדירה, הדלת תהיה פתוחה והוא ייכנס ויקרא בשמי,
ויזיז את ראשו לצדדים מחפש אחרי והוא יתקרב לחדר שינה, באיטיות
,בצעדים קטנים, קצת חושש, עיניו יחפשו מחסה והוא יעמוד בכניסה
ויראה אותי תלויה מהקיר, כשפניי כבר כחולות ואין יותר מה לעשות
והוא יצרח ויבכה, ייפול על הרצפה וישאל את אלוהים למה ויצעק
וירוץ ויתקשר ל 911  ואז יתקשר להורים שלי, לאבא שלי קודם
ויעיר אותו באמצע הלילה ואבא שלי יענה חצי ישן, כשחברה שלו
לצידו מדליקה את האור והוא ישמע את אורי בוכה, אז הוא כבר
מתיישב ואורי אומר לו את זה, בפשטות, הבת שלך מתה, בלי הרבה
אוצר מילים, או משפטים יפים, פשוט וקל, אבא שלי יבכה אבל הוא
עוד לא יקלוט ועכשיו גם חברה שלו תקום כי זה כבר ברור שקרה
משהו וגם היא תתיישב ואבא שלי ישר יחייג לאמא שלי והיא כבר ערה
כי הייתה לה תחושה, היא בכל זאת פולנייה והיא תענה בבהלה ואבא
שלי יבכה והיא תבין, בלי מילים ואז היא תאשים את עצמה כל
החיים, כי היא לא האשימה את עצמה מספיק עד עכשיו ואבא שלי לא
יבין, איך היא הייתה עד כדי כך בדיכאון, איך לא ראינו, איך לא
הרגשנו ואורי לעולם לא יתחתן ולעולם לא יתאושש ובטח יחזור לארץ
ויגור עם ההורים כי הוא לא יתפקד לעולם יותר ותמיר, תמיר יגיד
היא הייתה פסיכית אבל אין הרבה אנשים כמוה ואז תהיה לו קצת
בחילה כי הוא ייזכר שאתמול הוא היה בתוכי והיום אני כבר מתה.

