[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איילה מף
/
מסע סודי

מ ס ע   ס ו ד י
   

 ה ר ו מ ן   ש ל א   ה י ה    
                                                           
                                   
  חיילת בת 19, קורס קשר אלחוט במורס ותקשורת בבה''ד 7
מאחריה,  כשהמגורים באוהלים, בסתיו 1957. בקורס - 70 בנים מחיל
קשר ואתם 5 בנות ששייכות לחיל האוויר. היא מסופחת איתן, לאחר
הקורס,  למפקדה  של חיל-האוויר ברמלה, לשם השלמת הידע שלהן
בנושאים ייחודיים: אלחוט דיבור ותקשורת מורס בינלאומית עם
מטוסים ואניות.  
  במפקדה, לאורך הקירות, יש מקלט גדול עם מכשירי קשר רועשים,
חלקם לשם שליחת  מברקים  בכתב יד על נייר, וחלקם מכשירים
ידניים - לשליחת מברקים אלקטרוניים באלחוט מורס - שמצפצפים
מפעם לפעם בקווים ונקודות. יש גם חרכים במכשירי הקשר, שפולטים
מפעם לפעם סרטי 'שמס' ארוכים מחוררים ומוצפנים. אלה נאספים
במהירות על ידי הצפניות; הללו גחות לשניה על מנת לאסוף את
הסרטים הארוכים והמחוררים, כאשר הללו מגיעים, וחוזרות ונעלמות
מיד אחרי הדלת הסגורה והמסתורית של חדר הצפנות. אך רוב התקשורת
נעשית בהתכתבות במכשירי ההדפסה. מברקים גלויים: בלמ''ס, דחוף,
סודי, סודי ביותר, בהול,  ב ז ק .
  מדי חיל האוויר כחולים, חורף  וגשם, קר נורא ורחוק מהבית.
האפודות והחצאיות עשויות מצמר ודוקרות, החולצות  מעומלנות
בעמילן תפוחי אדמה לשם ייצוב של הצווארונים והחפתים; כל השבת
הולכת על הכביסה, העימלון והגיהוץ של הצווארונים ואלה מפריעים
לצוואר כמו קרטון.
   המגורים - ליד המפקדה בצריפי אזבסט ארוכים שקירותיהם דקים,
עם חלונות גדולים; מיטות מתכת עם קפיצי מתכת תחת המזרון
הצה''לי הדק, 4 בנות בחדר, 4 שמיכות צמר אפורות ודוקרות לכל
חיילת; אין חימום והלילות קרים במיוחד ב-1957. השמיכות לא
מונעות ממנה לרעוד מקור כל הלילה. אם נעלמה לך שמיכה עלייך
להשיג אחת - 'להשלים ציוד' מאיזה חדר אחר שחלונו פתוח...
  שורות גפנים ארוכות מגיעות עד גדר הבסיס הקטן למדי, השקט -
מפקדת חיל האוויר, שנטוע בפאתי העיר רמלה העתיקה,
הערבית-יהודית, כמעט כפר, בתים בני קומה אחת רובם, בנויים לבני
טיט ואבני גיר, איזור כפרי. שיחי צבר עדיין פרושים פה ושם.
הגפנים מגיעות עד האופק...
 מלפנים, לא רחוק, נראות שתי שורות של עצי אקליפטוס שביניהן
עוברת מסילת הרכבת שנמשכת עד חיפה, בדרך הביתה לצפון.

  ממכשירי הרדיו בחלונות הפתוחים שומעים בספרדית: אסו אס אל
אמור, סי סניור. ו:'גוארדה לה לונה, גוארדה קה מרה...'
  בחדרי הלימוד, בנות הקורס הספורות-5 במספר, לומדות גם תוך
צפיה ולימוד בשטח בכיתה מאולתרת - אחד מהחדרים במפקדת חיל
האוויר שהוסב במיוחד לכך, וכן בחדר המכשירים הגדול של המפקדה
עצמה, שלכל היקפו שולחנות, ועליהם מכשירי קשר שחורים-אפורים
שמטרטרים, מצפצפים, פולטים סרטים (שמ''ס) לבנים ארוכים,
מתקתקים ומראים על צגי הזכוכית שלהם מברקים ושדרים שנשלחים
ממקומות שונים בארץ;  משרתים שם חיילים, תורני-המשמרת הקבועים;
 אזואלוס, הרב-סמל הכי ידוע בצה''ל, כבן 35 או 40, מלמד אותן
את הקודים הבינלאומיים ואת אלה של חיל האוויר הישראלי;

  מסתובב שם גם בחור שחום עור, גבוה ומתולתל, עיניים
חומות-אטומות מעט, לסתות מרובעות בולטות קצת. הוא עובד שם כבר
כמה זמן וגם לומד. יש לו שיניים לבנות שמבהיקות כשהוא מחייך על
רקע עורו הכהה, והיא  לא יכולה שלא לשים לב אליו.  לפעמים הם
נשארים בערב לשם  תרגול  והוא מראה לה איך משתמשים במכשירים,
כשגופו קרוב לגופה, לעתים מעט מאחוריה, נוגע בה, והיא מרגישה
מבוכה ומסמיקה, פניה לוהטים, מתחמקת הצידה. היא מגלה, שבמשך
הזמן לבה מחסיר פעימה כשהוא מופיע בשטח. המדים הכחולים
הארוכים, החצאית הארוכה והגדולה אחרי הברך - היא מרגישה
מסורבלת להפליא, בנכחותו.
  לעתים הוא נוגע בה תוך שהוא מסביר משהו על המכשיר- ליטוף
חטוף ומגשש; היא חומקת מאפשרות החיבוק. הם לא משוחחים  על כך -
הוא מרגיש את המשיכה שלה אליו, אך מתייחס לכך ברשלנות מסוימת.
לעתים הוא מחייך אליה באמפטיה חיוך  מיוחד, אך לעולם לא ממש
מתחיל אתה. יש לו חיים אחרים. פעם נעמד מאחוריה, כדי לסדר לה
כביכול את צווארון החולצה מעל צווארון המעיל הכחול, והיא  לא
מגיבה לידיים שמחליקות על צווארה, מחליקה הצידה ללא מילה
ביניהם, מדלגת על ההזדמנות לקירבה. סמוקה כעגבנייה.
  היא רואה בעיניו שהוא יודע מה קורה לה בנכחותו. היא לא
יודעת איך לנהוג אתו - הוא זר, מפחיד, מושך, וגם כל כך מוכר
וקרוב-כמעט כמו אח...היא מרגישה כמיהה איומה. היא אוהבת אותו
או מה? מה זה הדבר הזה? יש בה שמחה, מועקה, בדידות, אי-מנוחה
לא מוסברת, התרגשות של משהו חדש. העולם הזר הזה שעוד לא נגעה
בו כמעט. הכל ראשוני. מה לעשות עם זה? היא מרגישה בת 12, היא
עוד לא שם בכלל, היא לא מתמודדת.
  יש מסיבה בבסיס. דליה עמיהוד, הזמרת שלנו מחיל האויר, באה.
היא שומעת את המסיבה מרחוק - כל הרמקולים מהדהדים בבסיס: הבנות
צאינה במחול, הבנות הריעו נא בקול, שאלו נא במשעול אלינו עלם
בואה. כי בכרם נשת היין - הכרם של הקיבוץ שלה רחוק מאוד בקיץ,
והיא פה בבסיס הקר,  בחורף.
  הבנות האחרות שאיתה בהשתלמות 'משחקות אותה' מנוסות,
מפלרטטות עם הבנים שמסתובבים בסביבה, מקרבות ומרחיקות, חיוכים,
נגיעות, בשיעורי הקשר כותבים  לעתים במורס  שדרים זה לזו עם
רמזים מיניים:--.-/--../-..., --..,  ./-.-./-,
  הן מסמיקות, צוחקות... יש  מתח מיני של אנשים צעירים
שנמצאים יחד, משחקים בעלי אופי מיני.  פה ושם גם רומן.
  יום אחד הוא מקיף אותה, כשהיא קרובה למכשיר,  בזרועותיו, אך
היא חומקת  ובורחת מהחדר. הבלבול, הכמיהה, החרטה...  

   ההשלמה של חיל האוויר נגמרה והיא מוצבת בבסיס אחר. היא
יושבת ערבים ארוכים בחדר הטלפרינטר שאסור בכניסה לאיש, לבד
מאנשי הקשר.
   במשך היום, במבנה שבו נמצאים משרדי התקשורת של הבסיס,
מסתובבים הרבה חבר'ה; דפי הדוורית, טכנאים, המפקד יונתן,
הפקידה עפרה, הקשריות, הצפניות. ביום הומה ושמח שם.
  בערבי התורנות הארוכים, בחדר הטלפרינטר והקשר היא לבד עם
המכשירים - הצפניות בחדרן, מאחורי הדלת הסגורה. לעתים הוא
פתאום שם, מולה, בבסיס הקודם. איך היא יודעת - הרי אסור לשוחח
בטלפון מלבד בענייני העבודה, והטלפון דומם רוב הזמן?  המכשירים
במצב של האזנה או קליטה. אחרי שליחת מברק משם, כתוב: 888888
(נשיקות) ולעתים שדר גס: 69 69 69. אסור לשוחח. אך כמה סימנים
מוצפנים מועברים מצד אחד לשני, בדיחה בכתב - היא מרגישה את
ההתרגשות הישנה. הלב שלה מחסיר פעימה;  אך בדרך כלל, כיוון
שאין אפשרות להתקשרות ישירה - והיא גם לא בטוחה מה הוא מרגיש
כלפיה, זה לא נמשך זמן רב.
  לפעמים היא לבד מול המכשיר, מסובבת את המחוג לאט ומאזינה
לשדרי המורס מקצות העולם, שורות מכניות של חמישיות חמישיות של
מספרים  מועברות בצפצופים על ידי מכונה ונקלטות על ידי מכונה
אחרת אי שם.  השדר - קוים ונקודות מפוזרים על כל הסקאלה,  כמו
הכוכבים בשמים. בכל נקודת שידור אי שם יש מישהו, מישהו שנשמע
חזק או חלש, צפצופים מוצפנים, שפה זרה. מישהו משוחח כך עם
מישהי או מישהו אחר. לעתים זה נשמע ברור וקרוב, ולעתים דק
ורחוק כחוט השערה, כמו כוכב זעיר בשמי הלילה, שנראה בקושי,
(בכיול של 1 עד 5 זה נשמע 1,).  מה הם אומרים שם. פה ושם המחוג
עולה על מוזיקה בלקנית רחוקה ובשפה לא מובנת בקצה העולם (היום
זה בעברית : את כבר לא אתי, אין לי נחמה..). הכמיהה שבשיר
פוגשת את הגעגועים שלה.  מי הם, מאחורי הקוים והנקודות, כל כך
הרבה אישויות נעלמות שמסתתרות שם, כל כך הרבה בני-אנוש רחוקים
רחוקים, למי הם משדרים? מה הם אומרים? כמה הם רחוקים מכאן, כל
האנשים הבודדים...

  הצבא נגמר. היה לה כבר רומן. היא לא שוכחת את ההוא, התימני
הגבוה.
  יום אחד היא בתל-אביב, מרימה לו טלפון. בואי, הוא אומר.
לאן? יש כתובת. בשכונת התקווה, שם הוא גר ולשם היא מגיעה. היא
מקישה בדלת.  הלחץ הזה בחזה, הגרון חנוק- הכמיהה העצומה הזו
בלב, מאיימת לפוצץ אותו. היא נכנסת איתו לחצי קומה עליונה
ונמוכה עם מעקה, שמשקיפה על חדר בקומה התחתונה - זה כל הבית.
מתחתיהם, בדיוק למטה יש מיטה כפולה, מצעים הפוכים שנעזבו רק
עכשיו, והריח הזה שאי-אפשר לטעות בו, ריח של התעלסות ושל מין.
במיטה אין אף אחד. אני נשוי כבר שנה, הוא אומר. מרגלית לא
נמצאת בבית עכשיו.
  היא עוד לא יכולה לוותר עכשיו. כל כך הרבה זמן חשבה עליו,
חיכתה לו. הוא לא יצא לה אף פעם מהראש. הם הולכים לחורשה ליד
הירקון, מתיישבים, קצת מלים, משתרעים על הדשא. זה אמצע היום
עכשיו-לו זה לא מפריע, כל הדשא פתוח סביבם, מעט עצים אך הם די
חשופים, השמש מעליהם. הוא מעביר בצורה נסיונית את היד על
מתניה, על הכתף, מלטף את הרגל. כמה ליטופים. היא לא נינוחה.
הגוף שלה קפוא והלב שלה מתפוצץ מהכמיהה, כולה גוש עצום של
רגישות אבל היא לא מפשירה. הנגיעות האקראיות הללו לא יכולות
להגיע אליה, להפשיר את הגוף הקפוא. יש פה אנשים. לא ככה, לא
כאן, לא עכשיו. היא פגיעה מדי. עד קצות האצבעות. אבל הגוף שלה
קפוא. הוא מרגיש את זה.
  הם קמים לאט והיא הולכת.
  באוטובוס, שנוסע לאטו בדרך המתפתלת לכיוון הקבוץ הרחוק שלה,
היא ישבת ליד החלון, ופתאום באות הדמעות. היא פורצת בבכי,
מרגישה כמו שידור המורס הבודד ההוא, שלא נענה, כמו הכוכב הרחוק
ההוא, הכי בודד בפלנטה...


 ניכור  
 ...היא חייכה אל הבחור השחרחר, דק הגו, חום העיניים ושחור
השיער- המרוקאי הצעיר, שעבד אתה באותו יום במשמרת בחדר-האוכל.
הוא היה שייך לאולפן יוצאי מרוקו שבאו ללמוד עברית בקיבוץ.
(היו אלו שנות השישים של המאה העשרים).  מזולזלים, מורחקים
לצריפים בחורשה, לא נחשבים. הם פטפטו בדרך לכביש והמשיכו ללכת
בו אל מעבר לכביש.
  היא ידעה מה היא רוצה לעשות, אבל הרגישה כמו מתאבדת, עם
ההחלטה לקפוץ סוף סוף למים. היא תעשה את זה. אתו. אך זו לא
הייתה החלטה לגמרי מודעת, אלא רק כיוון פעולה. כרגע, הייתה
מהלכת לצידו בכיוון השדות. הם התיישבו על האדמה המדשיאה. בשדה.
היה כבר כמעט לילה. הוא שם את הידיים סביבה והחל לנשקה, והיא
לא התנגדה. אחר כך הפשיט אותה, והיא לא התנגדה. הוא נשכב מעליה
והחל להידחק אליה. זה כאב מעט, אך היא לא הרגישה שום תגובה של
גופה. אבל היא נתנה לו לסיים את מה שהחל. זו הייתה תחושה
מוזרה, הגוף הזה שנכנס בכוח לתוך מקום כל כך אינטימי שלה;
העובדה שהיא לא התנגדה... הוא התנשם קצת והעניין נגמר די מהר,
עם תחושה מוזרה של רטיבות בין רגליה. אחר כך חיבק ונישק אותה,
והרבה יותר מאוחר הבינה, שהסיבה הייתה: בתוליה, פרס שהוא לא
ציפה לו.
  אחר כך חזרו לכיוון הקיבוץ. היא הרגישה ניצחון קטן ופחד
גדול. אני בביזנס, חשבה, קפצתי לשוק הבשר. אני בפנים. בבית
ראתה שירד לה דם.
------------------
  לאחר הצבא חזרה לקיבוץ שלה; קיבלה חדר באחד מצריפי הצעירים;
היו 8-10  צריפים כאלה מסודרים לאורך שדרת-עצי-האזדרכת היורדת
לכיוון הכביש, במורד הוואדי שחוצה את הקבוץ המשתרע למרגלות
ההר, ארוך כנחש;  חמישה חדרים בכל צריף. קירות דקים מעץ, מרפסת
משותפת פתוחה מבחוץ לדיירי כל אחד מהצריפים;  בצריפים האלה
התגוררו הצעירים והצעירות שחזרו מהצבא.
  היא שובצה בסידור העבודה. בבוקר הייתה הולכת לעבוד, בדרך
כלל בחדר-האוכל. אחרי הצהריים נחה מעט, התקלחה במקלחת הציבורית
שכבר מעטים השתמשו בה; לרוב היו כבר מקלחות בביתם. המקלחת
המרווחת והאפורה הייתה ריקה בדרך כלל בשעות האלו, כולה לרשותה;
כמה זוגות כפכפי-עץ, חיוורים מסבון ומשימוש, קצותיהם מעוגלים
או קטומים, ורק רצועת גומי או ארג צרה מחזיקה את הכפכף תלוי
רופף מכף הרגל השמנמנה, או הדקה ומגוידת, של זו התוחבת את רגלה
לתוכו בתורה, - בעבר היו אלו כל חברות הקבוץ. עכשיו היו זרוקים
בודדים  ומיותמים תחת ספסלי העץ שלכל אורך הקיר ב2 צדי המקלחת.
בהמשך, באגף הרחצה התרוממו מחיצות אזבסט לחצי הגובה בין טוש
אחד למשנהו; חלונות שרשתותיהם לא עברו ניקוי זה יובלות, מפאת
גובהם, אפורות מאבק השנים, נמשכו צרים, נרחבים גבוה וקרוב
לתקרה מחשש עין שוזפת.
  באחד הצנורות היה חסר טוש, ואם אתרע המקרה ובאותו יום לא
היה קיטור, הכו המים הקרים על העור כצליפת שוט, שהגוף מרעיד
תחתיה מקור, במיוחד בימי החורף.
  עכשיו עמדה, והמים החמים, פינוק ששנים מעטות לפני כן עדיין
לא היה - זרמו על גופה כמה זמן שרצתה, מעלים אדים בהבל לבנבן,
והיא מתמכרת לזרם המים בעיניים עצומות, דקות ארוכות;
  שתי הנשים שנכנסו לפתע ופשטו את בגדיהן חסרות בושה לחלוטין,
תוך פטפוט קולני, נוקשות בקבקבי העץ, אף לא זיכו אותה במבט.
אחת, רזה, כפופה וכהת גוף, שערה כהה ועיניה גדולות וקצרות
רואי, לחייה שקועות ומעליהן עצמות לחיים חדות ובולטות, שערה
שחור, שדיה תלויים וגבה כפוף מעט כעיט זה. השניה-כבדת בשר
ובהירת עור, שדיה מלאים ווורודי  פטמות, וגופה מיטלטל לכל עבר
מחמת כובד משקלה. השתיים המשיכו לשוחח בשפה הזרה, כשהן משילות
את בגדיהן על הספסל, והיא הצטודדה בחמקה מהן, ליד הקיר, בושה
בגובהה ובחזה הקטן.
 תוך שהן משאירות את המגבות ותיקי הבד על הספסלים; בלי לחדול
לדקה משיחתן נכנסו השתיים אל אגף הרחצה המהביל עדיין.

   אחרי כן הלכה לשתות קפה בבית-ההורים, ולרוב סיימה שם את
הערב;
  לא היו רבים מבני גילה בקיבוץ; רובם עוד לא חזרו מהצבא,
אחרים הלכו לשנת שירות  שלישית בקיבוץ צעיר או בהדרכה, כנהוג
בתנועה הקבוצית. היא הרגישה די שקופה. במשק היו הרבה אנשים,
הרבה ילדים, ואיכשהו חשה לגמרי לבד - שעות הערב ארוכות
ומשמימות, ומלבד העבודה שחיכתה לה - עד אחרון ימיה, בקיבוץ, כל
יום, לא היה שום דבר משמח או מושך באופק. היא הייתה צעירה, נאה
למדי. הימים היו דומים אחד לשני, דומים מדי לימי ילדותה
בשיממונם.
  כל נעוריה שמעה וראתה איך עוברים הבנות  והבנים בגילה
התנסויות זוגיות. לרוב הבנות היה כבר חבר. חברתה נעדרה מחדרן
המשותף ברבים מהלילות. היו 2-3 בנות שאף נישאו, ונכנסו לשרשרת
האטית האינטימית והאינסופית של חדר משפחה, ארוחות מסודרות
וצפויות לעולם עם אותו בן-זוג, ילדים, דברים שנראו כאיום שכן
הבטיחו חיים שבלוניים מעתה ועד עולם, חיים בורגניים וצפויים;
אף שלא הגדירה זאת לעצמה, התחזית הזו נראתה מאיימת במיוחד בגיל
21, מאחר שעוד לא חוותה דבר בחייה: לפחות לפי הסרטים, הספרים,
היו בהם עוד כל כך הרבה אפשרויות וכל כך הרבה דברים קוסמים,
חוויות להתנסות בהן. המין חיכה לה, מפחיד מושך ומאיים.
  את כל הצבא עברה בלא לקחת חלק אמיתי בחיים, אלא בצפייה
באחרים שחוברים זה לזה. כמובן שחיילים ניסו להתחיל אתה, אך היא
הייתה חסרת ביטחון מכדי לעודד התנסות כזו. עניין המין היה כל
הזמן בשטח, אך עבורה-רק ברקע. היה בה פחד איום ממין, יחד עם
סקרנות עזה; תחושה אפלה שקשורה בעניין המסתורי ההוא.
  מלבד גישושים פה ושם, שיחות גסות שגרמו לה להסמיק, והסקרנות
הזו לבלתי ידוע עדיין, לא קרה לה שום דבר אמיתי.    ...אה, כן,
הסמל ההוא, טכנאי הקשר, שהיה מתיישב מאחורי על הספסל מאחרי,
במעבדת הקשר, וכורך את זרועותיו סביב מתני - מגודל, בהיר,
מבוגר ממני בכמה שנים טובות, ודוחה; בפלישה אלימה לתוך המרחב
הפרטי שלי! ... הייתה קמה והולכת, חומקת בלי מילה ממגעו, אך
באיזה מקום עורר בה חשק לנסות להיכנע להתרכך, להסתובב אליו
...ממש כמו להיכנע לאונס! ...הוא  בטח מרגיש את חוסר האונים
שלי, אך גם את ההיזקקות הזו שבי... ומה יקרה אז? מה היה קורה
אם הייתי מורידה רגע את ההגנות וממשיכה לשבת, עצומת עיניים,
מניחה לזרועותיו להדקני אליו, לגופו השרירי? זה מפחיד אותי
מדי. אני אתמוטט לגמרי... הוא מגעיל! פניו חדות, בהיר וזר, לא
הטיפוס שלי... יש בו משהו אלים! אבל הוא כל כך גברי!
  כמו משחק מסוכן - כמו כל מה שקשור למין השני ... איך זה,
איך זה להיות בפנים, איך ההרגשה הגופנית?...
  כל ישותה התנגדה לכך, נמשכת ולא נמשכת כמו הפרפר לאש.

