"אדון מרגוליס"

ככה היא קראה לי, ואני אפילו לא מרגוליס. ככה זה נראה כשאתה
מבלה יותר מידי זמן בבית של חבר שלך אחרי שרכבת ההרים האחרונה,
שלה התעקשת לקרוא לה מערכת יחסים, סוף-סוף ירדה באופן סופי
מהפסים. פתאום באמצע החיים אתה ישן שוב על ספה, מחפש את השלב
בו התחלת לאבד את זה ואז רק נזכר שאתה אפילו לא יודע מה איבדת.
נהיית בור ללא תחתית של וודקה תפוזים וחובב סרטים של קמרון
דיאז, לאן אבדה הדרך?

בדיוק כשהייתי עסוק בלחפש צורות בכתמים שעל השטיח של מרגוליס
האמיתי היא דפקה על הדלת , תמיד הייתה דופקת בכוח, כמו ה-ק.ג.ב
שמחפשים אסיר נמלט. לפני זה הייתה מסתכלת בחלון ומוודאת שאתה
נמצא, כך שהרבה ברירה לא נשארה. "אדון מרגוליס, אכפת לך להכניס
את הבשר הזה למקפיא? שלי מקולקל". המום עדיין מהישירות של
הבקשה, לקחתי את הבשר ודחפתי בין הטקילה והקרטיבים שהכנתי רק
כמה שעות לפני, כנראה שב-ק.ג.ב. שיחות חולין לא היו חלק
מההכשרה.

אדון מרגוליס האמיתי היה החבר הכי טוב שלי עוד מכיתה ה' ועברנו
איזה 19 שנה ביחד. לא שאנחנו סופרים או משהו. "אז מה, פגשת את
השכנה מלמעלה"? הוא שאל תוך כדי שהוא בוחן בחורה אקראית ברחוב.
"השם יקום דמה כמה שהיא שווה". הוא מיד הוסיף בלי לחכות
לתשובה. "היא משהו מיוחד, הא"? ודווקא אז משהו בי אמר לי שזו
תהיה תחילתה של ידידות מופלאה.

מאז הבשר היא הייתה באה לעיתים קרובות, מוציאה ומכניסה דברים
ללא הגיון למקפיא: תפוזים , עוגיות ,נוזל ניקוי ומכל הבא ליד,
וכל פעם שהיתה באה הייתה מתחקרת אותי מה שלומי ומה אני עושה
ומה עם החברה (הבדיונית שהמצאתי) ועוד. אחרי כמה זמן, היא
שינתה את הטקטיקה: היתה אורבת לי ליד הבית ומבקשת טרמפ לכל
מיני מקומות. זה לא שהיה לי יותר מדי מה לעשות, אבל בסוף זה
התחיל להעיק אז ניסיתי להתחמק, אבל היא, כמו סיכול ממוקד -
תמיד הייתה שם. מרגוליס האמיתי אמר שהיא בטח רוצה את מיסי ועד
הבית, אבל בת'כלס נראה לי קצת מאמץ מוגזם בשביל עשרים שקל. עד
שיום אחד היא שוב דפקה על הדלת.
כעס עצור עמד לצאת החוצה. השעמום, התסכול, והאכזבה גרמו לי
לשטוף אותה במשך רבע שעה. והיא כמו ילד נזוף בגן יושבת ולא
אומרת כלום, משפילה מבט. ואז ראיתי את הדמעה הראשונה יורדת
ואחריה באו גם כל האחרות. "אדון מרגוליס, אני מצטערת, אני פשוט
לא טובה בזה". אמרה, תוך שהיא מקנחת את האף בחצי גליל נייר.
"אתה לא מבין, אבל אני התפקיד שלי לשמור עליך, אני המלאך השומר
שלך". ניסיתי להיזכר כמה כבר שתיתי לפני שהיא נכנסה, אבל ללא
הצלחה, אז ביקשתי סימן. אם היא באמת מלאך שומר - שתוכיח. מלאת
חשיבות, היא שלפה מתוך החולצה מעין משהו דמוי דיסקית ועליה
חרוט מספר 2345666 וגם "מלאכים - זה הכי אחי". נו, אפשר היה
לצפות ליותר מזה ,אבל בימים כאלה כבר התחלתי לפרש חסימה בביוב
כרמז מבורא עולם אז זקנה רוסיה עם דיסקית כבר באיזשהוא מקום
עשה הגיון.

