[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








צרור המכתבים הישנים שכב שם שנים, כתזכורת, תמיד בהישג יד,
לעולם לא שכוח לגמרי. החיים הצעירים שלה, ארוזים בשקית ניילון,
מזכירים וקוראים: זכריני... אני קריתי לך. שנים... היא פתחה את
הצרור. באפה עלה שוב ריח פרדסי השרון...




אחר כל זה, החלה להיווצר סוג של שגרה ביחסיהם. הוא היה מבקר
אותה בהזדמנויות תדירות יותר, הם שכבו כל פעם. הוא היה מסדר
תמיד את המדים על הכיסא, מחבק אותה, ושניהם התמזמזו על המיטה.
כאשר המתח היה עולה, היה מפסיק, יושב לרגע על שולי המיטה, שם
לו אמצעי מניעה ואחר כך היו מגיעים שניהם לסיפוקם, תוך שהם
מתחבקים תחת שמיכות הצמר הדקות, על מיטת היחיד שלה, בגן הכפר.
זה לא היה פיצוץ, חשבה, אבל זה היה... להתפרק קצת, להתפנק קצת,
לתת לגוף לחגוג קצת, קצת מגע גופני אנושי. זה היה חסר לה. את
משקפיו העגולים הוא הוריד בדרך כלל ברגע האחרון - קצת לפני -
הוא היה כל כך רגיל אתם, כמעט כאילו היו חלק ממנו. ונראה לעתים
כמו... עטלף עיוור, חסר הגנה, בלעדיהם. לעתים כמעט הייתה צריכה
להזכיר לו להסיר אותם. הוא נראה קצת מוזר, עם עורו הלבן, פניו
העגולים, שערו הקצר, השטני, ונראה גם קצת מוזר בעת מעשה האהבה,
כאילו הוא לא לגמרי 'זורם' עם זה, אולי לא היה לו כל כך הרבה
ניסיון, חשבה, וגם לי אין מי יודע... חשבה, אחרי הכול אולי
אני, מבחינה מסוימת, יותר מנוסה ממנו? הוא לא כל כך בטוח בעצמו
בעניינים האלה, הרגישה, ומבחינות מסוימות אני אפילו יותר בוגרת
ממנו. (אך בכל זאת, היא עצמה הייתה ביישנית מאוד כך שככה זה
היה.)
חוץ מזה, היה מאוד שמח להיות אתה, חייך וצחק הרבה יותר בקולו
החורקני מעט. "יש בו משהו שאני לא מבינה מה זה, אבל אני לא
מתחברת אליו", חשבה... אבל, היה לה חבר, הוא, מישהו שלה שבא
בגללה, שאמר לה, שנתן לה להרגיש שהוא מעריץ את מדרך רגלה, שכתב
לה מכתבים כל כך יפים. הוא היה מספר לה על הבסיס, על הלימודים
שלו, על הצרות שלו. איכשהו, הוא תמיד היה מסובך במשהו, פה או
שם. תמיד משהו קרה לא בסדר אבל המקומות שבהם הדברים האלה קרו
לא היו מוכרים לה: הטכניון, להיות קצין, האוניברסיטה, מקומות
של מבוגרים, העצמאיים, והיא הייתה רק קיבוצניקית - תלותית,
ילדותית. אני לא יודעת לשחות במקומות ההם, חשבה. גם את השהייה
בגן הכפר סידרו לה. זה נשמע כל כך מושך: האוניברסיטה... אם
הייתה לי בגרות... חשבה, אולי בכל זאת הייתי הולכת ללמוד שם,
אבל חומה הפרידה בין הרעיון לביצוע: בקיבוץ לא הכינו לבגרות,
לקיבוץ השאנן והבטוח בעצמו הייתה מערכת לימודים משלו, לפי
האידיאולוגיה שלו... (למשל למדנו את מרקס, חשבה, אבל לא ידענו
כמעט אנגלית...) לא היה אף מקצוע שהייתה לה בגרות בו, פשוט
הקיבוצים לא הרגישו צורך להכין את צעיריהם לכיוון הזה. כך שזה
היה כרוך בהמון לימודי הכנה - אם רצית ללכת לאוניברסיטה - ומה
עם מימון, וכמה שנים לשם כך, לקורסים, והיא כבר לא כל כך צעירה
- 22-23 - ולשם כך היה צריך לבקש כסף מהקיבוץ ותמיד יש מישהו
שיקדים אותך בתור. זה נראה כל כך רחוק מהשגה שהיא ויתרה מראש,
אף שהוא ניסה להניעה ללמוד.
לעתים היו מטיילים בקיבוץ, או בשדות מסביב. בדרך כלל לא אכלו
בחדר האוכל של הקיבוץ. היא לא הרגישה בנוח להציג בקיבוץ הזר את
החבר החדש הזה שלה, שנראה קצת מוזר לעין הקיבוצית. לעתים נשאר
לישון, ולעתים היה חוזר בערב באוטובוס לתל-אביב. היו לו,
לעתים, תנועות זוויתיות וקצת מוזרות, והוא הפך כאילו, לעתים,
מהמחזר הגדול והבוגר לילדותי יותר ותלוי בה. קצת. גם זה היה
מוזר קצת.
בפעמים אחרות נפגשו, כמו קודם, בחיפה במוצאי שבת או ברכבת,
בדרכה לחיפה, או שהייתה פוגשת אותו בדרכה מגן הכפר לקבוצה,
לחניית ביניים של שעתיים שלוש לפני רדת הערב, לפני האוטובוס
האחרון לקבוצה, והם הספיקו קצת להסתובב, לשוחח, לצחוק, או ללכת
לגן מבודד פה או שם, קצת להתלטף ולהתמזמז - תמיד ליווה אותה
לאוטובוס, וחיכה עד שהיה בטוח שעלתה בשלום. לעתים נדירות גם בא
לבקרה בקיבוצה - אולי לא הרגיש שם בנוח, חשבה, אבל הוא ביקר
בבית הוריה פה ושם, והיה נחמד ומשעשע עבורם. הם קיבלוהו כמחזר
- ברור, זה היה צפוי - של הבת, ושמחו בו. הייתה בו איזו זרות
כשביקר - אולי כי לא היה בטוח בעצמו שהוא, כמו מחזר רגיל,
מתכוון להציע לה להינשא. באיזה מקום זה היה באוויר, אך העניין
לא נדון, היה נראה שהוא לא מתקדם בכיוון או יש לו חסימה
בעניין, זה כאילו הוא לא מסוגל להתמודד עם עול כזה... זה היה
קצת מפתיע, כמחזר היה כל כך נלהב, וכל כך בטוח בעצמו, כל כך
שלם ומבוגר. זה בלבל אותה. זה היה הכיוון הרגיל של זוגות שהיא
הכירה, בגיל הזה. זה הולך ככה, חשבה: קודם יש זוג, ואחר כך,
במיוחד בגילים האלה, ברור היה בדרך כלל מה שקרה. אך היא עצמה
לא העלתה את הנושא וגם הוא לא - נראה כאילו הוא מפחד
מהתחייבות, הרגישה.
אבל בכל זאת, פעם אחת לקח אותה לבית חבריו הכי טובים. רמי, חבר
ותיק שלו מהטכניון - הוא ואשתו - גרו על הכרמל. הוא מהנדס, היא
עורכת דין. הם קיבלו אותה מאוד יפה - וזה הראה לה שיש לו, בכל
זאת כוונות רציניות. היא לבשה את החליפה הכי יפה שהייתה לה,
חצאית וחולצה שהחמיאו לגזרתה, גם הצבע. את השיער הייתה אוספת
ב"בננה" מאחורי הראש. הם קיבלו אותה מאוד יפה, היו מאוד חביבים
(היא קצת פחדה מחוות דעתם) והיא הרגישה מאוד נוח אצלם. הם עשו
הכול כדי שתרגיש כך - בטח הוא הכין אותם לכך שאני מאוד רגישה,
חשבה. ואחרי הביקור קיבלה ממנו היזון חוזר מוצלח- כנראה מצאה
חן בעיניהם. לא הייתה לה שום דרך להעריך איך אנשים רואים אותה,
אבל היא השתדלה מאוד לשאת חן בעיניהם, ולפחות לדבריו, הם חיבבו
אותה. הוא סיפר לה שהאישה אמרה לו אחרי הביקור, עליה: היא
אוהבת אותך, רק מחכה למילה ממך...
(אולי זה היה נכון, חשבה לאחר שנים. אם היה מציע לה להינשא אז,
כנראה הייתה מעזה לעשות זאת, על אף ההסתייגויות והתמיהות שהיו
לה לגביו. אבל זה לא קרה. מי יודע, חשבה, שנים רבות אחר כך,
בדפדפה במכתבים הישנים, מה היה קורה. בטח אחרי מה שאני יודעת
עכשיו, אלה היו נישואים נורא עצובים. הרי גם הוא היה "פגום".
אבל מבחינות רבות כל כך הוא דמה לי, היה מתאים לי: הרגישות
שלו, ההברקות וההומור המיוחד שהיה גורם לי לפרצי צחוק, הערנות
הזו לגביי וחשיבותי לגביו, ההתעניינות שלו באמנות, התרבותיות
שלו שהייתי מתחברת אליה בקלות, שהקסימה אותי, העדינות שלו, שלא
הייתה כלל בנמצא בקיבוץ - אין גברים כאלה! נראה שבכל זאת נורא
אהבתי אותו... עם כל הקפיצות והבעיטות הללו של סייחה סוררת
שרוצים לשים לה אוכף - הרי בכל זאת, בעצם למרות הכול, חיכיתי
לאוכף הזה. כמו כל סייחה)

גם הטיפול הפסיכולוגי שלה נמשך בצורה רוטינית. היא הייתה נוסעת
פעמיים בשבוע לתל-אביב, שוכבת על ספת הפסיכולוגית (או אולי
פסיכיאטרית - היא לא ידעה מה ההבדל) ומשוחחת. גם על הרומן הזה.
גם על אסוציאציות - האסוציאציות שלה הפתיעו אותה כל פעם מחדש.
למשל רכבת. או נחש, התברר לה להפתעתה שיש להן משמעות מינית,
בראשה - בחיים לא הייתה חושבת כך, כי שוב ושוב מחשבותיה שלה,
שנפרשו לאט לאט, התגלו כרוויות בסמלים מיניים, או בפחדים
קמאיים.
למשל, חלום אחד שסיפרה לפסיכולוגית נשאר בזיכרונה אחרי כן
שנים, על המשמעות שלו: היא נמצאת ליד נחל, עם אבנים ואצות, לא
רחב אבל קצת עמוק, היא - ילדה, ואחיה התינוק בזרועותיה, שניהם
בנחל הרדוד, ואז אחיה נשמט מידיה ונופל לתוך המים, לקרקעית.
היא חושבת - ומרגישה - צריך להרים אותו, מהר, מהר, כל שנייה
חשובה,לפני שיטבע-היא הרגישה זאת כה חי כאילו זה קורה עכשיו.
אבל... הפסיכולוגית הפנתה אותה לשאלה: מה זה אומר לך. התשובה
הייתה רציתי שהוא ימות... ואז, הפחד הזה - והקריאה שיצאה לפתע
מפיה אחרי כה הרבה שנים: אבל אני לא רוצה שהוא ימות... שפרצה
ממעמקי נשמתה, כאילו שזה קורה עכשיו, כאילו שהתינוק הזה נמצא
כרגע במים והיא מרגישה את הדחיפות ואת הפחד לחייו. בעצם, אחי
כבר מבוגר עכשיו, חשבה.זה היה לפני כל כך הרבה זמן... המודעות
לעצמת הרגש הילדי, האהבה והשנאה העמוקים  שהיו בה אליו בו
זמנית,  שנשארו בחוויתה כה חזק מגיל הינקות הייתה תגלית - קודם
הייתי לבד, עד גיל שלוש, ופתאום הוא הופיע... כמה כעס סחבתי
עליו. אבל בכל זאת, כמה אני אוהבת אותו. זו הייתה דוגמה עבורה
למורכבות שבחיי הנפש שקרתה לה שם שוב ושוב, ושהיה לה קשה
לחשוף.
הטיפול היה קשה ודרש ממנה המון משאבים נפשיים. אבל בכל זאת היה
גם כרוך במשהו נחמד: שיטוטים בתל-אביב, שהיא חצתה ברגל לאורך
ולרוחב לעתים מזומנות. פה איזה ארטיק, או בית קפה עם עוגה
ושתייה, או השוק, או מוזיאון - כל זה היה חדש למדי לבת הקיבוץ
ומאוד מצא חן בעיניה.