   וההתרגשות שבהרהורים האלה!
''...המין משנה לאנשים את החיים!''
   חברה שלה שהתאהבה בטייס, עזבה בגללו את הקיבוץ וקפצה למים
הקרים והלא מוכרים של החיים בחוץ - דבר שנראה מאיים ומפחיד לא
פחות מעולם המין... אני לא הייתי חושבת אפילו להעז! החלטה של
תמיכה והחלטה: אני אתך יחד בחיים! - כמו הצהרה - באש ובמים;
לקפוץ למים הסוערים, ומה שיהיה, יהיה. הגורל משתנה באחת...וחוץ
מזה העניין האינטימי שבכך... היא משתפת פעולה עם המעשים ההם
האסורים, רוצה שיעשו לה אותם, מתמסרת להם... ההעזה הזו: אני
רוצה, מכאן ולהבא לשכב אתו, לתת לו שוב ושוב לגעת בי... העניין
הזה של הנגיעות הטריד אותה אך גם שלהב אותה.
   ...מלבד זה,  אני לא מסוגלת לעשות החלטות כל כך נמרצות
ביחס לחיי!...
 
--------------------------------
  בני הקבוץ של אותם זמנים גדלו במידה רבה כמו ספרטנים,  כמו
חיילים קטנים של המהפכה הציונית עם חינוך למשימות, נמצאים לילה
ויום בבתי הילדים כדי לאפשר להוריהם, בוני הארץ, לעבוד שעות
רבות, מלבד שעות ספורות בערב בבית ההורים. מנותקים כמעט ממגע
גופני מאז ינקותם, מגע שהיה חסר כל כך בלי לדעת זאת באופן
מודע. לא היה הרבה קשר גופני בין ההורים וילדיהם, קשר טבעי כל
כך: חיבוק בלילה עם ההשכבה, קימה בבוקר לזרועות אמא ואבא, אהבה
ורוך בלי סוף. כל אלה לא היו קיימים בחיי ילדים שגדלו בבית
הילדים לתוך מסגרות שתמיד דורשות משהו: להתאים, לעשות, לתפקד.
לא פינוק ולא חמימות הורית. ללא אינטימיות של משפחה. כמעט כמו
במנזר.
  המין ניקז אליו את התקוה הלא מודעת לפיצוי, לצורך האנושי
הבסיסי למגע, וסימל במידה רבה את האפשרות והדרך להגיע אליו.  
-----------------
  ...למחרת שוב ראתה אותו בחדר- האוכל. היא ניקתה את השולחן
אחרי שהסועדים קמו. לא היו אנשים רבים בשעות אחה''צ המאוחרות.
הוא עבד במקום אחר באותו יום אבל בא לאכול צהריים. הוא חלף
לידה, לא מגולח, והביט לתוך עיניה בעיניו החומות במבט סתום
ובחצי חיוך, לשנייה. היא הרגישה שברכיה פקות ולחייה מסמיקות
וגל של דם מזנק לגרונה, אך המשיכה לתפקד, בכוח.   אך באותו
הערב, מבלי להידבר נפגשו שוב ושוטטו קצת עד ששקעו בעלים שמתחת
לעצי החרוב העצומים, בשדרה ליד הקיבוץ. היא עדיין לא התמסרה
לעניין כליל. היא חשה את הליטוף על החזה, על הפטמות, על העור
הרך, הרגישה את הגוף החם נצמד לשלה, את ידיו שניסו לעורר בה את
התשוקה, חשה את התשוקה שממול, את הריח, אך הגיבה רק למחצה. אבל
משהו חדר, משהו לא מוכר. משהו החל לחלחל. לחדור דרך הקיפאון
והפחד.
  באותו לילה ישן אתה, במיטתה, בחדר שבצריף העץ בן חמשת
החדרים.
  הקירות כאן כל כך דקים, חשבה מחשבה מטרידה.  בחדר הסמוך
לחדרי מצד אחד ישן רון מהכיתה שלי... אבל היא דחתה את ההרהור
ולא המשיכה לחשוב על כך. אחרי הכול,  מהצד השני, מחדר השכנה
הבלונדית - בחורה צעירה ממנה בשנה,  נשמעו קולות ותנועות המיטה
הקצובה כל לילה. אז גם אני מצטרפת לחגיגה. חשבה. כולם עושים את
זה.
  הוא שוב ליטף, נישק, בפיו החם על שדיה, ידיו נוגעות בכל
מקום בגופה, אך גופה מיאן להיענות. הקיפאון של הגוף וההכחשה של
שנים היו חזקים מאוד. לאחר שגמר נרדמו שניהם.
  באמצע הלילה התעוררה לפתע. גופה בער. אש פשתה בה, תחושה
שמעולם לא הרגישה, לגוף היה רצון משלו, צורך גופני בוער. משהו
שתבע בכוח להתמלא היא נצמדה לגבו של הבחור, לגופו הדק, החם
והשחום, וניסתה להסיבו כלפיה, זרועותיה כרוכות סביב גבו, אך
בתחילה לא שיתף פעולה. הוא כבר ישן, אבל היא לא יכלה לוותר.
הנשיקות, הליטופים, הפה החם שנצמד לפטמותיה קודם, זה חדר
למערכת העצבים, סוף סוף, ועכשיו הייתה מעוררת כולה, עולה באש.
זו לא הייתה תחושה שהיא הכירה. באותו רגע היה לה רק צורך אחד.
אותה בעירה במרכז הגוף, גופה תבע משהו לא ברור... היא עוד לא
ידעה בדיוק מהו אך זה היה דחף עז. גופה הנחה אותה. היא נצמדה
אליו, מעירה אותו בלי לוותר עד שלאט לאט התעורר והחל להגיב
לתובענות חסרת הביטחון וחסרת הניסיון שלה.
  המין דיבר. המין היה כוח, שהיא לא לקחה בחשבון את עצמתו
עליה. הגוף שלה הגיב בלי לשאול אותה.
  באותו לילה הרגישה לראשונה פורקן מיני. זה היה משהו גופני
בלבד, גס וגופני שרצה דווקא חוסר שליטה, דבר שלא הייתה מורגלת
בו, ובלי שום קשר לאישיותה. זה היה משהו ראשוני, משהו מהטבע,
משהו היולי, משהו שלשכלה לא היה בו חלק. משהו שהיה מרוכז במקום
אחד בגופה, שכאשר דיבר, לא היה שום דבר אחר. משהו אלים
ותובעני, שכולו גופניות... כמו החיות...
  לחלקים בגופה שלא חשה כלל מקודם היו חיים משל עצמם, רעב
ותביעות משל עצמם... בעצם התלבשתי עליו לשם כך, חשבה והסמיקה,
אך הייתה בכך תחושה זעירה של ניצחון. בכל חוסר הניסיון שלה זה
היה: לגבור על האויב, הזכר. את זה ה י א החליטה. ה י א  יזמה.
  (מאוחר יותר חשבה על כך: בעצם כל החיים לימדו אותי להיות
תמיד בשליטה, לעצור, להתאים את עצמי ולוותר על רציות אישיות,
גופניות ואחרות, להיות תמיד 'מתאימה', לא לשים לב לצרכים של
עצמי, עד שהתרגלתי שאין כאלה כביכול, ופתאום צריך להתיר את
המעצורים, לזרום, לא להיות מהצד אלא להשתתף, להרשות לעצמי
תחושות גופניות ולהיענות להן, ולהיות אני גיבורת הסיפור של
עצמי. וזה קשה...)

-----------------  
  היו בנות שנשארו בבסיס לשבת עם הסמלים או הטייסים; הבסיס
התרוקן ברובו, אך אף שעקרונית אסור היה לבנות לשהות במגורי
הבחורים היה ידוע במחנה, שבמגורי הקצינים נשארו כמה בנות;
הללו לא נראו כלל מחוץ לחדרי הקצינים  במשך כל השבת... מה קורה
בחדר ההוא, האטום מבחוץ. שווילונותיו סגורים?...  איך היא
מעזה, הבחורה, בלי בושה, בלי להתחשב מה יאמרו כולם בבסיס...  
                         
  כ ו ל ם - זו הייתה המורשת הקיבוצית שלה. בקיבוץ תמיד היו
ה''כולם", כל היתר, שצופים ושופטים ומחטטים ולועגים מהצד, שלא
משאירים מרחב מחיה ופרטיות.
 ... בקיבוץ, על הבנות ש'נותנות' אומרים שהן זונות, וגם פה
בבסיס; בנות כאלו כאילו מצהירות: אני רוצה להשתתף במשחק הזה,
משחק המינים. ומי שכבר נכנסה לשוק הבשר - אין לה דרך חזרה -
כאילו הצהירה: גם אני רוצה שיגעו בי, אני מוכנה להיות לטרף,
אני מוכנה להיות הפרס הזה שמונח עכשיו חשוף - שכן, לאחר שנפרץ
הסכר, כל אחד מנסה לטעום מהפרי, לקחת לו ממנו חלק, כל אחד יעטה
עליה, ישלח ידיים - הם מדווחים זה לזה, הבחורים הרווקים - ינסה
לעגוב עליה - היא טרף על אם הדרך. כל גברבר חושב שיש לו זכות
עליה, על הבחורה שכבר שכבה עם מישהו; היא פתוחה, היא מוכנה
להתמסר - כך הם חושבים! בנות בקיבוץ, ללא חבר קבוע - כל הגברים
לוקחים ונהנים, והנשים נידונות להיות מוקעות ולשלם את המחיר.
בנים ש'הולך' להם עם בנות נחשבים פה בבסיס, וגם בקיבוץ,
מצליחים ונערצים...

  ...והבנות? כאשר את נכנסת לעולם מסוכן זה, אין לך דרך חזרה.
הם יביטו בעינייך, הם יבחנו את צווארך, את חזך, את רגלייך,
יאמדו את מידת התשוקה שבך; הם ידברו עלייך ויעריכו אותך כמו
מוצר בשוק. הם יחשבו שמגיע להם חלק ממך ... את מתפתלת מפחד,
אבל לא יכולה לוותר, גם את רוצה להיכנס בכל זאת למגרש הזה של
הגדולים, עם מיאון, עם הרגשה של תהום שאת נופלת לתוכה, ללא מגן
ביער האפל המלא זאבים ועיניים בולשות ונוצצות אחרי כל צעד שלך,
ילדה.                                                      
                        ובכל זאת, אחת אחת קופצות הבנות למים
הקרים האלה; יש להן חברים בבסיס. הן יודעות שכל הבסיס יודע, אך
הן עד כדי כך אמיצות שדילגו על המשוכה הזו...זה מה שמבדיל ילדה
מאישה. נערה שהופכת לאישה מודה: גם אני בפנים. ואני מוכנה
להיבחן בכל העיניים הבולשות, להיות מטרה לידיים פולשות, לכל
המבטים הזדוניים, המבטים החושקים, המקנאים, לנגיעות הכאילו
אקראיות של בחורים, שאגב כך מביטים בחוצפה בעינייך במבט ששואל
בלי מילים: נותנת או לא, וגורמים לך להסמיק מבושה. המבטים
החצופים, החודרניים האלה...
 להיכנס לעולם המין זה כמו להיות נישאת על גלי מים סוערים,
להיטלטל, להיסחף בלי שליטה ואולי גם לטבוע...

  בבסיס הייתה גם אסתר, הבחורה מהשכונות, חיילת נמוכה ומוצקה,
שהתיידדה אתה. אסתר הזמינה אותה ערב אחד להצטרף אליה לטיול עם
בחור איתו קבעה פגישה. ואכן הלכו שלשתם יחדיו לשיטוט אטי
בבסיס; בשלב מסוים חשה, שהשניים שמים ידיים זה על זו - אני רק
הכיסוי לפלירט, התירוץ, חשבה בתחושה לא נוחה ונשרכה מאחור; הם
היו עסוקים זה עם זו, מתלטפים ומגחכים, ולא שמו לב כלל שהיא
נעלמת להם. היא פרשה בתחושה מוזרה, לא נוחה.
  עינב, חברה עוד מהטירונות,  קראה לה אחרי כן לשיחה ואמרה
לה: את הולכת איתה וכל הבסיס יודע שהיא זונה!
  היא חיבבה את אסתר; הייתה לה סימפתיה לבחורה הקטנה והעבה
הזו והיא שאלה את עצמה: האם עינב התכוונה לומר שאסתר  ב א מ ת
הייתה זונה לפני הצבא? או שזה רק מין כינוי גנאי? האם הייתה
מתמסרת לבחורים ההם אחרי שאני הלכתי? ואיזה מין עבר יכול כבר
להיות לבחורה בת 18?
  אסתר נעלמה בערבים עם עוד בחורים, ואחר כך נעלמה מהבסיס.
האם הועברה לבסיס אחר או שוחררה מהצבא? אסתר לא נפרדה ולא ספרה
לה דבר, כך שזו נשארה שאלה פתוחה.

  כל הבסיס היה רווי בסיפורי-מין. החיילים עגבו על החיילות
והן לא נשארו מאחור. היו זוגות, היו פלירטים, האווירה הייתה
גברית במהותה והנערות שיתפו - או לא שיתפו - פעולה עם העולם
הגברי כל כך של הטייסים, של בסיס חיל אוויר שכולו סובב סביב
מכונות, מטוסים, האנגרים, בתי מלאכה כאלה ואחרים. בכולם היו
גברים צעירים ורעבים, הבנות היו רק שחקניות משנה - פקידות,
מזכירות, קשריות, צפניות - קישוט, כלי עזר לעתים לשימוש גיבורי
הבסיס: הטייסים. מי ש'תפסה' טייס - והיו בודדות כאלו - נחשבה
לבת מזל. בחורה כזו, עבור בנות העיר שהסידור בחיים היה הכול
עבורן, הייתה מלכה.
  כל זה התרחש ברקע, אך היא נשארה כצופה ומאזינה לכל הסיפורים
הללו, ורק "עברה'' את הצבא, בלי שהוא ישאיר בה חותם מיוחד.

  היא חשבה: החיים בקיבוץ - הכול כל כך מסובך. המסר החיצוני
הוא מתירנות ללא גבולות.
  שתי הבנות שחלקו איתה חדר-מגורים במשך ביה''ס התיכון,  לא
הגיעו כלל ימים ואפילו שבועות לישון בחדרן בלילה:
 לנגד עיניה התקרב יריב לאט לאט, בערב ריקודים מרובה משתתפים,
מהצד השני של האולם, (שנשא את שמה של לוחמת מהוללת ופרטיזנית,
ושימש לתרגילי ספורט בימים, ובערבים למסיבות בני הנעורים )
לעברה ולעבר שלומית, בת כיתתה ושכנתה לחדר, שעמדה לידה, שתיהן
שעונות על שולחן הפוך, בצד, כשהמוזיקה רועשת ובמרכז - מעגל
רוקדים. שלומית חייכה אליו חיוך לא ברור, אך אפוף סוד, בעת
שהוא קרב אליהן, ובלי מילה פרש הזוג יחדיו,  ונעלם החוצה, לערב
הכחול. שלומית לא חזרה באותו ערב לישון בחדרן המשותף; וזו
הייתה רק ההתחלה. אחר כך הייתה מופיעה לעתים בחדר; לעתים נראתה
מרוגשת ונסערת, לעתים רצינית ושונה, מקרינה משהו חדש, מסתורית,
לא משתפת, עוטפת סוד... אחר כך  ...כל פעם שיריב רק ניגש אליה
או אפילו רק רומז לה, או מחייך אליה חיוך מסוים, בערבי
ריקודים, בפעולות של התנועה, היא הולכת אחריו כמו כלב אחרי
אדוניו... לא נראה בכלל שיש לה רצון משלה!...

  זה היה אז. ועכשיו היא גרה בחדר בצריף, הלכה לעבודה, ראתה
הרבה אנשים אבל הרגישה שקופה. היו המון אנשים בקיבוץ אבל יכולת
למות מבדידות. היא הרגישה לא נראית - ואף על פי כן, היו תמיד
אלף עיניים, אלף לשונות רעות, סקרנים ורכלנים ... כאילו לאיש
לא אכפת ממך, אבל כולם יודעים מה את עושה, אורבים לך!...
 שורת הצריפים שבה גרה, כאמור, הייתה מלאה צעירים, והיא ידעה,
כמו כולם, שעם רדת החשיכה המקום רוחש פעילות לילית. הרבה גופים
נצמדים בלילות מאחורי החלונות האלה. היא ידעה זאת מהשיחות
בקיבוץ, מהשמועות, מהרכילות, מהנוהג. לא היה שום טאבו בגיל
הזה, בקיבוץ לא היו סייגים. היה קיץ והם היו צעירים, וריח
פריחת החרוב המגרה, שדומה כל כך לריח הזרע האנושי, נישא בכל
פינה. ואי אפשר היה לברוח ממנו. כל אחד חוטף מהעולם מה שהוא
יכול, היא חשבה. אבל לה לא היה מחזר קבוע או חבר, שכן הייתה
חסרת ביטחון בצורה קיצונית וסגורה,  ביישנית מדי  מכדי להיענות
לבחור אפילו בחיוך.

  העניין המיני החזק היה מנוגד לטבעה, אך הוא היה מושך בכוח
עצום; חוסר שקט בלתי ברור, ציפייה. היה משהו נואש בבדידות שלה,
בתחושת ההיזקקות הזו. זה היה: אני נגד העולם. התאים לה להיות
משקיפה מהצד, נעלמת ברקע ולה זכות הצופה: לאהוב, לשנוא ולהשתתף
במחזה בלי להיות נראית, להתרשם, להחליט... והנעורים היו ארוכים
ובלתי נגמרים, והיא הייתה בתחילתם ולא הייתה לה שליטה על כך...
כלפי חוץ הייתה קפואה וקרה לחלוטין, מתנשאת ולא מושגת. אבל היא
כבר החליטה, החלטה לא מודעת לגמרי: היא תעשה את זה, היא תפרוץ
את הגבולות של עצמה ויהי מה. תפרוץ את המקום שבו היא נמצאת.
היא תקפוץ לתהום הרוחשת והאפלה הזו, גם בלי מצנח, בלי הגנות.
היא מוכרחה לשבור את הקיר הבלתי-נראה הזה. זו הייתה התרסה נגד
עולם המבוגרים. מבוהלת, מפוחדת, אך בנחישות של חסרי האונים,
שאין להם מה להפסיד. רק את עצמה...

