על מסך אחד, מהבהב,
שעלה לי יותר מכל השקרים שלך,
אנחנו בודים לנו חיים.
שאנשים יקנאו.
לקנאה יש טעם ברזל וצבע נחושת.
והיא שומרת על עצמה. קצת כמוני.

יש אלפי סיפורים לשקר
ועוד יותר אנשים צמאים לבדיה.
מקלידה בקצב שיר רע של שלמה ארצי.
זה פשוט.
עם סיגריה ביד ובגדים של בית.
למה בית זקוק לבגדים?
עוד מעט הקיץ וערומה אשאר
בין הכתלים המסוידים.
גם מהחטאים שלי,
שיזיעו עצמם מבעד לעור הקשה
שמכסה את השומן הרך, שגדל אצלי.

לא משקרת בשמי, על המסך.
השם הוא סוד שמוכנה להודות בו.
זה לא שמי ואת שמי
לא תדעו.

חריגה בכל נוף.
מביטים בי במשקפת וכבר מצרים.
מה כבר ניתן להבין
על השפל,
על הסכנות,
על בחירה.

אם תשמח,
ותקנה לי שושנים אדומות,
ונדקור את עצמנו.
בלי ווירטואליות מרגיעה.
ונשתה דיאט קולה ישר מהבקבוק.
ותספר לי, בשקט,
על העיניים שראית בי.
אני אסתובב בליטוף שושן אחר
אל הסכנות שבי.
ולא נסתיר.
גם לא את השקרים.
ונקרא זה לזו בשמות שנמציא,
רק עכשיו. רק שלנו.
והעור יתרכך לך בין האצבעות
המוכשרות,
שאתה מאמן לכבודי, עכשיו,
דרך המסך המפוצל
עם פרסומות לאהבה ורזון.