חלום    26.8.2014
  דינה, השכנה קטנת הקומה הכפופה מעט, לבנת השיער, הזריזה
והמזורזת שבשנים האחרונות כבר הספיקה לנפול מהאופניים ולשבור
עצם בירך, אחר כך בקרסול, ולא מזמן שוב עפה והשתטחה ועדיין
נמצאת בטיפולי פיזיותרפיה, אבל שוב כבר הולכת, עם הליכון ובלי,
ושוב תזזיתית כמו תמיד. השכנה שלי מלאת החיים, שעובדת בגינה
לעתים 6-7 שעות רצופות, מנקה ומעשבת, קוטמת ומשקיעה, ושרק
לאחרונה הסכימה לקבל עזרה בגינתה המושקעת - שלא כמו שלי -
בתשלום מ-2 בחורות מהקבוץ שמחפשות עבודה צדדית, שהשתלטו לה על
הגינה ועשו מהפך שלם, שכנתי זו אומרת לי ליד הבית: אילה, אני
רוצה לחסל את הכיסויים שיש לי בבית, את רוצה מזה משהו?
  אני מהרהרת לעצמי: עוד בדים, סדינים, כיסויי מיטה לאוסף
הדברים שכבר גודשים את הארונות שלי...לא, אני אומרת לה. יש לי
כבר יותר מדי.
  אז את בטוחה שאת לא רוצה? היא שואלת שוב. לא, אין לי מקום,
אני עונה לה.
  ואז דינה פונה ושואלת את עליזה שעוברת במקום, עליזה, שידה
בכל, ש'מנהלת את הקבוץ' עם רקליטה-2 נשמות טובות שבלעדיהן
הקבוץ לא היה מה שהוא, ועליזה אומרת לה: כן, למה לא.
  טוב, אומרת דינה, ועליזה ניגשת למשטח הבטון למרגלות בית
שכני-דינה ואלי, שמוקפת עציצים וצמחי-קקטוס ונוי, ומעליה עץ
אורן גדול, ממנו מאיימים לנפול, מפעם לפעם, ענפים אדירים, -כפי
שאומר בני, זה עץ שלא מתאים לאיזור שלנו; העץ נתקף כל כמה שנים
בזחלי טוואי המשי שמתפזרים עם האבקה שלו ברוח, ומשילים זיפים
צורבים שגורמים לגרד עז בעיניים ובעור, ולכן הוא נגזם כל שנה
שנתיים להסרת הענפים העצומים, הכבדים, שנוטים בצורה חשודה כלפי
מטה, שלא ייפלו על ראש היושבים במרפסת, מה שהשכנים שלי עושים
בדרך כלל שעות ארוכות במשך כל יום. ובמיוחד אלי שאוהב לשבת
בחוץ, בחמסין ובקרה בכסא הנוח שלו, קורא, משוחח עם אנשים
ומשפחה בטלפון, ומבלה שם את רוב השעות שאינו עסוק, והוא עסוק:
3 פעמים בשבוע נוסע עם אשתו למכון הכושר, היא גם אוכלת שם,
במועדון הקשישים; הוא גם  משתתף בייזום ותכנון הפעולות לשכבה
המבוגרת באיזור ואולי גם בהתנהלות הכספית של המועדון שפעילויות
רבות נעשות בו. חוץ מזה הוא משמש כנהג לכמה אנשים ובעיקר נשים
בחוג 'סינמה הערב'-מועדון הסרט הטוב שנוסע פעם בשבוע ולעתים
יותר, לסינמטק בעיר הסמוכה לסרטים שנבחרו, על ידו בעיקר, מתוך
רשימת הסרטים והימים בסינמטק. רוב הצופים הם דווקא מתושבי
הקבוצים בסביבה, אף שהסינמטק ממוקם שם במקום די מרכזי. לעת
מצוא הוא גם מחליף את נהג הבית כשזה נעדר משום מה, ושותף גם
לישיבות המזכירות-אלי תמיד היה מעורב בניהול הקבוץ אם בועדה או
גם כמזכיר הקבוץ.
  עליזה נגשת לסטנד שעומד בחוץ, שעליו בקומה התחתונה שמיכות
מעולות ובקומה העליונה כל מיני בדים וסדינים לא חדשים מדי
למראה. אני פוזלת לכיוון בעיני- עליזה מתכופפת אל 2 שמיכות צמר
עבות, רכות וצמריריות, חדשות לגמרי למראה. שמיכות צמר מעולות
לכל הדעות. אני נתקפת צער שאמרתי לא. יופי של שמיכות, אני
חושבת. טוב, אומרת עליזה, אני לוקחת אותן.
  ...בעצם, דינה, אולי אקח אחת, אני אומרת לדינה. דינה מגיבה
בנענוע ראש. היא כבר הסכימה לתת לעליזה. עליזה בטח תיתן לבן
הנשוי שעתה כבר יש לו 3 ילדים חדשים-או לבן השני שעדיין לא אבל
יש לו חברה, או אולי לבת, שלה גם כן 2 בנות וגרה מחוץ לקבוץ.כל
אחד זקוק לכל עזרה שיוכל לקבל. אבל אני עוד לא הרפיתי מהרצון
לקבל בכל זאת אחת משתי השמיכות. אני לא מרפה מהמחשבה; אני
נחושה לשכנע את דינה לתת לי את אחת השמיכות , אפילו בחלום, אני
יודעת שאני לא עומדת להתעמת עם עליזה, שהתגובות שלה קיצוניות
ושתרד עלי - אלא בעקיפין, אנסה לשנות את רוע הגזירה- אחרי הכל
עומדת לי זכות היותי שכנתה של דינה מזה שנים רבות.
  ואני כבר בביתי, והדלת נפתחת ודינה מכניסה לבית שלי , למטבח
הצר והחשוך למדי- שבמציאות כבר לא קיים במתכונתו זו, סטנד מלא
סדינים, בדים, דברים שהיא לא צריכה, ואומרת שאשאיר את זה כאן
בינתיים. אני די נדהמת. דינה מאד נדיבה אבל לעתים ממש לא
'נכנסת לראש' של אחרים. מה פתאום היא שמה את זה כאן? אני שואלת
את עצמי? זה רק אחד מהדברים שדינה -וגם אלי-לא ממש חושבים מה
חושב ואיך יגיב האחר. לעתים אני נדהמת מהעיוורון הזה שיש בהם.
אבל הדברים הטובים הרבים שבהם מפצים על כך, אני יודעת גם
בחלום.
  עוד מעט יבואו אנשים לקחת, היא אומרת.
  הסטנד עומד עכשיו במטבח, והמבדלת של החדר הקיצוני סגורה,
ואני מחליפה שם בגדים ופתאום דויד גורי (שבמציאות נפטר כבר
לפני 22 שנה)  מסיט את המבדלת ומשרבב את ראשו לחדרי ואני
צועקת: הי, אני מתלבשת, והוא אומר: רק רציתי לקחת מכאן...אני
סוגרת את המבדלת ושומעת שבמטבח שלי, מעבר ל'מבדלת', נכנסים
אנשים לבדוק את 'הסחורה', שדינה הזמינה את כל המשק לבדוק. אני
מסתגרת לי בחדר האחרון ומהרהרת בכך שדינה מעולם לא הטריחה את
עצמה לשאול אותי אם אני מסכימה  שהסטנד יעמוד אצלי ואם אני
מסכימה שכל הקבוץ יבוא לראות את ה'סחורה' שלה אצלי במטבח. ותוך
כך מקווה עדיין שהיא תשמור לי את אחת השמיכות הטובות ההן.