-----------------------------

  החיים נכנסו לסוג של הרגל. בימים הייתה עובדת, לפנות ערב
ניגשת לשתות קפה עם הוריה, שאם ידעו לא אמרו דבר, ובערב בדרך
כלל חיכה לה הוא בחדרה, או שהיה בא בלילה. היה מין, תמיד מין,
מעט שיחות. לאן אני הולכת, חשבה. לעתים סיפר לה מעט על חבריו
לאולפן, הקבוצה המרוקאית, אך הם היו עולם זר ושונה מדי.
בבקרים, הסדינים על מיטת היחיד שלה, שבה ישנו, היו סתורים
ופרועים, וריח של מין עמד באוויר, שלא תמיד התפוגג כולו באוויר
עד הערב. בלילות, מיטת הברזל הצרה, מיטת היחיד, חרקה על רצפת
הבטון.
  מגעו נעם לה. הוא לא עורר בה אותה התנגדות שמישהו יותר
גברתן-שרירי, שעיר ובהיר עור היה אולי מעורר. היה לו עור עדין
וחם, גוף חמים, שחום ונושם, שהיא אהבה להיצמד אליו... זה
כאילו...
  מתרוצצת בבטני חיה קטנה, עיוורת ופראית, כל כולה רוטטת
ורעבתנית, חשבה. החיה הזו הייתה לפעמים מפויסת ומנומנמת, שבעה,
רוויה לאחר מעשה האהבה, ולעתים תובענית לוהטת, נצמדת, לא מודעת
כלל, כל כולה תשוקה. הצורך המיני הזה לא היה קשור כלל
באישיותה, בחייה עד כה, במוחה.
  גם הבחור היה חידה. הוא היה הזר, הנעלם, האחר. ובעצם היא
הייתה זרה לעולמו ככל שהוא היה זר לה. העולם שממנו בא היה מעבר
להרי החושך. פה, עבורה, הוא היה הגבר, הזכר, והיא לא ידעה עליו
הרבה יותר מכך, ובעצם גם לא התעניינה. הוא היה חטא!
 לילה אחד שכבה עירומה לידו, והוא ליטף את שדה העירום. היא
הרגישה איך השד הופך רך, גמיש, ונצמד לידו כאילו יש לו חיות
משלו. היא שמה את שתי ידיו על חזה. הוא גחן, והצמיד את פיו
הרטוב, החם, לפטמותיה. היא נרעדה, נצמדה לגופו ונאנחה. הוא
נשכב על גבו, הושיב אותה מעליו, על מרכז גופו. אחר כך ליטף את
שדיה, ועיסה בעדינות את פטמותיה. הגירוי היה עצום, כמו חץ של
אש מהשד לרחם. הרחם שלה בערה והיא החלה לנוע, בתנועות בלתי
נשלטות כמעט, גופה יונק את שלו, בתנועות ארוכות ואטיות, כל
מילימטר של עורה הפנימי נצמד לכל מילימטר של עורו. הוא שכב על
גבו, פניו מתוחים כלפי מעלה, עיניו העצומות למחצה זזות תחת
העפעפיים ושיניו נושכות את שפתו התחתונה מעוצם העונג. הוא אחז
באחוריה ובתנועות קצובות הידק אותה אליו. מה אני עושה, עבר
הרהור במוחה, רואה כביכול, לשנייה, את הסיטואציה מהצד, אך לשכל
לא היה פה מקום, הגוף דיבר. הוא ליטף עוד פעם את חזה, וגופה
הצטמרר. עורה רעד (כמו של סוסה, חשבה לעצמה בבדל הרהור),
תנועותיה נעשו מהירות ולא סדירות, היא הזיעה, המיטה זזה, היא
נשמה בכבדות ושמעה את עצמה גונחת גניחות עמוקות, קטנות וכמעט
לא מודעות. שערה נפרע, תנועותיה נעשו עוויתיות, כל הווייתה,
כל העולם היה מרוכז במקום אחד בגופה.
 אחרי שגמרה, הטיל אותה על גבה וחדר אליה באחת, וגמר תוך
שניות.
  אחר כך שכבו שניהם על גבם, דחוקים במיטת היחיד הצרה,
רטובים, מזיעים, זרועו תחת גבה. הוא גחן ונשק על שפתיה והיא
נענתה לו בשפתיים רכות ונענות. ואחר כך עישן, והיא שכבה דוממת,
רוויה, מפויסת, החיה הקטנה שבה מנומנמת - כך חשה. גופה חגג. את
כל זה הגוף שלי עושה, חשבה בלבה, כל זה יש בי. ''ולא
יתבוששו''. כמו אדם וחוה. הגוף העירום מדבר. הגוף הזה העירום,
יש לו את השפה שלו. היא הסמיקה לעצמה מהמחשבה מה עברה כרגע.
דמה התרונן. אבל... הכול היה כל-כך גופני, חשבה. זו לא אני. כל
הפראות הזו, היצריות הזו. מאיפה זה בא?
  למחרת, כשנזכרה בלילה הזה - הציף הדם את לחייה. היא חשבה:
על זה מדובר! הרי בטח זה מה שהגברים רוצים, בדיוק את החיה
הקטנה הזו שבי, חסרת השליטה, הפראית, הרעבתנית, העיוורת, זו
שאין לה קשר לאני הזו שאני מכירה: האני הזו שעומדת מהצד, נחבאת
בצללים, מתבוננת, לא מעורבת אלא מעדיפה להסתכל, לחשוב, להזדהות
בדמיונה, ולא זו חסרת הבושה, התאוותנית - ובדיוק, כנראה, את זו
הם רוצים...
  היא כבר תיארה לה את השמועות בקיבוץ, את הרכילות. בקיבוץ,
היא ידעה, כולם ידברו;  ''בחורה ש'שוכבת' היא כבר בגדר טרף'';
וזה היה הדבר האחרון שהתאים לה, אבל לא הייתה לה כבר ברירה.
היא כבר עשתה את הצעד ללא חזור, היא כבר עמדה בפני האויב.
  היא נאנחה. באיזשהו מקום הרגישה עכשיו פרוצה לכל הרוחות,
ופגיעה ללא גבול.
  בעבודה, בחדר-האוכל, ראתה מבטים מסוימים, חטופים ...או שזה
רק נדמה לי?... אוזניה בערו כששאלה את עצמה: והרי יודעים,
שומעים מהשכנים. עד כמה כולם יודעים? או מה - האם הם מגנים
אותי?... פעם זה היה שומר הלילה שבא להעיר את הבחור בחדרה, פעם
מישהו שראה אותם יחד ...אבל זה מותר, הרי כולם עושים את זה.
ואם כך, מאיפה כל הפחד הזה ממה שאני עושה, כל תחושות החטא
האלה?...
  היא חשה, שעובדת היותה חדורה, הפקיעה ממנה באחת את הדבר הכי
אישי, פרטי, אינטימי שלה. כביכול  היתה פנימיותה הכי פנימית
זרוקה על הכביש בכיכר העיר, קרבן לגשם ולשמש, למשיסת הכלבים,
אשר יחפצו יסחבו בשיניהם לטרף...
  פעם סיפר לה על בנות מהקבוץ, נשים צעירות שהיה נפגש אתן,
חלקן נשואות, מתאר לה איך מנהגי המין שלהן אתו והיא תהתה: האם
זה נכון מה שהוא מספר, או שמא זה פרי דמיונו? והאם העניין הזה,
של בגידה, היה כל כך נפוץ בקיבוץ, משגלים מהצד - סדום ועמורה?

  אחר כך ראתה אותן בחדר האוכל ושאלה את עצמה: האם נכון מה
שסיפר עליהן, ומה הן יודעות עליה - האם הוא מתאר להן מה הוא
עושה איתה כפי שהוא מספר לה, עליהן? מה שולה עושה, איך נופר
נאנחת, כמה עדין עורה של רוחלה,  הצעקה הארוכה שנעמי צועקת
כשהיא גומרת...איך הוא בא על רות מאחור... (והיא עוד נשואה!
האם היא מתגנבת מבית בעלה כשהוא נרדם, או אולי הם גונבים שעה
חטופה בצהריים כשהכל עובדים? ואולי הבעל, גבוה ובנוי לתלפיות,
שנחשב לגבר שבגברים בקבוץ, בכלל יודע?  ולמה, בעצם, היא עושה
את זה-במידה  וזה נכון, מה קורה ביניהם? מה הן מחפשות אצלו,
שאין להן בבית, או אצל החבר?)
  זו לא הייתה מחשבה נעימה והיא קיוותה שהוא ממציא או מדמיין.
   

  הימים חלפו ועברו, הקיץ הגיע לשיאו; עצי האקציות הסדורים
במעגל שצמחו על הכיכר העגולה מאחרי חדר האוכל, נושאי ענן תכול
של פריחה, השירו פרחיהם ברשרוש רך על הדשא, שכוסה כולו במרבד
התכול.
  בלילות היו נאחזים זה בזו ובימים הייתה מורידה את עפעפיה
ומרגישה חוטאת. עד כמה כל זה משתקף מעיניה, ממבטה, מהילוכה?  
  היא חשה כצדפה שהשירה את קונכייתה: רכה, לחה כולה,
חסרת-עצמות לחלוטין וחסרת הגנה כמוה; תמעכנה בעקב נעלך למוות
ואף לא תחוש. היתה בה מועקה וחג, מחנק, ותחושה טראגית של
סוף-העולם. שיריו של פול אנקה שאהבה ושהתנגנו בביתה בפטפון
הפרימיטיבי בבית הוריה, מהתקליט האחד שקיבלה ממנו במתנה:  ,it
is not a happy love'  
you are my destiny, happy love,  you are the answer for my
lonely prey והאחרים; במיוחד  Adam and Eve שלהרגשתה נכתב
עבורה - 2 האנשים הראשונים עלי אדמות שעוברים חוויה ראשונית,
מטלטלת שלאחריה דבר לא יחזור להיות כשהיה; השירים  היו הד
וביטוי למה שהרגישה, שאי אפשר היה לכנות בשם. היא היתה בעין
הסערה,  סערה  שהיא עצמה גרמה, ושהיא היתה היחידה שנסחפה בה.
 כביכול לא אירע דבר, אך לפתע, כל העולם נע וזע.
 כאילו אך עתה נולדה, עם כל הכאב והבדידות של רגע הבריאה.
 לא היה לה איש לספר באזניו את מה שהיא עוברת, והיא - אף לא
היתה מודעת  לכך, עד כמה חשה בודדת.
 בלילות התנוצצו הכוכבים בשמיים הכהים האנסופיים, רחוקים לאין
קץ, שנעו כעת כסחרחורת סביבה, ותחתיהם היא והוא, 2 בני תמותה
לבד, עירומים, חשופים, חדפעמיים, פגיעים...
 
  לעתים היה מצטרף אליה לתה של אחר הצהריים בבית ההורים - הם
לא דיברו על זה בפירוש, אך הוא נחשב לחבר שלה. הראשון;  בעצם.
מתישהו, לכל אחת יש חבר.
  כשהייתה הולכת בערב לחדרה  הייתה מרגישה תמיד, יודעת: הוא
מחכה לי בחדרי- או לא. זה  היה תמיד מדויק.
 הם לא דיברו כמעט מעולם על משפחתו, חבריו; מה הוא חושב עליה,
מה מעסיק אותו, מה העולם הפנימי שלו, הם לא עסקו בזה. הוא לא
דיבר, והיא לא שאלה.
  היא הייתה יותר מדי עסוקה בחוויות וברגשות של עצמה.
  הייתה לה תחושה אפלה: לאן זה הולך? היא לא אהבה אותו. או
אולי כן, בדרך מסוימת?
  בצורה מעורפלת חשבה: ואם אנשא לו, איך זה יהיה?
  אבל הרעיון הזה הכניס אותה לתחושת מצוקה; זה נראה, בדמיונה,
כמו מנהרה אפלה ללא מוצא. זה לא היה בא בחשבון. בזה אני אגמור
את חיי, חשבה? בחדר כזה ועם החזרה המתמדת על מה שכבר קורה? כי
היא החלה לשקול ולהעריך גם את הכיוון המעשי של קשר כזה ואת
מוגבלות הכיוון הזה עבורה. בעצם, פחדה מכך פחד מוות; כלל לא
שקלה ברצינות את האפשרות הזו. כאילו לא היה לזה עתיד;   אך גם
לא רצתה או לא חשבה לחתוך. הדברים פשוט קרו, יום אחרי יום.  

  בלילה ניסה לפעמים ללמד אותה תנוחות מיניות אחרות, אבל
הפוריטניות הפנימית שלה הגבילה את רוב ההתנסויות האלו. נראה
היה לה שיש לו ניסיון רב בהרבה משלה. בקיבוץ, בספרות, ברומנים
שקראה וקראו כל הבנות בגילה, מין היה ביטוי לאהבה, והתנסויות
מיניות שונות לא היו כלולות בכך, אלא היו סוג של שחיתות מהסוג
שעושים עם נשים מופקרות, שבשבילן למין אין קשר לאהבה.
  הוא לא היה שייך. הוא היה הולך, לרוב, עם פראק שחור - מעיל
שהביא משם, שהיו לובשים כל הגברים במרוקו, בעיר, וזה ייצג
עבורה את כל חוסר השייכות שלו לכאן, לבגדים הקיבוצניקיים
הזרוקים שכולם לבשו. לקיבוצניקים הייתה שפה משלהם בלבוש. ביום
שישי בערב לבשו הצעירים בדרך כלל חולצה לבנה ומכנסיים שחורים,
אבל כך גם רוב המבוגרים. זה היה הלבוש החגיגי שחדר-האוכל הגדול
התמלא בו. ביום רגיל, לרוב בגד חאקי וחולצה פשוטה. בגדי עבודה
זה כבוד ללבוש.
  המעיל השחור הזה שלו סימל את המרחק שלו מהחיים האלה, את
התלישות. הוא וחבריו היו אחרים, זרים, לא שייכים. מחיים אחרים
וממקום מנוכר וזר...
   לילה אחד אמר לה לפתע: אני צריך שתעשי לי טובה. תקחי לעמר
את  הסיגריות האלו.
   עמר, שהיה חבר שלו היה, כמותו, בחור מהאולפן המרוקאי;
שחרחר, לא גבוה, מוצק ועבה, רעמת שיער מכסה את חזהו ובטנו,
מרובע כולו.
   זה נראה לה מוזר אבל הוא אמר: הבטחתי לו. היא הסכימה.
   היא התלבשה, ניגשה לצריפי האולפן; השניים גרו  באחד
מהחדרים בצריף-עץ בן חמישה חדרים, אחד משלושת הצריפים בהם
התגוררו האולפניסטים לדורותיהם.
   היה לילה, וחושך בחדרים. היא דפקה בדלת - היא ידעה איפה
היה החדר שבו גרו שני הבחורים, שכן ביקרה איתו שם פעם או
פעמיים. מבפנים נענה קול: כן.
  היא נכנסה. בפנים היה חושך. עמר היה במיטה - היא שמעה רק את
קולו.
   היא אמרה: באתי להביא לך את הסיגריות...
  ... בואי תתקרבי. שבי רגע...
  לפתע, בעיניים שהחלו להתרגל לחשכה ראתה, שהוא במיטתו,
עירום, מכוסה רק מעט בסדין, מבושיו כהים בחשיכה, והוא מושיט לה
יד כמזמין!
  כמה נורא! כמה משפיל!
  היא הסתובבה ויצאה;
  כשחזרה לחדרה.  ה ו א  כבר לא היה שם.
  מעולם  לא דיברו על כך- כביכול לא קרה אירוע זה מעולם. אך
היא הרהרה: מה הוא חושב עליי, הוא רצה לסרסר בי עם חבר שלו?
ככה הוא רואה אותי?
  ועדיין, לא הפסיקה את הקשר הזה שלה.

  שאלה שכבר ריחפה במוחה, בלי מלים, היתה: מה הלאה? מה  קורה
עכשיו?  מה  א נ י  עושה הלאה?  בלי מצפן, בלי הנחיות. לאן עלי
ללכת?
  במעורפל חשבה: בקבוץ לא הכינו אותנו בכלל לחשוב על אפשרויות
נוספות מלבד זו: לחיות  בקבוץ, ובטח לא הכינו לקחת אחריות
ולהתכונן אליהן. קבוצניקית תשאר בקבוץ ותשתלב בעבודה, תנשא,
תלד ילדים ותגמור את חייה בקבוץ ...כך העתיד נראה; יש
להודות-משמים למדי...  לפתע, ריחפה השאלה,  כענן מפחיד,
באוויר: האם זה מה שאני רוצה באמת לעשות?
 אך אם לא,  איך בוחרים דרך חדשה, לא מוכרת? איך מתחילים
בכלל?
  ובן זוג?
  המין הוכח ככח, שאני יכולה גם להפוך לכלי משחק בידיו, (זאת
כבר הרגישה, כח המשיכה המינית היה מטלטל ממש). איך מנווטים
בעולם המפחיד והסוער הזה מלא הגברים. והרי כ ל- א ח ד מושך
בצורה זו או אחרת. מי כן, מי לא, ולמה? ...במיוחד שאני בת קבוץ
עם חינוך לפלורליסטיות מחשבתית... מהו קנה המידה?... בקבוץ
הרכוש אינו גורם... נושא שמכתיב לחלק מהבנות שהכרתי את צעדיהן
ובחירותיהן...
  מי טוב ל י ?
  עד כמה לאפשר לעצמי ללכת עם המשיכה הטבעית שלי, שלאו דוקא
מתאימה עם מה שאני יודעת בשכלי, ולרוב נוגדת את ההגיון...והרי
אני  נ מ ש כ ת  ד ו ו ק א  ל ב ח ו ר י ם  ש א נ י  י ו ד ע ת
     ש ל א  ט ו ב י ם  ע ב ו ר י !...
  היא  הרגישה אבודה,  חסרת הגנות, פגיעה. זה היה אוקיינוס
שאינה יודעת לשחות בו; העולם נראה גדול, חסר גבולות, מאיים
ואינסופי, והיא לא חשה מוכנה כלל להתמודד איתו. אפילו לא
להתחיל.      

  האפלה סביב הקשר הזה הלכה והתעבתה. היא  חשבה: אני לא יכולה
להמשיך כך.
  היחסים האלה התקרבו לקצם במהירות;  בבטנה החלה תחושת מוזרה
- שוב לא הייתה בה תשוקה. כאילו היה שם משהו אחר.  
   משהו החל להתרקם בגופה. משהו לא קרוא.  
  הוא שאל אותה אם היא רוצה להינשא לו, לשמור על הילד. הוא
ניסה לעשות מה שצריך והיה מוכן להתחתן, להתקשר לטווח ארוך,
לנסות ברצינות; לקחת אחריות.
  אבל היא לא.
  גם אמה ניסתה להניעה לכך. אבל הסיכוי הזה, להיות עד עולם
במצב הזה, במקום הזה, אתו, איכשהו חשה שזה לא יכול להיות.
כשניסתה לדמיין את עתידה מכאן והלאה כאן, כך, אתו, זה היה מדכא
ומפחיד. זה נראה נורא ואיום!
  ההריון הזה היה חייב להיעלם - היא בכלל לא יכלה לראות את
עצמה אימא, אתו, ועכשיו. ל א !!! לא להיות אשת איש. לא עכשיו.
לא להיות יותר בקיבוץ הזה. בשום אופן לא!

  אימא שלה ליוותה אותה לבית-חולים בעיר, לעשות גרידה.
  בית החולים, החלוק הלבן, ריח התרופות, הדיכאון הלא צפוי
בעקירת פרי האהבה מבטנה, תחושת האבדן הבלתי צפויה, תחושת השיא,
האש שהפכה לעובר זעיר שהוצא מבטנה בחדר חולים מנוכר וקר. היא
שכבה שם, ברגליים פשוקות, חצי מעולפת, והמכשיר החד מגרד את
עקבות כל מה שהיה, כל מה שקרה בחודשיים האחרונים. סתם סכין חדה
והגוף הזה שלה, שרצה לעשות פרי. ושהיא בגדה בו. פתאום הכל
נגמר. היצור הזה הזעיר שרצה להיוולד מכל התשוקה הזו, ושלא יראה
אור יום, המוות הזה הזעיר. הכל מת. היא הייתה אחראית לזה, אבל
זה לא שינה דבר. היא בכתה...
  לאחר שחזרה מבית החולים שכבה בחדר הוריה. הוא בא לבקרה, עם
זר פרחים, אבל שוב לא הסכימה שיבוא לחדרה.

   סידרו לה, לבקשתה, עבודה מחוץ לקיבוץ. והיא גם עברה לגור
שם. היא לא ראתה אותו יותר.
----------------------------------------------------------------------------
1. שנים רבות אחר כך, כשהיתה מהפכת בזכרונה באותו פרק חיים קצר
וחד כסכין , הרהרה לפתע במה שלא היתה בשום אופן מסוגלת לראות
בזמן ההוא הקצר: והרי גם הם, הנערים בני ה22 רצו בסך הכל
להתקבל, למצוא את מקומם. הם עזבו בית ומשפחה ובאו לארץ הזרה
הזו, זרה במנהגיה, באנשיה, בנערותיה-שהם ציפו למצוא אהבה בלב
מי מהן, והנה הם מורחקים לשולי החברה, מנוצלים ולא נחשבים, לא
נשמעים. והנערות-לבושן חשוף, חצופות, יהירות, לעתים מתוסבכות
כמוה, אטומות לרגשותיהם ונעולות כבתוך חומה בחברה הסגורה עם
חוקיה הלא כתובים המיוחדים רק להם-זר לא יבין;   והרי היו הם
בסך הכל נערים צמאים להרפתקה ולאהבה, להתקבלות בחברה. בדיוק
כמוה...

    אימה סיפרה לה לאחר זמן, בהיותה כבר מרחק שנות אור מאותו
פרק זמן מטלטל, - כשנה לאחר מכן - שהוא נשא אשה, מבנות המושב
הסמוך, צעירה ממנה ואולי יפה ממנה.)      

