הקצנה של דברים כדי לגרום לאנשים להבין. בחילה בבוקר, אחרי
שראיתי את הפנים שלו בחלום. לא מסוגלת להרדם יותר. לא מסוגלת
להעמיד פנים כאילו הכל בדיחה כששואלים אותי מה אני חושבת על זה
שהורחק בגלל הטרדה. הפנים שלו, מלאות בזעם, ועיניו חודרות לתוך
עיני בכח, מנסות להשחית אותי מבפנים. זה מה שעמד לי מול
העיניים כשהתעוררתי בבוקר. הוא כעס עליי פעם אחת. כנראה התת
מודע שלי זכר את הפנים שלו מאז. אני גם אף פעם לא זוכרת חלומות
במלואם. הפעם זוכרת מהתחלה עד הסוף. הוא מגיע למקום שבו אני
לומדת. הוא מנסה להסתכל בעיניי כל הזמן. נשארים לבד בחדר. אני
מפחדת. הוא נועל את הדלת. הוא מתחיל להשתולל, לזרוק עלי דברים
ולצרוח. לשאול האם דיווחתי עליו למשטרה. וזה קורה שוב, בכיתה
אחרת. ואז מורה יושבת מהצד ומסתכלת. אני רצה אליה, רוצה לשאול
אותה איך הם נתנו לו לחזור, אבל ברגע האחרון היא נעלמת ואני
שוב לבד איתו. ואז מול כל הכיתה. הוא מספר להם כמה חולה, כמה
רע לו. והם אוהבים אותו, תמיד אהבו. רק אני עומדת בצד מנסה
לעצור את הבחילה, את השטף שמתעורר בי פתאום. כל כך רוצה לצעוק
לו ששונאת אותו.
עברה שנה. לא היו לי אף פעם סיוטים מאז. עכשיו הכל כביכול
בסדר, ודווקא עכשיו... רוצה לספר למישהו אבל מול כל פנים
שעולות מול עיניי יש תרוץ למה לא לספר. לבד עכשיו, לא יודעת
איך לעכל את התופעה החדשה. רציתי להתכרבל במיטה כל היום,
וכשסופסוף הגעתי למיטה חלמתי עליו. פוקחת עיניים, כאילו לא
ישנתי אלא דמיינתי את זה. מתיישבת במיטה כאילו זרה לי. לא
מסוגלת לעצור את הבחילה. לא מסוגלת לעצור את הרעד. הבן זונה
עוד חי. ואז כשהוא מלא זעם, הכל נראה כל כך אמיתי. נשבעת
לעצמי, הוא יהיה הסיוט האחרון שלי!