פק, פק, פק, פק, פפפפפקפקק. פקפקים זה כיף. פקפקים, למי שלא
יודע, הם האלה-ים שעוטפים בהם דברים שבירים בזמן האריזה, לפני
שעוברים דירה. השם פקפקים הגיע בגלל הרעש הממכר שהם עושים,
כשמפוצצים את בועות האוויר הקטנות. פק. פק. פק.
פק אחד בשביל המניאק שצחק עליי באינטרנט. פק אחר בשביל הבוס,
שעשה לי שטיפה היום בבוקר. כל פק מוציא עוד טיפה של גועל מהלב,
מהראש, מהמחשבות. ואז נגמרים הפקפקים או המחשבות.

השמועות טוענות שבימי הביניים הומצאו הפקפקים בזמן מצור על
טירה באנגליה. הנפח, שהיה שיכור, התגלגל בתוך בוץ שכלל כמה
מרכיבים שנותרו סודיים כארבע מאות שנים. הבת שלו, שעבדה כטבחית
בטירה ניקתה אותו במטבח, מול האש ומהחום נוצרו הפקפקים
הראשונים. השליט של הטירה היה כל כך נרגש מתחושת הפקפוק עד
שהוא נכנע בתנאי שיניחו לו לפקפק לנצח. שעה לאחר מכן הוא חיסל
את כל הפקפקים. אחרי יומיים הוא התאבד, מאחר ואיבד את ביתו,
רכושו, אשתו וילדיו עקב הכניעה.

ארבע מאות שנים לאחר מכן הומצא הפלסטיק שהוביל לייצור המסיבי
של הפקפק המודרני. היה זה קו פרשת המים של החיים כפי שהכירה
אותם האנושות. החיים עד אותו רגע היו שלבים בדרך להשגת השלמות.
משהומצאו הפקפקים - לא נותר לאן לטפס.

עם השנים השכילה האנושות להתמודד עם תחושת הריקנות, על ידי
הקטנת כמות הפקפקים המיוצרת. כיצד השניים קשורים? הגיוני מאוד.
כמויות הפקפקים האדירות שיוצרו גרמו לאנשים לפקפק כל היום. הם
פקפקו בנוגע לחיים, לאנושות, לנשים שנשאו, לילדים שנולדו,
לעבודה, לפרנסה. כל הפקפוקים פגעו קשות בכלכלת העולם המערבי.
הקטנת כמות הפקפקים הגבילה את מספר המפקפקים והכלכלה שבה
והתייצבה.

בכל יום עומדים מאות אנשים בנקודות שונות בעולם ומפוצצים
פקפקים. אם נקשיב לפקפקים לפי סדר מסוים ונתרגם אותם למורס,
יצא לנו מחזה של וויליאם שייקספיר. בנורווגית. אם נתעלם מהמורס
יישאר לנו המון פקפוק.

אלה-ים. אלה-ים הם כל הדברים שאנחנו צריכים ממש ממש דחוף.
כרגע. הדברים שבאותו הרגע הנתון כשאנחנו מתכוונים להגיד את השם
שלהם - הוא בורח. הוא נעלם. ואז אנחנו נתקעים באמצע משפט, לא
יודעים איך להמשיך... ''אלה-ים''