ישר מגן הירק למשרד... - נעורים בתל אביב  
  סידרו לה, מהקבוץ, עבודה בתל-אביב, במשרדי התק''מ אצל אחת
מנכבדות העדה. משרד קטן, מלא פעילות. היא היתה מעין מזכירה -
זה לא היה משהו שהיא עשתה קודם.
  בית התק''מ שקק פעילות. בסוף שנות השבעים הסתובבו בו אנשים
שהיו חשובים ברמה קבוצית וחלקם גם ברמה ארצית; התנועה הקבוצית
היתה בשיא כוחה, מעורבת בענייני המדינה ובעלת השפעה רבה. אבל
היא היתה שם מהסיבות הקטנות שלה -  כמו עוד הרבה מזכירות
ופקידות מתחילות, שסובבו שם  באותן שנים.
  מבנה התק''ם - מין שעטנז של התקופה הקלאסית כביכול - עמודים
עגולים וצבועים בכחול מבחוץ בבנין בן 5-4 קומות, משובצים מבחוץ
במבנה בטון מרובע  ובו מסדרונות ארוכים שמחוברים אליהם משרדים
צרים ורבים. כל זה בצפון תל-אביב, בסמטה צדדית שקטה.
  מגורים היו לה לא רחוק משם עם עוד בחורה באותו חדר,  בדירה
בקומה שניה של מבנה רב-דירות, - זה מה שהמשרה שלה הרשתה עבור
מזכירה קטנה. הבחורה השניה  בת ה27 כבר התגוררה שם כשנה, וכמעט
לא היתה מגיעה לדירה.
  בית התק''מ היה מרכז הפעילות, הלב של כל התנועה הקבוצית.
ישבו שם ועדות מוועדות שונות: ועדת קליטה - שטיפלה בקליטת
והפניית אנשים לקבוצים, ועדה כלכלית, ועדת תרבות, עתון,
ארכיון, ועדת - בטחון, ועדת חינוך שהיתה אחראית לענייני ילדים
והשתלמויות של מורות, תינוקות, פעוטים בכל התנועה הקבוצית,
ועדת מטבחים - הכל בכל מכל כל; וכן אגף לתחבורה, מטבח
וחדר-אוכל.
  הרבה אנשים יצאו ונכנסו לבית הזה, רובם מבוגרים ומנוסים,
שהכווינו את כל פעילות התנועה בכל מיני דרכים, והיו גם הקשר
שלה לפוליטיקאים ולתרגום כלכלי - אלא שהיא לא היתה מעורבת
כמובן בכל זה, אלא היתה מזכירה באחד המשרדים;  בעצם גם לא כל
כך השתלבה: ישר מגן הירק למשרד...  
  היה נחמד ומסעיר  להיות תל-אביבית פתאום, למי שביקרה בה
לעתים לא תכופות מקודם:  
  ברחובות תל-אביב, בכל שעה של היום והלילה, היו תמיד אנשים;
אנשים שמיהרו או השתרכו לאטם, ב-5:30, כשהבוקר רק האיר את
העיר,  עם עתון בוקר, לעבודה או למקומות עלומים אחרים, -
מעולם לא ידעת אם הם יוצאים או חוזרים מהלילה, מאחרי בנשף,
שנכנסו לשתות את הקפה הראשון של הבוקר במכולת או בבית הקפה
הקטן, השכונתי, בו כסאות ושולחנות בודדים, דחוקים במעבר הצר
בין דוכן הקפה והקיר, גומעים קפה עם קרואסון טרי ומהביל  לפני
הזריחה;   חנות קטנה ולא נקיה,  שולחנות מנוגבים בסמרטוט אפור
מרוב שימוש...
  עם אור ראשון ראתה נשים מעוכות פנים שמיהרו, אצות אל או
חוזרות מאנשהו; פועלים בנעלי עבודה גבוהות, לבושים ברישול
בבגדים כחולים משומשים הפריעו בנקישת נעליהם את השקט ברחובות,
בדרך לעבודה, אצים למלאכתם בבנין, במשרדים, ונעזרים בתחבורה
הציבורית או רכב משומש של העבודה- אי מי אסף אותם בפינת הרחוב;
נהגים, מובילי ציוד כבד, עמך ישראל. כך היתה  תל-אביב באותן
שנים.
  רוב האנשים שראית בתל-אביב בשנות הששים המוקדמות היו יוצאי
אירופה, חלקם באו מרצונם לפני המלחמה: חלוצים, סוחרים, וחלקם -
עקורים, ניצולי שואה, לאחריה. השלטון בישראל עדיין היה ברובו
של יוצאי אירופה: מרוסיה ופולין, 'יקים' ודומיהם, ורק לאט לאט
עברה הנהלת הארץ לילידי המקום.
  ברחובות שמעת בליל שפות זרות: בולגרית, רומנית, הונגרית,
רוסית, פולנית, גרמנית... גם תימנית וערבית מרוקאית.  
  בדרך לים, כשעתיים יותר מאוחר, ראתה בחורות הולכות כשפס בד
צר מכסה את החזה, וחצאית קצרצרה, או מכנסיים קצרות למתניהן;
כפכפים, תיק, משקפי שמש גדולים מאהילים על עיניהן, כובע רחב
שוליים לראשן, וכלב זעיר נגרר אחריהן ברצועה; אמהות עם ילדים,
מטפלות שמוציאות את הפעוטים לארגזי החול בצל שדרות העצים
המפוזרות בכל רחבי תל-אביב. לעת הזו כבר היתה העיר מלאה קולות,
מכוניות  צופרות, שריקות, תנועה ורעש.
 
  בלילה היתה שוכבת לא פעם, מקשיבה להולם התוף הקצבי של העיר
שאינו חדל לעולם, לקולות המכוניות הצופרות מבחוץ, לנהם מכני
רחוק שלא חדל, שריקות, מוזיקה, קולות של אנשים מבחוץ, צלילים
של עיר לילית ומלאה אורות וצבע שחדרו דרך החלון.  הרחובות
הארוכים, המוארים נשקפו בזכוכית החלון; לעתים  היתה עומדת
ומביטה מהחלון אל העיר מלאת החיים והפועמת.  כמו דופק שהולם כל
הזמן של העיר  שאינה נחה לעולם;  תל אביב היתה מלאת הרפתקאות,
תרבות והגות ודברים מושכים ומעניינים שאנשים עושים: מוזיקה,
תיאטרון, קולנוע, הרצאות, סרטים, פגישות רומנטיות, טיולים...
המון אנשים בבתים גבוהים, משפחות עם ילדים, חיים אחרים וזרים
שלעולם לא ישיקו לשלה, אבל מסתוריים ומגרים. לעתים היתה
מסתובבת שעות ברגל, חותכת את תל-אביב לאורך ולרוחב, מגיעה לים,
לשוק, חוצה סמטאות שקטות וצדדיות, רחובות לא מוכרים. פה ושם
התידדה עם מישהי שפגשה בעבודה מקיבוצה או מקבוץ אחר, אך רוב
הזמן היתה די בודדה, אך גם סקרנית. בקבוץ לא היו כל כך הרבה
הזדמנויות להתלבש, לצאת, לחגוג, לשמוח,  ואילו העיר תל-אביב
היתה  מלאה בערב חוגגים,  גברים ונשים צעירים, שתמיד מיהרו
לאיזה מקום;  הנשים לבושות בהידור. הגברים -  צעירים  זרוקים,
צוחקים בבטחון עצמי, ואנשים מכובדים בחליפות, או זרים בעיר,
כמותה - נראו מושכים ומסקרנים;  בדרך כלל היו עסוקים מכדי לשים
לב אליה, הבחורה הצועדת לבד ברחוב; לכל אחד היו החיים שלו
והמקומות שאליהם הלך;
  פה ושם גם ניסו להתחיל אתה. אבל...  
  תל-אביב נראתה לה כמין בונבוניירה גדולה, עטופת נייר עטיפה
זהוב, וקשורה בסרט מבריק, שמחכה שתפתח אותה, ותגלה את כל
השוקולדים  שמחכים בתוכה עבורה, לטעום לאט לאט, אחד אחד.
  לעתים היתה העיר סגרירית ואפורה, עייפה  עגמומית, זקנה
ומזעיפת פנים. אך לרוב אביבית ושמחה, מלאה זוגות צעירים  יד
ביד,  אם צעירה  עם פעוט, בחול, במגרש המשחקים שבאחת השדרות,
מרכלת עם השכנה - אם צעירה גם היא. פנסיונרים יושבים על
הספסלים בפארק, מסתכלים על המתרחש, חיים מיום ליום, נהנים
מהשמש החמימה; עוד ועוד בני-אנוש חלפו על פניה; נערות בבגדים
מתנפנפים, צבעוניים וקצרים; אנשים שלעולם לא תכיר ישבו  מעבר
לחלון הזכוכית של בית הקפה או המסעדה עם חברות וחברים, צוחקים,
או ליד השולחן בחוץ, סוקרים את התיאטרון החי שעובר לפניהם:
חיילים, אנשי - עסקים מעונבים, פנסיונריות  מבוגרות שמנסות
לעצור את נעוריהן, לעתים במכנסיים חצי קצרות, רגליים נאות
ותסרוקת מטופחת. לנסות לפענח: מי העובר, מה הוא עושה, לאן הוא
הולך, איזה עולם שלם הוא נושא אתו. אולי איש חשוב, מרכז
עניינים כבדי משמעות  או חולש על אימפריות?
  תל אביב היתה עבורה- הים הכחול, האינסופי, רצועת החול
שמשתרעת לכל אורך החוף, האנשים שנצלים על החול הזה; היא היתה
מסתורית ופתוחה, מלאת אורות כמו גם סמטאות צדדיות ואפלוליות,
שכוחות אל, שבהן בתים אפורים ושקטים, מוצלים, גנים פתאומיים
וקטנים לידם, ועצים גדולים, גבוהים וזקנים. חלונות ראווה מלאים
כל טוב ומושכים. היא הרגישה, שתל-אביב היא עולם שהיא בו אורחת
לרגע, 'גרגר אבק שדבק לצעיפה', כמו בשיר של נעמי שמר... תל
אביב היתה  הניו יורק של הקבוצניקים. מדריכים בני קבוץ הסתובבו
שם בחולצות כחולות עם או בלי שרוך אדום, מכנסיים קצרים
וסנדלים. נבוכים, נראים קצת זרים, קצת אבודים, כמוה... קרו בה
דברים שנשמעו כל כך מלהיבים: ארועי שבת למשפחות במוזיאון הארץ,
למשל, הצגות מיוחדות וחדשניות או מופעים של מוזיקה או קריאת
שירה עכשווית ב'צוותא', בבית לסין,  היתה האופרה - דודתה לקחה
אותה לשם פעם אחת, ל'כחו של גורל',  ושם קרה לה משהו מוזר -
המוזיקה המסה את ההגנות שלה, והיא בכתה פתאום, סתם, 10 דקות
תמימות - היא היחידה, בכל בית האופרה.  איש לא שאל למה. אבל זה
היה אחר כך, כשהיה לה  כבר למה לבכות...
  בקבוץ, חשבה, בלילה יכולת להרגיש את השקט. צרצרים עם הנץ
השחר, שמעת את קולות הצפרים, ריח רענן של דשא על הבוקר, קולות
של אנשים שהכרת, שקמים לעבודה, חדרו במעומעם מקיר החדר-דירה-
הסמוך, יוצאים בשקט, מפהקים, בבגדי -עבודה כחולים או אפורים,
עם עלות השחר ועוד לפני הזריחה, הטל על הדשאים מרטיב את נעליך
והשקט הזה, השקט - אבל היא העדיפה בשלב זה דווקא את המיית
העיר.

 בזכרונותיה, שנים לאחר מכן, כתבה:
 ...''ערבים רבים הייתי מבלה אצל האנשים הקרובים לי ביותר:
הדודים שלי: הדוד, אחי אמי וניצול שואה, אשתו, ושני ילדיהם
הקטנים. זה היה ביתי השני. והם השיבו אהבה לבת-האח הצעירה,
הקבוצניקית שהביאה את ארץ ישראל החדשה  לביתם. אני.
  יד אליהו היתה 'פינה פולנית'. כמעט כל השכונה היתה מיושבת
בניצולי השואה מאירופה. יהודים-פולנים היו גם הדודה שלי, שגרה
בקומה  ראשונה, שכנתה מהדירה הסמוכה, וזו מהדירה מתחתיה, למטה
בקומת הקרקע. כל זה  בבית ה'מעין משפחתי' בן 4 הדירות : 2
דירות הקרקע והשתיים במעלה המדרגות הצרות.
   לכל אחת מ-4 המשפחות ניתנה גינה למטה, שהיתה מתוחמת בגדר
שמסייגת את הבית מהרחוב הסמוך, השקט, בו לא עברו כמעט מכוניות.
כל השכונה היתה בנויה בתים נמוכים כאלה, דומה כמעט לכפר ברוחב
הכבישים ובאווירה השקטה.

 הדוד שלי עשה מסלול קידום של אותם ימים: מטרקטוריסט שעבד
בסלילת כבישים ודרכים, הכנת תשתיות בכל מיני מקומות בארץ כגון
אשדוד, ירושלים, ים המלח, התקדם עד לדרגת מנהל עבודה בסולל
בונה שהיתה חברה הסתדרותית אך גם עצמאית במידה רבה, מבוססת
וגדולה, שבנתה בכל הארץ. יחד עם הפועלים האחרים-חבריו לעבודה
היה נודד לא פעם לימים ולילות מהבית,  גר במקום העבודה, גם
כשהפך 'מנהל'. הוא היה בינוני בקומתו, שחרחר ובעל שיער חום,
פנים רחבות, עיניים חומות כהות.
  בבואו לארץ שמח לקראת כל יהודי והיה מקדם אנשים בעיניים
זוהרות ובברכת: 'יהודי, מה שלומך'-כביכול היה כל יהודי חבר
באחווה גדולה שכללה עם שלם; כולנו כאן יהודים וכולנו דורשי
טובה איש של רעהו. השמחה והחיוך נמוגו לאיטם עם שהותו בארץ
ונוכח קשיי החיים והגילוי שגם כאן לא ''כל ישראל
חברים''...ובכל זאת נשאר נוטה לפתוח בשיחה ויצר קשר מיידי, עד
יום מותו, עם כל אדם, בין דלפון או עשיר, כאילו היו חבריו
משכבר הימים.
   שלושת השכנות-החברות (את הדייר הרביעי לא ראיתי כמעט
מעולם. הוא היה היחיד ששער הגינה שלו פנה בכיוון ההפוך), היו
נציגות של גולת פולין הדוויה. לשכנה מלמטה, בלונדינית, קטנת
קומה, מטופחת ועגלגלה, היו בת, בן ובעל; בקומה העליונה
החיצונית גרו הדודים שלי ובדירה העליונה לידם, אחד מסגני ראשי
העיר ואשתו, ולהם ילד אחד. הגבר היה איש חשוב בהיררכיה
השלטונית של תל-אביב.
 אשתו נראתה לי 'טיפוס': שיער קצר, שפתיים דקות ומעוקלות; קצת
כהה, רזה, עם מכנסי רכיבה תמיד (ואולי שוט מעור? גם אם לא היה
שוט היתה הרגשה של אחד כזה בידיה, כל הזמן...), ולה אפודת עור
מהודקת בסגנון של אציל פולני.
  עבורי, האורחת, היתה זו שלוחה של עולם זר שנעלם ועלה באש עם
חורבן אירופה,  וידעתי שהמשפחות כאן באו מתרבות אחרת, זרה,
אותה לא שכחו לרגע, ואליה חזרו בחלומותיהן;           ארץ
ישראל הצעירה של שנות הששים - שבעים המוקדמות, בבתי השיכון
הלבנים האחידים והפשוטים, היו כל כך שונים, חסרי ייחוד וחסרי
פאר לעומת כל ההדר, העתיקות והיופי של וורשה, עיר-הולדתן,
הייתי מהרהרת לא פעם.
 השלוש בילו שעות זו בביתה של זו, שותות קפה, משוחחות הרבה
בפולנית בינן לבינן, התוועדויות שבבואי לבקר את דודתי הייתי
מסתפחת אליה לא פעם גם אני, אורחת צעירה, צברית ורצויה,
כמאזינה סקרנית. הן כינו זו את זו 'פאני' (גברת) כנהוג
בפולניה, אהבו ספרים, בעיקר ברוסית ובפולנית, ובעיקר ספרות
קלאסית; ספרים רבים בבית דודתי היו בשפות אלו. הן הביאו לבתים
הקטנים והלבנים ולי, שאזני נפערו כמחושים לשמע השיחות ההן,
ניחוח של עולם אחר שכבר נמחה ואיננו, של עיר אירופית גדולה
שעברה וכל יהודיה היו לעפר ואפר.  
  לאיש לא היו הרבה ילדים בשכונה ההיא. כולם היו אודים מוצלים
מאש, אחרונים, מהעולם ההוא. חלקם כבר איבדו בני זוג וילדים
במשרפות הנוראות,  ש ם, ואלה היו נישואיהם השניים, נישואי קני
קש שנישאים על גלי-האוקיינוס ונאחזים זה בזה...
  הדוד שלי יצא, כאמור, לעבוד בסולל בונה שעות וימים ארוכים,
ולא פעם גם נשאר לישון בשטח עם שאר הפועלים ועם הטרקטורים
והמכונות-ציוד-כבד של העבודה שלו, באשדוד,  בירושלים, או
בסדום; הם סללו שם דרכים והכינו תשתיות לכבישים רחבים שייסללו,
לשכונות גדולות שייבנו, לנמל שיוקם, ואני הייתי אורחת רצויה
מאד להפיג את בדידות דודתי שנשארה תמיד בבית עם שני ילדיה
הקטנים, ושלא יצאה לעבוד על אף ההשכלה האקדמית שהיתה לה
מפולין.

  כשהגעתי לבית המוקף בגדר דחפתי את הפשפש הקטן שהוביל דרך
גינה לא מטופחת במיוחד ומדרכה צרה אל עבר המדרגות הצרות - כ16
במספר, הדחוקות מבחוץ בין קיר חדר השינה והמטבח  של הדירה,
שחלון גדול היה קרוע בו לעבר הגינה למטה. בגינה היו גפן
ופרחים, והדוד הציב בה ספסל נדנדה עליו יכלו לשבת שניים שלושה
אנשים. לא פעם התנדנדנו עליו דודתי, אני והזאטוטים;
  הרביתי לבקר בבית דודתי, שיחקתי בדרך כלל עם הילדים הקטנים,
ואחר כך התלוויתי לדודתי אל המטבח. הדודה פינקה אותי במעדנים
צנועים: טיגנה במיוחד עבורי מה שנחשב על ידי הדודים שלי טעים
במיוחד: לביבות תפוחי-אדמה או סרדינים טריים, קטנים, שאך נקנו,
שאהבתי, ותוך כך הקשבתי, פעורת פה, לחוויותיה ממלחמת העולם,
ולסיפורים על הבריחה מפולניה בזמן המלחמה.
  דודתי, ילידת וורשה, סיפרה: 'אבי היה בוהמי, לבוש תמיד
בבגדים לבנים ואלגנטיים, וגם שיחק בתיאטרון; הוא נהג לנשק ידי
הגבירות, כפי שהיה נהוג על ידי ''האבירים הגבריים'' באותם
ימים', אמרה בחיוך; 'הוא היה טיפוס אוהב חיים. אהבתי אותו
מאד;'  דודתי נאנחה: 'הוא נפטר בגיל צעיר, עוד לפני פרוץ
המלחמה.'
  דודתי הכירה היכרות רופפת, מילדות, את משפחת אמי ודודי
מביקורים ספורים שלה בעיירה בה גרו; ''אמך והדוד שלך היו
'פרובינציאליים','' אמרה דודתי, שהיתה גאה במוצאה
העירוני-תרבותי. ''אמך באה מעיירה  קטנה-בעצם כפר- שהיתה צמודה
לכפר של גויים  אוקראינים, ברוסיה, על גבול אוקראינה,  באיזור
כפרי וירוק. היהודים התנהלו בקהילה נפרדת לחלוטין, סגורה למדי,
מאלה של הגויים ואורח חייהם היה שונה לגמרי וכמובן, לגמרי שונה
היתה תרבותם.
  התרבות של הסבא שלך שהיה רב ושוחט, היתה צרת מבט  ואופקים,
נוקשה, דתית מאד'', אמרה לי הדודה, וגם אמא אישרה.
  ואילו וורשה של לפני המלחמה היתה עיר יפה, פורחת, גדולה
מלאת תרבות, והיהודים היו מעורים בחיי העיר התוססת ולא רק
במסגרת היהודית. דודתי בזה קצת למוצאו  של מי שנולד בעיירה. גם
קצת לבעלה...
  הדוד שלי, אחיותיו (אמי ואחיותיה) ושאר האחים - כולם
ציוניים - היו מעורבים, בנעוריהם ועוד לפני המלחמה, בחיי
התנועה הציונית התוססים בעיירה, בסניף שהם עצמם ייסדו, ומרדו
בחיי העיירה הקפואה בזמן, וחלקם חברו לשאר צעירים וצעירות
ויצאו לקבוצות-הכשרה לחיים חלוציים, במטרה לעלות לא''י, לבד
מהאח הגדול-מתוך 7 אחים ואחיות, שנאלץ באי רצון 'לקחת את
המושכות' כשנפטר האב, בהיות אמי בת 8, ובבית המון ילדים קטנים;
על אף היותו איש נאור, משכיל ושואף תרבות, הוכרח אחיה זה להפוך
לשוחט ורב העיירה במקום אביו, כדי להאכיל את הפיות הרבים של
אמו ואחיו, שנותרו ללא פרנסה. כשהובל אל מותו, היה זה  עם
משפחתו -היו לו כבר אשה ו-2 ילדים- ואמו, שנשארו בעיירה...
  הדודה אמרה לי: 'כאשר נכנסו הנאצים לוורשה, הייתי נערה בת
17 ותלמידת תיכון. באותו יום הלכתי מבית-הספר הביתה, בחוץ
הסתובבו גרמנים במדים, ופתאום ראיתי  יהודי זקן נגרר בזקנו
ברחוב על ידי חיילים נאצים, ככה סתם, לאור היום, בגסות איומה;
איש לא פצה פיו למחות!
  רצתי  הביתה,  מזועזעת,  ואמרתי : אמא, בואי נברח!
  אמא אמרה לי: בחיים  אני לא עוזבת את וורשה, כאן נולדתי.
  אמרתי לה: אמא, אני עוזבת מיד!!!  אני לא נשארת כאן רגע אחד
נוסף.
  אבל אמא לא רצתה להשאר  לבד.'

