גדלתי בגבעת נשר, לא רחוק מחיפה. מעבר לכביש היו יערות הכרמל.
הנסיעה לחיפה הייתה תמיד בגדר מסע חלומי, הכבישים המתפתלים,
אזורים שלא קשורים או מתחברים. היה אזור אחד שהתעלה על כולם:
גן האם. קונכיית ענק לבנה בה אנשים מופיעים, גן חיות שיש בו
עצמות ענק לא ברורות, מול מגדלי דן פנורמה, שהייתי רואה אותם
עומדים על ההר מהבית, יחד עם המגדל של האוניברסיטה. הכרמלית
הייתה אגדה, רכבת תחתית שהבריטים בנו.
עם השנים החזירו את הכרמלית לעבודה. אני תמיד מתרגש מרכבות,
כמה שהן לפעמים מגוחכות. אני יכול לשבת מול קצה הקו בתחנת גן
האם, להישען בזהירות על המעקה ולהביט אל תוך המנהרה החשוכה,
משם היא אמורה להגיח. חוטי חשמל עבים רוטטים, רעש עדין  ומלא
עצמה של קרונות מתחככים, נמשכים מעלה מעלה. הנה היא יוצאת
מהמאורה, נפלטת לאט אל התחנה הצהובה, מתנשמת מדרכה, היא עוצרת
בשנייה האחרונה מולי.
בתוך עיגולי הזכוכית בתחנה יושבים מוצגים מאובקים של מוזיאון
המדע ופוחלצים של גן החיות, אפשר כמעט בקלות להתעלם מהם. אני
שם את עבודותיי במקומם ולצידם. יצוריי, פוחלציי ומוצגי
המוזיאון האישי שלי, עכשיו הם מיישרים מבט אל חיית הקרונות
הצהובה שכל רגע מאיימת לפרוץ.

טקסט להפנינג אמנות שהתרחש בחיפה אמצע מאי.