ביום בהיר אפשר היה לראות את הים, אבל רק מהפיגום העליון
ביותר.
ארבלי היה עולה לשם מדי פעם בסוף יום העבודה, מרגיש את הרוח
ומסתכל על הכחול הגדול במרחק מתמזג עם השמש.
זה לא שהוא לא היה שאפתן, או שלא היו לו חלומות גדולים. הוא
פשוט איבד את עצמו איפשהו בדרך הארוכה שמשתרכת בין המציאות
להגשמה, אבל אם היו שואלים אותו מה הוא רוצה להיות כשיגדל,
תמיד הוא היה שולף תשובה מוזרה כמו "עיתונאי" או "וטרינר",
תשובה שהייתה הגיונית לגמרי אם לא הייתה יוצאת מפיו של טייח בן
31.
מבחינת ארבלי, העבודה בבניין הייתה קטע זמני בלבד, כמו שהייתה
עבור אביו, שגם היה טייח, ועבור סבו שהיה טייח אך מת בגיל צעיר
בתאונת עבודה.
כשהיו יושבים על הפיגום התחתון בזמן הפסקת הצהריים, אוכלים
סנדוויץ' באגט עם שניצל וצ'יפס, ומסתכלים על הכוסיות שעוברות
ברחוב, היה ארבלי מדבר ומדבר על החלומות שלו.
הם היו שלושה - ארבלי, סלים השוהה הבלתי חוקי מקלקיליה, ומילוש
הרומני. הסוג הטהור ביותר של כור היתוך שקיים במדינת ישראל.
ואם הם שלושתם היו נכנסים לתוך מטוס, היית יכול לתקוע שם גם
רבי ולהפוך את זה לבדיחה מאוד מוצלחת, אבל להם ההבדלים לא
הפריעו, כל אחד מהם ידע את העבודה וכל אחד עשה את חלקו, ככה
שאיפשהו במהלך העבודה, הם נהיו חברים.
וככה, כל פעם בשעה 12:30, ארבלי היה יורד מהפיגומים, שוטף את
ידיו מהטיח שכבר הספיק להתקשות עליהן, הולך חמש דקות למסעדת
הפועלים הסמוכה, ושב עם שלושה באגטים עם שניצל וצ'יפס, שתי
פחיות פפסי ופחית מירינדה עבור מילוש, שגם אחרי שנתיים בארץ
עדיין היה לו טעם של פועל רומני.
זה כבר הפך למעין טקס -
שלושתם ישובים על הפיגום עם הבאגט ביד, סוקרים את העוברות
והשבות.
סלים מעשן ווינסטון אדום בין ביס לביס, ארבלי מדבר על העתיד
המבטיח שלו, ומילוש שותק. לא כיוון שהוא היה חכם במיוחד, ודבק
באמרה לפיה "סייג לחוכמה שתיקה", אלא כי גם אחרי שנתיים בארץ
הוא לא ממש ידע לדבר עברית.
ארבלי אהב את הרגעים הקטנים האלה, כי בתוך כל החיים שלו
והחלומות שלו שכבר התחילו להתערבב כמו סלט קצוץ דק-דק, זה היה
הזמן היחיד שהיה נטו שלו, בלי עוואנטות, ובלי שטויות.
ועד כמה שזה היה מגוחך, ברגעים הקטנים האלה, ארבלי הרגיש כמו
מלך -
יושב לו גבוה וצופה על העולם מלמעלה, מביט בכולם רצים וממהרים
ליעד לא מסומן, רודפים אחרי איזו מטרה דהויה ולא ברורה.
אבל הסיבה האמיתית שארבלי אהב את הרגעים האלה הייתה מלכת
הפיגומים.

היא הייתה עוברת ברחוב כל יום באותה השעה, בזמן שהשלושה היה
בעיצומה של ארוחת הצהריים השגרתית. כל יום היא הייתה עוברת
מעבר לכביש, עם שיער ארוך וחלק, פזור ומתבדר ברוח, לבושה
בג'ינס פשוט ובגופייה.
השלושה הכתירו אותה כמלכת הפיגומים כבר בפעם הראשונה שעברה שם,
חודשיים וחצי לפני-כן.
הם לא ידעו עליה כלום - לא את הסיבה אשר בגינה היא עוברת שם כל
יום כבר חודשיים וחצי, לא מדוע היא לא עברה שם לפני-כן, ולא
מדוע היא לא אוספת את שיערה הבוהק, גם ברוח החזקה ביותר, אלא
פשוט נותנת לו לעוף וללטף את דמיונם של שלושת יושבי הפיגומים
הבוהים בה בערגה מצדו השני של הכביש.
בכל פעם שעברה היה סלים לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה וממלמל
לעצמו בערבית. מילוש היה נאנח ולוקח עוד לגימה מהמירינדה שלו,
וארבלי היה מתכנן.
ארבלי היה מתכנן איך יום אחד הוא פשוט ייגש אליה ויגרום לה
להתאהב בו.
"אתה מג'נון", היה אומר לו סלים, "זאתי לא בחורה כמו בשכונה,
זאתי נסיכה, לא יכול לבוא אליה איזה בועל בניין בשוט ולהרביץ
לה בראש ולקחת אותה להיות אשתו. זאתי צריך לדבר אליה במילים
יפות, צריך מישהו עם מקצוע, עם הרבה כסף, לא אחד כמונו."
מילוש התקשה להבין את סלים, כי היה לו מספיק קשה עם העברית גם
בלי המבטא הערבי הכבד שתיבל את דבריו של סלים, אבל הוא הבין את
רוח הדברים מהבעות פניהם של חבריו לפיגום והוסיף הנהון חמור
ורב חשיבות עצמית.
אבל לארבלי זה לא הזיז בכלל, הוא ידע שהיא לא סתם בחורה, היא
מלכת הפיגומים שלו.