 'עד היום', נאנחה הדודה, 'אני מתהפכת במיטתי בלילות וחושבת
שבעצם, דנתי את אחי למוות -  לא הסכמתי להשאר יום נוסף בוורשה.
לקחתי קצת דברים בתיק, וברחתי ברכבת הישר לרוסיה, שהיתה קשורה
לפולין ברשת הרכבות,  במסגרת הרחבה של ברית המועצות.
  אני ברחתי. ואילו אמא  ואחי החמוד שנשאר איתה,  נהרגו על
ידי הנאצים! איני יודעת אפילו באילו נסיבות ולאחר כמה זמן! '

 ' ומה עשית ברוסיה? '
 ' ברוסיה הייתי סטודנטית באוניברסיטה. גרתי שם בחדר עם בנות
רוסיות גויות.
  זו היתה תקופה איומה, לא היה לי מה לאכול, והבנות הגויות
האלו, החברות  שלי ללימודים, הצילו אותי ממות ברעב: הן חילקו
אתי את פרוסת הלחם הדלה האחרונה מהקיצוב המועט שהיו מקבלות
בתור סטודנטיות.
  הן היו טובות לי מאחיות', נאנחה הדודה!
  היא תיארה לי את העולם ההפוך בזמן המלחמה, סיפרה על התוהו
ובוהו ברוסיה, הפחד המתמיד, ההפצצות, ההריסות, האהבות ללילה -
כל איש ניסה לקחת מהחיים מה שיכול היה - כאילו אין מחר - כי
באמת, לעולם לא ידעת, תחת ההפגזות הבלתי פוסקות, אם תחיה מחר,
ואם כן - היכן תהיה, ומה יקרה לך...וכך פרחו להם רומנים בין
הצעירים - רומנים קצרי מועד, חטופים, מנצלים את הרגע כל עוד
ניתן.
  'גם לי היו מחזרים', אמרה הדודה; 'הייתי אז סטודנטית, נערה
בלונדינית,  דקה ובהירת עיניים'.
  לא שאלתי את דודתי מה היו עושים ברומן מלחמה כזה - כאשר אין
תיאטרון או קולנוע שמתפקדים באורח נורמלי, שאפשר ללכת אליהם עם
המחזר; הספריות תפקדו בקושי, ואין זמן  לחיזור רגיל - כל רגע
יכול להיות האחרון;  היה ברור מה היה קורה: חטוף ואכול, קצת
חמימות, קצת חיבוק - ומחר החייל הנער המשיך למלחמה, ובד''כ לא
ראית אותו יותר.
  'כשהמלחמה קרבה לסיומה', היא אמרה,' החלו היהודים להתקבץ-
המעטים שהצליחו לשרוד: אחד מעיר ושניים ממדינה - זה כל מה
שנשאר;
  איזה הלם היה לגלות שלא שרד כמעט איש, אמרה לי הדודה...
  הניצולים היהודים הבודדים חזרו לכפרי הולדתם כדי לברר, אם
חזר מי  מהמשפחה; אם שרד מישהו. אבל בינתיים, התישבו השכנים
הפולנים  בבתיהם; רבים מהשורדים, שהגיעו לכפרי-הולדתם, נרצחו
על ידי ה'יורשים הפולנים', מפחד שיתבעו את ביתם בחזרה...
  'הפולנים היו תמיד אנטישמים'. אמרה דודתי. 'הם שנאו יהודים;
גם לפני המלחמה!
לא היה לנו יותר מה לעשות בפולניה;  באירופה', אמרה.  
  הניצולים התנקזו אט  אט  למחנות העקורים. גם הדודה-אז בחורה
צעירה ובודדת, הגיעה למחנה כזה, באיטליה, ושם פגשה את הדוד.

  גם דודי, אחי אמי, היה מספר לעתים נדירות, זכרונות  מ ש ם:
  מעט לפני פרוץ המלחמה, והוא נער צעיר, הוגלה לסיביר בגלל
מעורבותו הפוליטית;
  הוא היה אז נער שחרחר, מלא חיים. לא גבוה אבל נאה. בעיירה
השתתף בפעילות פוליטית בלתי ליגלית, והוגלה לסיביר על ידי
הרוסים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. לא היה ברור לי אם
ההגליה  היתה קשורה במעורבותו  במהפכנות, או להיותו ציוני, או
להיותו אז קומוניסט, שכן הוא היה מעורב בכולם וזה היה יכול
לחרוץ את גזר דינו- אפילו להיות מוצא להורג. בכל אופן, רק
נעוריו, ו(אולי?) גם הבנות המקומיות, שהבחור הנאה והשחרחר נשא
חן בעיניהן ושהיו עוזרות לו באוכל ומיטה ללילה, סייעו לו לעבור
את החורף הסיבירי. הוא לא פירט  בעניין זה...
  הוא שוחרר או ברח, (לא היה לי ברור) חזר לרוסיה, והספיק
ללחום בגרמנים כפרטיזן, ביערות.  
  'לאחר המלחמה, עבדתי באחד מתפקידי ניהול במחנה ניצולים
באיטליה. הייתי מעורב לא פעם, בלילות, גם בהעברת שיירות עלומות
של עקורים יהודים תוך 'הברחת' הגבול,  בשיתוף עם הנהלת העליה
הבלתי ליגלית שהתארגנה אז, כשמטרתן הסופית- להגיע לפלשתינה.'

  'את דודתך הכרתי מעט מילדות, ואז, במחנה החל הרומן  בינינו.
שנינו היינו  ניצולי שואה חסרי בית, שרוב משפחתם נשמד אך
צעירים ומלאי חיים'.  דודתי עבדה במחנה העקורים ההוא כמטפלת
לילדים ניצולי שואה ובודדים, שנאספו מכל קצוות אירופה, חלקם אף
לא ידעו או שכחו את שמם היהודי ושם משפחתם...

  'מהמשפחה שלי', אמרה  הדודה, 'שרדה רק דודתי ובנה; הם גרים
כאן, לא רחוק, ביד אליהו. את מכירה אותם-ראית אותם כאן שלשום.'

  פגשתי בהם. הוא היה לבן עור ועם סינוסיטיס מתמיד. רופא
במקצועו. הוא נראה כל כך לבנבן, זר ושונה מאיתנו, ילידי הארץ;
יותר מאוחר ניסה לגרום לי להרגיש נוח, כמיטב יכולתו, הוא-העולה
החדש אך העירוני מלידה, כשהזמין אותי, הצברית, אבל הזרה בעיר
הגדולה, לשוטט ערב אחד בתל-אביב עם עוד שני חברים יוצאי
פולניה.
  'כל משפחת הדוד שלך', אמרה הדודה,- 'המשפחה הענפה שהיתה
ברוסיה - דודים ודודות, הורים, בני דודים, נספתה, חלקם ע''י
שכניהם הגויים, שחמדו את מעט הרכוש שהיה להם, ליהודים;
המקומיים הובילו במו ידיהם את סבתך ואת הדוד שלך ומשפחתו
שנשארו עם האם לנהר ושם ירו בהם! אנחנו גם יודעים מי עשה זאת -
זה היה השכן הטוב ביותר, הכי נאמן,  של ההורים... הכרנו אותו,
כמובן! עדי ראיה מהעיירה סיפרו כל זאת לנו, עם תום המלחמה!'

   הדוד שלי, הפרטיזן,  הופיע בחיי בעת מלחמת השחרור:
  בתחילת מלחמת העצמאות  הופגז הקבוץ שלי יומם ולילה; הפצצות
פגעו גם במקלטים. אלה היו מקלטי-עפר בנויים בחפזה, מאולתרים,
ארוכים וצרים, חפורים באדמה ומדופנים מבפנים רק בקרשים מעץ
ומעליהם גג מפח גלי; מעל הפח היו שקי-יוטה ממולאים אדמה,
שאנחנו, הילדים, עזרנו למלא; אלה נועדו לבלום את הפצצות...
   במקלטים האלה שהינו, אנו הילדים, רוב שעות היום והלילה;
בלילות ישנו שם, כשפני האחד בעכוזו של השני, על דרגשי העץ
הצרים שהיו דבוקים לקירות המקלט משני צדדיו והותירו באמצע מעבר
צר בלבד.
   הילדים הגדולים יותר הצטרפו ללוחמים כרצים ומקשרים בין
התעלות החפורות באדמה שהקיפו את הקבוץ שעל הגבעה, ובהם שהו
הגברים מהקבוץ והחיילים שסופחו אליהם עם נשק; רק שקים אחדים,
ממולאים חול היו אמורים לעצור את הפגזים בשוליה העליונים של
העמדות: תעלות-חפורות-באדמה הללו, שחלקן לא היו מדופנות אפילו
בעץ...  
  אותנו, כל הילדים מתחת לגיל 15, הוחלט להרחיק למקום מוגן
יחסית בחסות ההפוגה הראשונה שהושגה בלחימה, ושארכה כעשרה ימים
או שבועיים.
  בליל עלטה הועמסנו והוצאנו, אנו ילדי גיל הביניים והילדים
הקטנים מהקבוץ, במשאית מתנדנדת, בחושך מוחלט, ללא אור פנסים,
כדי לא לעורר את האויב, לכיוון טבריה, נסיעה שנראתה כנצח;
  שוכננו זמנית בביה''ס אליאנס מעל הכינרת;  בלילות ישנו על
מזרונים בחדרי הכיתות, בימים למדנו מעט וטיילנו קצת בעיר. היו
אלה ימים מוזרים.  
  אבל עבורנו, בני הקבוץ, על אף הנסיבות, זה לא היה גרוע כלל
ועיקר לחיות עירוניים; כל בוקר קיבלה את פנינו הכנרת, שהשתרעה
בדיוק מתחת לביה''ס אליאנס בו התגוררנו, רחבה, כחולה והשמש
מרצדת ומנצנצת בגליה. כמעט מדי יום טיילנו בעיר עם המטפלות
ואהבנו את הבתים הגבוהים, הים למרגלותינו, ושדרת העצים
רחבי-הצמרת והפורחים בפריחה אדומה ברחוב הראשי בעיר.
  אף שרוב חברות הקבוץ נשארו במשק גם בעת הקרבות, גלתה גם אמא
שלי לטבריה, כיוון שהיתה בהריון באותה עת; זה הקל עלי את יסורי
הריחוק מהבית.
  כמו בהרבה בקרים אחרים יצאנו בוקר אחד אנו הילדים, אז בני 9
או 10, עם המטפלות לסבוב בטבריה; בדרך חזרה, על הגשר בכיוון
ביה''ס אליאנס, ניגש אלי  איש שחרחר, לא גבוה, שעיניו בוערות
ושאל אותי לשם אמי. כאשר עניתי, התגובה היתה סוערת ומפתיעה.
  למשמע התשובה לפת אותי האיש, מבוהלת, והרים אותי  בהתרגשות
עצומה על כפיו מעל לראשו כביכול הייתי קלה כנוצה: איש עם
עיניים שחורות, שלא הכרתי; איש מוזר, ספק צוחק ספק בוכה... לא
רציתי אלא שיניח לי...
  מישהו קרא לאמא מבפנים. כשראה הזר את אחותו ההרה, לפת והרים
את אמי בחיבוק מהודק ושניהם פרצו  בבכי עז של התרגשות. הם אחזו
זה בזו כאילו כבר לא האמינו שעוד יפגשו; הם בכו, התחבקו
והתנשקו ללא שובע. אני עמדתי נבוכה ומפללת  שהאדמה תבלע אותי
מהבושה בגלל המחזה שאירע לעין השמש ולעיני העוברים והשבים ושאר
ילדי-הכיתה. חזיונות של התרגשות חסרת רסן לא היו חזון נפרץ...
  מעולם לא ראיתי את אמי כך, כל כך נסערת, נסחפת...
  זה הדוד שלך, אח של אמא, אמר לי מי שאמר על האיש שהופיע יש
מאין בחיי...
  אמא לא יכלה לחדול מבכי.
  היא עזבה את רוסיה שנים קודם, אחרי ה'הכשרה', כדי לבוא
'להגשמה' בקיבוץ. הדוד היה אז נער צעיר מאד,  וקשר המכתבים
איתו, לאירופה, כמעט ניתק במשך השנים שעברו מאז, בגלל הנסיבות,
האימה, ההשמדה. היה זה בגדר נס לראות את האח הצעיר, היהודי,
ששרד את המלחמה באירופה.
   אחרי הפגישה הראשונה הזו הייתי אני, הילדה, רואה את הדוד
החדש שבא לבקרנו לעתים מזומנות. אמא דודי ואני היינו מטיילים
בטבריה, בצל העצים אדומי הפריחה. לי קנו גלידה; כמעט מעולם לא
זכינו לפינוק כזה בקבוץ!
  הדוד השלים לאמא קצת פערי מידע - שכן כשנה וחצי בסוף
המלחמה, ועד שהופיע כאן פתאום -  לא נשמע ממנו דבר; רק החבילות
שנשלחו אליו מפלשתינה דרך הצלב האדום, לאיזו כתובת עלומה
באירופה  ו ל א  הוחזרו, אישרו לאחים בארץ, שהוא בין החיים.
(חבילות שהנמען נפטר היו מוחזרות לשולח.)
  מאוחר יותר נישאו הדוד והדודה בחתונה עצובה, בנוכחות מספר
אנשים קטן. רק בני המשפחה הקרובים: אמא ואחותה הנשואות,
בעליהן, וילדיהן הקטנים. כאחיינית הייתי כמובן גם אני שם,
בערב, בקבוץ, בבית דודתי שהיתה קבוצניקית גם היא; לבשנו בגדים
חגיגיים, הרמנו כוסית וודקה לחיים, והיה (או לא היה, איני
זוכרת) טכס דתי קצר, מעט כיבוד ביתי;
 היו  דמעות בטכס ההוא. ההורים והדודים  לא יכלו באמת לשמוח,
אחרי כל מה שאיבדו. כל הזכרונות מהבית, כל המתים שלהם שלא
יוכלו להיות נוכחים  בנשואיהם, ששוב לא יראו לעולם,  ריחפו
ברקע; וכל זה בארץ זרה להם, צחיחה ולוהטת; דמעות געגועים לארץ
הורתם שבגדה בהם, הארץ שהשמידה אותם, עם כל הירק, המים והיערות
שבה, ארץ אוכלת יושביה, באירופה, שלעולם שוב לא ידרכו בה.
  עכשיו היו מתגוררים ביד אליהו, בדירה קטנה, משפחה צעירה -
מבוגרת: הם נישאו בתחילת שנות השלושים שלהם.
  את העבודה הראשונה של דודי בארץ סידרה לו אמי, שהכירה בארץ
מנעוריה כמה אנשים שיכלו לעזור.
  מאז עברו כבר כמה שנים.
  בשנים שבאו, כאשר דודי ומשפחתו הצעירה השתכנו ביד אליהו
והולידו את שני ילדיהם, היתה אמא  נמלטת מפעם לפעם ליום יומיים
מחיי הקבוץ, מהקושי הגופני,  מהמחנק  הנפשי, אל אחיה  זה
בתל-אביב, ולוקחת איתה אותי, הילדה; וכך נכנסתי לאוירה הזרה לי
כל כך של מי שבא  מ ש ם, לעולמות האחרים שהאנשים נשמו וסחבו,
שחלומותיהם, שיחותיהם וזכרונותיהם נסבו עליהם.
  חמשת  האחים  שהגיעו לישראל התגוררו במקומות שונים ברחבי
הארץ. בחג הפסח היו מתקבצים  בבית אחד מהם,  והיו יושבים ושרים
שירים זרים ביידיש, בפולנית, ברוסית, מבית-אבא הרחוק ומהעיירה
הלא נשכחת. רבים משירים אלה היו עצובים, כה שונים משירי הפסח,
התקווה והאביב שהכרתי, שחוברו בהגדת הקבוץ החדשה...
 אחד הדברים שאמי הזכירה שוב ושוב, והתגעגעה אליהם תמיד, היתה
שירת הכפריות האוקראיניות במרחבי הכרים הירוקים, אי שם במולדתה
הירוקה. אילו קולות נפלאים ואיזו התאמה קולית טבעית היתה בין
הנערות המזמרות הללו. והן לא למדו מעולם בשום בית-ספר, היתה
מתפעלת...(-יותר מאוחר נתקלתי באחת מהן בסיפור 'מאחורי הגדר'
של ביאליק... )
  אמא האזינה וזכרה רבים משיריהן המקסימים, וגם לימדה אותי
כמה מהם. וכך הכרתי מינקות שירים רוסים רבים. בדמיוני ראיתי את
מה שהיא תיארה: את כרי-הדשא הירוקים והנרחבים, את בקתות העץ,
העצים והיערות המטוללים והסבוכים, הנערות הרכונות ואוספות את
הירקות מגן הירק, שרות בקולות נעורים נהדרים, וקולן נישא הרחק
הרחק, צלול ומקסים.
  לרוב בני  המשפחה של אמא היה קול ערב ושמיעה טובה. הילדה
-אני- היתה מאזינה גם לחזנות, לשירים ביידיש שהפריעו לאזנה
הצברית, לשירים הרוסיים מכפר הולדתם, כאמור, היכן שהארץ רחבה
כל כך, וכך רחב טווח שיריהם הנוגים והמקסימים. אמא אהבה לשיר
בערבי המשפחה הללו של פסח ובפגישות משפחתיות אחרות, ואני הייתי
מתוודעת גם, דרך השירים הזרים והזכרונות שהיו דודי מעלים,
לעולם ותרבות שלמים שהיו וקרסו.
  זה היה מזמן;  עכשיו, כבחורה צעירה המשכתי אני, בת הקבוץ,
לבוא לארץ המפלט הזו, בית הדודים שלי''...