6.1.62
יומי שטיין, דואר מצפה רמון

תמי יקרה.
היום שבת ובעוד כמה שעות הייתי צריך (כרגיל) להתראות אתך.
במקום זאת אני שורץ באיזה אוהל וחושב עלייך - כמובן. אני מצפה
- קצת בחרדה - למכתבך הראשון. פשוט חרד למצב רוחך - מטורפת
חמודה שלי. הייתי נותן כעת שנה מהחיים כדי להיות חצי שעה אתך -
כאילו שזה היה עוזר לי... (הוא בטח התכוון, חשבה תמי אחרי שנים
- אם הייתי מבסוטה מה"ביצועים" שלו, אם יצאתי מרוצה מהביקור
שלו. זה מקור החרדה שלו...)
בחוץ גשם ומשתוללת סופת רעמים, הנגב ממש יפה בגשם, אולי אם
היית כאן יכולת לעזור לי להבין וליהנות משלל הגוונים שבשמים.
בהיעדרך, במקום להתעניין ביופי, אני דואג למכשירים שלי.
אני אעבוד די קשה השבוע, שלוש משמרות של 24 שעות כל אחת כדי
שאוכל לקבלך בשבת - אם תחליטי לבוא (אינך חייבת, אפילו לא
בשביל המוראל של צה"ל). אתמול כתבתי לך הזמנה מפורטת והיום
התחלתי קצת לחשוש. יש פה חברה די גסה ואיך תרגישי? לו בטחתי
ב-100% שאהיה במקום ושאוכל להיות כל הזמן לשירותך! בכל אופן
אגמור את כל הסידורים הקשורים בך רק מחר ואז אכתוב לך. כמו כן,
אל תשכחי... יום ג'... 69862... מטאורולוגיה... אהובה.
למזלי הגדול אינני אחראי פה על כלום - פרט לעצמי ולכמה
מכשירים. אני עובד בערך 20 דקות כל שעה (יום או לילה) וזה הכל.
חטפתי איזה נזלת בריאה וכאב גרון (אולי העברת לי כמה חיידקים)
אבל לו נתנו לי היום לזחול אלייך... זה היה נעלם.
מוזר... כל הזמן חשבתי עלינו (בהפסקות בין 20 דקות העבודה) אבל
לא הצלחתי להשליט סדר במחשבותיי. כל הזמן שמעתי רק הפזמון שאת
פיזמת לעתים "יוסי, יונה..."
הרדיו בא לעזרתי ומשמיע את 'קה סרה סרה' (של דוריס דיי) וזה
בדיוק הזמן לתקן את מצב הרוח. לשיר הזה יש לי סנטימנטים כך
שמהלך מחשבותיי משתנה בהתאם לכיוון שמילות השיר מורות עליו.
בחוץ הגשם גובר ויורד ברד. האוהל כבר דולף והמיטה שלי תהיה עוד
מעט לאגם. המצב מתחיל להיות משעשע - בדיוק מה שהיה חסר לי. טוב
שאינני אחראי על המקום - נשאר לי לחשוב רק על הצלת מיטתי
והשמיכות. הרוח מתחזקת והקור חודר לעצמות, קצת לא נעים אבל
לפחות זה מספק תעסוקה מידית ולא משאיר זמן לכל מיני מחשבות...
שחורות.
השעה כמעט 17:00, חבורת ברנשים רטובים מתחממת ליד מדורה, הגשם
פסק והצלחתי להציל את המיטה ואחד ממכשירי הקשר. עליי להחזיק
מעמד עד מחר ב-10:00 בבוקר כשיחליפו אותי. רק זה עוד חסר,
שהגשם ינתק אותנו כליל ממצפה רמון! מקווה שיישאר מי שיקבל את
הגברת ביום שישי - אם היא תואיל לבוא.
לו רק יכולתי לדעת מה מתרחש כעת בראשך החמוד! בשלי עוברות כל
מיני מחשבות שגעוניות, ברגעים אלה הדמיון פועל במלוא הקיטור
וממציא... טוב שיש לי עבודה המפסיקה את פעולות המחשבה מזמן
לזמן. מתי, לכל הרוחות, אקבל איזה סימן חיים ממך?
תמי שלי, תשתדלי להיות חזקה עבור שנינו. אינני יודע מה שיהיה
מחר אבל הכלל הוא ש"מחר" יהיה טוב יותר... אחרת מזמן הייתי
מכניס כדור בראשי הבכיין והסמרטוטי. שנינו באותו הבוץ ומקווה
שנצא יחד. מרגיש כאילו רובצת עליי קללה, מדוע הייתי צריך לפגוע
דווקא בך. יש לי עוד הרבה מחשבות דומות אבל מוטב להפסיק לייבב
ולצאת לטפל במכשירים - מחר עוד רחוק. קה סרה סרה...
אני עושה שטויות כרגע, חושף עצמי לגמרי ו... טוב, כאן אני
אפסיק, אכתוב לך גם מחר. אם אצא מכאן, בכל אופן, טיפשונת חמודה
(ומסכנה) שלי תפסיקי להרגיש לבד - יש לך איזה חבר. אמנם רכוש
פרטי עלוב למדי, אבל רכוש - והוא אתך, ברוחו לפחות. אינך לבד.
לפחות כתבי לי על כל המחשבות השחורות שעוברות דרך ראשך הנחמד
(והפרוע). לו רק ידעת כמה שאת נהדרת ואיזה מזל היה לי (או -
אולי יש לי עדיין...?!)
גופי המנוון מתחיל כבר להגיב למאמצים (משמרת של 24 שעות) אבל
מקווה שעד יום ו' יהיה בסדר ונעשה איזה טיול יחד.
אני סוגר מכתב זה לפני שיירטב. המשך יבוא.
להתראות.
שלך, יומי



8.1.62
יומי שטיין, דואר מצפה רמון

ילדתי היקרה,
נפרדתי ממך רק לפני שלושה ימים (או 3000 שנים) אבל אני כבר
מתגעגע. לו ידעתי שאני חסר לך רק חצי מכמה שאת חסרה לי הייתי
מרגיש טוב. בקיצור גופי המנוון הגיב למצב החדש. קיבלתי חום
ונזלת (כנראה איזו שפעת קלה שהתחילה עוד בשבוע שעבר). אני כותב
לך בשכיבה (לבד!) על המיטה ומקווה לגמור את המכתב לפני שיהיה
לי עוד פעם חום. הרופא הבטיח שבשבת אהיה כבר בסדר ולכן אני
מחדש הזמנתי.
זה סיכון גדול - לא הייתי רוצה שתראיני בצורת שבר כלי (לאחר
שראית אותי במצבים לא פחות משפילים...) וזה יעמיד קשרנו בלחץ
רב אבל בטוחני שקשר זה מספיק חזק. זה ביטחון קצת מופרז מבחינה
הגיונית, להאמין בקשר כזה כששני הצדדים מסרבים להתחייב והצד
שצריך להיות האקטיבי איננו רוצה להבטיח כלום (ואיננו מבצע את
המוטל עליו). למרות הכול, ילדתי החמודה, ההרגשה שלי היא
שהביטחון די מוצדק. מה דעתך, חברה נחמדה?
אין דבר המרגיז יותר מחוסר ההתאמה בין ים של רגשות מצד אחד
ודלות אמצעי הביטוי העומדים לרשותך מצד שני (מתאר לעצמי שהרגשת
כך לפעמים - מבחינה אמנותית לפחות).
מקום לינה כבר הובטח לי אצל מורות המקום (טוב, הרהרה תמי...
הוא רוצה לשמור על השם הטוב שלי, אפילו שלא ביקשתי, חשבה תמי,
וזו נקודה לזכותו...), וכעת אחזור על כמה הוראות יסודיות
(אינני יודע מתי מכתב זה יגיע לידייך - שביתת דואר, ריחוק מקום
וכד'):
1. נסיעה: סעי באוטובוס לאילת היוצא ביום שישי רק ב-6:00
וב-11:30 בבוקר. ההוצאות על חשבון המזמין. בשום פנים ואופן אל
תתגלגלי לבד בטרמפים.
2. ירידה: במצפה רמון בתחנת הבנזין. אחכה שם ביום ו' החל
מ-15:00, אם אינני אז לצעוד בכיוון לאכסניית הנוער- אנחנו ליד
האכסניה ואם אינני גם כאן, לפנות בשמי לסג"מ מאור. דרך אגב,
תלוני אצל רותי (הגננת) ועדנה (המורה) (היו שם במצפה, שתי
נערות - מורה וגננת, שכולם הכירו- הן היו היחידות... מצפה רמון
הייתה אז כפר קטן. חשבה תמר...). פשוט בגלל המחלה והעבודה לא
הספקתי לחדש ולהרחיב חוג המכרים כאן.
3. לבוש: קחי בחשבון שקר מאוד באזור. בשום אופן לא בחצאית
ורצוי לבוש חם כמה שאפשר. ייתכן מאוד שנצא גם לאיזה טיול
בסביבה (ובאמת יצאנו, מהרהרת תמי אחרי שנים - עד היום יש לי
תמונה שצולמה שם - זעירה, דהויה, בשחור לבן, אולי גודל 5 על 5
- אנחנו שנינו מחייכים בהריסות העיר שבטא...)
4. מצב רוח: תביאי את הטוב ביותר... או בעצם תביאי רק את עצמך.
זה יספיק ליצירת מצב הרוח.
5. חזרה: בחזרה תוכלי לצאת (בטוח) רק ביום א' ב-09:00 בבוקר.
חוץ ממקרה שאצליח לסדר דבר מה.
6. קשר: דואר לפי הכתובת הרשומה על צדה השני של המעטפה. אפשר
לטלפן גם למספרי טלפון 69681, 69682 ולבקש מהצופה המטאורולוגית
שתעביר ליומי ש... תגיע אליי עוד באותו ערב (פרט לימים ג' ו-ה'
כאשר אני נמצא בשטח). רצוי שביום ג' או ה' תתקשרי לאותו מספר
עם אהובה והיא תדאג שההודעה תגיע אליי.
נזכרתי באגדה יוונית עתיקה: בהתחלה היה קיים גזע מושלם מורכב
מיצורים שכל אחד חציו גבר וחציו אשה. גזע זה נורא התגאה בעצמו
והרגיז את זאוס, אבי האלים, שהפריד את החצאים ופיזר אותם על
פני כל כדור הארץ. מאז כל חצי נודד ומחפש את החצי השני. לשאיפה
זו קוראים אהבה.
מאז שראיתיך לאחרונה הבטחתי לעצמי שאחשוב עלינו אבל לא
מצליח... אתמול (והיום) שכבתי עם חום ובכל פעם שניסיתי לרכז
מחשבותיי פשוט נרדמתי. מבין שערך "רכושך הפרטי" (הוא התכוון
לעצמו, חשבה תמי) יורד ויורד עם כל מילה שאני מוסיף, תמי...
תמי... את נחמדה ואני... אפסיק לייבב - אני פשוט מצפה לאיזו
מילה ממך. איך את מבלה בהיעדרי? נורא מצאת חן בעיניי, שם בין
הבננות. הייתי קופץ ברצון לשם - אינני יודע איך היית מקבלת
אותי אבל סוף סוף, כל זוג רב מזמן לזמן. מתי נתפייס קצת?
אפסיק כאן נערתי היפה והתמימה כי אני רוצה שהמכתב יספיק לצאת
הערב. חלמתי עלייך הלילה ואירדם בעוד כשעה בתקווה לחלום שוב -
רק חרד כל הזמן שמא את חלום יפה ולא יותר? מי יודע? אני מתגעגע
לריח שערותייך, לשפתייך ו... לך בכלל (ולדקירות התמימות שלך)
אם לא היה לי מזל אז לפחות את מוכרחה להודות שטעם טוב יש לי -
בהתחשב בחתיכה, לפחות. אינך מסוגלת להעריך איזו נערה את,
טיפשונת חמודה שלי. הייתי רוצה להוסיף עוד הרבה אבל פשוט אמצעי
הביטוי שלי דלים למדי וחוץ מזה יש לי שוב חום ואני פוחד שאכתוב
שטויות (או אחזור על שטויות קודמות), לכן אפסיק כאן. (המשך
יבוא)
להתראות בינתיים.
שלך, יומי



9.1.62
יומי שטיין, דואר מצפה רמון

תמי יקרה,
אמשיך בשיטת "f" (שידור ללא מענה) ומכתב זה ייכתב בהמשכים היות
והלילה אני עובד. אזכה לתשובה? אני מתחיל לפקפק בכך. האם את
קיימת או שרק חלמתי? מקווה רק שלא אקבל חום הלילה, הגוף המנוון
הזה מנסה שוב לכפות רצונו אבל הפעם זה לא ילך לו... כאילו שאת
מחייכת ואני שומע "פראזות ושוב פראזות"...
מכשיר האלחוט עובד (למה לא לקחו אותה לשבוע מילואים לכאן...
בררר, אל תהיה אגואיסט), (הוא התכוון אליי, חשבה תמר אחרי
שנים, שהרי הייתי אלחוטאית בחיל האוויר ועשיתי מילואים כמה
שנים) והפאט פאט עושה רעש. האוהל עלוב אבל הוא "מבנה המגורים"
היחיד ברדיוס של 10 ק"מ. האלחוטאי דווקא ברנש סימפטי מהקורס של
אבי. טוב שיש פרצוף אנושי בשטח. לפני כחצי שעה התחלתי למשוך
אותו בלשון כדי שישמיע רכילות "מהזמנים ההם"... הגענו כבר
לשמות נילי, תלמה, אלי... כאן נעצרתי - זה שפל, מלוכלך וחוץ
מזה אין זה משנה כלום (תמר חשבה: הוא חשב שהיה לי רומן עם אלי
הזה. התימני - אבל אני רק אהבתי אותו ולא ידעתי שכנראה כולם
ידעו על זה; עובדה שהוא שמע את השם - ולא ממני... זה הפתיע
אותה. הוא מודה פה שניסה לתחקר עליי, חשבה). מצאתי לי איזה
עבודה דחופה בחוץ, והסתלקתי. הרדיו משמיע מוזיקה עליזה, אי שם
אולי גם את מאזינה לו ונהנית מהחיים (זמן לכתוב לי אינך
מוצאת... טוב, לא חשוב, גם לא מגיע לי - אפסיק לייבב), כאן אני
מסתכל על הכוכבים.
פתגם סיני אומר "תהנה, תהנה, זה יותר מאוחר ממה שאתה חושב".
טוב, איהנה מהכוכבים, תמיד אהבתי אותם.
מצב רוח פילוסופי. מעל לאופק עולה כוכב בודד. מנסה לזהותו. לא
מצליח. בכל אופן אינו כוכב לכת (לפי האור) ועד כמה שמצליח
לקבוע מחוץ למערכת "שביל החלב". הוא מרוחק מאתנו לפחות כמה
אלפי שנות אור - פירוש הדבר שהיה קיים אלפי שנים לפני שראו
אותו מעל פני כדור הארץ, וימשיכו לראותו אלפי שנים לאחר
שייעלם. אולי לפני כמה אלפי שנים התפוצץ כוכב זה ואיננו כבר
אבל תמונת התפוצצות זו תגיע לעינינו בעוד מאות (או אלפי) שנים
נוספות. בינתיים הוא קיים... ואיננו.
לעזאזל עם השמיים הבהירים האלה. אמנם הכוכבים יפים אבל פירוש
הדבר שיהיה קר. טוב, לפחות יהיה לי מה למדוד כל שעה.
ילדתי האהובה, אינני יודע מה את חושבת כרגע (אם בכלל) עליי,
אבל דבר אחד ברור לי: עבורי את הרבה מאוד.
השעה 21:00, אני יוצא קצת מחוץ לגדר לטייל. הירח כבר נעלם,
תנים מייללים. טוב להיות לבד, הבדידות נותנת הרגשה של כוח.
מתחיל להבין לרוחם של הנזירים אבל באותו זמן מפקפק: האם היו
יוצאים להתבודד לו הייתה להם איזו תמי? חוששני שלא.
גברתי היקרה, עבדך הנאמן מקבל לאט-לאט כלבת. היום יום ג'. אני
מניח שטלפנת ואהובה (או צופה אחרת) כבר העבירה תשובתך למצפה
אבל אליי תשובה זו תגיע רק מחר אחרי הצהריים - במקרה הטוב
ביותר. מתחיל לתכנן איזו פגישה לשבוע הבא - החתיכה הזו משגעת
אותי. נניח שאסתלק, אסע לראותה ואחר כך אתפס ויושיבו אותי קצת
ב"קלבוש", האם היא תבוא לבקר אותי שם?
הדמיון מתחיל להשתולל ולכן אפסיק לכתב בינתיים, במילא לא אוכל
לשגר המכתב לפני מחר ב-17:30 ועד אז, אני מניח, יהיו לי איזה
סימני חיים ממך. מוטב למצוא תעסוקה ולהפסיק לחשוב.
הייתי רוצה לגרום לך נחת רוח וכרגע אינני יודע איך. לו ידעת
כמה נעים להביט בך כשאת שמחה ונהנית מדבר-מה...
המשך למחרת: השעה 11:00. העבירו לי ד"ש ממך בצירוף הודעה
מאהובה שהכול בסדר כלומר שתבואי. פנטסטי. מגיע לך נשיקה, את
באמת נחמדה שהחלטת לבוא - נשתדל לחסל את הריב (בעצם, לגלות לך,
את חמודה גם כשאת כועסת), אז אל תשכחי: יורדים בתחנת הבנזין.
75% שאחכה לך שם, ואם לא - תשאלי איפה אכסניית הנער וליד זה
יושבים אנשי ח"א. אשתדל להיות בתחנה או לשלוח סג"מ אחר שיחכה
לך. ממהר לשגר את המכתב כי אחרת לא יצא היום.
שלום ולהתראות.
שלך יומי



