הישיבה קשה עליי. ביתי הקטן והחם אינו מספק את המנוחה הנכונה,
המנוחה קשה עליי. בהיות מרובות מקשות על מעבר הזמן ולוקחות
אותי רחוק. אני חי חיים שלמים בבהייה אחת, כאשר בעולם החוץ לא
עברה דקה אחת קצרה. אני מביט בילדים המשחקים בכדור על מגרש
הבוץ וכבר אני עודני ילד שזה עתה השתבצה לה ספרה נוספת במניין
שנותיו, רץ לו בדיר של הדוד צפריר שבמושב הדרומי, מפלס דרך בין
כבשים פועות, כשהדוד צפריר משליך סלק אחר סלק אל ערמות הצמר
הרעבות. התפקיד שלי הוא לתמרן בין הסלקים המגודלים ובין הכבשים
הרעבות כדי לשמור על הטלה הקטן כדי שלא ייבלע במהומה שנוצרת,
ואולי אף לאתר את אמו כדי שגם הוא יזכה בארוחה. הדוד צפריר
מסמן בידו וצועק 'את זה לזו' ומאחד בהצבעה אם ובנה. הוא מכיר
כל בעל חיים במשק, אפילו את הקיפודים הקטנים, שניזונים בגנבה
מקערת החתול שהושארה יתומה מהשגחה. בסוף היום אנו חוזרים לביתו
שבקצה המשק. הדודה רונית, ששונאת שקוראים לה דודה, הכינה סלט
בקערה ענקית עם עלים גדולים שאינם חסה וירקות קצוצים דק
וגבינות מסריחות ולחם שזה עתה יצא מהתנור של השכנה. מיץ לימון
טרי בקנקן וחמאה ביתית שהכינה השכנה מהצד השני. הדודה רונית
מספרת לנו סיפורים ומעשיות מישיבת חברי המועצה שהייתה בבית העם
שליד הצרכנייה של שלום. על החלפת שם של רחוב לצורך הנצחת שמו
של אחד המייסדים שמת זה מכבר, על מעבר רכבת חדש ומסוכן, וצפריר
הפלח הרעב בולס במהירות ותכף ישלחו אותי לרוץ במטבח לוודא שאף
אחד לא נרמס. ידיו היבשות העבות והמחורצות בוצעות את הלחם החם
שמשמיע קולות נפץ פריכים ואז ננטש לו פצוע בסלסלה כשהגדם שנשלף
ממנו כבר בפיו של הדוד צפריר. אדי חום עולים מהלחם כמו מרכב
מלחמה פגוע. הדוד צפריר מביט בי בפליאה לאור התיאבון הרב שאני
מפגין ואומר שאחותו, אמי, אמרה שאני בררן הפגנתי שאוכל כמו
ציפור, אבל הוא יודע את האמת, גבר צריך לעבוד כדי להיות רעב
באמת, מלימודים לא צומח רעב אמיתי, 'כמו של כבש', אני מוסיף
בפה מלא ונזכר בארוחה המוזרה שהפועלים הערבים התקינו בצהריים -
לחם לבן, לבנה חמוצה, חומוס עם גרגירים וטחינה, ירקות חתוכים
גס, מלח ופלפל מפוזרים ממעל. עבאס לימד אותי לשתות מים מהכד
כמו גבר, לטענתו, מהאוויר, בלי ששפת הכד תיגע בשפתיי שלי,
שפתיך צריכות לגעת רק באישה שלך ובאדמה שאתה עובד הוא אמר ואני
לא הבנתי. היום הבית מיותם ונטוש, הדיר הפך למסגרייה גדולה
כשלבו של הדוד צפריר החליט לנוח ולו רק לרגע אחד, הדודה רונית
נשארה לבדה, שכן ילדים מעולם לא היו בבית מלבד בחופשת הקיץ
כשאני הייתי מתגייס למרדפי הצאן. הדודה רונית השכירה את הדיר
לחרש ברזל אחד מחיפה שהפך אותו למפעל למרכבים, אך את הבית נעלה
בפניו. 'כשאמות', אמרה לאמי, 'עשו בו כרצונכם, אך עד אז אף אחד
לא ידרוך שם'. היא מתה בגיל שמונים ושבע לבדה בבית אבות בעיר,
רחוקה מריח המשק המשכר ומריח בעלה המת שהותיר אותה לבד שנים כה
רבות. היום הבית ממתין לגזר דינו שיינתן על ידי או על ידי
הבנים שלי שבקרוב יצטרכו להחליט על גורלם של צמד בתים, אחד
בעיר הגדולה והשני בכפר החם והמדברי. מתעורר מהבהייה ועברה לה
רק דקה אחת, אחת מתוך המעטות שאני מקווה שנותרו לי.
בחוץ קר ואני רואה ילדים משחקים בכדור ומזיעים ולי קר, השמיכה
אינה מחממת את גופי הגרום ואת זרועותיי המצולקות מדקירות של
אחיות לא מנוסות, או שהאחיות מנוסות רק שצינורות הדם שלי כבר
מזמן הפכו למסננת. 'התחיל הסיפור של הוורידים', מסננת האחות
למראה ידי המתנפחת באופן נקודתי מאוד. הדלי שלידי ריק ובשעת
צהריים זו מדובר בהישג, כמו אישה המגדלת חיים בגופה אני רץ כל
בוקר לאסלה, וכזקן שאני המגדל מוות בתוכו אני חוזר מובס
לכורסתי הרכה. העובדת החדשה אמורה להגיע בכל רגע, בני שכר
אותה, אולי כדי לפצות על חוסר הזמן שלהם, שאני שמח בו שכן
אינני איש שיחה ברגעים אלו של בהיות. לפני שנים מספר חציתי את
יובל שנותיי ומאחר שחציתי אותם כאלמן חולה אני מרגיש כבן
שמונים ושבע. שבע חיים, קירח וחסר תיאבון. חוץ מיציאה לשכונה
מדי פעם, אני ממעט לצאת מהבית ואני מקפיד לעשות זאת בשעה
שהילדים בבית הספר, כדי לחסוך מהם את המראה הנורא של המת החי
המתגורר בשכנות. אני מסיט את ראשי מהחלון אל קיר התמונות ונתקע
בתמונה מצהיבה שבה הסי-ג'י שלי מככב במלוא הדרו ואני עומד ליד
דלת הברזנט הפתוחה למחצה, מיטיב לראות את החיוך של היושבת
מאחורי ההגה, חיוך שמרח חיוך על כל חיי שלי, חיוך שהלך לו לפני
כמה נצחים ולקח את כל הטיולים ואת הבריאות. הטלפון מצלצל וקולו
של דוקטור צוקרמן מהאונקולוגית בעבר השני. 'עברנו הרבה יחד',
אמר הרופא, 'ולאור הבדיקות האחרונות שלך', הפסיק לרגע כדי לקחת
אוויר ולמרוח חיוך על פניו, 'נראה שאנחנו הולכים להיפרד, לתמיד
אני מקווה'. אני משיב תודה בנימוס והוא תוהה לפשר חוסר שמחתי
ומוסיף טלפון של מנחה קבוצת תמיכה. אני חוזר על המספרים כרושם
ונפרד בתודה מנומסת. הסרטן היה תקוותי היחידה לחזור אליה,
לחזור למשק המדברי הפורח, לדודה רונית ולדוד צפריר, לסלט,
לגבינות, לטיולים, ללילות שטופי אור לבן של כוכבים וירח בנחל
פרצים, אך כנראה שעוד דקות רבות של בהיות עוד מחכות לי.