  ''הדודה קנתה משכנתה הציירת - גם היא אשה פולניה עם ילדה
אחת מוכשרת, מספר ציורים מלאי צבע וחיים, שנשאו מאד חן בעיני,
הצעירה האורחת. הציירת ייצגה עולם שדודתי העריצה: ציור, אמנות,
ואני אימצתי את האהבה הזו לעולם הרוח והתרבות מדודתי, שהעריצה
אמנות ושירה - ואת מיצקביץ המשורר הפולני הלאומי; עם דודתי
הלכתי  לראשונה בחיי למוזיאון, להרצאות בבית לסין ולצוותא,
לאופרה, בדרך כלל ללא הדוד, שהיה חוזר  מאוחר מהעבודה והיה
עייף מדי לבילויים; וכך שימשתי פעמים רבות בת - הלוויה של
דודתי. כמוני גם הדודה הלכה לחוג לציור ועשתה עבודות לא רעות.
האשה בת ה-40  פלוס, שעבתה בינתיים מהלידות, ששערה שטני דהוי,
פניה בהירות, עיניה תכולות בהירות, וחיוך על שפתיה הדקות, ואני
הצעירה בת העשרים, היינו יוצאות יחדיו, ושתינו אהבנו את
היציאות הללו.
  או שהייתי יושבת ומשוחחת עם דודתי במטבח המארך והצר,
שחלונות הזכוכית הגבוהים עד התקרה שלו פנו בכיוון הגינה,  ליד
שולחן מפורמייקה בהירה, ותוך שהדודה חותכת ירקות ומבשלת עוף
ופירה; אהבתי שיחות אלו. בדרך כלל הייתי מקשיבה, והדודה סיפרה.
היא אהבה לספר. מבחינתי, בת הקבוץ, דודתי היתה  'אשת העולם
הגדול'.
 למעשה, אני וגם דודתי היינו בודדות למדי, ושתינו סיפקנו זו
לזו חברה והזדמנות לשפוך את הלב''

   אחרי בית התק''מ   בו  לא השתלבה מקצועית-לא היתה לה שום
הכשרה פקידותית - עבדה תקופה מסוימת  ב'מסעדת פועלים' ברחוב
ברנר, במלצרות- עבודה שהכירה היטב מהקבוץ.  אל העבודה הגיעה
איכשהו, כנראה שוב באמצעות אמה. האם הכירה אנשים מכל מיני
תחנות בעברה - מהעיר בה נולדה, מההכשרה, גם  מהשנים הראשונות
בקבוץ, (כשהצעירים שבאו לקבוצים מאירופה היו יוצאים מפעם לפעם
לתור את הארץ לכל רחבה וארכה, ולעת ערב  נכנסו  לקבוץ זה או
אחר אליו נקלעו, לאכול וגם לישון, התקבלו במאור פנים וללא
שאלות, וכל הארץ ביתם;) מפעילות הדרכתית או אחרת, מהפלמח או
ההגנה; האם היתה בזמנו פעילה בהגנה בגליל והכירה אנשים רבים,
שעם חלקם שמרה קשר גם יותר מאוחר. כך שתמיד מישהו הכיר מישהו,
והאם הכירה רבים, וכך נחתה היא, הבת, לתוך עבודה חדשה בשעת
הצורך, או למקום מגורים מסודר.
  'מסעדת פועלים' היתה  מסעדה לאנשים בלי הרבה כסף: היו  2
מסעדות כאלו בתל-אביב, אחת ליד הדואר המרכזי ואחת ברחוב ברנר.
זו האחרונה היתה במבנה בן 3 קומות - 2 העליונות קומות משרדים
של ההסתדרות או הסוכנות או כיו'ב. למטה היתה המסעדה. פשוטה
ותכליתית למראה, שהאוכלים בה, כמו עובדותיה היו פלח אוכלוסיה
יוצא אירופה בעיקרו; לבושים בפשטות, חיים חיים פשוטים, משכימים
לעבודתם עם שחר. הסועדים כמו המגישות; אנשים עם מבטא זר
שהסגיר את ארץ מוצאם; כמו הוריה וכל הקבוץ וכמו כמעט כל
המבוגרים שהכירה.
  יכולת לאכול בזול ארוחת צהרים שלמה: מחית תפו''א, לחם ומרק
ב-10-12 לירות, שניצל, אפונה וגזר עם לחם;  אבל אם לא היה לך
אפילו סכום זה יכולת תמיד לאכול 'פריקסה' (גולש) אורז עם
גרגרות עוף, או לחם ומרק שעועית עשיר עם מעט בשר, שהיה אפילו
זול מזה, ויצאת שבע.
  לכאן באו משפחות שלמות עם הילדים, וגם  בודדים, לעתים
אלמנים מבוגרים, שהעבירו שעות על כוס תה עם לימון וקראו עתון.
לחלק מהאנשים זו היתה הארוחה החמה היחידה ביום.  
  בצהרים - בערך מ11:30 עד 14:30  היתה המסעדה, שהיתה שייכת
להסתדרות, מלאה. העניינים התנהלו בשקט אך בנחישות, ע''י
המנהלות והאחראיות של המקום - קבוצת נשים בשנות ה50-55 שלהן;
הן ניהלו את המסעדה, שלטו בה ביד רמה, וגבו את הכסף. כאן הנשים
מלכו בכיפה. חלקן שמשו כמלצריות -כך גם כמה בנות יותר צעירות;
אחת המבוגרות היתה קופאית. כל מלצרית היתה אחראית על 4
שולחנות; כשירד הלחץ, היו מרשות לעצמן, בצמד או שלישיה,
להתיישב לאכול בעצמן.
  ההרגשה שהשרה עליה המקום היתה די דומה לתחושה בחדר האוכל של
הקבוץ - מעין אינטימיות של בית; היא חשה שם בנוח.  
  היא התיידדה עם בחורה תל-אביבית בת 27, בלונדינית, שעבדה שם
כמלצרית, כמוה. לעתים היו יוצאות אחרי העבודה לשוטט יחדיו; זו
גם הזמינה אותה פעם אחת לחדרה - חדר שכור בקומה שניה, קטן למדי
ומבולגן, עם תריס עץ שבור ותלוי במעוקם. היא הרהרה בינה לבינה:
העבודה הזו, עבור החברה שלי  היא אחת משורת עבודות שעשתה ועוד
תעשה, ומקום המגורים כנ''ל- רק אחד מחדרים שעוד תגור בהם.  איך
אפשר לחיות ככה, עם אי הידיעה מה תאכלי, איפה תעבדי, ואיפה
תשני בלילה או בחודש הבא? עבור בת הקבוץ, חוסר הבטחון והקביעות
בעבודה היה מפחיד, אך נראה היה, שהמגישות  הצעירות המעטות,
שהכירו כך את החיים מאז נולדו, התרגלו לחיות בצורה זו; הן
נפגשו עם בחורים, עם חברות, יצאו לסרטים ולקניות, הסתובבו
ברחובות ונהנו מהחיים האלה;  - אני לא הייתי יכולה לחיות כך,
חשבה. אני תמיד צריכה להרגיש קרקע יציבה!-ואמנם תמיד יכלה
לחזור לקיבוצה.   ... המלצרית הבלונדית תעלה, באיזשהו מקום על
עגלת הנישואין, ותחיה באחת מאותן אלפי דירות חסרות ייחוד
וקטנות, עם בעל וכמה ילדים, וגם הבעל, כמוה, יעבוד כל חייו
בעבודה קשה, ובקושי יעברו את החיים...
   אחרי הכל, כמעט כל מי שהכירו שם בשכונה, היא והדודים,
אימה, אביה,  חי כך בתל אביב ובישראל בכלל, בשנות הששים. גם
הדודים שלה.

  מכתבים וזכרונות

                  לראות שנית שורות שנכתבו מכבר:      הוי,
מגעה הקל, הוי שלטונה הרב
                  הדיו דהה כמעט,                          
   של יד הזכרונות
                  ומשהו הצהיב הניר המקומט,              
הנה ניתן האות, ואך ניתן האות
                  וריח של עבר.                            
     והרחוק קרב.                            
                                                           
                                          ר ח ל      
  צרור המכתבים הישנים שכב שם  שנים, כתזכורת. תמיד בהישג יד,
לעולם לא שכוח לגמרי; החיים הצעירים שלה, ארוזים בשקית ניילון,
מזכירים וקוראים, אך תמיד נידונים לחכות. 40 שנה! הלב הזולג
שלה גם אחרי כל השנים האלו, שנשכח בצד אך לעולם לא נזנח לגמרי,
תמיד רומז: זכריני, אני שלך. אני הייתי, אני קריתי לך!
תמר פתחה את הצרור.
  באפה עלה שוב ריח פרדסי השרון, פריחת התפוזים באביב, בעת
הנסיעות הארוכות ברכבת, בין תחנת ראש העין לחיפה, או בין פתח
תקוה לחיפה באוטובוס; האדמה האדומה מבין העשבים הירוקים,
האקליפטוסים לאורך הכביש, בתים, מבנים, עמודי חשמל, כפרים
ומושבות, אנשים נראים לרגע,  מתרחקים ונעלמים  למטה ברציף
כשהרכבת חולפת הלאה. התחנות  הפתוחות ומקורות הפזורות בתוך
הנוף של חדרה, נתניה, זכרון  יעקב, בהן הרכבת נכנסת לאט לאט,
עם שריקת הקטר, לתוך תחנה פתוחה לשדות או לפרדסים; הרכבת,  עם
אנשי התחנה במדיהם הכחולים המחכים ברציף הבטון הארוך כשכל
הנוסעים שממתינים למטה עומדים מפוזרים לאורך המסלול,  תוך שנוף
השרון נשקף  פרוש כולו לעיניהם, עם קונדוקטור שדואג לסגור את
דלתות העץ לאורך הרכבת, ואחר כך מוריד  את הדגל הקטן בידו מחוץ
לדלת,  כדי לסמן לנהג הקטר להתחיל לנסוע תוך שריקה ארוכה וחבטת
הגלגלים הקצובה, ההולכת ומתגברת עם האצת התנועה; הנוסעים
העומדים ליד דלתות-הקרון, מציצים מהחלון למראה הנוף ההולך
ומתכווץ מאחריה, והנוף הנפתח ונפרש תוך כך לפניהם. גם היא אהבה
לעמוד כך ליד הדלתות ולהביט החוצה. או לשבת  באחד המושבים
הרחבים, לידה עוד חייל או שניים, ממולה איש עם עתון, אשה עם
ילד, או חייל שב (או נוסע) לחופשה - היו רבים כאלה בימי ראשון,
חמישי וששי- ולבהות איש ברעהו או לפתוח בשיחה תוך הנסיעה
הארוכה. תחנת הרכבת הישנה  והשקטה  מאבן, מורשת המנדט, של ראש
העין, תחנת הרכבת בחיפה-רציפי בטון מורמים ובאמצעם 2-4 מסלולים
של פסי רכבת מקבילים,  אלה באים ואלה יוצאים, נמשכים בתוך
מסלול החצץ הנמוך, שכדי לעלות על הרכבת היה צורך לרדת אליו
מהרציף  ולעלות בזמן לרכבת שחנתה לכמה דקות שם והיתה ממשיכה
לכיוון  הצפון לאחר מכן. - נאלצת להזדרז אחרת הרכבת זזה ואת
נשארת בתחנה.  ספסלי-עץ מפוזרים לאורך הרציף, פתוחים למזג
האויר - שמשי או סגרירי; אם  רצית לעבור לצד השני-לרכבת בכיוון
ההפוך, נאלצת ללכת עד סוף המסלול ולעלות על גשר המדרגות כדי
לחצות לכיוון הרכבת הנגדית;  היית יורדת  למשטח החצץ מהר מהר,
עולה על 3-4 מדרגות הרכבת החונה. צפירה ארוכה, הדלתות נסגרות,
רכבת העץ הארוכה והישנה, עם חלונות הזכוכית ועץ הגדולים
ותריסי-העץ הפתוחים בד''כ, זזה ואת בתוכה; הרגשה דומה  לתחושת
בית  בנינוחות  והאינטימיות שלה. את על אחד הספסלים מעור- 4- 4
מושבים זה מול זה ומחיצה חלקית בין כל קבוצת מושבים כזו לזו
שאחריה, כאשר במרכז הקרון, במעבר הפתוח לכל אורכה מציצים בך
האנשים והילדים החולפים. הרכבת משקשקת ומתקדמת  בנינוחות, את
בהרגשת בית לרגע, בתוכה.  בסוף הרכבת מסעדה ביתית -שולחנות
קטנים לידם יכולת לשבת כל זמן הנסיעה על כוס קפה ועוגה ולהעביר
בנעימים את הזמן.
  הנסיעות הארוכות הללו היו נערכות כל שבועיים, בעת שהיתה
חוצה את השרון ומרכז הארץ בדרכה הביתה לקבוץ הבית, או ממנו
בסופי השבוע לקבוץ בו התגוררה כעת. נסיעה ארוכה, שיטוטים
רגליים לאורכה כדי להעביר את הזמן, הצצה וסקירת פני היושבים -
אנשים נשים וטף, או  מבט לכיוון הים המופיע בחלון סמוך לחיפה,
בתי העיר, הכרמל הירוק, האביב, - הכאב  שכרוך בזכרונות אלו
אחרי כה הרבה שנים; הוא, הסערה בנפש, השמחה, ההתרגשות והציפיה
של הצעירה ההיא לכל העולם העלום שמחכה לה.  קבוצה וקבוץ גן
הכפר בו התגוררה זמנית. גן העיר בחיפה, גן האם, רחוב נחלת
בנימין של תחילת שנות השבעים-האבן השואבת לכל צעירי האיזור
במוצאי-השבתות; רחוב הרצל וגן העצמאות-מקומות בם היו נפגשים.
הגן המבודד  שמשקיף על ים חיפה הכחול ובו פינות נסתרות עם
ספסלים;  הספסל עליו היו יושבים בצפיה לסרט או אחריו, מתחבקים,
מתנשקים, נוגעים ומתנשמים - ידו מגששת על גופה, השיחות, האהבה.
הכל צף ועלה.
 היא ישבה וסדרה את המכתבים לפי תאריכים. רובם מ1962, חלקם
עוד לפני כן,  אח''כ,לעתים נדירות-כבר פחות אישיים-מסתירים את
החורבן, עוד נוגעים בכאב שלא מדובר אך נמצא מתחת לפני השטח,
מפוזרים, יותר אינפורמטיביים. והאחרון מגיע ל-1970

  ב-1961 עברה הנערה להתגורר בקבוץ גן-הכפר לצורך טיפול
פסיכואנליטי, שעליו הוחלט משום מה בסיכום עם אחות הקבוץ והיא
הסכימה לה אך לא יזמה; בעצם כלל לא ידעה מה זה. [לאחר שנים,
במבט לאחור חשבה: הסיבה לטיפול הזה, ודווקא בקבוץ אחר  היתה
מקבץ של כל הסיבות הלא נכונות. נכון שהייתי ילדותית, ממש
בפיגור רגשי, כמו ילדה בת 14, נכון שהייתי צריכה  יעוץ או עזרה
כדי לצאת מהחסימה, מהפחד ששיתק אותי בקשר עם בנים: פחד ומשיכה;
היום אולי היו עולים על זה - על הבעיה שלי-  הרבה יותר מוקדם,
שמים לב לתקיעות הזו שלי כבר בגיל בית ספר, ועוזרים לי עם
ליווי יעוצי קצר שהיה מונע אחר כך את כל ההסתבכויות שבאו  יותר
מאוחר.  בעצם מעולם לא התיעצו אתי בענינים אלה, אם אני רוצה,
במה זה כרוך,  מה המחיר הרגשי, וקיבלתי  גם את מה שהשתמע  מכך:
שיש בי  כנראה משהו פגום. זה השפיע על תפיסתי את עצמי להרבה
זמן... ]
  הפסיכולוגית שנקבעה לה-פסיכולוגית ידועה ומוערכת, מבוגרת,
אירופאית, לבושה תמיד בהידור שקט, ביתה מבליע רעשים בשטיחים
אחדים ושונים  בעלי צבעים רגועים אך נעימים; דירתה לא גדולה אך
נוחה, משקיפה על רחוב-כמעט סמטה - סמוכה למוזיאון תל-אביב
הצעיר והמחודש; מקום מבוקש מאוד באיזור יוקרתי של תל-אביב. ליד
מוזיאון תל-אביב  השקמה העצומה- היפהפיה, שנכלאה בין בתים וגן
פרחים, אך יפה מאוד למראה.
  פעמיים בשבוע היתה נוסעת מהקבוץ לתל אביב, לצורך שיחות אלו,
נסיעות שלא היו בלתי-רצויות. תל-אביב, לבת הקבוץ, היתה עיר
סואנת, צבעונית, מושכת ושמחה, מלאת אורות, הפתעות וצבע.
  הפגישות היו בד''כ תוך שהיא שוכבת  על הספה והפסיכולוגית
נעלמת מעיניה, ובהתפתחות השיחה עם הרופאה  מפנה זו את זרקור
השיחה לעבר נושאים או מוטיבים שחוזרים בדבריה- מילות  ומשפטי
מפתח, ומכוונת לדון בהם. זה היה מעורר אסוציאציות בנערה
השוכבת, כיוון שהמילה לפתע נתפסה  בדו או תלת-המשמעויות שלה,
והיא היתה מגלה בדמיונה הקשרים מפתיעים, מפחידים או מכאיבים,
לא צפויים, לאלה שבהם דנו, שהיו על פני השטח. זה היה הקשר שהיה
הרבה יותר קשה לדון בו, הרבה יותר משמעותי, שהיה לעתים גורם לה
לשתוק חצאי שעות, או להציף פתאום באור בהיר  ומכאיב נושאים
שפחדה והדחיקה מעצמה, שקשורים ביחסה למשפחתה, לגברים, למין,
לחלומות, לדימויים. התהליך הזה, היה ברור, הוא תהליך ארוך,
ולכן המעבר לקבוץ סמוך לתל-אביב.  הוסדר שהיא תעבוד ותגור
בקבוץ זה  במשך כל השבוע ומדי שבועיים שלושה תסע צפונה לבית
הוריה בקבוץ-האם, לא רחוק מחיפה.
  הקשר לביתה או לכל מקום אחר היה על ידי מכתבים:   היה קו
טלפון אחד במזכירות הקבוץ, ועוד אחד בחדר האוכל, אך לשם שיחה
היה צורך לקבוע מראש עם הנמען שיחכה במקום ושעה שרצית, שכן גם
בקבוץ שלה היו רק  קוי טלפון מעטים במקומות צבוריים- במזכירות
או ליד חדר האוכל. טלפון היה אירוע ולא היו נוהגים לטלפן אם לא
היה צורך דחוף; במקרה כזה היה מקבל השיחה חייב ללכת לחפש את
המכותב ולהודיע לו את התוכן או להריץ אותו למקום הטלפון, כך
שקשר טלפוני כמעט לא התבצע; הקשר הביתה היה באמצעות מכתבים;
לקח זמן רב- בד''כ עד 3 ימים, עד שאלה הגיעו ליעדם.
  היא קבלה חדר בקבוץ עם מקלחת קטנה צמודה. על הקיר תלתה
תמונה קטנה שבחרה: ראש אשה רשום בפירוט עם שערות שחורות כחולות
עבותות- האשה יפהפיה, וצללית נוספת, של ראש אשה בלונדינית
בהירה, כניגוד פחות ברור, להדגשה. דף  זה נבחר מתוך עשרות דפים
בחנות ציורים, לאחר שכל התמונות המוכנות נפסלו (גם בגלל
מחירן), הושם בתוך מסגרת עץ קטנה שמצאה בביתה, ונתלה על הקיר
בביתה החדש  בן החדר האחד.  מיטה, כוננית, שולחן, בגדי-עבודה,
נעלי ומגפי עבודה הושמו בפינה בכוננית קטנה מכוסה, וכן בגדי
שבת ונעלי שבת, סנדלים.
  'סידור העבודה' שלח אותה לעבוד במשתלת הקבוץ, היכן שגידלו
שטחים ארוכים של גלדיולות גבוהות, צפופות, עזות צבע, חסרות ריח
- גדם הגלדיולה דוקרני כעץ, - וכן שטחי שושני בקרה אדומות
כהות, פרח בודד מתנשא בראש כל גבעול ארוך. שושנים אלה היו
מבוקשות מאד בשוק. העבודה כללה בד''כ קטיף שהיה צריך להעשות
מוקדם בבוקר, לפני שהפרחים ייפתחו,                          
                  של הגלדיולות, או של השושנים, אלו שנבחרו
מתוך השורות הארוכות בשדה, בתוך הטל הצונן של הבוקר, הבאת
חבילות מהן לשולחן העבודה הארוך שעמד צמוד לסככה גדולה ופתוחה.
המיון  לפי אורך היה נעשה יותר מאוחר לאורך היום: חלוקתן לפי
אורכן והפיכתן לחבילות של 10 -כל אגד באורך גבעול אחיד- ע''י
קשירתן בגומיות-2-3 גומיות החבילה. הצרורות של 10 פרחים הללו
נאספו לחבילות של 100 או 50. אלו נאגדו שוב בגומיות או חוטים
והובלו  על עגלה לתוך בית הקרור הסמוך, שם ישהו עד שליחתן לשוק
הישראלי או אף לחו''ל.
  בצדי  המחסן הגדול  היו ערימות  של קופסאות עם בצלי
גלדיולות, כלי עבודה, מכשירים שונים, מזמרות, עגלות, כפפות בד
להגנה על הידים מדקירות גזמי הפרחים הדוקרים וקוצי השושנים;
אחרי האריזה היה סדור וניקוי שולחן העבודה, ניקוי וסידור השטח
משאריות הפרחים שנגזמו במזמרות והיו מוטלים בכל מקום על רצפת
המחסן, ועבודות נוספות שקשורות בפרחים ומסביבם.
  במשתלה היו מוטלות גם ערימות של בצלי גלדיולות למיון, בין
פגומות או טובות. הן היו מושמות  בקופסאות בתוך אבקת גפרית
צהובה, קופסאות שנשמרו, טורים טורים, בקור חזק במקרר עד לעונת
השתילה הבאה. את המשתלה החזיק וניהל זוג ותיק מהקבוץ: גבר ואשה
מבוגרים, שילדיהם כבר לא היו במשק, וכן עוד בחור צעיר, רזה, לא
גבוה, אדום פנים וכעור, שאפו ארוך, אדום ומעוקל, כפי הנראה
ניצול שואה מפולניה. הוא היה עושה את רוב העבודות היותר קשות
שתומכות בעבודה השגרתית במשתלה