15.1.62
יומי שטיין, דואר מצפה רמון

לתמי רב שלומות
מתחיל מכתבי בהתנצלות - אתמול כתבתי כי פשוט היינו עסוקים בכל
מיני עניינים פתאומיים - שמת לב שבאו ולקחו אותי מהאוטובוס.
הכול נגמר ואני אחרי לילה של שינה הגונה (שמונה שעות) וממהר
לכתוב כך שהמכתב יצא עוד היום - כי בעוד שעה אני עולה (לאוהל
הנ"ל של הפעילות הצבאית, חשבה תמי).
כל שלושת המכתבים שלך הגיעו בשלום אליי - ללא צנזורה. מדאיג
אותי רק מצבך הגופני ומקווה שזה לא כלום. בכל אופן, אם זה נמשך
עזבי את הבושה ותלכי לרופאה.
תגובות ראשונות על ביקורך:
"בחורה טובה. חבל שאינני נוהג לסחוב חברות של חברים שלי ואני
מכבד נשים נשואות, אחרת הייתי חוטף אותה" (צימר)
יבבה ארוכה כשחזרתי בלעדייך (מרת צימר... כלומר, הכלבה)
"נורא נחמדה וחביבה" (רותי)
"החברה שלך מהקיבוץ התחילה כבר להתעסק עם בחור אחר בדרך" (נהג
אגד שעצר במיוחד מכוניתו כשנפגשנו ליד כפר ירוחם) ( בטח הוא
התכוון למנהגי לקשקש עם כל אחד בדרך, שתעבור יותר מהר, כפי
שהייתי ועודני עושה גם היום. אולי דיברתי עם איזה בחור כל
הדרך, מי זוכר, חשבה תמר אחרי כל השנים)
"החברה שלך נחמדה מאוד" (צימר בארוחת הערב)
בקיצור, את יודעת איך שאומרים: גם זו לטובה - טוב שאיחרו ביום
שישי. לו קיבלתי אותך ישר הייתי "משתלט" עלייך והיית כל הזמן
"מחביאה" את עצמך - היית לבד אז הפגנת "אישיותך האמיתית" (איזה
פאתוס, אבל זה נכון) וכבשת את כולם. כולם הרגישו טוב, נהנו
מנוכחותך, ואני מניח שגם את הרגשת בנוח. תרמת הרבה להעלאת
המוראל של כולם - ומקווה שגם שלך.
אם הכל ילך כשורה אעזוב כאן ביום ד' או ה', וכמעט בטוח שאעבור
דרך 'גן הכפר'. בכל אופן תשאירי פתקה בחדר כי כמעט בטוח שאבוא
לשם ולא דרך המשתלה.
תמי החמודה, המכתבים שלך שימחו אותי מאוד - אמנם היו קצרים אבל
נראה שאת מתקדמת בקפיצות ענק ומתפטרת מה"מחלה" שלך וזה העיקר
כרגע. בכל אופן, גם פה היית נהדרת וטוב שלא הצלחנו להתקוטט -
למרות המאמצים שלי והפטפוטים הטיפשיים שלי.
אני כועס על עצמי רק על דבר אחד: שכחתי להוסיף משהו לארנק שלך
והכסף שברשותך ודאי הספיק לך בקושי להגיע לתל-אביב. זה נורא
מרגיז.
רותי ביקשה להביא אותך לכאן שוב בהזדמנות הראשונה. הנהג
והאלחוטאי גם כן מאוהבים בך וצימר... מוטב לא לדבר... מתחיל
להעריך עצמי יותר ויותר.
תמי היקרה, כאן אני נאלץ להפסיק - קוראים לי - הקומנדקר מוכן.
אכתוב עוד היום.
בינתיים שלום ולהתראות.
שלך, יומי



15.1.62
יומי שטיין, דואר מצפה רמון

תמי היקרה
השעה 16:30 ואני מתחיל את המכתב השני אלייך להיום. עליתי למקום
העבודה ו"בהפסקות" יש לי פנאי לכתוב.
למכתב הקודם צורפה נשיקה ממרת צימר. היא פשוט ליקקה את המעטפה
הסגורה שהחזקתי ביד, בדרך לדואר.
איך המרגש אחרי הביקור אצל החבר שלך? בכל אופן, הוא מרגיש
מצוין - רק חושב שהביקור היה קצת קצר מדי.
שעתיים אחרי שהסתלקת התכסו השמיים בעננים וגשם מלווה ברד תפס
אותי בדרך בין עבדת לכפר ירוחם. נרטבתי כהוגן, אבל היה נחמד.
ייתכן שביקורך גרם שאראה העולם במשקפיים ורודים.
תאמיני לי, נערתי החמודה, שהיו לי כוונות לגמרי אחרות מאלו שאת
מייחסת לי כשחזרתי פעמיים על שמך במכתב של יום שישי שעבר,
הרגשתי שכאילו לא תשמעי אם אצעק שמך פעם אחת ורק בקריאה השנייה
תפני אולי ראשך כלפי המחשבות הביקורתיות שלך כלפי עצמך,
המגוחכות. מותר אמנם להביע רגשות - תפסיקי לחשוב כל מיני
מחשבות טיפשיות כגון "הייתי גועלית" וכד', היית סתם נחמדה.
הזמן אתך עבר נורא מהר - ואני כבר מתגעגע. החדר שלך ב'גן' נראה
לי נורא נחמד. בעצם מה חסר לו.
הבוקר התעוררתי, הבטתי סביבי ושאלתי את עצמי: "איך העזתי להביא
אותה לזוהמה הזו? והילדה האמיצה הזו הצליחה כל הזמן לראות (או
העמידה פנים שהיא רואה...) רק את הצד הורוד של העסק. מדוע אין
היא נוהגת כך בחיי היומיום? (האמת, חשבה תמר שנים אחר כך,
הביקור הזה היה מאוד נחמד, כמו הרפתקה בדרום, משהו לא רוטיני
ונהניתי אז מאוד... ואפילו התגברתי קצת על מעצורי והייתי נחמדה
לאנשים!)
תמי שלי, דבר אחד אינו מוצא חן בעיניי: את מנסה כל הזמן להמעיט
חשיבותך, מה פירוש כתיבת "אוהב" במירכאות? ומה כל הדיבורים על
עזיבה? האם את מנסה לייחס לי כוונות השייכות לך? דעי שאת הרבה
מאוד עבור עבדך הנאמן ולא בנקל תיפטרי ממנו. אין לי כל חשק
לוותר עלייך, טיפשונת חמודה שלי. רק אחרי שנסעת התחלתי להרגיש
עד כמה שאת חשובה בשבילי וכמה שאת נהדרת. אינני מבין רק איך זה
ייתכן שלא נחטפת עד היום - האם חברי המשק טיפשים או עיוורים?
תמי, אשתדל להיות אצלך ביום חמישי, תשאירי פתקה בחדר כי יש
להניח שאגש ישר לשם - אין לי ביטחון שתימצאי במשתלה ואין לי
חשק רב לבזבז על הבוסית שלך בעבודה ושות' זמן יקר המיועד לך.
אחרי שנסעת היה נדמה לי שהייתי בחברתך לא יותר מחמש דקות.
נ.ב. החל מיום רביעי זה נא להפנות הדואר לד"צ 2523 צה"ל.
יומי




31.1.62
סג"מ יומי שטיין, ד"צ 2523 צה"ל

שלום אהובתי
השעה 01:30 ואני מנצל כמה רגעים פנויים כדי להתחיל בכתיבת מכתב
שאשלים אותו רק לאחר שאדע פרטים על שבת - כלומר רק בעוד 8 או
10 שעות... כרגע אני מנסה לתאר לעצמי איך הלכת לישון: מצוברחת?
עייפה ובמצב רוח לא אכפתי? עם אגרופים קמוצים והחלטה נחושה:
"אני עוד אכריע אותו!" או השד יודע. אין לך מושג כמה שאני
מצטער שלא שכנעתי אותך להיות "חולה" עוד כמה ימים. יש לי הרושם
שהיום יהיה יפה ואפשר יהיה להגיע ולהסתובב במקומות שאליהם
איננו מגיעים בדרך כלל.

שעה 08:30: עוד לא יודע מה יהיה בשבת (בעצם איך אני מתכנן
תכניות - אולי החלטת "לנוח" ממני לאיזה שבת ב'גן הכפר'. בכל
אופן שאבתי עידוד מנשיקת הפרידה בלילה של יום שני (או שרק
ניסית לעודד אותי ואני סתם משלה את עצמי). באם אני חופשי בשבת
אבוא בשעה 16:00 לרכבת כרגיל. באם לאו, אז מספר הטלפון ידוע לך
(רק אל תצלצלי בזמן הארוחות).
ברגע האחרון מתברר שאני עובד בשישי-שבת זה. תנסי להתקשר אתי
ואם לא יהיה לך מה לעשות בשבת תקפצי לכאן לכמה שעות אולי -
ומוטב שנקבע זאת קודם בטלפון. כל זה במקרה שלא נשארת לשבת
ב'גן...' אם נשארת, תנסי להודיע משהו דרך 69681 או 69682.
אשתדל להיות בשבוע הבא אצלך. בינתיים, שלום ולהתראות.
שלך, יומי.
נ.ב. נזכרתי כרגע בבדיחה אמריקאית: לחתונה דרושים שני אנשים:
בת הרוצה להתחתן ואם המחזיקה את החתן שלא יברח. עגום, לא?
יומי.
(מה פתאום הוא שולח לי בדיחות כאלו, חשבה תמי בעלבון - שלא
מדעת הוא מגלה מה שמעסיק אותו, בין השאר, ובצורה מכוערת
ביותר.... שהרי גם אותי זה מעסיק אבל אני אף פעם לא רדפתי
אחריו... מה פתאום הוא נזכר אם לא? זו ההרגשה שלו? מזה הוא
מפחד?)



היא ביקרה אותו, רק בלי לתאם, בבסיסו המוכר גם לה - שבו עשתה
מחצית השירות הצבאי שלה, ושם גם הכירה אותו היכרות שטחית - הרי
הוא הזמין אותה. היא טרחה ובאה מקיבוצה לבסיס, ביום ו' אחרי
הצהריים. מכיוון שהייתה באזרחי ביקשה לקרוא לו בטלפון, ואכן
נתנו לה לצלצל מעמדת הש"ג אליו למטאורולוגיה. הוא בא דחוף
ומבוהל, נשאר חמש דקות, אמר לה שהוא עסוק ולא יוכל להכניסה,
והלך. העלבון היה גדול מאוד.



3.2.62

נערתי המרוגזת,
אומרים שהדרך לממלכתו של לוציפר מרוצפת בכוונות טובות ואינני
מטיל ספק בכך שלך היו הכוונות הטובות ביותר שבעולם, אלא ש...
היה פה צירוף מקרים שכדוגמתם קורה אולי פעם בשנה. אני מבין את
הרוגז ואת האכזבה שלך, ייתכן מאוד שהייתי צריך להחזיק בך בכוח
ולא לתת לך ללכת. חבל שאינני יכול לספר כאן סיפור כל המעשה,
אולי היית קצת משנה דעתך.
לו היית כאן וראית איזו שבת ביליתי לא היית מקנאה בי. אם נשארת
אתמול הייתי מתפנה רק ב-23:30, כלומר היית יושבת ומחכה לי עד
אז. כך לפחות בילית ערב נעים - וכנראה שגם השבת היית מאוד
עסוקה ולא מצאת כמה דקות פנויות כדי לטלפן. אינני חושב שזה היה
צריך להיות מאמץ יותר מדי גדול עבורך אולי... מי יודע.
תמי, כאשר ביקשתיך לבוא רק ב ש ב ת (או לצלצל קודם) כנראה היו
לי סיבות לכך, חשוב לי להיות אתך - לא פחות ממה שזה חשוב לך.
את רצית לתת לי הרבה יותר ממה שביקשתי - הכוונה הייתה טובה,
אבל התוצאה... בררר.
הייתי רוצה להתנצל בפני כולם (אולי אבא שלי לקח אותי במיוחד
באוטו מהקיבוץ, לא זוכרת איך הגענו אז לבסיס, חשבה תמר אחרי
הרבה שנים, או אולי נסעתי לשם באוטובוס, אחרי הכל באיזור הזה
של הצפון-לכיוון נצרת ועפולה מחיפה, יש תחבורה צבורית גם יום
ששי בערב ושבת בבוקר, עד היום...), אבל תביני ש ל א  י כ ו ל ת
י, פשוט לא יכולתי לארח. זה היה חוסר אדיבות הגובל בגסות רוח
אבל הזמן לא היה שלי. אני מבין שנפגעת ושכל התנצלות לא תעזור.
אין לי מילים בכדי להביע את צערי אבל יותר לא אוכל לעשות. הזמן
לא היה שלי ושתי הדקות שנסעתי עד השער היו גנובות ממש. תמי'לה,
פשוט לא היה לנו מזל ודי - אני רק מקווה שהיחידי שהסתובב היום
עם מצב רוח רע זה אני ושלפחות את בילית טוב ונהנית. כל השבת
הייתי במתיחות וישבתי ליד הטלפון בתקווה שאולי תצלצלי. כמעט
ולא היה לי מה לעשות (או לא יכולתי לעשות).
השעה 18:20 ואני מחכה, אחכה עד 20:00 תוך תקוות שווא שהגברת
תתחשב ואולי תרצה לדעת אם אני חי או מת (או שאין זה מעניין
אותה כלל כבר - מי יודע - מה שחשוב זה שקלקלתי לה את ערב יום
שישי ופגעתי בפרסטיג'ה שלה בעיני המשפחה).
ביום שני אשתדל להיות אצלך...
אהובתי, החמודה והטיפשונת, אני קורא כרגע את מכתבך הראשון אחרי
המחלה ואני נהנה מאוד. המכתב מתקן את כל מצב הרוח ואפילו אם לא
התקשרת בכוונה שארגיש בחסרונך - זה לא אכפת לי כרגע. בחדר השני
יושבות עובדות המבצעים שאותן החזקתי בכוננות כל היום למקרה
שתטלפני ברגע שאני יוצא - ומכרסמות בהנאה את הדברים הטובים
שהכנתי עבורך. לי אין חשק לגעת בתירס וכד'. כרגע, העיקר, אל
תישברי. העתיד מוכרח להיות טוב יותר מן ההווה.
טוב, אהובתי, השעה 19:45, אני עומד לסיים ואלך לבקר את יוסי.
הוא ודאי יתאכזב נורא לראותני לבד - הבטחתי לו שאביא אותך היום
ואצטרך להסביר מדוע אינך. אשתו עוד תשטוף אותי. מילא.
בינתיים שלום, הרבה נשיקות וחלומות נעימים. הייתי נותן הרבה לו
יכולתי להבטיח שהלילה (ובכל הלילות הבאים) תלכי שקטה ומרוצה
לישון, תשני טוב ותחלמי חלומות פז (על מה שנוח לך לחלום). הסבל
שלי הוא לא כל כך נורא. העיקר שאת לא תסבלי.
שלום ולהתראות.
שלך, יומי
נ.ב. המכתב היה נעים מאוד לקריאה - תודה עבורו. התמימות שלך
מצילה תמיד את המצב, חבל שלא קראתי אותו קודם. בכל אופן, הלילה
אישן טוב. שלך... יומי