"אני לא הזמנתי שום מלאך שומר". אמרתי, כאילו אני מנסה לבטל
איזה הזמנה של פיצה.
"זה לא החלטה שלי, זה אלוהים, הוא מודאג ממך".
"מודאג ממני? ממה בדיוק הוא מודאג"? השבתי, תוך שאני מנסה
להיזכר במה שביקשתי מאלוהים, ומצליח - ביקשתי בחורה, שפויה
חכמה וכל שאר התוספות. מה,לא הייתי מספיק ברור שזה מה שהוא
שולח לי?
"ומה הקשר שלך לעניין"? ניסיתי לברר. "אני הגעתי לשערים של
גן-עדן לא מזמן, אבל לא נותנים לי להכנס." תמיד ידעתי שיש
סינון בכניסה אבל קיוויתי שזה לא ממש נכון. "למה"? שאלתי.
"בחיים שלי הייתי ב-ק.ג.ב ועשיתי דברים רעים ולכן לא נותנים לי
להכנס". איפה מרגוליס כשצריך אותו כדי להגיד "אמרתי לך"?
למעשה, שמנו 50 ש"ח על העניין לא מזמן, אבל בין כה וכה הוא לא
יאמין לי, אני לא הייתי בטוח שאני יכול להאמין לסיפור הזה
בעצמי. "אני חייבת להגיע לגן-עדן, בעלי מחכה לי שם". היא
המשיכה ביבבות. "מה קרה לו"? שאלתי. "נדרס על ידי משאית", היא
אמרה.
"מצטער".
"אין על מה, אני נהגתי במשאית". היא אמרה, עם חיוך גדול מרוח
על כל הפנים. היא הסבירה לי שנתנו לה משימה לשמור עליי ואם היא
תצליח במשימה היא תוכל מתי שהוא להיכנס לגן-עדן.

"דבר ראשון, זה הסיפור הכי מגוחך ששמעתי", הפטיר מרגוליס מייד
אחרי שסיימתי לספר לו את מאורעות ליל אמש. "בשביל חמישים שקל
תצטרך להתאמץ קצת יותר מזה". הוא מייד הוסיף.
"תקשיב, זה כבר לא הכסף. אני לא יכול להמשיך להסתובב איתה כל
היום". אמרתי.
"אתה הבאת את זה על עצמך", הוא אמר, "אז אולי תוכל גם להוציא
את עצמך מזה. למה לא תכתוב לה איזה אישור שמבחינתך היא
משוחררת, אתה יודע סטייל: "המלאכית עשתה עבודתה בצורה מעולה,
איחלתי למלאכית בהצלחה, טוסי לי מהעיניים, כזה..."
"ומי בדיוק יקרא את האישור הזה"? שאלתי. "מי לדעתך"? אמר
מרגוליס והפנה את המבט לשמיים.