בשלב הזה כבר הייתה עוברת איזו כוסית ברחוב, וסלים ומילוש היו
שוכחים מהכול ומתפנים מעיסוקיהם על-מנת לשרוק לה. והכוסית
הייתה מסתכלת למעלה, וזה לא משנה אם היא הייתה כוסית בלונדינית
או כוסית שחורה, כוסית אשכנזייה או כוסית מרוקאית, כוסית בת 15
או כוסית בת 35, היא תמיד הייתה זורקת איזה מבט יוקד וממשיכה
בדרכה בצעדים יותר מהירים ממקודם, מבליעה לעצמה חיוך קל של
מחמאה שנעלם בתוך מסיכה של פמיניזם.
אבל ארבלי לא ממש התחבר לזה, הוא לא היה מוכן לבגוד במלכה שלו
עבור איזו פשוטת עם שעוברת ליד הבניין. הוא שמר לה אמונים, וגם
ידע שברגע שהיא תכיר אותו, היא תדע להעריך את הנאמנות הזאת,
ותגמול לו על כך.
כשהיה נגמר הבאגט וכל טקס השריקות, היה ארבלי מתפנה להכנת קפה
שחור, שאותו שתו במהירות ולאחריו חזרו לעבודה.
כך היו עוברים להם הימים במשך חודשיים וחצי, במעין שגרה
נעימה.
אבל הכול השתנה אחר-כך.

זה ממש כאילו כל הצרות באו בבת אחת.
זה התחיל מהים. הימים נהיו עכורים, וארבלי כבר לא יכול היה
לראות את הים מהפיגום הכי גבוה של הבניין.
ארבלי לא היה אדם המאמין באמונות תפלות, אבל הים שנעלם היה
מעכיר את שלוותו ומטריד אותו עם איזו תחושת אי-נוחות מתמדת
שהזדחלה אל תוך תוך לבו.
לאחר מכן, ממש כאילו היעלמות הים סימלה איזה ענן שחור שמתקרב,
סלים הפסיק להגיע לעבודה.
בתחילה מילוש וארבלי תהו מה עלה בגורלו, אבל לאחר מכן, כשדובר
בכל מקום על החמרת העוצר בשטחים בעקבות פעולות הטרור האחרונות,
זה כבר היה ברור שסלים לא יגיע בזמן הקרוב.
וכך המשיכו טקסי הצהריים, רק שכעת היה על ארבלי לדאוג לשני
סנדוויצ'ים במקום לשלושה.
אך כמה ימים לאחר מכן נעלם גם מילוש.
ממה שהבין ארבלי ממנהל העבודה, הייתה פשיטה של משטרת ההגירה
בדרום תל-אביב וכל העובדים הבלתי חוקיים שנתפסו גורשו או
נמצאים בשלבים של גירוש חזרה לארץ מוצאם.
ארבלי נשאר לבד.
מדי צהריים היה יושב ארבלי על הפיגום התחתון, אוכל סנדוויץ' עם
שניצל ובאגט, ושותה פחית בודדה של פפסי.
בכל יום באותה השעה כמו לפי סימן, הייתה עוברת מלכת הפיגומים
מעבר לכביש, שיערה מתפזר ברוח ושולח את ארבלי הבודד למחוזות של
דמיון.
לאחר מכן הוא היה ממתין מעט, מכין לעצמו קפה שחור, שותה אותו
במהירות וחוזר לעבודתו, יחד עם הפועלים האחרים, שאותם לא הכיר
טוב מדי.
יום אחד גם היא נעלמה, וארבלי נשאר לגמרי לבד.
זה היה יום מוזר, שהתחיל עם תחושת בטן מאיימת. ארבלי עבד קשה
מאוד באותו יום חם, וכל שרצה היה להגיע להפסקת הצהריים ולראות
אותה עוברת ומשרה מעט נחת על לבו הבודד.
אך ההפסקה כבר התקרבה לסיומה והיא עוד לא נראתה באופק.
הקפה כבר נגמר והכוס נותרה ריקה, מצולקת בשיירים של בוץ טורקי,
וארבלי עוד לא ראה אותה.
מנהל העבודה צעק לכולם לסיים את ההפסקה, וארבלי הבין שהוא כבר
לא יראה אותה.