פתחתי לאורי את הדלת, באמת שלא התכוונתי להיראות זוועה, השיער
שלי היה מבולגן ושומני כי לא התקלחתי כבר 3 ימים, הפיג'מה מלאת
כתמים, האמת שהיא קצת גדולה כי נראה לי רזיתי קצת בחודש האחרון
והעיניים נפוחות, בקושי יכולתי לפתוח אותן ובכלל לא בכיתי עד
כדי כך.
הוא מחבק אותי, שכחתי כמה הוא יפה.
נשכבתי על המיטה, הוא נשכב לצידי.
"מה יש לך?" הוא שאל, חוסר רגישות אף פעם לא חסרה לו.
"סתם... ,אסור להיות בדיכאון?, אני יודעת שאתה כבר לא אוהב
אותי אבל אני עדיין אוהבת אותך" הוא הביט בי, עיניו קטנו.
"אני גם עדיין אוהב אותך"
"אף פעם לא אהבת אותי כמו שאוהבים אישה, לא רומנטית"
"טוב מה, קראת לי בשביל לריב?" הוא התיישב, התרחק.
"למה לא דיברת איתי? למה לא אמרת את כל מה שעובר עלייך?"
בכיתי, עכשיו בהיסטריה, הרגשתי איך הלב שלי נקרע עוד פעם.
"אל תבכי"
"תענה לי! חצי שנה פאקינג גרנו ביחד ואתה אפילו לא רצית להיות
שם! אני כזאת מטומטמת! הייתי צריכה לדעת מהרגע שהפסקנו לשכב!"
צעקתי, מגיע לי גם לצעוק.
"אני בעצמי לא ידעתי מה אני מרגיש" הוא השפיל מבט, שיחק עם קצה
הסדין.
בכיתי. נורא. והוא כל כך יפה ואני נזכרת שיום אחד הברזתי מהצבא
ועליתי על האוטובוס שייקח אותי ישר אליו למיטה, היה קיץ וחם
ופחדתי רצח שמא איזה חייל מושתן או אולי אפילו המפקד יראו אותי
פתאום עומדת בתחנה למרות שאמרתי שאני חולה וחם לי בטירוף
והמדים נדבקו לי לגוף, אבל כולי התרגשות כי תכננתי לבוא
בהפתעה, להזדחל לו למיטה בשקט ואולי אפילו אם ממש יתחשק לי
אעיר אותו במציצה ובאוטובוס כולם עומדים דחוסים ואני צמודה
לגבר שחום ונמוך שהזכיר לי את המורה לקולנוע מהתיכון והעיניים
שלו תקועות לי בחזה ואנחנו נכנסים לעיר הישנה ורוכלים מסתובבים
וצועקים  וריח המאפיה, שני ילדים שהבריזו מבית ספר יושבים
בגינה ומלקקים גלידה, היא כולה נוזלת והחתולים קופצים על הזבל
שגם ככה עלה על גדותיו ואני מתקרבת לבית של אורי, מסתכלת על
הבית החדש שבנו ליד, אומרים שאייל גולן גר שם ויכולתי להישבע
שראיתי את אישתו מטיילת עם הכלב, שני ילדים רוסים בני 9
מתקרבים אליי ושואלים אם יש לי סיגריה, אין לכם בית ספר אני
עונה, אז נראה לי שהם אמרו ברוסית שאני זונה ואני נכנסת לבניין
של אורי וכמובן שאני רואה את השכן הזקן מקומה שלישית עם
הפינצ'ר והוא כמובן מתחיל איתי ותמיד אותו משפט, מה את עושה
כאן בשעה כזאת ואני עונה באתי לבקר את אורי והוא אומר כמה שאת
יפה והפינצ'ר שלו מתחיל לאכול לי את הרגל ואני יוצאת מהמעלית
ואני פותחת את הדלת בשקט עם המפתח שאבא של אורי שיכפל לי, אני
מתקרבת לחדר שינה והוא כל כך מתוק שהוא ישן, עם הבוקסר הבורדו
ואני מורידה את החולצה, אל תתעורר יפה שלי ואני פותחת את
החגורה הצבאית, היא שוב עשתה לי סימן מתחת לטבור ואני מורידה
את המכנס, הוא זז, קפאתי, עיניו עצומות, אני משילה מעליי את
התחתונים עם ההדפס של מיקי מאוס, אני נוגעת בעצמי, אני רטובה
רק מלראות אותו, נשארתי רק עם הגופייה הלבנה כי היא תמיד הייתה
סקסית בעיניי ואני מנשקת לו את האגודל ומלקקת את הרגל והוא זז,
אני צוחקת.
"מה את עושה פה?" הוא נבהל.
אני צוחקת.
הוא צוחק.
אני עולה עם הלשון לירך, מורידה לו את הבוקסר.
"את משוגעת" הוא מתחיל להתנשם.
ואני מלקקת לו את המפשעה, מנשקת איזו ביצה, אני עולה מלמטה
למעלה על האיבר שלו והוא כבר קשה, אני מעבירה את הכיפה על
השפתיים שלי ועל הלשון והוא כולו בפה שלי, הוא מתחיל לגנוח
וידו תופסת לי את הראש ואני עושה את טריק הסיבוב שהמצאתי והוא
מתחרפן ואחיזתו גוברת ואני עולה ויורדת וזה כל כך מחרמן להרגיש
אותו בפה שלי, אני עוטפת אותו בידי ומתחילה לסובב כשהכיפה שלו
עדיין בפה שלי, הוא מת על זה, 3 דקות והוא גומר והוא גונח
ורומז לי ועכשיו אני צריכה להחליט אם בא לי לבלוע או להתרחק
ולהמשיך עם היד והוא מסתכל עליי, מחכה לראות מה אחליט, הקמט
בין גבותיו בולט מעונג ופיו פעור והוא עוצם עיניים, החלטתי
להישאר ואני עולה ויורדת והפה שלי חם והוא תופס את ראשי בשתי
ידיו, גונח, הוא גומר, אני מרגישה את הנוזל על הלשון ואני
משחקת איתו על הזין שלו, מסובבת על הכיפה שלו ואוהבת אותו,
מאוד.


ואז הוא מכין לי ספגטי לארוחת צהריים, הוא שוב צוחק ולא מבין
איך זה שאני תמיד מצליחה להתחמק מהצבא, שזה פאקינג לונה פארק
מה שהולך אצלנו ביחידה, אז הוא שוב מתחיל עם הסיפור שאם זה היה
קורה אצלו הוא היה נשאר 28 יום בבסיס טוחן רק תורנויות מטבח,
כי המפקד שלו היה מרוקאי עצבני ולא אשכנזי כמו המפקד שלי ואז
אני מסבירה לו שדוד המפקד שלי אוהב אותי ושאני החיילת הכי טובה
שהייתה לו ושברור שהוא ישחרר אותי אם אני לא מרגישה טוב, זה לא
שאני במודיעין כולו תל השומר המסריח ואז הוא יזכיר לי שאני
מרגישה טוב מאוד.