6.2.62
יומי שטיין, ד"צ 2523 צה"ל

תמי היקרה
אני יושב מול הנייר הריק שלפניי ובפעם הראשונה מאז שאני כותב
לך יש לי הרגשה שאי אפשר להתחיל ללכלך את הדף.
אינני נוהג להצטער אף פעם על מעשים שנעשו ואין להשיבם - הצער
לא יעזור והעבר עבר מן העולם והגלגל לא יחזור אחורנית, אבל אם
את הרגשת באמת כפי שמסתבר מדברייך (ומתחיל לחשוד שהרגשתך הייתה
גרועה פי כמה), אז... אני סתם פושע, ומה שיותר גרוע כאילו משהו
נשבר בינינו ושום הכאה על חטא לא תעזור.
אינני בא בטענות אלייך. את נהדרת, אבל יש לי הרגשה של פושע
נבזה וכל הצטדקות לא תועיל. שאלת אותי שאלות מוצדקות מאוד ולא
יכולתי לענות. התחלתי לפשפש במעשים והרגשתי כאילו ראשי נתקל
בקיר אטום, שדרכו אין לחדור. ולאור הערכת מצב חדשה זו נראית
ה"מציאה" שלך כלא מציאה כלל. וההתרברבויות שלי (שבוודאי פגעו
בך לא מעט) נראות כרגע כטיפשיות ועלובות.
בקיצור, אהובתי, אני במבוכה וזה דבר שלא קרה לי מזמן, מזמן.
ייתכן שגם מזג האוויר בחוץ משפיע על מצב רוחי. אני מתאר לעצמי
אותך יושבת ב'גן הכפר' לבד כשראשך החמוד מתמלא בהדרגה במחשבות
שחורות - במיוחד אחרי הניסיונות שלי "לנחם" אותך. אם לפחות
יכולתי אז להישאר עוד כמה שעות כדי לקבל את הגל הראשון של
הרוגז וה"בעיטות".
כרגע הביאו לי כרטיסים לשבת ל"רביעייה". (רביעיית הבנות של
מועדון התיאטרון החיפאי. היו נפלאות - הערה שלי.) התכנית היא
טובה ומקווה שתיהני ממנה. זו הזדמנות גם לראות קצת את הכרמל,
כמעט לא הסתובבנו שם אף פעם. זה נראה כאילו הצעת שוחד אבל בכל
זאת חבל שאינני יכול להציע לך כל יום שוחד... אפילו במימדים
הרבה יותר רציניים. הייתי נהנה מאוד לו יכולתי כי זה ממש נעים
לפנק אותך... ולהרגיש שטוב לך.
ילדתי החביבה, אפסיק מכתב זה כעת כי אחרת מי יודע איזה שטויות
אכתוב עוד. אשתדל מאוד לבוא לקבל אותך ברכבת ביום ו' (יש לי
חשק אדיר לנסוע לקחת אותך מראש העין אבל לא תהיה לי אפשרות).
בכל אופן, אם יקרה משהו ולא ניפגש ביום ו' אז בשבת ברבע לשש
"כרגיל" - אין לי כל נטייה שתפסידי את התכנית הזו, רק לעתים
רחוקות הם מופיעים בחיפה. (אז אולי בכל זאת זה היה רביעיית
מועדון התיאטרון - גברים - גם כן היו עצומים - הערה שלי.)
הייתי בא בשבת אפילו לקחת אותך מקיבוצך אבל אחרי "קבלת הפנים"
שערכתי לך ביום ו' בערב (בבסיס) אין לי נטייה רבה להופיע. טוב,
עוד נדבר ביום שישי. העיקר שתרגישי טוב... מילא, נשתדל לתקן את
המעוות.
בינתיים, שלום ולהתראות.
שלך יומי
נ.ב. אל תעשי לך מצב רוח בגלל המכתב הזה - אינך אשמה בכלום
והיחיד האשם (הפעם באמת, באמת) זה עבדך הנאמן.



14.2.62
אתמול היה יום רצוף כישלונות ומזל ביש. הגעתי לתל אביב
ב-13:00, חיכיתי לצלצול ממך ב-69681 עד 15:45, נסעתי לתחנה
המרכזית, הגעתי באיחור של שתי דקות, חיכיתי שם לשווא 30 דקות,
נסעתי למשק, כתבתי שם מה שכתבתי ורצתי לחזור לתחנה המרכזית אבל
חיכיתי לאוטובוס 77 ב'גן הכפר' מ-18:10 עד 18:40 כך שבסוף
נסעתי חזרה (יש ימים כאלה שלא הולך לך ודי). כל הזמן נזכרתי
משום מה במשפט הסיום ששל מכתבך האחרון: "בעצם מי צריך אותך?"
(כמה אכזרית יכולתי להיות, חשבה תמר אחרי שנים, עם כל הבעיטות
המכאיבות והנוראות שלי - הרי כן רציתי אותו, אבל משפט כזה...
מערער לך את האמון בעצמך, מהאדם שאתה הכי זקוק לו... איך
יכולתי לפגוע בו ככה, כי הרי הוא נפגע. נורא איזו מגעילה
הייתי, חשבה בכעס, מרגישה מה שהוא ודאי הרגיש כשקרא זאת, מעביר
שוב ושוב את המשפט הזה במחשבתו, האדם שכל כך רץ אחריה, כל כך
אהב אותה... היא שוב רצתה לבכות)
בעצם, אם ביום שבת לא היית מנצלת את הדקות האחרונות שהיינו יחד
לכל מיני ניסיונות התגרות בי אלא היית מקשיבה לתכנון הפגישה,
זה לא היה קורה וחבל... מילא, לא נורא, גם זו לטובה (לא תיארתי
אף פעם לעצמי שפגישה שלא יצאה לפועל תכאיב לי עד כדי כך -
נשתדל שזה לא יקרה להבא).
אני חייב להיות בקריה ביום שישי בשעה 09:00 - איזה ריאיון.
מניח שאגמור ב-10:00-11:00 ולא יודע מה אעשה אחר כך (מי יודע
מה יעשו אתי? סקרן לדעת). (אבל אני יודעת, חשבה תמר הבוגרת,
הצרות החלו להיערם לפניך, כמו סופה שחורה. הדבר האחרון שהיית
זקוק לו זו אני עם כל השיגעונות... הרי היית זקוק ליד מנחמת,
לליטוף - הייתי כל כך מטומטמת. לא שאלתי, לא הבנתי. לא ידעתי.
לא הקשבתי... הייתי כל כך שקועה בעצמי ואתה היית זקוק למשען,
ואני לא הייתי שם בשבילך - והמחשבה שברה את לבה...)
הייתי נוסע עם הרכבת של 14:00 (זו מירושלים, את יודעת) או
מוקדם יותר. בעצם זה קצת תלוי בגברתי. מניח שאעבור מחר דרך
'גן'... זה לא בטוח. בכל אופן, באם תמסרי דבר מה ל-69681 עד
שעה 10:00 ביום שישי זה יגיע אליי.
... טוב שטלפנת. אתמול התחלתי לשער כל מיני השערות: מה קרה לה?
מדוע בעצם היא לא באה? וכד'. גם נורא התגעגעתי אלייך... וגם
רגזתי. חוץ מזה אינני זוכר בדיוק גם מה שכתבתי בפתקה שהשארתי
לך, מקווה שלא תחכי במשתלה ושתשאירי לי כמה מילים בחדר - פשוט
אין לי נטייה רבה לבוא למשתלה, זה כאילו שאני מפריע לך
לעבודה.
מדוע אינך שואלת מה שאת שואלת בכתב, ולא בעל פה? (בטח שאלתי
בצורה מגעילה וחוצפנית, חשבה תמר המבוגרת...)
טוב, אל תתרגשי ממצב הרוח שלי, כרגע אני מנהל מערכה נגד קורס
קצינים... ואולי טחנות רוח.
כן, דרך אגב, באיזה שבת בחדש מרץ את מוכנה שאהיה קצין תורן?
פשוט כאן לא התייאשו מהרעיון, רק שקצת חוששים והציעו לי לבחור
בעצמי, ואני... זקוק לאישורך.
תמי האהובה שלי, אני כרגע מוכרח לסיים, אחרת אין למכתב סיכוי
להגיע עד מחר. בינתיים 8888. (זה נשיקות בטלפרינטר - הערה
שלי.)



תמר הניחה את המכתבים ועשתה הפסקה.
המכתבים קצת חוזרים על עצמם, חשבה, פגישות, קביעת פגישות, קצת
מוסר השכל... היא המשיכה לקרוא:



20.2.62
סג"מ יומי שטיין, ד"צ 2523, צה"ל

תמי יקרה,
היה נורא קשה להיפרד ממך הבוקר, מה גם שהמחשבות השחורות שלך
התחילו פורחות שוב. מקווה שלא נעלבת מהחפצים ששכחתי אצלך. דרך
אגב, הרוחות שנשבו בסביבה שלי במשך הלילה עלו על 90 ק"מ לשעה.
היה לי מזל: רק יצאתי ועצרה לי מכונית צבאית ומיד אחר כך תפסתי
במרכז אוטובוס. רק 30 מטר לפני תחנת הרכבת תפס אותי הברד
ונרטבתי כהוגן. טוב שהצלחתי לישון כשעה ברכבת והעיקר - הגעתי
בזמן.
נערתי האהובה, אני מוכרח להבהיר לך דבר מה: אין ערכך בעיניי
משתנה אם תתחילי 'ללמוד' או לא, אני מעריך אותך בעד מה שיש בך
כרגע אבל יחד עם זאת פשוט חבל ש"תתבזבזי", הלחם והגבינה שלך
מובטחים, זמן ויכולת אינם חסרים גם כן. זה פשע לא לפתח תכונות
קיימות. אינני רוצה להתחיל לנאום נאום 'ציוני' על חובתך כלפי
החברה וכד' אבל כמה שתפתחי עצמך יותר החיים יהיו מעניינים
ומלאי תוכן יותר גם עבורך וגם עבור אלה הסובבים אותך. העולם
הוא גדול, רחב ויפה, אינסופי הוא מספר הדברים שאפשר וכדאי
להכירם. אל תתחילי לפרש דבריי על הצד ה"שחור" - "אני משעממת"
וכד'. את לא משעממת אבל את יכולה להיות יותר ויותר מעניינת גם
לעצמך גם לאחרים. בברית החדשה כתוב... "כי מי אשר יש לו יותן
לו עוד" - כמה שתדעי יותר ותפתחי עוד צדדים של עצמך ייפתחו
לפנייך אופקים חדשים שעליהם אולי לא חלמת אי פעם.
אולי אין לי כל זכות להרביץ מוסר לאחרים לפני שאדאג לעצמי אבל
ממש מרגיז לשמוע נערה כמוך בזה לעצמה: המון אחרות היו מאושרות
רק עם חצי מהתכונות שלך.
התנהגות כזאת "שב ואל תעשה" הייתה מתאימה אולי לסבתא שלך אך
אינה הולמת כלל בת המאה העשרים. הנשים בזמננו רוצות - ומשיגות
- שוויון. מוזר לראות דווקא בת אחת החברות ה"מתקדמות" ביותר של
זמננו, החברה הקיבוצית, מתנהגת בצורה כזאת. לימוד ופיתוח עצמי
לא רק שיבליטו אותך בעיני אחרים אלא יגבירו גם השקט הפנימי
והביטחון העצמי שלך. וזה לא יזיק כלל - מניח שעל זאת שנינו
מסכימים. צריך פעם לקחת אותך לידיים - פשוט אין ברירה אחרת.
תמי, היית נהדרת אתמול (למרות שבוודאי לא נהנית במיוחד - היה
גם קשה). מקווה שלא הצקתי לך יתר על המידה.
נחזור לנושא העיקרי - כמה שעיסוקייך יהיו מגוונים יותר תכירי
יותר אנשים (ויכירו אותך יותר) וזה יהיה סוף ה"בדידות המזהירה"
שלך. למעשה, גם לאדם המסתגר במגדל שנהב יש אמצעי ביטוי משלו,
כגון ציור או כתיבה, אבל משום מה זנחת את שניהם. אין זה עסקי
להטיף לך מוסר, אבל... זה פשוט חבל ואסור לשקוע למצב של
אדישות, זה לגמרי לא כדאי. הבעיה היום, עם הדיבורים על קיצור
שבוע העבודה היא מה יעשה האדם בזמנו הפנוי. וזו גם בעייתך וגם
מקור רוב המחשבות השחורות שלך...
יומי



