לפעמים אני חושבת
שאני אוהבת ואהבתי אותך יותר מדי,
מספיק בהחלט בשביל לוותר על עצמי למענך,
להקדיש את גופי,
את מהותי ואת נשמתי
רק בעבור היכולת להעניק לך.

ואז, לפעמים אני נוכחת
שאתה אינך רוצה
לקבל את שיש לי לתת,
אתה רוצה את גופי,
אך לא את מהותי
ובהחלט לא את נשמתי,
ותמיד זה כואב,
כל פעם שאני נוכחת בכך,
כמעט חמישים פעמים ביום.

ואז,
אני תמיד מחפשת את הפתרון,
ההוא, שיגרום לי לשכוח אותך,
שיעיף אותי לממדים אחרים,
שירצה להעניק לי,
שירצה לקבל
את כל מה שיש לי להעניק לו.

ואני נסחפת אתו,
צוללת ועולה,
מביטה בטוהרם וצלילותם של הדברים.
בקלות הבלתי ניתנת לשליטה
בה עוברים להם חיי.
מביטה במראה ובעולם
ונדהמת על יופיים של החיים
מאושרת בתכלית,
שוכחת את הכאב שהיה,
את האבל שבו הייתי שרויה,
אבל לא מספיק בשביל
שלא תרגיש בכך.

ואתה אומר מילה אחת,
קטנה,
לא צריך יותר ממילה,
שתחזיר את הלך מוחי ולבי
להתעסק שוב במחשבות עלייך.

וזה קשה,
ואני באמת רוצה להמשיך הלאה,
אבל אני בכל זאת, עדיין, ואולי תמיד,
רוצה שתרצה רק אותי,
שתאהב רק אותי.
כמו שאני רוצה רק אותך,
אוהבת רק אותך בכל כולי.
אולי זה בגלל
שאף פעם לא רצית רק אותי.
אולי גם,
אולי בעיקר,
אבל אף פעם לא רק אותי.

ובכל פעם שאני נזכרת
במסלול הכאב ההוא,
שהעברת אותי בו בלי
אפילו לרצות או להתכוון,
אני שונאת אותך כל כך -
ועם זאת אוהבת אותך,
עד שלבי השבור ממילא,
נשבר לרסיסים קטנים יותר ויותר.

וכל פעם מחדש
אני כותבת לך פה מכתב,
משחררת אותך מהעוול,
משחררת אותך מייסורי.

ובכל פעם מחדש
אני נפרדת ממך בפעם האחרונה.

ובכל פעם מחדש
אני משקרת לעצמי שקר גס,
שאפילו אני לא מאמינה בו.

היה שלום.