קולות בלילה, אני מקשיב,
בולע את הרוק שבפה,
ומסנן קללה אחרונה.
שהכול יישרף, שהכול ייעלם,
והכל מקשיב לי בדריכות.
ואני, כמהה למשקה הזה,
ולעשן הסמיך הזה,
ולזרעי הכאב שנטעו בי.
ובנאדם לא יכול להבין,
כמה שהוא פוחד,
עד שהוא לא נתקל בשדים הארורים.
כמה שהוא אוהב,
עד שהוא לא נפרד מאהוביו.
והלילה הזה, הוא לילה של הבנה.
ואני מבין את הכל.
תקשיב לי אבא, יהיה בסדר,
אני נשבע.
כשתישן, אני אהיה שמח ובריא,
ואתן לך כל מה שרצית.
במה שיקרה כשתתעורר,
אני לא אשלוט יותר.
כשהשיער שלך ילבין לגמרי,
תדמיין אותי מנשק אותך על הלחי,
ומביא לך כוס מיץ למיטה.
תלטף את הילדים שלי על הראש,
ותקנה להם צעצוע בחג.
תתלה תמונה של המשפחה מעל המיטה,
תתכסה במצעים חדשים.

עוד מעט וזה ייגמר,
הפרידה לא תימשך זמן רב.
תיכף האור של היום החדש והמנוול יעלה,
והאוטובוס האחרון יעשה דרכו לתחנה.
האוויר הדחוס בבוקר,
הוא לא ערפל.
הוא ערימה של נשמות טועות,
שמחכות לאוטובוס הנכון.
ועם הבזק ראשון של אור בבוקר,
הילדים שלי יתעוררו בחלום שלך אבא,
יעשו קרע קטן בחולצה,
וישבו שבעה ימים על הרצפה בבית שלנו.