... גברתי, את מגלה "דבקות במטרה", כפי שאומרים בשפה צבאית,
ונוצר רושם שהמטרה מקדשת את האמצעים. המצב מתחיל להיראות
רציני. קחי בחשבון דבר אחד - בדיוק כמו שאף פעם לא הבטחתי דבר
שלא הייתי בטוח שאוכל לקיימו כך אני גם יודע לעמוד על שלי -
אחרת לא הייתי מצליח להתקיים בג'ונגל האנושי.
גם ה"בגרות" שלך מביאה אותי במבוכה. כפי שזכור לי לא אני הוא
זה שיזם את הרעיון הזה אלא את. כמובן ששמחתי והייתי מוכן
לעזור. גם אינני מבין מדוע שלא תעשי זאת, ברור לשנינו שהנך
מסוגלת לכך והמכשול היחיד זה הבטלנות שלך (וכמה דעות משונות
שיש לך על עצמך). לא ציפיתי שילך לך חלק, סוף סוף יצאת ממעגל
הלימודים לפני כחמש שנים וקצת קשה להיכנס חזרה למסגרת, אבל
להתייאש באופן מוחלט אחרי חצי שבוע זה מוגזם. תיארתי לעצמי
שיהיה לך קשה אבל להתמוטט ברגע הראשון?! במיוחד לאחר ההתלהבות
הראשונה. מקווה שעוד תשני דעתך (אל תשכחי שזה היה הרעיון שלך,
ורעיון טוב!). הגיע הזמן שתוכיחי לעצמך שאת מסוגלת לבצע דבר מה
- אינך עושה זאת עבור מישהו אחר אלא למענך את, והגיאוגרפיה -
זה לא מקצוע קשה. רק קצת מאמץ וכוח רצון. אל תשכחי שהלימוד
יעורר אצלך בעיות חדשות - וגם יפתח אופקים חדשים. באם פרט
פורמאלי לא ברור לך אז נכנסים למשרד החינוך ושואלים (או כותבים
גלויה). הזמנתי כבר מחברות עבורך וגם הבטיחו לי חומר לימוד...



היא מצאה מכתב ממנה ליומי, בין כל הניירות האחרים שלה:

שלום יומי 7.3.62
חבל שאינך פה, כי יש לי חשק להתנשק קצת ולהיות סנטימנטאלית.
בעצם, אתה מפסיד מזה יותר ממני. היום הייתי מטושטשת לגמרי
מהחום - היה חמסין נורא. אתמול בערב נסעתי לדודתי, בחולצה בלי
שרוולים, חולצת קיץ וסוודר. הבוקר הסתובבתי בלי הסוודר, וכל
עובר וכל נהג מכונית הפנו ראשם. היו ששרקו, והיו שאמרו: היי
בובה, ונהגי מוניות עצרו לי בלי שאבקש (אבל לא עזר להם: זה
עולה 10 גרוש יותר במונית...), ונהג אחד אמר לחבר שלו - הם
נעצרו מול התחנה שעמדתי, הביטו בי, חייכו אליי, ואחד אמר לשני:
תראה איזה יופי! והכול בקשר אליי. זה היה נחמד מאוד, רק חבל
לבזבז הכול על מין ערב כמו עכשיו... אני שוכבת, מכרסמת כל הזמן
דבר מה. חם, משהו מתעורר בתוכי - כמו תמיד באביב, ופתאום יש
רצון לעשות משהו, וכל מיני מחשבות, דמיונות, שמזמן לא עלו בי,
וגם מין עינוי כזה - שוב אביב, והרצון הזה המשגע לעשות משהו,
ללכת לאן שהוא, לצחוק, לשיר - ועם עוד הרבה חברה - ולהרגיש שאת
עוד צעירה, במקום לנסות להרגיע בעצמי את כל הדחפים האלה ולהגיד
לעצמי: שבי בשקט! ... כרגע שר ברדיו אחד את השיר שאני אוהבת
מפורגי ובס - אתה יודע, זה ש'חיי ספורט' שר על הגבעה שם, מספר
על הנשים. (נדמה לי שזה התוכן - לא הצלחתי לעקוב אחר כל
המילים). אבל פה, זה הרבה פחות חמוד. זה מין בס שר, ובלי
הערמומיות והמשחק של סמי דיוויס בסרט. וגם בלי לשיר את הסוף של
כל בית. אולי גם כרגע אתה מקשיב, וחושב עליי ואם אני מקשיבה.
כל כך ריק פה, שאפשר למות. והג'אז הזה ברדיו - תמיד זה נותן לי
הרגשה של ריקנות. טוב, אל תהיה עצוב, אתה תמיד סופג את כל
המצב-רוח שלי הרע - גם במכתבים, לעתים יותר רע משהוא באמת.
עכשיו, זה משהו שבין: היה צריך לעשות משהו, לבין "יש לי לקרוא
חומר לבחינות הבגרות", לבין: "למי זה חשוב בכלל?", וגם קצת
רצון להמשיך כך לשכב ולשמוע את הנגינה הסתמית הזו, וגם קצת טוב
לי בעצם. סתם כך, בטח משעמם לך כבר, כל כך הרבה בלבול מוח
בבת-אחת. תמשיך לסבול בשקט! בטח מחר יהיה יותר קריר וגם מצב
רוחי ישתנה. מוזר לי כמה פעמים אני יכולה "לגלות" את העולם
מחדש, לראות אותו כאילו לפני רגע נולדתי - ועם זה להרגיש שכבר
הרגשתי כך פעם - בגלגול הזה. או אולי בגלגול אחר? אם היה כזה
מעניין מה הייתי אז. בטח פעם אחת כבשה, פעם שנייה נמר, ופעם
אחרת פרה. זה הצירוף של מה שאני מרגישה לעתים. בעצם - אולי גם
ארנבת (פחדנית), ברווזה (פטפטנית), נחש? תספר לי מה דעתך על
כך. כרגע זה יותר קרוב לפרה. מעלה גירה, רובצת שמנה ומטושטשת,
ואין לה חשק להתאמץ לעשות דבר-מה - בשביל מה בעצם? וההבדל
היחידי הוא שהיא מביאה תועלת (עגלות, בשר, חלב, זבל, עור
לנעליים, עבודה ופרנסה לרפתנים קיבוצניקים, ועוד תפקידים).
ואני...
גרשווין משתולל שם ברדיו, דופק עם הנעליים, בתופים, רץ בין כלי
התזמורת, מנופף בידיו. בכל אופן, כך המוזיקה הזו מרשימה אותי.
אתמול דודתי הפחידה אותי: שום בחור לא רוצה להתחייב וצריכים
להכריח אותו. אפילו הכי מאוהב מפחד מזה - זה מה שהיא אמרה. לא
ש א נ י חושבת בקשר אליך כך. אבל השד יודע - אולי תפסיק לאהוב
אותי - או אני אזדקן כך בין ביקור אחד לשני שלך, ואז תזרוק
אותי? עכשיו אתה בטח אומר: יובטפיו... אבל זה בין השאר מה
שעובר לי בראש. חוץ מזה, אני שונאת להיות קיימת סתם כך, לא
בשביל אף אחד - כמו כרגע. אני מתחילה לדבר עם בני אדם, לנסות
למצוא קשר, ונדמה לי שזו מישהי אחרת. אני מביטה מהצד בסקרנות,
זאת אומרת ה'אני השני' שלי: מה אני צוחקת, מדברת, מתעניינת -
וה'שנייה' שבי כל כך משועממת כל הזמן הזה!
נו, תהיה מרוצה בטח מהכמות - אם לא מהאיכות - של החומר! אמרו
שהאישה נטלה 9 קבין שיחה (שים לב למילים המפוצצות -אבל כך
כתוב!) - בטח התכוונו אליי. אבל אם יש מישהו שמרוצה לקבל את כל
השפך, אני מרוצה עוד יותר לדבר... זאת המומחיות שלי...
מעניין מה אתה עושה כרגע. בטח אין לך זמן לשטויות, ואילו לי
אין זמן פנוי מהן...
מצאתי אחרי-הצהריים פתאום שתי טבלות שוקולד וחבילת תאנים שלא
ראיתי מקודם, ועד הרגע איני מבינה: האם היית פה אחרי יום שני -
או פשוט לא הרגשתי ששמת את זה ביום שני בביקור. אני מתארת לי
שלא היית פה אחרי כן. בכל זאת משונה שלא ראיתי את זה.
עכשיו ליל מנוחה, ו-8888 - ולהתראות, תמי.
פה היו מצורפים שני רישומים קטנים של עצמה ושלו, על נייר
המכתבים.
(הציורים נורא מוצאים חן בעיניי... זה הסקסאפיל שלך (היא רשמה
אותו מגוחך) וזו אני (רישום שלה מכוערת פרועה עצובה וקווי
הפנים משוכים מטה) ... תמי)



13.3.62

תמי אהובה
בשעת כתיבת מכתב זה את בוודאי יושבת ומצפה לי (או אולי יושבת,
מתעצבנת ומקללת אותי). כותב שורות אלה יושב מול הנייר הלבן
ופשוט אינו יודע איך להסביר לך. דבר אחד בלבד היה רוצה להבהיר
לך, והוא מצטער (ומרוגז) פי שניים ממך על כך שבשעה זו איננו
יחד.
בקיצור, ה"חברים" שלי מלמעלה מבצעים איומים - החל ממחר איאלץ
לחפש קונה עבור ה"כובע שלך"... (תמר חשבה, הוא התכוון לכובע של
חיל האוויר שהייתי מלגלגת עליו איך הוא נראה מגוחך אתו. בעצם
פשוט רצו - והוא לא סיפר לי אז למה, זאת הבנתי יותר מאוחר -
לשחרר אותו מחיל האוויר או מקצונה.) זה בוצע בפתאומיות, סודיות
ויסודיות - כנראה שהחליטו לשבור אותי פעם אחת ולתמיד. אני
אגיב, כמיטב יכולתי, וזה עלול להסתיים ב"ישיבה" ו... אני
מקווה... שחרור.
כרגע אני רוגז על שני דברים: שנתתי שיפילו אותי לפח (כלומר
שהאמנתי להבטחות וחתמתי) בקלות כזו והעיקר שגם את תיפגעי
(ישירות או בעקיפין) מכל התסבוכת הזו. איזו זכות הייתה לי בכלל
"להתחיל" אתך כאשר הייתי צפוי ל"פרשיות" מהסוג הזה!
כרגע אני "מעמיד עצמי לדין" על מעשיי ואינני מוצא פתרון. מגיע
לי שאיענש אבל מדוע מגיע גם לך לסבול אינני תופס. ורציתי תמיד
לתת לך רק דברים טובים ולפנק אותך. אולי היה לי יותר מדי טוב
וכעת הגיע הזמן לפרוע את השטר? ושוב השאלה: למה את? הייתי רוצה
כרגע להיות על ידך, לחבק אותך ולבקש סליחה... על מה שיקרה
בקרוב. (אבל במכתב היה מחוק רק לא מספיק, כך שאפשר היה לראות
מה זה היה. היה כתוב: ל ו  י כ ו ל ת י  ל ה מ י ת  ע צ מ י  ה
י י ת י            ע ו ש ה  ז א ת.)
(עד עכשיו העינוי הזה לראות אדם אהוב סובל כל כך שורף לי את
הלב! וזה מה שהוא הרגיש... חשבה תמר כשגרונה נחנק)
מספיק ליילל, צריך לחשוב גם על פתרונות. הפתרון הפשוט והיעיל
והמהיר ביותר יהיה להיכנס לבית סוהר מבלי להתחשב במה שיגידו
הבריות. את אמנם איימת... אבל שנינו יודעים מה מידת הרצינות
שבאיום זה. נוסף לכך נעים שיש אחד שאפשר להגיד לו 'אני אחליף
אותך אם תיכנס לבית-סוהר, תוך ידיעה שאכפת לו מ"החלפה" כזו, לא
כן? עלה על דעתך פעם שה"מציאה" הזו שלך אינה שווה את האיום?
ילדה, אני... אוהב אותך, טוב שאינך יודעת כמה וכואב לי
מאוד-מאוד שכרגע את מצוברחת בגללי. איך בכלל נפלת לידיים שלי?
בקשר ל"בגרות" שלך, אם תעשי אותה או לא זה לא ישנה כלום
בינינו, אבל פשוט ניסיתי ללחוץ עלייך... רק לטובתך, תאמיני לי.
אני עדיין מאמין שזה טוב בשבילך... ואמשיך ללחוץ. אם זה ילך לי
או לא - זאת נראה.
אני כרגע חושב עד כמה שתחסרי לא אם ניאלץ להיפרד. אם... זה
יהיה לטובתך כי מה אני יכול להציע לך חוץ מכמה לטיפות או
חבילות שוקולד? העסק הצבאי הארור הזה יצעיד אותי אחורה חמש
שנים ובכלל... מוטב לא לדבר. זה מרעיד אותי. איזה זכות יש
(והייתה לי) בכלל לקשור אותך אליי בכאלה תנאים?
ילדתי האהובה, אל תתרגשי יותר מדי ממני, זה לא שווה (לא המכתב
ולא כותבו). יש להניח שאצא איכשהו, תלוי רק באיזה חבורות
וצלקות.
קה סרה סרה אבל הפעם סרה 'טריסטה' (עצוב). אל תכעסי עליי (ואל
תשכחי אותי. בעצם, היה אולי יותר טוב לו שכחת אותי). זכרי שאני
אוהב אותך - אם הידיעה הזו טובה למשהו (כפי שנתת לי להבין
במוצ"ש).



הנערה הרגישה שהעולם מתמוטט עליה - עליו, שהוא בתוך סופת
טייפון, שמשהו גרוע ונורא מתרחש, רק שהיא לא ידעה בדיוק מה זה,
מאיפה זה נופל, מי אשם ובמה? היא הרגישה שעולמו של החבר שלה
קורס עליו, החבר הבוגר, איש העולם, נמצא במצב של חוסר אונים
וחוסר ישע מול כוחות גדולים שמתנפלים עליו בכוחות איתנים: מה
יש לצבא אתו? מה הוא עשה? מה קורה? איש לא הסביר לה מה מתרחש
אבל הנה, החבר שלה, המשענת שלה, הולך ומתפורר ואתו גם עולמה,
כאילו מבנה גדול - הוא, והיחד שהחל להבנות, הולך וקורס פנימה.
(הרבה יותר מאוחר שאלה את עצמה: האם היו פרטים מוכמנים
בביוגרפיה שלו שהוא לא סיפר לה? האם היה משהו רע מאוד בעברו
שלא שיתף אותה בו, כדי שיוכל גם הוא ליהנות ממעט הדבש שהחיים
מציעים, במחיר העלמת ידע חשוב מאוד? אבל היא לא יכלה להאשימו
גם אם כך היה.) היא רק הרגישה שעולמה הולך ונקרע לגזרים...