יש משהו מאוד מסקרן בהתבוננות על אדם כמו ארבלי. אדם אשר מרבית
חייו עברה עליו בתכנון תוכניות ובחלימת חלומות, אדם אשר לא
החשיב עצמו כטיפש אך לא השכיל לראות שמרוב חלומות המציאות טיפה
בורחת לו. אדם שרק היעלמותם של פועל ערבי, של רומני שלא יודע
עברית ושל בחורה שלא ידעה אפילו שהוא קיים גרמו לו לתהות מה
הוא עושה עם עצמו.
אבל כשארבלי הבין שמשהו התבלבל לו איפשהו בדרך הארוכה אל
החלום, הוא לא עשה יותר מדי.
הוא פשוט כבה.
ארבלי ירד מהפיגום ועזב את אתר הבנייה.
הוא הלך ברחוב וכל האנשים הרגישו לו כזרים, אז הוא פשוט טמן את
מבטו עמוק בתוך המרצפות האפורות המלוכלכות שעיטרו את הרחוב. כל
כך עמוק עד שהוא לא שם לב שהיא שם ופשוט נתקע בה.

מלכת הפיגומים (שבכלל לא ידעה שהיא מלכת הפיגומים, וחייתה
במחשבה ששמה הוא איילת, כפי שקראו לה הוריה) עמדה ברחוב
והסתכלה על מכונית מסחרית רועשת ומכוסה בסטיקרים שמחים, אשר
בדיוק פרקה מטען חורג של חובשי כיפות לבנות גדולות שהחלו לרקד
להם בצומת לצלילי השיר "משיח", כאשר ארבלי נתקע בה.
היא ממש נבהלה, כי היה לה מין קטע מוזר כזה שיש להרבה בחורות,
שבגללו כל מגע לא צפוי גרם לה לקפוץ ולקבל צמרמורת.
ארבלי התנצל מיליון פעמים ולא ידע ממש איפה לקבור את עצמו, אבל
רק כשהיא אמרה לו שלא נורא ולא קרה כלום, הוא הרים את עיניו
וראה מול מי הוא ניצב.
"זאת את!" הוא לחש ביראת כבוד.
"מה?"
"לא באת היום", הוא המשיך לדבר ספק אליה ספק לעצמו.
איילת נתנה בו מבט תוהה. "היי, אני מכירה אותך! אתה משלושת
החבר'ה ששורקים לכל הבחורות שעוברות ברחוב ה'חשמונאים', לא?"
"כן!" השיב ארבלי בשמחה על כך שמלכת הפיגומים בכבודה ובעצמה
יודעת מיהו. "בעצם לא, לא בדיוק, זה החברים שלי ששורקים, אני
נאמן רק לך, לא שורק לאף אחת, רק שמח כשאת עוברת שם, את יודעת,
אבל את לא באת היום."
איילת צחקקה מהעילגות הנבוכה של האיש המוזר שעמד מולה. "התחשק
לי גלידה אז עברתי ברחוב אחר", היא הסבירה את מה שנראה לארבלי
רק כמה שעות לפני כן כאירוע הרסני.
"אני חייב להראות לך משהו", המשיך ארבלי ומשך אותה בעדינות
בידה חזרה אל הבניין.
הוא העלה אותה עד לפיגום הכי עליון, הצביע מערבה והסביר לה
"ביום בהיר אפשר לראות את הים, אבל רק מהפיגום הזה, כי הוא הכי
גבוה."
איילת אימצה את עיניה אבל השמיים היו מעט עכורים אז היא לא ממש
הצליחה לראות.
"אז מה אתה עושה פה?" היא שאלה.
ארבלי התלבט בין אלף ואחת תשובות עד שחייך בסוף ואמר לה
"בעיקרון אני טייח, אבל מה שלא כולם יודעים, זה שאני בעצם מלך
הפיגומים."
איילת צחקה. "אז אני רוצה להיות מלכת הפיגומים!" היא קבעה.
"כבר מזמן את כזאת", הוא השיב, תהה לרגע, והמשיך, "פשוט לא
תמיד הבן-אדם יודע על עצמו את מה שאחרים כבר הבינו מזמן."
מלך ומלכת הפיגומים הביטו קדימה בשתיקה על השמיים שהתבהרו מעט
וראו בחיוך כיצד הים נתפס בקלקלתו בדיוק בשנייה שבה התמזג עם
השמש.