  אחרי העבודה היה לה זמן  פנוי לקרוא, ללכת לחדה''א של
הקבוץ, לעתים - לצפות בחוג דרמטי שנערך  באולם התרבות, או ללכת
למועדון הקבוץ. לאט לאט הכירה אנשים מהמשק. היו שם ותיקים, לא
המון צעירים, חתך גילים רגיל כבכל קבוץ לא גדול, צייר צעיר בן
המשק, וסופר אחד או שניים, שאחד מהם היה מכר ותיק של אביה  עוד
מפולניה. כן היה חבר קבוץ שהיה אישיות חשובה עוד מזמן הפלמח,
והיה יוצא ובא בתל-אביב, במשרדי הנהלת התק''ם.
  בסופי שבוע, מדי שבועיים, היתה מגיעה לתחנת הרכבת של ראש
העין שהיתה במרחק הליכה מהקבוץ, ומחכה לרכבת. הרכבת הגיעה לאחר
נסיעה של כשעתיים, לחיפה, ומשם נסעה עוד כרבע שעה באוטובוס
לקבוץ-האם שלה.  באחת הנסיעות פגשה ברכבת את יומי, שהיה מוכר
לה בצורה שטחית מהצבא, מהבסיס בצפון בו שרתה, שהיה נכנס בזמנו
דרך משרד האלחוט בו שהתה בזמן המשמרות, לחדר הצפניות הסגור
האסור לכניסה  כקצין שאחראי לחדר ההצפנה. לא היה לה ברור בדיוק
איזה קצין, אולי קצין קשר או מטאורולוגיה או שניהם. הוא הסתובב
עם מדי חיל-האויר הכחולים, כנפי חיל האויר על הדש ועל הכובע.
פנים עגולות, משקפיים, חיוך בשפתיים עגולות, עור לבן, גבוה
ומבוגר ממנה בכמה שנים.
  היה נחמד להפגש עם אדם מוכר  ולהעביר את הזמן בנסיעה
הארוכה, לקשקש על דא והא, על מכרים משותפים; היה לו קשר עם
אנשים  מהבסיס שהיא הכירה רק בצורה שטחית, כיוון שהוא היה שייך
לחוג הפיקוד בבסיס -הוא היה קצין  ואילו היא רק קשרית. לא היו
לה מכרים אחרים ברכבת, וכך עברה הנסיעה יותר מהר.  היה  נחמד
גם להזכר, בכל זאת, בימי חיל האויר השוממים למדי  עבורה, עם
המדים הכחולים, עם הכמות האדירה של הצעירים והצעירות בני גילה,
ששלטה-והיא בלבד-בבסיסים הכחולים, עם ההווי הצעיר והתוסס (שהיא
בקושי היתה בשוליו מחמת בישנותה) של בני ה-20, הגיוון האנושי
שהסתובב שם: בני מעברות עם בני קבוצים, טייסים נערצים ומנוסים
וחיילות ''בשר טרי'', טכנאים, אזרחים שהיו גרים במקום אחר והיו
באים רק לעבודת יום, פקידות, אנשי מפקדה ומזכירותיהם, (עם ובלי
סיפורי-רכילות אודותיהם). כל ההווי הזה, היה נחמד להזכר בו וגם
במכרים משותפים, שהוא, שהיה קשור גם לקשר של חיל האויר, כמוה,
הכיר. וקצת לרכל.  הוא היה משעשע אותה בספורים קלילים ורכילות,
והיא התרגלה לנכחותו בנסיעות הלוך  או חזור; גם הוא היה צריך
להגיע לתל-אביב או ירושלים, בהיותו איש צבא וסטודנט, - לא היה
ברור לה בדיוק מה עשה ומתי.  הרבה ממה שסיפר היה קשור לצבא, אך
גם לטכניון ומקומות נוספים שהיה מגיע אליהם לצורך זה או אחר.
   באחת הפעמים הציע שיפגשו בחיפה במוצאי-שבת, והוא יקח אותה
לסרט. דובר על 5.30 בערב. ליד קולנוע ארמון, והיא הסכימה.
  היא הרגישה מוחמאת מכך שאיש העולם הגדול-רק ידידותי וחביב-
מזמין אותה לפגישה. היא חיבבה אותו, אף שהוא לא היה ה'דגם
הרגיל', 'המחזר האידיאלי'  בעיני בת הקבוץ. אבל היה נחמד להיות
צעירה, להיות מוזמנת לבילוי בעיר כמו שאר בנות מינה בגיל זה,
להיות מחוזרת, והיא הסכימה בשמחה.
  הם  טיילו לאורך רחוב הרצל ורחוב העצמאות, מביטים בחלונות
הראווה, באנשים, בערב היורד לאט, באורות  ובים המשתרע למטה
בכחול עמוק, מציץ פה ושם מבין הבתים. אחר כך הלכו לסרט והוא
החזיק את ידה.  הוא ליווה אותה לאוטובוס שיקחנה
לקבוצה-האוטובוס הלפני אחרון, וחיכה עד שעלתה עם נפנוף יד
לשלום, לאחר שקבעו שיפגשו שנית בעוד שבוע - שכן למחרת  לא היה
אמור לחזור בכיוון אליו נסעה.
  הנסיעות המשותפות הללו נמשכו, פעם לשבוע או שבועיים, במשך
זמן רב.
  כשהיתה נוסעת הביתה, ברכבת מראש העין, התרגלה לעובדה שהוא
מנסה לתאם את נסיעותיו עם שלה. היא לא ידעה בדיוק איך לנהוג
בו;  הוא חיזר אחריה, וזה הביאה במבוכה; סוג  כזה של חיזור לא
היה נהוג בקבוץ. זה היה כמו בספרים, כמו באירופה אבל אמיתי-
הוא היה כזה. אירופי. (ובעצם, מעולם לא היה לה מחזר של ממש.)
  לאחר שהיתה נוהגת אתו בסגנון טבעי, בחביבות ובקירוב, היתה
לפתע סונטת בו או מגיבה בהסתגרות; המעצורים החזקים, חוסר
הבטחון הבסיסי שלה, וההרגשה שאינה בטוחה בכך שהיא ממש מעונינת
בו- שכן משהו בו לא היה לגמרי מתאים לה-גרמו לה לדחותו לפתע,
מפעם לפעם, בהערה או הפניית כתף, כך שהוא לא היה בטוח בדיוק,
כנראה, מה היא חושבת עליו, אם היא מעוניינת בו; אך הוא המשיך
בחיזוריו. לא היו  גברים רבים בעברה והיא לא היתה כל כך מנוסה
ל'איך לנהל רומן'- או אפילו פלירט. בכל זאת היא התרגלה
לנכחותו, להזמנותיו החוזרות לצאת לבילויים בחיפה במוצ''ש; הוא
ידע על נטייתה לציור והיה מביא לה דפים מצויירים מחוברות, של
ציורים סיניים מקסימים. הפגישות הללו של סופי-שבוע בחיפה, היו
מלוות טיולים ברחובות חיפה לעת רדת הערב.
  היא ידעה, שאנשים נוהגים לשוחח על מכירים משותפים וידעה
שכבר הכיר מקודם, מבסיס חיל-האוויר, גם מבני הקבוץ שלה ושאלה
את עצמה מי מדווח לו ומה - שהרי היה ברור שהוא יחקור על
אודותיה, והיא הייתה בטוחה שהדעות עליה במשק לא היו מעולות,
בלשון המעטה.
  מאוד הטריד אותה מה הוא יודע על הרומן הלילי שהיה לה, ועל
ההתאהבות שלה בחייל ההוא במפקדה, כמה דלוקה היתה עליו;  בטח
היו לו מודיעים מבני הקבוץ וגם מהצבא מבין מכריו; היא חששה
מהרכילות עליה. איזה מידע בטח ספקו לו עליה. מאוד הטריד אותה
מה הוא חושב עליה, מה הוא יודע, אך הוא לא הראה סימנים שזה
מרתיע אותו, או שמשהו פוגע ביחסו החביב אליה.
  היא הראתה לו מציוריה שעשתה בקורס ציור בתל-אביב. בערבים,
בנסיעות חזרה מהקבוץ של הוריה כבדה אותו בפרי שהביאה מהקבוץ.
באחת הנסיעות ישב בחברת איש טכני מהבסיס, שגם היא הכירה בצורה
שטחית, והם החליפו שיחות והלצות בשלושה. היא ספרה לו גם על
הטיפול הפסיכולוגי שהתחילה- וזה לא הבריח אותו, כפי שחששה.    
 
  לאט לאט התרגלה לנכחותו האדיבה, המחויכת, הלא כופה.        
                                                 
  כשלא ראה אותה זמן ארוך יחסית, שלח לה מכתבים בכתב ידו
המיוחד והזויתי, והיא גם ענתה לו, בדרכה הילדותית וההססנית. גם
במכתביו חשה שהוא בוגר ומנוסה ממנה; הוא דיבר על  חברים
מהעבודה, מהלימודים, מהחיים, שהיה פוגש בתקופות הארוכות שלא
התראו. הוא היה בעיניה, מבלי לנסח זאת במלים, מבוגר ועצמאי,
איש העולם הגדול, שמחליט לבד את החלטותיו בחיים לגבי לימודים,
עבודה וחברה, בניגוד לה, שהיתה ילדותית ותלותית להדהים, וחשה
בכך.
  ובכל זאת היה לה קסם מסוים בעיניו- היא חשבה, שכן הוא
הסתובב סביבה, ניסה להפגש אתה, להיות במקומות בהם תהיה, להגיב
למחשבותיה ולרצונותיה באופן הכי מפנק, הביא לה ציורים ושוקולד.
נכחותו המכוונת במקומות בהם תעבור, להשערתו, המכתבים שכתב לה,
ההססנות המגששת שבמכתביו- הוא חיזר אחריה, בפירוש, חיזר אחריה
וזה היה מפחיד ומרגש, דוחה ומושך. הוא היה איש אמיתי-לא בן
קבוץ סטנדרטי שקיבל, בגלל החינוך המשותף, אותה דמות כמוה, עם
תסביכים דומים לשלה, עם הנוקשות והחספוס. איש מעולם אחר שלפתע
הסתובב סביבה, חיפש אותה, התעניין בה באמת, והיה לו עולם שלם
משלו, ובכל זאת רצה אותה. מאוד!                              
                       
  לא היה לגמרי ברור לה הרקע שלו. כנראה הונגרי, אך לפי
העברית הנהדרת שלו, מספיק שנים בבית-ספר ישראלי כדי לשלוט
בעברית כל-כך טוב. עולה חדש-ישן, מספיק ישן כדי שתרגיש אתו נוח
כמו עם ישראלי, לא כמו עולה חדש שהיא תצטרך לסמוך אותו. מספיק
'מעורה', עם חברים, קשרים, הכרה טובה של כל מה שקורה, תרבות,
אוניברסיטאות, דרג ניהולי בצבא, - כל מה שלבת הקבוץ נראה  איש
העולם הגדול. כל מה שהיא לא היתה.
  בפגישות הללו של סופי שבוע בחיפה, המלוות טיולים ואח''כ,
מפעם לפעם, יציאות לסרטים או להצגה, כשלפני הכניסה לסרט או
אחריו היו יושבים בגן, התקרבו לאט לאט לאט מבחינה גופנית. הוא
היה בעל חינוך אירופי ולא 'התנפל' אלא הניח כמובן מאליו שקשר
כזה מתקדם לאט, עם חיזור, בשלבים-וזה היה חלק מהקסם.   זה היה
נשיקת לילה טוב ליד האוטובוס שיקח אותה לקיבוץ, בסוף הערב.
אחר כך יד מסביב למותן בסרט, ויד  מתקדמת בזהירות מתחת לחולצתה
לעבר השד, ליטופים שהיו מלהיטים אותה עד שלא יכלה ושמה להם קץ,
מתנשמת בכבדות, אך הם היו שניהם מאושרים מכך, והקשר הגופני
התקדם לאט.  הערב היה נגמר באוטובוס שבו נסעה מהפגישה, לבד,
הביתה לקבוץ, או בדרך תל-אביבה, בימי ראשון, כאשר היא יורדת
בתחנת ראש העין ואילו הוא ממשיך ברכבת לעבר תל-אביב, או בימי
ששי בכיוון ההפוך.
   כאמור, זה בא יותר מאוחר; הוא היסס; נראה, שלא היה בטוח
זמן  רב, אם ברצונה לעודד זאת כקשר רומנטי. פעם עודדה ופעם
דחתה. זה לא היה כל כך רצוני, שכן היה לה קשה להחליט אם היא
מעוניינית או לא. אבל הוא רצה לבוא לבקרה בקבוץ בו שהתה ועבדה,
ובסופו של דבר קבעו את היום והשעה, ויום אחד הופיע על מפתן
חדרה, עם שוקולד בידו, בחיוך, בבגדי חיל האויר הכחולים; הם עשו
סיבוב בקבוץ, אחר כך ישבו בחדרה, שתו ופטפטו כשעתיים ועם רדת
הערב קם ללכת, כאשר היא מלווה אותו לכביש, ולה תחושה: משהו
קורה, משהו חדש. נשיקה חטופה לפרידה, והוא עלה על האוטובוס.
  המכתבים  ששלח לה, בזמן הפרידות של שבועיים בין נסיעה כזו
לשניה, נכתבו לעתים ב-2 עותקים, שכן גם הוא וגם היא היו נעים
בכמה צירים ולא תמיד מתואמים. גם היא כתבה לו, בסגנון התוקפני,
הציני לעתים, חסר הבטחון והילדותי לעתים ומשעשע לעתים, סגנון
ששיקף בדיוק את הרגשותיה, והיה זורם וחפשי  בדיוק כאילו היתה
משוחחת אתו פנים אל פנים.  
המכתבים- לעתים לפי  הסדר אך לעתים גם לא.

29.5.61                                                    
                                           יומי  שטיין
                                                           
                                                 ירושלים
                                                           
                                                בית החייל
                                                           
                                             רחוב המלך
ג'ורג' 21
  גברתי היקרה
  היה לי הרושם שאצליח לכוון ''פגישה מקרית'' אתך בתחנת הרכבת
ביום א' זה ולכן לקחתי אתי כמה ציורים שחשבתי שימצאו חן בעיניך
אבל לצערי הרב הגורל לא רצה להשמע לי הפעם ונאלצתי לסחוב הדפים
איתי ירושלימה. כיוון שאין לי כל חשק להסחב אתם כמה פעמים הלוך
ושוב תוך צפיה לכך שתמי תחליט לקנות כרטיס רכבת בתחנת ראש
העיין, החלטתי להשתמש בשירותי דואר ישראל. ניירות מתקמטים יותר
מהר אצלי בתיק מאשר במעטפה.
  נוסף לכך נדמה היה לראשי המטושטש שאמרתי לך דבר מה כגון
''להתראות ברכבת'' ולא זכרתי אם נוספו לשתי המלים הללו גם
''ביום א' '' או לאו.
  בבוקר חיפשתי בתחנה איזה ראש שאטני; מצאתי כמה אבל לא את
הרצוי. הדוחק ברכבת היה איום (לי כרגיל היה מקום) ונסיתי לעבור
לאורכה, אבל לא הצלחתי. ייסורי מצפון לא נתנו לי לישון עד תחנת
ראש העין בה נרגעתי- לא ירד שם אף נוסע, כך שהצלחתי להירדם.
  בקשר לציורים: הדף הראשון מכיל ציורי הו סו-נו נינגכ החייה
עדיין, נשיאת איגוד הנשים הסיניות וכד' וכד'. ציור1-נמר.
2-כריזנטמה. 3-פרחי עץ השזיף. השאר של הצייר פא-אנ- הושפע פחות
או יותר ע''י האימפרסיוניסטים.
  שימי לב  בציור 4 איך הוא מאחד שלושת העונות של הפרח: פרחי
האביב, שיא הפריחה בקיץ וניוון הסתיו.
  אני מאוד מקווה  ש ל א  אמרתי לך שניפגש ביום א' (שעבר)
ברכבת כי מי כמוני יודע כמה שזה מרגיז כשקובעים מפגש והצד השני
אינו מופיע (רק לפני שעתיים קרה לי - אני מדבר מתוך נסיון).
בכל אופן אם אני אשם מביע בזאת נכונות להיענש בכל חומרת הדין -
רק לא פעולת תגמול.
  אשמע תשובה בפגישה הדו-שבועית ברכבת,- בכל אופן אשמור לך
מקום גם יום ששי זה - מקווה שלא תחרימיני באם תסעי. בינתיים
שלום ולהתראות                                              
                 שלך, יומי
נ.ב. הציורים שלך הם לגמרי לא רעים.  י.
         [הנערה קראה את המכתב. הוא הקשיב היטב למה שאמרתי,
חשבה, הוא חיפש אותי, חיכה לי ברכבת, קיווה שאבוא. אכפת לו
ממני... היא הסמיקה, לבד בחדרה, קוראת שוב את המכתב. נרגשת
מפוחדת, אך מאופקת, לא נותנת לעצמה להתרגש יותר מדי. יש לי
מחזר, כנראה... מישהו מחכה לי, מנסה להמצא היכן שאני מופיעה...
היא הסמיקה שוב, שמחה  ונבוכה. חושבת  בסוד לעצמה.]

------------------------------------------------------      
                 
10.7.61                                                    
                                                       
יומי שטיין
                                                           
                                                           
 ירושלים
                                                           
                                      ''בית-החייל'', רח'
המלך ג'ורג'

לתמי רב שלומות,
  הפעם אני מקיים הבטחתי ושולח את הציורים. מקווה שימצאו חן
בעיניך וישיגו אותך ב'גן הכפר'. אם המכתב קצת מבולבל אל
תתפלאי. התאריך אמנם 10.7, אבל השעה 03.15, המשוואות נמאסו עלי
והתחלתי לכתוב.
  אני תקווה שהגעת בזמן לפגישה (עם הפסיכולוגית); שעוני באמת
פיגר-אולי ביטא את רצון אדונו להמשיך להימצא עוד כמה דקות
בחברתך. נאלצתי להפסיק הליווי: לו המשכתי הנימוס היה מחייב את
גרשון להמשיך גם כן וזה עלול היה להביא את הגברת במבוכה. פשוט,
נתת בי אמון פעם (ועד כמה שאני מרגיש את ממשיכה לתת) ולא רציתי
להיהפך לבוגד שפל.
  השזיפים עברו את קיבתי ללא כל מהפכה (פלא!!). דרך אגב, היו
באמת טובים.
  מקווה שתבלי חופשה נעימה בקבוצך. לי נשאר רק להתגעגע לתמונה
''תמי והרוח''-יום ששי זה אני אסע מוקדם (אם אתעורר כמובן)
ברכבת של 06.55 ואשקיף על תחנת ראש העין ב08.5. סוף תקופה
נעימה.
  סלחי נא לי על מבול השטויות שעבדך  הנאמן  ממטיר עליך, אבל
האזנת לכל כך הרבה הבלים, הבליגי גם הפעם.
  כל מיני טיפוסים/מוסדות  (כגון אונברסיטה ובוחניה, משרד
הבטחון, צה'ל וכד') מסתערים כרגע עלי, כך שאני נאלץ לגייס כל
היכולת השכלית, כל שרירי ועצבי, כדי לנסות לצאת איכשהו. ועוד
בסתיו תהיה לי התמודדות עם הטכניון.
  את ישיבתי בירושלים אני מסיים ב-24.7.61  וכנראה עובר
לסביבות תל אביב לחודש עבודה מעשית, -תלוי מה שצה'ל יחליט.
טוענים שלא ראו אותי בשירות פעיל יותר משלוש  שנים!!! ברור לי
שכנראה אעבוד משמרות במשך חודש אוגוסט ויהיה לי די זמן פנוי-
אם לא ידחפו לי עוד איזה בחינה כמובן.
(כמה שורות מחוקות. צנזורה צבאית)
  מקווה שתהני מהציורים המצורפים. לא יודע אם הצלחתי בבחירה.
טעמי האמנותי די ירוד.
  תמי, הייתי מאוד רוצה שזה לא יהיה שלום אלא להתראות. תקוותי
קלושות אבל... מי יודע?...לפעמים יש לי מזל. בכל אופן תשתדלי
לבלות קיץ נעים.
                                                           
            בינתיים שלום ולהתראות
                                                           
             שלך,   יומי
  נ.ב. קשה לי להבין מה יכולה למצוא נערה חיננית כדוגמתך
ביצור מסוגי, אבל מה דעתך שאראה אותך בהזדמנות בחיפה? אולי את
מוכנה לבזבז עלי איזה after duty ?   על הזמנים אוכל לכתוב לך
רק אחרי ה-1.8 מתל-אביב
                                     שלך, יומי
[אני בועטת, והוא בכל זאת נצמד, חשבה לעצמה. אני משחקת אתו
והוא מחכה לי. הוא מבוגר, חשבה, איש בוגר שיש לו עניינים
מסובכים, שקשורים בצבא, בלמודים, בעולם הגדול שאיני שייכת
עדיין אליו. ההתרגשות הקפיצה את לבה ... והצורך שלו לראות
אותי. אותי!! -זה עשה לה משהו. משהו שהיא לא ידעה להגדיר. הוא
לוקח אותי מאד מאוד ברצינות, נותן לי להרגיש  חשובה, מאזין לכל
מילה שלי כל כך ברצינות כאילו אני מי יודע מי... כאילו אני
יפהפיה  או משהו! חשבה. ]
-----------------------
מכתב מה18.8.61
לתמי שלום רב.
(פה הוא פירט את הצרות שהיו לו עם הצבא
והטכניון).................
  בתחילת השבוע הבא  אני חופשי במקצת. - לפי תכניתי אהיה ביום
ב' 21 לאוגוסט בין השעות 1815 -1830 בסביבת תא הטלפון שליד
קולנוע 'ארמון'. באם הגברת תעבור שם במקרה יש להניח (לפי כללי
תורת הסיכויים) שנפגש.
איך הציור מתקדם? ואיך הוא מושפע מן הסביבה החדשה ישנה? בכל
אופן מאחל לך המשך בילוי חופשה נעים ולהתראות אי-פעם.        
                                                      שלך ,
 יומי

4.9.61                                                      
                                                סג''ם יומי
שטיין
                                                           