21.5.62
יומי שטיין, ד"צ 2523 צה"ל

תמי יקרה
קשה להתחיל מכתב זה, פשוט מאוד אני נמצא במצב קצת יותר גרוע
ממעצר. נא להכיר: בית החולים הממשלתי לחולי רוח בעכו. לעולם אל
תתני אמון במישהו זולת עצמך. הגרוע ביותר זה שלא אוכל להופיע
לפגישה ביום רביעי.
להלן סיפור המעשה: נשלחתי לכאן ע"י הרופא הצבאי היות והוא (כך
טען) זקוק לאישור לשם זימון ועדה רפואית. נתקבלתי ע"י הרופא
שעליו סיפרתי לך ולצערי הרב סיפרתי לו יותר מדי, כך שהוא החליט
להחזיקני כאן "לטיפול והשגחה". בקיצור אני כאן, סגור, ומבין
שזה סוגר פרק חיים. מניח שעצביי יהיו מספיק חזקים כדי לא לצאת
לגמרי מטורף "מטיפול המוסד" אבל ברור שהישיבה כאן מחסלת אותי
מבחינה אנושית - כללית. לא כדאי לך לפגשני (ועוד פחות ישתלם לך
שידעו שהסתובבת פעם עם טיפוס כזה). כואב לי אבל חושש שפרשה זו
תחסל יחסינו לגמרי.
מבחינה אנושית, חברתית וכלכלית, אני כבר הרוס. הכתם הזה ילווה
אותי לאן שאגש. בצבא (אפילו אם אשאר) להתקדם לא אוכל יותר
(ואני מעדיף מוות על הישארות במסגרת הצבא). בחוץ אולי אצליח
להסתדר אבל בזהירות רבה (הארץ קטנה והסיפור יגיע), ובכל אופן
קשה יהיה למצוא במהרה מקום עבודה הגון. מצער מאוד רק שאת תאלצי
לסבול. הטוב ביותר לגביי יהיה לעזוב את הארץ (ייתכן שלא תהיה
לי ברירה אחרת - למרות שאין לי חשק).
ילדתי, דיברתי יותר מדי על עצמי - נדבר על עניינים יותר
חשובים. אהבתי אותך (ואני עוד אוהב אותך) אבל במצבי הנוכחי אין
כל תקווה (וטעם) באהבה כזו. אינני יודע איך לבקש סליחתך על מה
שאני מעולל לך, אבל מוטב שתשכחי אותי מהר כמה שאפשר. הישיבה
כאן (אינני יודע כמה זמן תימשך) גרועה מבית-סוהר מבחינת בושה
והשפלה. ארורים כל רופאי הנפש, להועיל אינם מסוגלים. חיי היו
מתנהלים יותר בשקט אם לא היית מתחיל אתם. בכל אופן לא אתן להם
לשבור אותי כל כך בקלות.
אני כאן שוכב עם ספר (טוב שהיו אצלי כמה) ומנסה לתכנן את העתיד
(אם יהיה כזה). מחר אפנה אל עורך דין (אם יאפשרו זאת).

ילדה, את נהדרת - אינך מסוגלת להעריך עצמך, חבל, חבל מאוד רק
ש... בקיצור, נתת לי הרבה ואני הצלחתי לתת לך מעט מדי!
מקווה שלא תשנאי אותי, שתצליחי לשכוח אותי ולהיות מאושרת עם
מישהו מוצלח יותר ממני. אולי גם זו לטובה, מי יודע.
בזאת אסיים. שלום.
שלך, יומי



הנערה קראה את המכתב.
היא ראתה את עולמה מונח לרגליה, מנופץ לרסיסים.
מה עושים עכשיו? לפתע, כל הדרך שהלכה בה, כל מה שהיה בשנה
האחרונה, כל הרגשות, כל הלבלוב, כל השמחה, פתאום נפל והתמוטט
ברעש כמו בית גדול שהופך לעיי חרבות לרגליה.
והרי אני הצעתי לו ללכת לפסיכולוג, הרהרה, היו לו כל מיני
מחשבות מוזרות, וחשבתי שזה יועיל לו לשוחח עם מישהו - ותראו מה
שקרה.
אבל מה קרה, מה קרה, שאלה את עצמה. מה הוא עושה שם, כלוא עם
פיג'מה עם כל מיני פסיכים, מאחורי סורג ובריח. המפולת שלו. מה
הוא מרגיש, מה אני עושה עכשיו?
היא לא הרגישה שהיא במצב שמסוגלת לעזור לו, או למישהו. הטיפול
הפסיכולוגי שלה דרש הרבה מאוד כוחות נפש, ובעצם, לאחר שהוא לא
יהיה שם בשבילה, מה יש לה לעשות בקיבוץ הזר הזה? לא היו לה
חברות, היא לא בנתה לה שום מערכת חברתית - הייתה העבודה, היה
סרט פעם בשבוע, המועדון. שום איש לדבר אתו על האסון הזה שלה.
שלו. מה יקרה עכשיו?



היא נסעה לבקר אותו בבית החולים. הוא היה כל כך אבוד במדי בית
החולים המפוספסים, בלי כל ההילה שלו, בלי כל הביטחון שלו,
ממוטט, קטן - אותו יומי אבל כל כך אחר, כל כך שבור, מעבר
לדלתות המסורגות שנפתחו ונסגרו בידי האחים והקירות הלבנים של
בית החולים. בלי חמלה, בלי כל הרגש הזה, סתם חולה - הוא היה
אותו אחד, עם אותו פרצוף מוזר, רק בלי החיוך. הוא שבר את לבה.
הוא שמח לביקורה, זה עודד אותו אבל לאחר שיצאה משם בכתה שעות.



7.6.62
יומי שטיין
(זהו, הרהרה. אין יותר דואר צבאי, אין יותר אוניברסיטה, או
טכניון, חברים, שמחה, זה הוא לבד, כלוא שם, החבר שלי, שבור
מרוסק...)

תמי שלום
מאוד נהניתי ממכתבך. כנראה שקיים (בכל זאת) אלוהים בשמים.
והיוצרות התחלפו - כעת אני מחכה לביקורים שלך ומחוסר ברירה
(ומעש) חולם כל הזמן על הרגע שבו נתראה. (האומנם נתראה? חשבה,
אני יותר מדי שבורה מכדי לתמוך בו, אבל אני גם לא יכולה להשאיר
אותו כלוא שם לבד, ולא לעודד אותו אפילו שזה כואב לי נורא. אני
אהיה מוכרחה לבקר אותו. היא הרגישה כמו גוויה, הכאב היה כל כך
גדול, כמו גוש קרח על הלב, מין דיכאון שלא מתפוגג... אני אהיה
מוכרחה לעודד אותו, ואני לא יודעת איך...)
כתבתי לך עוד שני מכתבים, אבל כנראה שה"צנזורה" פסלה אותם. לא
אכניס שום פרטים על עצמי (כי כנראה זה גורם לכך שמכתביי ייזרקו
לפח באופן אוטומטי). אחרי הביקור שלך קצת נשברתי וכתבתי לך שני
מכתבים שבהם תיארתי את תנאי כליאתי בצורתם הממשית, וזה כנראה
גרם לכך שהמכתבים לא הגיעו כלל לידייך.
תבואי רק אם את יכולה (ובכל אופן אל תביאי לי שוקולד - אני
איהנה יותר אם את אוכלת אותו). (הנערה פרצה בבכי בקראה זאת.
אפילו עכשיו הוא אוהב אותי כל כך, וחושב עליי בכזו עדינות,
אפילו משם הוא עוד רוצה לפנק אותי... לבה נשבר.) אני חושב
עלייך כל הזמן ומצטער על כל רגע שאני כלוא כאן - בו בזמן
שיכולנו להיות יחד. חבל מאוד רק שגם את סובלת בגלל מה שקורה
לי. אני מסיים בתקווה שגם אני (וגם המכתב) נראה אותך בקרוב.
בינתיים שלום ולהתראות.
שלך, יומי
(הוא חושב, חשבה הנערה, שאפשר להמשיך מאותו מקום, כאילו לא קרה
כלום. אבל הכול קרה! הוא הוזה! הכול אחרת עכשיו. כאילו עכשיו
הוא נאחז בי... אני לא יכולה... אני מרגישה כמו קנה קש על
שיטפון, אני לא מרגישה שאני יכולה לתמוך בו עכשיו. אני מרגישה
שאני רוצה להצטנף לי רק במאורה, בחושך, ולבכות, כל כך
לבכות...)



בשיחה הבאה שנערכה עם הפסיכולוגית, ששמעה על הפרשה על פי
סיפורה של הנערה, היא אמרה לה: את צריכה לחדול לראות אותו.
למה?
כי יש לו מחלת-נפש  כרונית, שאינה ניתנת לריפוי. אסור לך לפגוש
אותו יותר. ביררתי, היא אמרה. זה לא טוב לך ואל תיפגשי אתו
יותר.



30.6.62
יומי שטיין, עכו

תמי יקרה
לא כתבתי כל השבוע כי פשוט אני שונא שארבעה-חמישה אנשים יקראו
מכתבי אלייך. עצם המחשבה שכל כך רבים יקראו מונע בעדי מלבטא כל
מה שאני מרגיש. בסוף המכתב יוצא מלאכותי וזה לא מוצא חן
בעיניי. נוסף לכך עשיתי חשבון שעם כל הצנזורה בסוף נתראה עוד
לפני שהמכתב יגיע אלייך, בעוד 10 ימים (אני מקווה). היום ראיתי
את הצד השני של המטבע - תיארתי לעצמי אותך בחדרך (זה למעשה
"חדרנו", לא כן חמודתי?), והדמיון העשיר שלי התחיל לתאר לי מה
שאת עושה או עלולה לעשות ואז... העמדתי עצמי לדין והתחלתי
לכתוב. אני קורא שוב מכתבך (התחלפו היוצרות, מה) ... כדאי. זה
עוזר הרבה. מעניין. הייתה לך פעם תיאוריה על היחסים בינינו:
קודם אני המתלהב יותר ואת פחות, אחר כך, בהדרגה, להיפך. תיארת
אי פעם לעצמך שהגלגל מתהפך שוב? עובדה, הוא התהפך כבר. אני
כותב זאת בשקט. הגעתי למצב שאינני ירא מכלום, ואינני מקווה
כלום (הוא היה זקוק נואשות למשהו להיאחז בו, חשבה תמר אחרי
הרבה שנים)... בעצם כן, כרגע תכננתי טיול לירושלים. לפניי
רשימה עם זמני הביקור במקומות המעניינים וכרגע אני מתאם לוח
זמנים. זה לא כל כך מטורף, אני מקווה לקבל חופשה של כמה ימים
בשבועות הקרובים.
טיפשונת חמודה שלי, תשתדלי להחזיק הטרף האומלל שלך חזק,
בציפורניים, ותבואי לבקר (גם בלי פירות) אינני יודע אם לך זה
נעים אבל לי... טוב מאוד שאת באה... בינתיים שלום ולהתראות.
שלך, יומי



25.7.62
יומי שטיין, קריית אתא

תמי היקרה (והקרירה)
לא קיבלתי כלום ממך כך שאני ממהר לכתוב (בשני העתקים) כדי
שלפחות מכתב אחד יגיע. קיבלתי חופשה של שבועיים החל מהיום לשם
חיפוש "סידור בחיים" (כפי שהם מתבטאים) אני אטייל קצת בארץ
ומקווה לראות הגברת לעתים קרובות יותר. בים שישי זה אחכה ליד
הרכבת - אם את איננה סימן שנשארת ב'גן הכפר' ואעבור דרך שם
ביום שני או שלישי (תשאירי פתק בחדר). אספר לך בהזדמנות ביתר
פרוטרוט מה העניינים.
מקווה שהמורל שלך עלה בינתיים (היה ירוד ביותר כשנפרדנו במוצאי
שבת) ובכל אופן נשתדל להעלותו. תחשבי על הטיול לירושלים - מה
שכתבתי לך. זה ייקח רק יום, אבל באמצע השבוע.
מקווה לראותך (ולנשקך) בקרוב.
שלך יומי
(הוא נאחז בי, חשבה, כאילו אנחנו בתוך בועה, כאילו אין שום
שינוי. אבל אני לא יכולה להמשיך יחד אתו בתוך הבועה... אני לא
יכולה - היא הרגישה שהכיוון הזה, אתו, מוליך אותה למקום אפל
מאוד בנשמה שלה, מקום של אין מוצא, של קדרות, של ניתוק
מהעולם... זה כאילו אתו ובלי כל העולם, כאילו אין עולם - ולאן
זה הולך, או... אני אצטרך, איכשהו, לחתוך... היא ידעה שזה
אכזרי בצורה נוראה אבל ידעה שהיא תיסחף אתו לתוך הלימבו, לתוך
השומקום, אם תמשיך אתו...
תמונה אחת לא הרפתה ממנה,וריחפה מכאן ואילך כמחזה בלהה במוחה,
מפחידה במיוחד. תמונה מסרט, של חולה נפש במצב קטטוני, מנותק
לחלוטין מהעולם, נראה כמו בובת סמרטוטים נוקשה, כאשר פניה
קפואים בלי שום מבע, עיניה ריקות, ידיה ורגליה במצב נוקשה
כביכול נתפסו במכת ברק, כל אבר מאובן כבשעה שתפס אותו הברק.
התמונה היתה נוראה, מאיימת, והפחד מלראות בשלב כלשהו את החבר
שלה במצב כזה, גדעה באחת כל אפשרות להמשך קשר זוגי.)

