לחזה שלך יש שורות שערות.
ובכל פעם שאתה משתוקק
נופלת אחת מהן,
וכמו בריסים של עין, בוחרת תפילה לשלומך.
אני רואה אותך מהצד,
הצד הפוטוגני.
שמעיר את הרוחות,
כמו הוריקן ששונא שחורים,
מעיף את חדרי ליבי
אל מקומות ששכחתי.
כמה זה רע לזכור.
כמה טוב לא לשכוח.

כשמדברת זה צפצפני
ומיתרים נפרטים בלי מפרט
או יד מכוונת.
לחלל של אויר, שעוד רגע
ינשמו אחרים.
על יד פחים
אני ואתה
פותחים דלת.
אני, בכוח הפעמון. אתה, בידך המבטיחה.
מבטיחה,
רומזת על איך אתה עוטף.
ואיך רושם מילים שאחרים יגידו.

ואיך אגיד את שצריך?
הלוא אין בנינו רק שיחים של ירוק
ושחקנים מלאי חשיבות.
אולי תשמע את השקט ותלחש לי?
אולי תרמוז.