זה רגע שהדמות העמומה הזו עוברת לי בגלגלי המחשבה,
וזה רגע שהלב שלי פועם כל כך חזק - שמאיים להיקרע.
וזה רגע אחר בחיים שהדמעות שלי לא מפסיקות, כמו סצינה בסרט על
החיים.
שעון מחשבותיי הפסיק לתקתק, הדם כבר זורם בקצב מתמיד, בכדי לא
לאכזב את הגוף
וזה כבר חמישה חודשים שאתה כאן לא עוזב,
לפעמים אני מחביאה אותך בארון ליום או יומיים, ואז משהו קורא
לי להוציא אותך,
שמא תעלה אבק ואשכח אותך.
שונאת אותך אוהבת אותך רוצה אותך... או כבר לא?

"להתראות"
"אתה כבר עוזב?!"
"כן, לא הלך בינינו. את תמצאי את האחד שלך
את מדהימה ומגיע לך מישהו טוב ואת גם תמצאי אותו, אני
מבטיח.."

עוד סצינה מסרט פגום, מלודרמה שמספקת לנו את הצורך בשיברון לב
בסרט הוא בודאי יחזור.
בחיים שלי הוא כבר לא
רוצה להוכיח לך שלא נשברתי.
אז אני ממשיכה לנסות,
אתה בינתיים נדחק בפינה הכי נמוכה בארון שלי, המקום לו הייתי
באמת ראוי.
מה שמזכיר לי אותך כבר מזמן לא מתנוסס על דגל במחשבותיי,
ואוהבת אותך אני כבר לא, אלא מתגעגעת לזה שהיית
אם שאלת...
אתה כבר לא באמת כאן, רק מידי פעם מופיע לי במחשבות.
מהפינה הכי מדהימה בחיי, נדחקת אל המדף התחתון בארון הבגדים,
חקוק באיזה ספרון עם זוג מלאכים