ליל אמש מאת נעמי שמר
כל הכוכבים דולקים הלילה כאן
ובדשא שרה ממטרה
הוא והיא יוצאים הלילה לדרכם
בין הפרדסים והשדרה
במשעול בלב שדות
זוג פוסע לבדו
וידה בתוך ידו
כברכת שלום
כל הכוכבים נושרים אל הביצות
וטובעים בתוך ערפל כבד
הוא והיא שומעים פעמוני חצות
ולבם עונה להם כהד
כל הכוכבים כבים עם שחר
הרקיע צח וגם אפור
הוא והיא שבים בדרך יחד
רק ליל אמש שוב לא יחזור



(זה השיר שמזכיר לי הכי הרבה את הזמן ההוא, אף שזה כולו שיר
ישראלי, ריח פרדסים וכו' - והוא היה לא בדיוק הטיפוס הישראלי.
בשבילי זה השיר שקשור לאז והוא עונה לי כמו הד, מתוך הלב, ליל
האמש הזה שלי, שלא יחזור, חשבה תמר אחרי הרבה שנים בדפדפה
במכתבים הישנים. והיא המשיכה לקרוא...)



8.8.62
יומי שטיין קריית אתא

שלום תמי.
מכתבך היה האחרון, אני מקווה, מסדרת התלאות שירדו על ראשי
השבוע. את ממש מאשימה אותי שזנחתי אותך. מי שהיה קורא את המכתב
היה יכול להאמין שאני הוא זה שיזם את הניתוק. (בוגד שפל
שכזה!)
בכל אופן, המכתב כאב, כאב מעוד סיבה, הבנתי ש"אכפת לך" ממני
הרבה, הרבה יותר ממה שאת מוכנה להודות, טיפשונת חמודה. הבנתי
שעם קצת יותר מזל ואמצעים יכולתי להחזיק בך. כמעט מוכן לפרוץ
בצחוק: היא לא אוהבת אותי, הא, הא, הא. טעיתי, הייתי צריך
להיות הרבה יותר תקיף (וגם לדאוג למצב חומרי טוב יותר). לבכות,
זה מאוחר ואין טעם. או אולי רצית "לשחרר" אותי מדאגות ושילחת
אותי? רק ה' יודע מה מתרחש בראשך החמוד.
לא באתי לבקר, לא בגלל חוסר רצון אלא בגלל חוסר אפשרויות.
כאמור השבוע עד היום היה שחור. בשבת "ההכרזה" שלך, (כנראה אז
אמרתי לו שאני נאלצת לנתק את יחסי האהבה שלנו - אולי אמרתי לו
שנישאר ידידים? אני כבר לא זוכרת, חשבה תמר אחרי הרבה שנים
בקראה זאת.) ביום א' "נסיעת הפרידה" (זה היה כאב מתוק אבל
כאב), אחר כך פגישה עם סגן אלוף שאמר שבעצם לא צריכים אותי.
טוב ויפה אבל ביום ב' הוזמנתי לשירות המטאורולוגי והוסבר לי
(או יותר נכון איימו עליי) שאם אעזוב את הצבא אז אצלם "כל
התקנים מלאים ואין מקום". חבל. חשבתי לעבוד בתל-אביב. ביום ג'
ועדה רפואית שהורידה לי סוג הבריאות (מה שלא רציתי) והסבירה
שעליי להשתחרר. ביום ד' (היום) נסעתי לבסיס ושם הוסבר לי שלא
אוכל לקבל 20 ימי חופש (שמגיעים לי - הפסד נקי של 180 לירות)
ושעליי להשתחרר ביום שישי זה ומחר עליי לגשת לבית-החולים הארור
ואללה יודע מה יעשו אתי. בנוסף לכך המכתב של הגברת, תיארתי
לעצמי תיכף באיזה מצב רוח את וזה רק הוסיף. "שבוע ורוד", לא
כן? תאמיני לי שבמקום כל התענוגות הללו הייתי מעדיף חברתך. בכל
אופן אם את מופיעה באזור חיפה ויש לך כמה רגעים עבורי אז
תודיעי - כמה גרושים בשביל "ארטיק דה לוקס" עוד נשארו בכיסי.
תמי, אל תיקחי ללב מכתב מעצבן זה. עוד יהיה טוב לשנינו (ביחד
או בנפרד, אבל תאמיני בזה). אל תהיי כל כך טראגית בקשר לקיבוץ.
כמה זמן שהמדינה תתקיים הוא יתקיים גם כן, ויבטיח רמת חיים
נאותה לחבריו, אין מה לדאוג. אנחנו עוד נספיק להתווכח על כך.
בקשר לחלומות, תתפלאי מה רב מספר החלומות שמתגשמים. טוב לפחות
שאת מעריכה עצמך אחרת מאשר לפני שנה. אל ייאוש, משהו טוב שמור
גם עבורך בעתיד. ובגרות - כלל לא יזיק אם תתאמצי קצת. מהחבר
"התפטרת", (זה כואב לי עוד גם היום, המכתב הזה, חשבה תמר, איזה
הנחתות, הכל יחד - אבל גם עליי זה נפל כרעש אדמה! כמו התמוטטות
של כל עולמי! יחד עם ההוראה של הפסיכולוגית. והכאב הזה שהוא לא
אומר אבל אני מרגישה מהמכתב...) מוכרחים למצוא עיסוק אחר. ככה
הם החיים המודרניים.
תמי חמודה, אל תיקחי כלום ללב. עוד תגשימי רבים מחלומותייך.
אבקר אותך בהזדמנות הראשונה (ואשתדל למצוא שוקולד גדול). הייתי
חוזר ומנסה "להתלבש" עלייך לו מצבי היה קצת יותר טוב אבל כרגע
זה פשוט אסור לי. מגיע לך (ואת מסוגלת) לתפוס משהו טוב, הרבה
יותר טוב ממני (כרגע בכל אופן).
כתבי משהו על תכניותייך ואל תכעסי עליי. אין בי כל כוונה לצער
אותך, תאמיני לי. הייתי פשוט יותר מדי מוכה גורל והמום כדי
לחשוב (ולהעלות על דעתי) שהגברת מתגעגעת למכתב. תני לי קצת
להתאושש, הכול יעבור. סוף סוף גם לגורל יימאס לחבוט בי וירפה
ממני קצת. הגיע הזמן. לי אל תדאגי אבל תשתדלי להרגיש טוב
(ולהיות מאושרת) כך שאני לא אדאג לך. מוכן להתערב שמאז יום
ראשון הספקת ליילל קצת ודמעות אני לא רוצה, מאוד לא רוצה,
שיזלגו מעינייך. (הוא צדק, כמה שהוא צדק פה - חשבה תמר אחרי
שנים. כמה בכיתי...)
באמת אין לך סיבה לכעוס עליי. תמיד התכוונתי כוונות טובות
כלפייך (וממשיך).
בינתיים שלום ולהתראות.
שלך, יומי
נ.ב. חבל שיש לי רק המסרק ולא תמונה אחת לפחות. נשאר לי להסתכל
בתמונות של אז, כשהייתי קצין תורן. יומי.



18.8.62
יומי שטיין, קריית אתא
תמי יקרה.
שוב מכתב בשני העתקים. נזכרתי ברגע האחרון שה'בוסית' שלך נוסעת
ואת עלולה לא להימצא כבר ב'גן'... לכן נקטתי אמצעי זהירות.
אמרתי לך שלא אכתוב במשך השבוע, היה די קשה להתאפק. היום שבת
והמחשבה שלא אפגוש אותך אינה מצליחה למצוא מקום במוחי. יעבור
עוד זמן רב עד שאתרגל לרעיון שכל זה נגמר, איננו עוד ולא יחזור
לעולם. זה קצת קשה.
חדשות אין לי לספר. מהצבא עוד לא קיבלתי כל הודעה ובינתיים אני
משתדל להבריא. כנראה שהמקום ההוא... ומה שבא אחר כך (כולל סיום
הפרשה עם הגברת), השפיעו עליי יותר ממה שחשבתי. בהתחלת השבוע
הייתי חסר אונים. רציתי דבר אחד בלבד והוא להירדם, לישון שבוע
ימים ולשכוח הכול. הצרה הייתה שלא יכולתי להירדם. לאט לאט
התגברתי וכיום מתחיל לראות החיים במשקפיים קצת יותר ורודים. יש
בעיות? אז מה... נפתור אותן. הכול בזמנו. יעבור זמן עד שהכל
יגליד ויהיו לי מספיק בעיות כתוצאה ממה שקרה גם הלאה. העיקר
לרכוש בחזרה את הביטחון העצמי ועיקר העיקרים - "רוח הלחימה",
הרצון לטפל בבעיות ולהתגבר עליהן.
מסקרן אותי מאוד לדעת מה אתך ואיך העניינים מתקדמים. ושלא תעזי
לבכות, את שומעת?! מה שהיה, היה טוב ויפה אבל שייך לעבר. את
מעל לכל זה ואסור שתיפגעי. שנינו צעירים ויפים (לפחות הכינוי
השני מתאים רק לך), עוד נספיק להיבנות מחדש - את במיוחד, בתנאי
שתמשיכי להעריך עצמך בצורה נכונה. תאמיני לי, לא בעטתי בך.
החיים (או הגורל) בעטו בי... וקשות. היחידי היוצא מופסד מכל
העסק זה עבדך הנאמן, ואף אחד אחר. תרימי הראש ותפסיקי להשוות
עצמך לתרנגולת. זו השוואה כלל לא נכונה. החיים לפנייך ולא
מאחורייך, תביני זאת פעם אחת ולתמיד.
לא עשיתי כלום במשך השבוע פרט למנוחה וכמה ביקורים. לא היה לי
(עדיין) מספיק כוח ורצון להתחיל במשהו. כנראה שזועזעתי יותר
ממה שחשבתי. לא נורא, הכול יסתדר. לקולנוע אני כבר לא הולך.
אינני רגיל כבר לחזות לבד בסרט וזה עלול להזכיר כל מיני דברים
וכד'... את זוכרת כמה שרציתי לקחת אותך לקרקס ולא יצא לי? ביום
רביעי ראיתי שבכיכר פריז הקימו לונה פארק וזו צורת בידור שלא
טעמתי אותה יחד אתך ו... הסתלקתי בכל המהירות. לרגע חשבתי...
להזמין אותה רק פעם אחת...
ג' נתנה לי מנה הגונה בגללך ולא הועילו כלל טענותיי שאת היוזמת
של הניתוק ולא אני (זו, דרך אגב, האמת למרות שלא נעים לספר
שנזרקתי). רמי ניסה להציל אותי בהסבירו שעד כמה שהוא מכיר את
שני הקליינטים תימשך ה"פרידה לנצח" שבעה-עשרה ימים. חבל...
שהוא טועה!
דבר אחד ברצוני להבהיר: חברתך תמיד נעימה ורצויה לי - לא חשובה
ההזדמנות. אני מבין שבתור בת קשה לך להיות היוזמת לכן אחכה לך
בשבת הבאה בשעה 18:00 ליד הארמון. אולי נראה פעם את הלונה פארק
האיטלקי. זה לא חטא, סוף סוף נשארנו ידידים ואינני רואה למי
טיול תמים כזה יכול להזיק. כמו כן אם תכתבי לי שביום שישי את
מגיעה ברכבת אני עלול להימצא בסביבת התחנה - אם אין לך
התנגדות. כל זאת כמובן אם לא יפריע למבצעי הציד/דיג שלך כי
במקרה כזה... תגידי רק מילה ואיעלם. דרך אגב, איך זה מתקדם?
טוב בעצם, אשמע זאת בשבת מפיך... מותר לידיד לדעת, לא כן? (הוא
התכוון, חשבה תמר הרבה שנים אחר כך, למחזר שהיה לי מהקיבוץ,
שניסיתי, מתוך כאב הלב והאבדן, לתת לו צ'אנס, אבל זה היה כל כך
מגעיל, וזה כל כך כאב עדיין, שלא היה לזה שום סיכוי וגם לא היה
שום מקום להשוואה... האם, טיפשה שכמותי, סיפרתי לו את זה?)
השבוע אתחיל לטייל קצת בארץ לשם סידורים - אל תפחדי, אני יודע
איזה מקומות "מחוץ לתחום" עבורי. אפילו איני רושם שמי על צדן
האחורי של המעטפות. זה עוד חסר, לגרום לך נזק נוסף למה שגרמתי
עד היום...
ילדה, אני מקווה שלא השארתי לך טעם מר בפה, את נהדרת ואני נבל
אומלל ולא יותר לעומתך. אין דבר, העתיד (שלך לפחות) יהיה טוב
יותר... מוכן להתערב.
בזאת אסיים, כתבי מה נשמע, היכן את נמצאת וכד'. בעצם חייב לך
גם טיול בקריית הטכניון וזה רצוי לבצע ביום חול, נשאר לך לקבוע
לי שעה ומקום. בינתיים שלום ולהתראות.
שלך בידידות, יומי.

(ואמנם בכל זאת היה טיול כזה, חשבה תמר במבט הרחק לעבר, באחת
מאותן הפעמים הנדירות שלא יכולתי לסרב ונעניתי להפצרותיו - כמו
גם לקריאת הלב השסוע והמדמם עדיין שלי, כמי שמתו מוטל לפניו,
עוד חם ועוד רוטט, מפעם לפעם אכן עוד נפגשתי אתו - וגם הטיול
הזה יצא לפועל וגם התחבקנו עוד אבל היינו שנינו כל כך
עצובים... כאילו היינו בתוך בועת זמן אחר. שאם היינו ממשיכים
אתה, הרי הרגשתי שאין לי הצלה, הייתי נסחפת למעמקי הייאוש
והכאב שאיים לסחוף אותי למטה... וידעתי את זה... והמכתב הזה
שבא אחריו אומר בדיוק את אותו הדבר, רק מצדו... חשבה).
היא מצאה מכתב שלה, אחד קצר, אחד משניים ששרדו, מכתב נורא,
סתמי, מכאיב:

שלום יומי יום שלישי 28.8
אני מתכוננת "לנצל" אותך, וזו הסיבה שאני כותבת לך. בשבוע הבא
אני חושבת לצאת לחופש לשבוע.
אם יש לך פנאי, חשק, ולא מרגיזה אותך ההעזה והחוצפה לכתוב מכתב
לאחר התחלה כזו, אז אולי יש לך חשק קצת לטייל בחיפה, בסביבה
וסתם לכייף? אם יש לך חשק אז אני חושבת לבוא למשק ביום שישי
כרגיל. יום שישי זה. אם לא תוכל להיות שם, אז ב-6 כרגיל? רוצה?
תשמע, זו האנוכיות הפשוטה שלי, ולא שום התעניינות בך. זו האמת.
אז תחליט ו-או שתהיה שם או לא. כרצונך.
רק קיבלתי את שלושת מכתביך. בינתיים לא התלבשתי על אף אחד, כמו
שכתבת. סתם-כך. לעתים מצב רוח ולעתים ההיפך. מדוע אינך מספר על
עצמך, מה העניינים ומה - ואם - השגת עבודה, או הסיכויים לכך?
בינתיים שלום ולהתראות.
אנחנו גומרים כמו שהתחלנו. טיולים ובילויים....
תמי
(כאילו שזה היה נכון, חשבה תמר ולבה מתפלץ. כמה צער עולה אליי
מהמכתב שלי, באקראיות הזו, כביכול, שלו. אני קולטת את הצער של
אז אפילו מהנייר של המכתב! עד עכשיו אני מרגישה את המפולת הזו,
שלי, שלו, שני אנשים שעוד אוהבים אבל כבר סכין חדה חתכה ביניהם
והם עוד מפרפרים בשולי החתך, לא יכולים עוד להרפות, אבל גם כבר
לא יכולים לתקן, לא יכולים שלא להתחיל לכעוס ולשנוא על הכאב
שגרמו זה לזה, לא יכולים גם עוד לעזוב... ובכל זאת כבר נסחפים
עם הגלים, מתרחקים לאט לאט זה מזו... טיולים ובילויים כאילו...
הוא חשב שלא אכפת לי - הוא לא ידע שגם אני התמוטטתי אחר כך, על
המשבר שלי...