"אני יודע שמה שעשיתי לך הוא נורא, את צריכה להבין שהדבר
האחרון שרציתי זה לפגוע בך" הוא מביט בי.
"אני לא חושבת שבחיים חשבתי שאפגע ככה, במיוחד לא ממך, אתה
תמיד היית כל כך שברירי, תמיד חשבתי שאם זה ייגמר זה יהיה
בגללי" אני בוכה.
גם הוא בוכה.
"אני צריך להבין מי אני, לבד, אני לא יודע מי אני...." והוא
מניח את הראש על הכר, מסתתר.
"גם אני לא יודעת מי אני! ניפצת לי את הבועה! כל מה שידעתי, כל
הביטחון הזה, אין לי כלום עכשיו, בגללך! כלום!" ואני הולכת
לשירותים לקנח את האף ואני שומעת אותו בוכה ואני שומעת את
הדמעות מתנפצות על הכר וזה נגמר, אני מבינה שזה נגמר, אני
מבינה שהוא אף פעם לא באמת אהב ושהוא פשוט היה צריך מישהי
שתגיד לו מה לעשות ולאן ללכת ואולי גם מישהי להזדיין איתה,
מישהי שתחליף את האמא שאף פעם לא הייתה לו ומישהי שתחזיק אותו
כשהוא נופל וגם תעזור לו לעלות ושתגיד לו 'איזה יופי מאמי' על
כל דבר שהוא ישיג בחיים ומישהי שתחזיק לו את היד בטיסה הארוכה
לניו יורק ושתעבוד בשביל שניהם כי הוא כבר התחיל ללמוד וזה
חשוב שיוציא ציונים טובים כי הוא צריך מלגה אם הוא רוצה להישאר
כאן ומישהי שתתן לו כתף ותעשה איתו אמבטיה ותחבק אותו בלילה
ותחזיק לו את היד כל אזכרה של אמא שלו ותגיד לו שיהיה בסדר
ושהוא יפה ושהיא רוצה אותו תמיד.

"אני הייתי אמא שלך, אתה היית בן זוג שלי, נשמה תואמת, איך
לעזאזל החזקת אותי 4 שנים בתפקיד אמא?!, איך?!" אני מתיישבת על
המיטה, קצת יותר רגועה.
"אני לא יודע..אני דפוק לגמרי, יש לי מלא דברים לפתור" הוא
עדיין לא מרים את הראש מהכר, הוא לא יכול להסתכל לי בעיניים,
הבושה צורבת לו את הנשמה.
"מגיע לי שיאהבו אותי כמו בת זוג", אני מסתובבת.
מגיע לי שלא ירצו לעולם להפסיק לזיין אותי ושילטפו אותי בלילה
ויגידו לי כשהשמלה צמודה מדיי, שיכירו את כל החברים שלי וגם
יאהבו אותם, שיביאו לי ארוחת בוקר למיטה או לפחות קפה, שיסתכלו
עליי כשאני ישנה ושתמיד יגידו לי מה הם מרגישים, בפנים, בלב
ושיתעצבנו כשהמוכר במכולת מתחיל איתי ושיגידו לי שאני יפה
ושיביטו בי בעיניים וילטפו את השיער, באמת יתכוונו לזה ושיגרמו
לי למולטי אורגזמות ושיתחרמנו כל פעם כשהם נכנסים לי למקלחת
ושיגידו לי אם עשיתי משהו לא בסדר וגם שיריבו לפעמים, שיזרקו
דברים, שיצעקו ושיבכו כשהם מגלים שהתחרמנתי עם ההוא במסיבה כי
בדיוק רבנו שעה לפני זה וכעסתי ולא שמתי לב למה שאני עושה
ושירצו לשחק מדי פעם במשחק תפקידים, שוטר וגנבת או מומו ואסתי
מאסקימו לימון ושיכתבו לי שירים וגם ילחינו אותם ושלפעמים יהיו
גם שטותיים ולפעמים יותר מדיי רציניים, שיהוו לי חידה, שאלה,
אתגר.
הוא אף פעם לא היה אתגר, אולי כי הוא תמיד אמר כן לכל מה שאני
אומרת, אולי כי הוא אף פעם לא היה מי יודע מה במיטה, אולי כי
הוא כתב שירים על כל העולם חוץ ממני, אולי כי הוא אף פעם לא
ידע את הדרך הנכונה להגיד לי אם שמנתי, אולי כי הוא לא זיין
אותי אחרי שדיגמנתי לו את השמלה החדשה שקניתי והיה לה מחשוף
ענק, אני נשבעת, אולי הוא תמיד ידע להגיד לי שגדל לי שוב השפם
אבל אף פעם לא שם לב כשהורדתי אותו ואף פעם לא החמיא לי על
הציצים וכולם מחמיאים לי על הציצים.

זה קשה לחיות שוב את החיים אחרי שאתה יוצא מאשליה, הכל נראה לך
זר, קר, שום דבר לא מובן, האשליה הייתה כל כך בטוחה וגם היה לך
טוב בה ונוח, הרגשת מוגן ואהוב.
4 שנים של אשליה או לפחות שנתיים כי בשנתיים הראשונות באמת
היינו בני זוג וממש אהבנו, אני תמיד אהבתי, גם עכשיו אני
אוהבת, אני תמיד אוהב.