כשעדי ביקשה ממני לעזור לה בעבודת גמר באמנות לא ידעתי מה מחכה
לי אפילו. חשבתי שהיא תרצה שאני אצטלם ליד איזה מעיין ואחר כך
היא תרשום כמה חירטוטים על האני הפנימי שלה או משהו. עדי אף
פעם לא הייתה חברה טובה במיוחד שלי. שלום שלום כזה,לא יותר
מזה. לפני עבודת הגמר שלה באמנות, אני לא זוכרת אפילו מתי
דיברנו אי פעם. אולי איזה פעם אחת כשנתקעתי בבית ספר בלי
סיגריה וביקשתי ממנה אחת. אפילו לא לקחתי, כי עדי בכל מקרה
מעשנת כאמל ואני שונאת כאמל. בסוף ישבתי במחששה עד שאיזה
שישיסט אחד הציל אותי והביא לי מרלבורו לייט.
אז כשהיא באה אליי בהפסקה יום אחד בכלל לא הבנתי מה היא רוצה
ממני. ישבתי עם אלי וניר ודיברנו על עבודה לקיץ. אני אמרתי
שאני חייבת לעבוד באיזה פאב כי זה הרבה כסף רק מהטיפים, וניר
אמר שהוא בטח יעבוד במוסך אצל דוד שלו, ואז אלי אמרה שהיא
דווקא בעד קייטנות והתחלנו לצחוק על כמה שהיא תקרע כל הקיץ עם
ילדים קטנים ומעצבנים. עדי אמרה שהיא מתכננת לעבוד במוזיאון
ישראל וכולנו הסתכלנו עליה, כי לא הבנו מאיפה היא צצה.
"בא לך לעזור לי בעבודת גמר באמנות?" עדי אמרה. "אני צריכה
לעשות משהו?" אני אמרתי. "לא לא, ממש כלום", היא אמרה. "בכיף,
למה לא?" אמרתי והרגשתי נורא עוזרת לזולת לרגע. קבענו בחדר
אמנות עוד שבוע, יום לפני הבגרות המעשית שלה.
כמה ימים לפני הבגרות כבר ראיתי כל מיני סימנים של עבודות
צצים. מדי פעם אפשר היה לראות איזה ילד רוכן מעל פלקט ענקי
ומצייר תמונה לא ברורה. קצת התרגשתי, כי ידעתי כמה הפרויקט הזה
חשוב והרגשתי חשובה כי ידעתי שאהיה חלק ממנו. בחדר אמנות היא
ביקשה ממני לעמוד על כיסא. לפני שהיא התחילה היא הבטיחה לנקות
את הכול ולסדר אחר כך. אני חשבתי שלא כזה אכפת לי איך החדר
אומנות יראה אחרי זה. אבל אז היא תקעה לי וו גדול בגב ומסמרה
אותו לתקרה, ככה שהייתי תלויה באוויר. מאיפשהו היא הוציאה סכין
ענקית ועשתה לי חור גדול מהצוואר ועד המפשעה ותוך שנייה הייתי
כולי בחוץ, חלק גם נשפך על הרצפה, אבל זה טוב לאמנות. עדי עזבה
אותי על הוו ועברה לקשט את שאר החדר בצורה מוזרה כזאת שמאפיינת
את כל העבודות באמנות.
יום אחרי זה אני עוד הייתי תלויה על וו בחדר אמנות והתערוכה של
מגמת אמנות נפתחה. כל הזמן אנשים נכנסו לחדר ויצאו, עמדו מולי,
בחנו את הבעות הפנים שלי, את הדם שנזל על הרצפה ואת האיברים
הפנימיים שלי. נורא התביישתי, כולם הסתכלו עליי ככה במבטים
בוחנים ושיחקו בלצמצם את העיניים ולהתרחק ולהתקרב, כאילו
שבעיניים חצי סגורות ומטר וחצי אחורה הכליות שלי נראות שונות.
ניסיתי בהתחלה לכסות את עצמי עם הידיים אבל בגלל העובדה שהייתי
תלויה על וו שהחזיק אותי חצי מטר מעל הרצפה התעייפתי די מהר,
חוץ מזה שעדי ראתה והתעצבנה ואמרה לי מהר מהר להוריד את
הידיים. הכי התביישתי כשאנשים שהכירו אותי נכנסו לחדר, בעיקר
מורים וכאלה, כי הרגשתי שפתאום הם רואים אותי ממש, את כל כולי.
כל הזמן הרגשתי כאילו יש לי פרפרים בבטן, אבל עדי הסתכלה ואמרה
שאין שם כלום.
בכיתי. לא היה לי כלום לעצמי. אפילו אז, זה רק העלה את כמות
האנשים בחדר שרצו לראות את המוצג של עדי בפעולה. הם עמדו וחקרו
אותי כאילו הייתי מינימום גרסת היצ'קוק למונה ליזה.
עדי קיבלה מאה על העבודה. היא אפילו זכתה באיזה פרס מיוחד
לאמנים צעירים ובמלא כסף. אחרי שהתערוכה נסגרה היא פשוט סגרה
את החדר ושכחה ממני לאיזה שבוע, ואני נשארתי שם עם כל הבפנים
שלי בחוץ. שוב בכיתי. הפעם לעצמי, עם עצמי. כשכל כולי שפוכה
לפניי על הרצפה, מתערבבת לי עם הדמעות המלוחות שקצת צרבו.
בהיתי בעצמי שם על הרצפה. זה כבר לא נראה לי חלק ממני. עכשיו
זה סתם היה ערמה של איברים מלאים בדם, וכבר לא קישרתי אותם
אליי, הריאות שנשמו את האוויר שלי, הלב שהזרים לי את הדם.
עדי קיימה את ההבטחה. היא באמת ניקתה וסידרה אותי אחר כך. היא
הורידה אותי מהוו ותפרה אותי מקצה לקצה. רק אחרי שסיימה ראתה
שנשארו עוד כמה איברים שבינתיים כבר הפכו לעיסה על הרצפה, אחרי
שכל מיני חובבי אומנות למיניהם דרכו עליהם בטעות. אז היא פתחה
אותי שוב וניסתה לדחוף אותם פנימה, אבל הם לא נכנסו וגם ככה לא
רציתי אותם כבר; אחרי שחלקתי אותם עם כל העולם הם כבר לא
הרגישו לי שלי.