היא מצאה עוד מכתב שלה אליו:

שלום יומי.
מכיוון שאתה שייך לעולם של העבר שלי, ובעתיד אין מקום לכל
הבעיות הללו, וכרגע אני מוכרחה לדבר על כך או לפחות לכתוב, אז
זה יהיה פה. הייתי היום אצל ה"בוסית" פעם אחרונה לפני שהיא
נוסעת לחופשה של חודש וחצי, ושוחחתי - כמובן על עצמי. מסתבר
שבעתיד אשאר פה ב'גן הכפר' - פשוט מאוחר מדי להתחיל משהו.
חשבתי על לימוד 'אחות' אך זה שוב עניין של שנתיים עד ארבע
שנים. עניין של התחלה מחדש - כי אז לא יהיה לי בית לחזור אליו.
פה עדיין לא התאקלמתי מספיק ובקיבוצי אין לי כבר הרגשת בית.
יצאתי שם מהמעגל. ואז - בגיל 27 (אחרי קורס אחיות - הערה שלי)
לא אוכל. וחוץ מזה, אהיה כבוגדת בחבר'ה שלי - בני הגיל שלי שלא
למדו מקצוע, ואני כאילו מכינה לי מקלט לעת צרה. דיברתי על
האוניברסיטה. בעיניי הרי זה מין מקדש שרק בחירי אלוהים באים
אליו. או רק החכמים מאוד.
כשדיברתי אז היא אמרה שזה החלום של הוריי. האומנם? בכל אופן
סיגלתיו לי כה חזק, שעכשיו כואב לי להרפות ממנו. היא חשבה שזה
חלום של הוריי. אמרתי: אם היו לי הורים עשירים והייתי יותר
צעירה... ושאני מעריצה אנשים שלמדו באוניברסיטה. ועכשיו אני
רוצה כאילו להגיד תוך מרד. שבכל זאת אני חושבת - אולי פעם
אחרונה לפני שאשלים שמה שטוב זה מה שקיים כרגע, אז בכל זאת:
להשתייך לגיל הזה שעדיין מותר לרצות משהו אחר... עכשיו, או
הייתי יודעת מה אני רוצה, כמו עכשיו, אז הייתי הולכת
לאוניברסיטה - הייתי לומדת לבגרות ומגיעה לשם. אל החלום הזה
האחרון שלי. כרגע יש לי חשק ליילל... אבל כמו שברדיו נגמרה
הסימפוניה ה'פטליסטית' של צ'ייקובסקי והתחיל שיר עליז - שושנה
(מימי הפלמ"ח), כך צריך גם בחיים. לוותר על רעיונות - בייחוד
אם אינם ברי ביצוע, ולמצוא אחרים, יותר מתאימים למציאות. כמו
שאתה אמרת לי: מותר להתפלל אבל רק לדברים שמתקבלים על הדעת. אם
הייתי ממשיכה לחלום על אוניברסיטה - החיים שלי היו מתבזבזים,
עד שהייתי לומדת היו הולכים הנעורים והמרץ על עבודה מאומצת.
ובכן... ככה זה. עכשיו אני פה, והחלום הבא: לצוד מישהו...
וללדת ילדים, גינה ליד הבית (שהוא יטפל בה), בצחוק... משתלה,
ואולי גם לצייר וזה הכול. בינתיים שלום, אינטרמצו שלי...
עכשיו 7 ורבע בערב, אני מתכוננת ללכת לאכול. כל המחשבות הללו -
מילא, מה שהיה היה, אי אפשר לשנות. והעיקר שיהיה טוב - וזה
יכול להיות גם בלי אוניברסיטה (אולי דווקא בלי, בעצם!). העיקר,
בעצם, לאחל לך הצלחה בחיים ותכתוב בכל זאת... תמי. אני מקווה
שתשמיד את מכתבי כי אולי לא ארצה להיזכר בעברי לעולם... בכל
אופן, בעוד 20 שנה לא. בעוד 60 אולי כבר לא יהיה אכפת לי...
תמי
(פה המכתב נקטע ותמר חשבה: ברור שהיא - אני אז - הרהרה עדיין,
אולי בכל זאת לא מאוחר להתחיל, אבל איך... זה נראה לי אז בלתי
ניתן להשגה, ולא היה לי אז ,לפתע, לאן ללכת, למה לשאוף,הקשר
הזה שנקטע פתאום היה מכה אדירה ל'אני' השברירי שלי אז. . במכתב
אני עוסקת בלימודים ולא מתייחסת למה שקרה לו-בכלל לא יכולתי
לעכל את זה ולהתמודד עם זה, אז התעלמתי...  הכול סגר עליי,
וצורת החשיבה הקיבוצית המופרעת הזאת שאסור להתפתח בצורה עצמאית
כי האחרים גם כן לא... אני לא מאמינה שהייתי ככה, חשבה... אבל
הכאב היה אמיתי, עד עכשיו יש לי עוד קצוות מהחצים של הכאב
ההוא...)



20.8.62
יומי שטיין, קריית אתא

שלום תמי.
זהו קול העבר המדבר אלייך, עבר שעדיין מפרפר ואינו רוצה למות.
אי אפשר להיפטר בבת-אחת מהרגלי סם מסוים. זהו תהליך ממושך
הלוקח זמן והמתבצע תוך שימוש מתמיד בכמויות קטנות והולכות של
אותו סם. כמו מרשם רפואי לחולה מבריא: "תמי, בכמויות זעירות,
מזמן לזמן". מקווה שללא נפגעת. בעצם הטיפול הוא הדדי.
המכתב שלך מיום חמישי הגיע לידי באיחור. פשוט לא הייתי בבית.
היה מעניין ומחייב תשובה ארוכה או יותר נכון הרבה תשובות תוך
ניסיון לתקן לך מספר מושגים. ראשית אין כל טעם להתייאש ולסכם
"די, אני יותר מדי זקנה". את בהתחלת החיים. 50% מן הסטודנטים
הישראליים מתחילים לימודיהם בגילך. מכיר הרבה שהתחילו ללמוד
בגיל 30 (סבים וסבתות לפי טענותייך). חוץ מזה, את ילדה
עדיין...
השבוע (יותר נכון ביום א') נעלמו הסימנים שציפורנייך חקקו בכתף
שלי. נשאר לי ממך רק המסרק (לא מצטערת עליו, דרך אגב?). רואים
שהזמן עושה את שלו.
למרות שנולדת וגדלת בסביבה "מתקדמת" נשארת בורגנית זעירה מן
העיירה. האוניברסיטאות בימינו אינן "היכלי קודש שרק מועטים
ראויים להתקבל בהן". אוניברסיטה היא כיום בית ספר המחנך המונים
לכל מיני תפקידים - שמתרבים מיום ליום בחברה המודרנית. זהו מין
בית ספר תיכון מורחב ולא יותר. המושגים שלך שייכים לאירופה
מלפני 30 שנה. זו תקופה שמתה ונגמרה. ברוב הפקולטות אין צורך
להיות יוצא מן הכלל כדי לסיימן. קצת רצון, עבודה שיטתית,
התמדה, קצת מזל וידיעה "איך להסתדר" - מספיקים למסיים י"ב
כיתות כדי לסיים אוניברסיטה. לא רחוק היום שהטכנאי, הפקיד
הגבוה והבינוני, מנהל העבודה בחקלאות וכד' יידרשו לסיים
אוניברסיטה (או חלק ממנה) על מנת שיתאימו לתפקידם. זה שייך
לעתיד הקרוב.
תתפלאי לדעת מה גבוה אחוז הטיפשים, המוגבלים בשכלם והאידיוטים
שלומדים (ומסיימים) אוניברסיטה. הרי כחצי מן הסטודנטיות באות
ללמוד "חופולוגיה" ושום דבר אחר... זה נכון, המקום גדול
ואפשרויות הציד/דיג נרחבות ביותר. מכיר הרבה סטודנטים/ות שאינם
מגיעים לקרסוליים של הגברת, לא מבחינת שכל ולא מבחינת היותם
בני אדם. הרבה באים לשם מכיוון שלאבא יש כסף, אין מה לעשות
ולהיות "שטודנט" כמה שנים מוסיף לייחוס המשפחה. אחרים באים
בתקווה שיאכלו לחם לבן יותר אחרי הסיום. ויש, ויש, הגן
הזואולוגי של הקב"ה גדול מאוד.
בכל אופן היה מעניין לראות (מתוך המכתב לפחות) איך טיפשונת
חמודה ותמימה הופכת לממזרתה ערמומית השוקלת כל צעד בקר רוח.
נשארה תכונה אחת הקושרת את השתיים: נאיביות, המוסיפה חן לתמונה
הכללית. סקרן לדעת ולראות את המטמורפוזיס.
(כמה הכאבתי לו אם עקץ אותי כל כך, חשבה תמר, אחרי הרבה שנים,
בחיים לא דיבר אליי ככה. זה היה כואב מאוד, וזה גם לא היה נכון
- אף פעם לא נהפכתי ליצור ערמומי ששוקל את צעדיו... זה הכאב
והכעס דברו... או אולי כמנהגי עוד העלבתי אותו, במכתב הקודם או
בפגישה? האם זה היה המכתב שלי שמצאתי, שפגע בו כך? התאריך
כרגיל אצלי אז, לא מפורט)



25.8.62
יומי שטיין, קריית אתא

תמי שלום.
כרגע קראתי מכתבך הטראגי (ונחוש ההחלטה) משבת ומנסה לעכל אותו.
טוב באמת שהתעוררת וטוב שאת מרגישה על קרקע מוצקת.
תמי, כואב לי לתת לך מוסר בסיטונות (זהו המכתב השלישי בסדרה,
כמדומני). הרי אני יודע שזה מכאיב לך - וזה מכאיב לי שבעתיים.
אינני רוצה לפגוע בך, כי סבלת מספיק ואינני נקי כלל מאשמה אבל
אני עדיין אוהב אותך והייתי רוצה שלפחות יהיה לך טוב. אל תחפשי
בכל מקום אשמי אחרים. מוטב להתבונן בעובדות כפי שהן. אל תחשבי
שהצלקות שהשארת לי הן פחות עמוקות - להיפך, נשארו פצעים פתוחים
שעדיין לא הגלידו... זה יותר ברור לי מיום ליום. מצד שני את לא
אהבת אותי כך שנאלצת לתת לי בעיטה.
ילדה רעה... היכן היית במוצאי שבת? חיכיתי לך עד 18:35, לא
דובים ולא יער. הגברת ברוגז עם סביבות חיפה - שם עלולה להיפגש
אתי, ולכן התבצרה במשק גן הכפר שם היא לא חייבת כלום לאף אחד,
ומתרכזת במבצעי הציד/דיג שלה. בהצלחה! בסוף הלכתי לסרט לבד...
טוב, חוששני שאמשיך ב"עליות לרגל" שלי במוצאי שבת עד שזה
יעבור. כל דבר נגמר פעם וכל פצע סופו שיגליד. מקווה שמכתבך לא
היה האחרון.
בינתיים שלום ולהתראות.
שלך יומי



29.8.62
יומי שטיין, קריית אתא

תמי יקרת מציאות,
זהו המכתב הרביעי שאני כותב. משום מה אינך עונה לי ופשוט אינני
יודע מדוע. אני מודאג משום מה, האם קרה לך משהו? אני מייגע את
מוחי ואינני יכול למצוא סיבת הברוגז הפתאומי. כמעט רציתי לקפוץ
אל המשתלה אבל התאפקתי. ממש ברגע האחרון. באם את כועסת ואינך
רוצה שאכתוב לך יותר אז כתבי לי זאת לפחות. אינני תופס עוד מה
עשיתי כדי להיענש בצרה כזו. אם ברצונך למסור סיבת הכעס בעל פה
אז אהיה ביום שבת ב-6 בערב במקום הרגיל.
הצבא עדיין לא החליט מה יעשה אתי כך שבינתיים אני מקבל משכורת
חינם ומתבטל.
מקווה שסגנון מכתבי לא פגע בך עד כדי כך שלא תרצי אפילו לענות.
את נורא חסרה לי - זה בוודאי ידוע לך, ואינני מבין פשר
התנהגותך האכזרית. הרי בעצמך אמרת שמכתבים מותרים.
אנא עשי עמדי חסד ותעני לפחות. אם מכתביי מפריעים לך ואינך
מעוניינת בהם אל תתביישי לכתוב זאת אבל אל תשכחי לכתוב.
בינתיים שלום ולהתראות.
שלך יומי





<<
חלום
:אבה קלחה
מסע סודי
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ישו נולד בבית
לחם.
==>
ההורים של ישו
היו משפחת לחם.
==>
שם המשפחה של
ישו הוא לחם.
==>
שמו המלא של ישו
הוא "ישו לחם"
==>
ישו הוא לחם.
==>
ישו והרוח
האלוהית הם אותה
ישות ושניהם חלק
מה"שילוש הקדוש"
הנוצרי.
==>
אלוהי הנוצרים
הוא לחם.
==>
מליוני אנשים
ברחבי העולם
מתפללים ללחם.


אבל את זה כבר
ידעתם, נכון?


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/7/07 11:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה