שואפת לצאת מכאן וכמה שיותר מהר,
אני לא יודעת מה ימנע ממני לצאת ולא לחזור,
אני כן יודעת שמכאן אין דרך חזרה,
שזה רק להמשיך קדימה,
או פשוט לברוח מהמסלול שמכתיב לנו היומיום.
זה היום המי יודע כמה שלי פה,
חלפו כבר 15 שנים, תשעה חודשים ו-20 ימים מאז הגחתי למסלול
האינסופי בתחרות חסרת מנצחים,
ברדיפה אחרי משהו שמי יודע אם בכלל קיים, מכירים - זה נקרא
חיים, או משהו כזה פשוט שגרת היומיום.
ואני רודפת כל יום מחדש אחרי משהו בלתי ידוע,
משהו שיהפוך את השגרה הזו לקצת שונה מאחרים.
ובינתיים מסתכלת לתוכי ומבינה שמזמן זנחתי אלף מטרות בהבנה
שאין פה סוג של הגשמה,
או אפילו משהו שקרוב לזה. כי הרי הצבתי לעצמי גבולות, מטרות,
שאיפות - ולרובן הגעתי או הייתי במרחק נגיעה מהם, כי אני טיפוס
מגשים, תאורטית לפחות.
בחיפוש האינסופי הזה שלי ובכלל של כולנו המחפשים, אתה נתקל
במספר גורמים שעומדים בדרכך; בין אם זה מצב רוח מרגיז
או בין אם זו תכונת אופי או אפילו עצם מוחשי, הר, עץ, אדם.
וכאן מגיעה נקודת השבירה,
נמאס לי להתמודד בפני הקשיים האלה, אני מרימה ידיים,
נותנת לזמן לעשות את שלו, הזמן לא יבוא, ייגש וידבר, לא ילמד
עבורי, אבל הוא בהחלט יבהיר לי את העובדה שהגיע הזמן להילחם
למען המטרה שלי.
לאחר שתפסתי את האומץ במינון המתאים, שהבנתי את סדרי
העדיפויות, יצאתי לקראת משהו שנראה הדבר הכי פשוט בעולם.
גיליתי! גיליתי, שקצת קשה פה במרדף הזה למען מטרה מסוימת,
קיוויתי שכאן והפעם הזאת אני מצליחה ומוכיחה לכולם שיש לעשות
למען השאיפות שלנו,
ואין דבר העומד בפניהן,
אבל ייתכן שכשלתי עוד פעם.
כל מה שנותר לי הוא להמשיך קדימה,
או פשוט לנסות לברוח מהמסלול שמכתיב לנו היומיום.
בינתיים הגעתי לסוג של הבנה:
החיים, אלה, שלנו, הם לא כאלה משעממים,
הם מזמנים לנו מיליון ואחת הרפתקאות שאפילו לא רצינו בהם,
הרבה דמעות, חיוכים ורגשות.
והמטרות והשאיפות שלנו הן אלו השוברות פה קצת שגרה,
כי הרי כשנגשים אותן, הן כבר יהיו שגרה.
אז מה אני אאחל,
שלא נפסיק לשאוף למעלה, שנגשים, ונגיע להבנות.

עד ההבנה הבאה,
זו מהמסלול האינסופי.