החלטתי לגנוז זמנית את תוכנית האישור ובינתיים ישבנו היא ואני
כל יום שעות וניסינו להבין מה בכלל המשימה שלה אומרת. "אוקיי,
אז בואי נתחיל בזה שתגידי לי במה את טובה". ניסיתי לחלץ ממנה
קצה חוט. "תראה אני כשעוד עבדתי הייתי טובה בשני דברים: סקס
ולהרוג אנשים". מבט חטוף הספיק להבין שאת שלב הסקס היא כבר
מזמן עברה ולא עלה לי שום רעיון איך זה שהיא תהרוג מישהוא
יעזור לה להגיע לגן-עדן או לי להפטר ממנה. וכך עברו להם הימים
והשבועות כשאנחנו מבלים זמן רב במשחקי שש-בש ודיונים
פילוסופיים על מהות החיים (והמוות). עד שיום אחד היא הכינה קפה
אחרי השש-בש. "אני מצטערת, אבל היום אתה בא איתי". היא אמרה
תוך כדי ששנינו שותים את הקפה.
"בא לאן"?
"בא לפגוש את הבוס החדש שלי".
ואז התחלתי להרגיש את זה. קוצר נשימה, כאבים בחזה, התקשות של
כל השרירים.
הבת-זונה הרעילה אותי. לפני שידעתי מה בדיוק קרה כבר מצאתי את
עצמי על ענן יחד
איתה ועם עוד מישהוא לבוש בחליפה ועניבה ומזכיר את נשיא
האוניברסיטה. "שדה , כמה טוב שבאת לבקר". הוא אמר. לא קראו לי
שדה מאז הטירונות והאמת - לא התגעגעתי במיוחד. מי זה הנודניק
המגונדר?  "אני אלוהים, נעים מאוד", הלסת שלי נפלה לרצפה,
למעשה היא נפלה על ענן כך שזה לא ממש כאב אבל אין ספק שזו
חוויה לכל החיים (שבעצם נגמרו).

על כוס קפה וכנאפה אלוהים התחיל להתלונן שלא מגיעים אנשים
מעניינים לאחרונה וכל כך משעמם לו שהוא הרג את עוזי חיטמן
שיבוא לנגן אבל נמאס לו ממחרוזת שירי "הופה-היי" כבר אחרי שבוע
והוא נשבע שאני הדבר הכי משעשע שהוא ראה בזמן האחרון וכבר מזמן
רצה לתת לי איזה שבץ, או לפחות תאונת דרכים.
למרות המחמאות שזרמו כמו מים, ניסיתי להישאר ממוקד בעיקר
והסברתי לו שזו בעיה שהמלאך השומר שלו ימשיך להתלוות אלי לכל
מקום. "כן, היא לא משהו, הא"? הוא אמר. "שתדע שיש לנו חוסר
גדול במלאכים מקצועיים בזמן האחרון, כבר אין יותר צדיקים".
"כשראיתי כמה היא רוצה להיכנס אמרתי, למה לא? נדפוק שתי
ציפורים במכה אחת". הוא הוסיף. בהמשך השיחה הבהרתי לו היטב
שאני רוצה לחזור לחיים המעפנים שהיו לי קודם ואני לא מוכן
להישאר בגן-עדן לפחות לבינתיים. גם הבטחות שלו לווילה מטורפת
עם 5 כיווני אוויר ליד חוף נודיסטים ובשכנות ליצחק רבין לא
עזרה, ואז הוא הציע לי עסקה: "אני מחזיר אותך ומוריד לך את
המלאך מהגב, אתה שומר כשרות והולך לבית -כנסת כל סופ"ש במשך
שנה". הוא נתן לי דקה לחשוב על זה אבל בוא נאמר שלא ממש הייתה
לי ברירה. וככה מצאתי את עצמי עוד באותו ערב שוב על השטיח
בדירה של מרגוליס.
"מה, ולא יכולים להוריד לך שליש על התנהגות טובה"? הוא שאל
בעודו טוחן בכוונה צ'יזבורגר אל מול עיני העצובות.
ההליכה לבית הכנסת נהייתה הרגל ולמעשה אמא שתמיד חלמה שאהיה
מסורתי יותר אפילו הייתה די מבסוטית מהעניין. ביום שישי חצי
שנה אחרי זה פגשתי את אהבת חיי, בבית כנסת, הייתה תפילה משעממת
במיוחד ומבטי נדד לעזרת נשים, ושם היא הייתה: בערך בגילי, מבט
חודר, ויפה כמו זריחה בגן-עדן. בהיתי בה ארוכות אבל היא לא שמה
לב אליי. כשיצאתי מהתפילה היא פתאום ניגשה אליי ואמרה, "אדון
מרגוליס, אמא סיפרה לי כל כך הרבה עליך."
ולי בכלל לא קוראים מרגוליס.