                                                    ד.צ.
2824
                                                           
                                                     צ.ה.ל
תמי, שלום
  מכתבך הגיע אלי אחרי מספר טלטולים ומאוד שמחתי לקבלו; -פשוט
התייאשתי מלקבל תשובה והתכוננתי לכתוב לך בכרטיס הברכה לשנה
החדשה ''שנה בה תלמדי כתוב''. מכתבי בחודש וחצי האחרון נכתבו
תוך מצב רוח רע מאד,- לפי כתובתי החדשה את יכולה להבין למה,
בקצור שיחקתי והפסדתי- כעת אני משלם. בהזדמנות (קרובה, אני
מקווה) אשב ואספר לך הכל, אני חייב זאת לשנינו.    [- הוא
התכוון, חשבה תמר, לבלגנים שהיו לו עם הצבא. אף שאף פעם לא
הבנתי בדיוק מה היה קורה שם, על מה הוא שיחק ומה הפסיד, תמיד
היה משהו...]
  דבר  אחד הייתי רוצה להבהיר לך: מכתב ממך הוא יקר המציאות.
על שבוע זה אמשיך להצטער זמן רב.
  כרגע דאר צבאי זה הוא כתבתי הבטוחה ביותר.
  תמי, בואי נהיה שנינו ישרים.  אני רוצה לראות אותך (ואת
מוכנה לסייע לי). אם כך מדוע לא כתבת לי איפה תהיי בין ה-3
ל-13 בספטמבר? בכל אופן  אנסה לנצל סיכוי קלוש זה - אהיה ביום
6 לספטמבר 16 וביום חמישי 7 לספטמבר בין שעות 1815-1830 ליד תא
הטלפון של קולנע ארמון. בכל אופן תבלי טוב ותצליחי בשנה החדשה
בכל משאלותייך.                                              
                             שנה טובה - וכתבי.     שלך
יומי
   [''מכתב ממך הוא יקר ערך עבורי''- אלו לא  מלים שעוברות
לאשה ליד האוזן, זה הוא כתב לי. לי! חשבה. מלים שחודרות עמוק.
הוא אומר לי בוא נהיה שנינו ישרים...היא קראה את המכתב
בהתרגשות שוב ושוב. תחינה ישירה, חץ שחודר ללב. הגבר רוצה בי,
חשבה. איש אמיתי, רוצה נערה סגורה ומתוסבכת כמוני. הוא מחזר
אחרי. זה ברצינות, זה די מזעזע את החומות, מפיל את ההגנות,
חשבה כשהדם  מציף את פניה בחושך שירד על החדר. באמת הוא רוצה
אותי. כל כך! מעולם לא התעניינו בי כך! כל מילה שלי חשובה לו!
האם הוא מאוהב?  בי? ]

9.9.1961
לתמי שלום רב
  תתפלאי לקבל מכתב זה במספר העתקים כה רב אבל הפכת
ל''ניידת'' במידה כזו שאין לי כל אפשרות אחרת להשיג אותך.
  קבלתי מכתבך ועניתי לך תיכף  אבל כנראה שהתשובה עדיין לא
הגיעה לידייך. -ייתכן והסתלקת מיד מקבוצך (מקורות מודיעין
טוענים שלא היית במשק ביום ששי זה).
  ...מאד נהניתי מקריאת מכתבך (הראשון שקבלתי ממך!) וחבל רק
שהיה כה קצר. מובן שרתחתי והצטערתי על כך שהיית כה קרובה ולא
עלה בידי לפגוש אותך (הזדמנות כזו הרי נדירה מאד-לפי דעתי
והרגשתי לפחות). בכל אופן, קפצתי על המציאה וכתבתי לך מה
שכתבתי. מקווה שלא הייתי גס רוח מדי בדרישותי. הופעתי במקומות
ובשעות שהצעתי אך לשוא, - התנחמתי בתקווה שאת נמצאת בנופש,
מבלה טוב ונהנית מהחיים.
  מה שנוגע לי יש להניח שאמצא בכנף (ניחשת וודאי לפי הדואר
הצבאי) לפחות חצי שנה ובינתיים חי במין 'בדידות מזהירה' ומתרחק
כמה שאפשר מהחברה הרגילה שלי;  הבסיס יהיה לי לבית במשך חורף
זה.
  גברתי הרגשנית! מהמכתב מסתבר שאת כועסת עלי ואין לכך כל
סיבה. אני מוכן להופיע במקום ובזמן שתקבעי ואצדיק עצמי בצורה
הרבה יותר טובה מאשר בעשרה מכתבים. כל השבוע שעבר הייתי מתוח
לקראת מאורע כזה (כל פגישותינו הקודמות היו מקריות בהחלט).
חברתך היא מאד נעימה (כמו המכתב- אינך כותבת שטויות כלל; -את
יכולה להאמין לי כיוון שעבדך הנאמן רגיל לכתב הרבה שטויות.)
  אני ממשיך להשאר במצב הכן ולצפות להוראותייך. כעת יש לי
המון פנאי, וכל פעם שיצאתי לחיפה תכננתי תכניות אבל הגורם
המכריע למצב רוח טוב היה חסר.
  ...עלי להתוודות,-בשבוע שעבר כמעט נכנסתי לקבוצך לחפש אותך
אבל ברגע האחרון נרתעתי; אינסטינקט אמר שזה יביא  את הגברת
במבוכה.
  ...מקווה שאת מבלה טוב, נחה ואוגרת כחות לקראת השנה
החדשה...תקוותי היא שזו תהיה שנה טובה בשבילך, שנת פתרון לכל
בעיותייך (האמיתיות והמדומות גם יחד) כתבי משהו.   שלך י.
   נ.ב. איך אפשר לראות אותך? קו הטלפון שלי  בכנף הוא 128
   אם מכתב זה לא יגיע בזמן נא לגלות קצת יוזמה. אני יושב
במקום הישן שלנו (כפי שגילית וודאי לפי הדואר הצבאי) בקו
הנ''ל. חוץ מזה כתבי נא ותסבירי איך אפשר להשיג את הגב'
בטלפון.
   באם 2 התאריכים הקודמים שלי לא יצאו לפועל אהיה ליד ארמון
גם ביום  שבת 9.11 בשעה 17.30     יומי

   היא סיפרה לו בפגישה האחרונה על ספקותיה ופחדיה בשל הענין
המיני שהיה לה. האם היא נחשבת משום כך לזולה? כל המסרים
הכפולים בקבוץ נשאלים על ידה  מחכים להיסתר על ידו. והוא מרגיע
אותה שהיא לא, היא לא אבדה ערכה  בעיניו הוא אף משבחה על
תמימותה, על האמון שהיא נותנת בו בספרה זאת. הנה, היא חושבת,
הוא לא ניצל לרעה את העובדה שסיפרתי לו משהו כל כך אישי, לא
הראה לי זלזול על גילוי הלב.
   היא חשבה: בסוף המכתב שלו יש תוכחה כאובה, לא נאמרת אבל
נרמזת: אם את גם כן בענין, למה את לא כותבת, לא משקיעה כמוני?
זה  כ ן  חודר ללבה אבל היא לא יכולה להסיק את המסקנות: היא
תמשיך לשחק בו גם בעתיד. ולא מרוע לב אלא מאוסף הבעיות, חוסר
הבטחון הבסיסי שבה, הצורך באישור שאינה חריגה - או אולי היא
כן? אי האמון הבסיסי  שבה שמישהו, אכן, רוצה בה. היא צריכה
אישורים לכך כל הזמן!...

22.9.61
תמי,
  זה לא נהוג אבל אתחיל  מכתבי באיזה משפט. מלטינית:''אני בן
אדם, ואי אפשר לגרוע ממני תכונות אנושיות, - אף לא אחת מהן''
  אין לחלק בני אדם לנחותים ועליונים; בכל אחד קיימת מזיגה של
מספר רב של תכונות אנושיות רגילות למדי.
  לכן אינני מוכן לקבל את הערכתך העצמית, יותר נכון, הצורה בה
את מתייחסת לעצמך מתחילה להרגיז אותי; ייתכן שהיה לך איזה מקרה
לא נעים ונפגעת על ידי אחד (ששווה הרבה פחות ממך-תתארי
לעצמך!!!) אבל, לכל הרוחות, למה לעשות מזה הכללה?
  יש תמיד שני צדדים לכל מטבע. אם אחד זורק פנינה לפח זבל זה
לא מוריד כלל מערכה של הפנינה; זה יכול רק להעיד על רמתו
השכלית של הזורק...ובכלל זוכרת את את המבטים שהופנו אלינו
כשטיילנו לאורך הרכבת? המבטים שכל כך נבהלת מהם? מבטים אלה
הופנו אלי והיו מבטי קנאה; -הסיבה שבגללה קינאו בי-קוראת שורות
אלו. לחברה כזאת הייתי מושך באזניים בגלל צורת היחס שמתייחסת
כלפי עצמה.
  המכתב הקודם נכתב ברגע של משבר (תארי לעצמך שגם לאחרים
קורה)בגלל צרות עם הטכניון. זה היה קריאת s.o.s.   הייתי זקוק
פשוט למישהו שיהיה לו סבלנות להאזין לספורי. בינתיים השלטתי
קצת סדר בשבועיים האחרונים. הטלתי על עצמי יום עבודה של 16-18
שעות וחלק מהחברה הקודמת של מתעקש להמשיך ביחסים אתי (קיימת
סוף סוף ''סולידריות מעמדית'') כך שנרגעתי  במקצת.
  הייתי רק רוצה להיות בסדר  כלפייך (וכלפי עצמי) ולספר לך כל
הפרשה כך שתדעי עם מי יש לך עסק. כל הזמן היתה לי הרגשת אשמה
כלפיך-כאילו שיקרתי לך. חושש מאד שערכי ירד בעיניך  לפחות ב%50
אחרי שתשמעי הכל.
  כוונותי היו טהורות ואפלטוניות בהחלט; רציתי לקחת אותך
לאיזו הצגה ולפטפט קצת אבל היית נמנע בכל מחיר ממעשים/דיבורים
שהיו עולים לפגוע במנוחתך הנפשית. בכלל אינני תופס איזה כוונות
את מייחסת לעבדך הנאמן: קצת אמון את יכולה לתת  בו- עד כמה
שאני מכיר אותו אפשר לסמוך עליו.
  הייתי רוצה שתלמדי להיות קצת יותר אגואיסטית, שתחשבי שאת
מרכז העולם והכל נוצר למענך כרגע חשוב רק דבר אחד: שתבריאי...
אם את או ''הבוסית''(-הפסיכולוגית-הערה שלי)מוצאת שכותב שורות
אלה מפריע נא לא להתבייש לשלחו לכל הרוחות,- זה אמנם יכאב אבל
יהיה כאב מתוק אם אדע שהפעולה הועילה. אל תשכחי שיש תמיד 2
צדדים לאותו מטבע.
  ...אראה לך כנודניק אבל למרות הכל (ולמרות המכתב האחרון!)
אני תקווה עדיין לפגוש אותך ''במקרה''. מתי תתחילי לנסוע שוב
לגן הכפר (כי אז אפשר לנסות ''לאנוס'' את הגורל...).
  ב-8 או 9 לחודש אוקטובר אני יורד לנגב לאיזה שבועיים - שם
יהיה לי הרבה זמן למחשבה...ולקריאת מכתבים. עד אז אמשיך לשרוץ
בכנף (או להסתובב בחיפה)...
  איך נתניה כמקום נופש? האם ציירת משהו בזמן האחרון? שכחתי
לשאול  באם מכתבי מירושלים (שנשלח בשבוע האחרון של ישיבתך בגן
הכפר, לפני חופשתך משם, ואחר שראיתיך לאחרונה) הגיע.
  וכעת תסבירי משהו: קשה לי לתפוס, מה זאת אומרת שהתייחסתי
אליך כלבן אדם ואת לא רגילה ליחס כזה? תאמיני לי שיחסי אליך
הוא פשוט היחס המגיע לעלמה צעירה מסוגך ולא יותר, לפי המושגים
המקובלים בחברה אנושית מתורבתת. את יצור שחברתו רצויה ביותר,
הופעה נאה, אוצר מלים די עשיר, יכולה  להתווכח, להביע דעה
ולהקשיב, קול נעים (ומגוון) ו...אפשר להמשיך אבל פשוט מאד אני
מחוסר כשרון תיאור ספרותי. את יכולה להופיע בהחלט בכל מקום
וחברה- ובכל אפן אינני חושב שיש מקום בו הייתי מתבייש להופיע
בחברתך אני משוכנע שכל אחד הראוי לתואר ''בן אדם'' חושב
כמוני.
  התמימות שבך (תמימות שאפשר לקרוא לה אולי ילדותיות-טריות)
רק מוסיפה לך חן ולא יותר.
  אני מודה לך מאד על הכנות והאמון שאת נותנת בי ....
נ.ב. כתבי משהו כי לכתוב את יודעת טוב ונהניתי ממכתביך; אם לא
למעני אז למען המורל של חייל בודד אי שם בדרום
                                                           
                               יומי
[האמנם אפלטוניות, חשבה תמי בקראה את המכתב? כמה זמן, אם כך,
הוא מוכן לחכות לי? עלי להודות על האמת שזה מחמיא לי, שכן כבר
4 חדשים שאנו נפגשים פעם בשבוע או שבועיים, והוא מחכה...מה זה
אומר? איש לא מחכה לבחורה כל כך הרבה זמן אם לא נורא אכפת לו
ממנה! והוא בא שוב ושוב למקומות המפגש בתקוה שאבוא... הוא רוצה
אותי...היא לא אומרת לעצמה במפורש, אך זה חודר אט אט להכרתה.]

3.10.61
תמי שלום
  אתחיל לספר לך סיפור קצת מטורף השעה היא בערך 19.30 הרדיו
מימיני מנגן מה שהאמריקאים  קוראים soft music
לפני מונחות מספר מפות ודיאגרמות המחכות לנתוח ומעליהן
מפוזרים: סרגל החישוב הנאמן שלי, חבילת שוקולד גדולה, דפי
מכתבך האחרון, בלוק כתיבה, כלי שרטוט, ספר עזר מתימאטי עם
עקומות וניר אחד מקושקש עם חישובים. בחדר השני הטלפרינטר
מטרטר, הצופות משרטטות, איזה טלפון מצלצל... לפי הרשום ביומן
בעוד שעה וחצי צריך לרדת לתדרוך וכל המפות והדיאגרמות חייבות
לההפך לנתונים, תשובות ו...אבל התחלתי לפטפט יותר מדי. אני
מנסה לענות לך ובינתיים מחסל שוקולד בקבלנות אבל לכתוב קשה. יש
לנסח בזהירות ולאמוד כל פעם את הפירושים שאת עלולה לפרש. בכל
אופן אאלץ לחדש הערב מספר פעמים מלאי השוקולד כי ייגמר וודאי
לפני שאחליט לכתוב דבר מה.
 אני מתחיל להזכר ב''מפגשי הרכבת''. התנהגותך דמתה תמיד
להתנהגות איזה עקומה (גרפית) המונחת לפני (עוד לא זיהיתי בדיון
איזו),- בהתחלה אדיבה, אחרי מספר דקות קרירה כאילו חוששת ממשהו
ופתאום צץ בינינו איזה קיר עשוי קרח שכדי להמיסו הייתי נאלץ
לעמול קשות. ברגע שקיר זה היה נמס היתה מופיעה תמי חדשה, עליזה
ומשעשעת, תערובת של רצינות וקלילות ו...אבל מוטב להפסיק כי
אחרת מי יודע מה שעוד תחשבי עלי.  מתמי זו קשה היה להפרד.
לפעמים, כאשר ההפרש בין מפגש למפגש היה קטן (כגון מיום שישי עד
יום ראשון) קיר הקרח לא היה מופיע כלל והייתי  נהנה...עד לתחנת
ראש העין...תחנה שכדאי היה להעתיקה נניח...לירושלים.
  אני מעיז לכתוב לך כל השטויות הללו רק בעקבות המכתב האחרון.
שלושת המכתבים שקיבלתי ממך מתארים את המחזור שהזכרתי אותו. רק
באחרון נעלם ''קיר הקרח'' והופיעה תמי בצורתה המושכת ביותר
(כולל חוש הומור דק ו...שוב פעם כדאי להפסיק...את יודעת מדוע)
פשוט קשה לכתב לך, כשאת לפני קל לעקב אחרי ה''ברומטר '' שלך
אבל מרחוק קשה נורא להתאים תגובותי למצב ולהתנהגותך. זה כאילו
הייתי מנסה לפתור 2 משוואות עם 3 נעלמים.
  עבדך הנאמן עשה שגיאה יסודית: כשכתב את שני מכתביו הראשונים
עם תאריכי ומקומות  המפגשים לא העריך נכונה את קיום ועובי
הקיר. התוצאה לא איחרה לבוא-הכדור קפץ בחזרה לפני הזורק
  [בטח הגבתי בתוקפנות על הבטחון בו הניח  שאבוא למקומות
המפגש ש ה ו א  קבע, חשבה תמר אחרי שנים, בקראה את המכתב. היה
מתאים לי, אז, להגיב בתוקפנות כזו...אך כיוון שאין לי, שוב, את
מכתבי אליו, לא אוכל שוב לנחש בדיוק-ואיני זוכרת, מה עניתי לו,
איזו תגובה מחוספסת. כמה הייתי סוררת, חסרת בטחון, בעייתית
ומתוסבכת...]
'כל זאת נכתב כדי לציין עובדה: אינני בא בטענות אליך ולא אצטער
לעולם על מעשי, מקווה רק שמצב הרוח שהיה לך כשכתבת המכתב
האחרון יתמיד ותגלי לי פעם מה גרם לכל התגובה הזאת ומדוע נרתעת
פתאום מפני? מדוע הבריחה הזאת. אמנם רצתי כמו כלב אבל אני כלב
נאמן ואיני נושך. אני חושב שלמדתי מספיק אודות מצבי הרוח שלך
(בחדר אלחוט בעיקר)-או כפי שאת קוראת להם ''ההצגות'' כדי לדעת
איך להתנהג איתך. מה דעתך?
וכעת אתחיל לענות לך:
  א. מה שיספרו לי...[עלייך-הערת הכותבת]משפיע מעט מאד,- אם
הסיפור היה נוראי פי עשרה ממה שאת מתארת לעצמך גם כל לא היה
משנה דעותי וגישתי אליך במאומה. - באם ארצה לדעת משהו אשאל
אותך ישירות (לא בכתב כמובן) וזה הכל. יתר הרכילויות אינן
שקולות כנגד דבריך והתנהגותך כפי שאני מכיר אותם. חוץ מזה מי
אני ומה אני כדי לתקוע אף לעניינים כאלה?
  ברגעים המועטים כשנתת אמון בי הספקתי להכירך מספיק כדי
להבין שדעתי לא היתה מוטעית כלל.
לידיעתך: אי אפשר להבחין (ואין הבדל בערכן) בין פנינים
מלאכותיות וטבעיות, כך שבמקרה זה השוואתך לא הצליחה.  [- בטח
כתבתי לו שאולי אני  פנינה מלאכותית, חשבה תמר, שנים אחר
כך...]
  את  רואה כמה שצריך להזהר כשכותבים לך...
  למזלי התדריך נדחה (לאחר חצות), כך שאצליח לסיים מכתב זה
עוד הלילה. תעזרי בפתרון בעיה: איך לסיים מכתב זה: ''הסבל
הנאמן שלך'' או  ''הכלב המסור שלך''? [כוונתו, חשבה תמר אחרי
שנים, בטח למשהו אמרתי לו על העובדה, שהיה  רץ אחרי ככה, ונושא
תמיד עבורי את התיק שלי כאשר אני מגיעה. אף שזה כל כך מקובל
באירופה זה היה חידוש קצת מביך לי, לקבוצניקית]
  נ.ב. ביום ב' 9.10 אני יורד לדרום לאיזה שבועיים, קיימת
סכנה שאכתוב לך איזה מכתב אפילו יותר ארוך-אם תתני לי הזדמנות
לכך. בכל אופן אין סכנה שתפגשי איתי עד ה-24 לחודש.
  למרות כל חליפת המכתבים של החודש האחרון אני מאמין
ש''ראיון'' פנים אל פנים עלול להבהיר מספר דברים שאי אפשר
להבהירם בכתב. אבל זאת אשאיר להכרעתך.
                                                           
                                    שלך, יומי
15.10.61
  אי שם בהר הנגב
  לתמי  שלום רב
  המכתב שלך הגיע אלי באיחור,  מהכנף הועבר למצפה רמון ומשם
אלי מרחק של 15-20 ק''מ בדרך לא דרך כשקומנדקאר יורד לוואדיות
ובקושי יוצא מהן.
  אני שמח שאת לא יכולה לראותני כעת (וביחוד שאינך יכולה
להריח אותי). לא התרחצתי כבר שבוע, לא התפשטתי כמה לילות (אם
בכלל ישנתי) ובריח שאני מפיץ אוכל להתחרות עס הדרוזים שתחת
''פיקודי''.
  הנוף פה נפלא,  ההרים והוואדיות נהדרים ובכלל חיי שדה לכמה
שבועות לא יזיקו לי כלל. הכרתי כל מיני טיפוסים חדשים ונכנסתי
למצבים עליהם לא חלמתי אף פעם. תארי לעצמך שישבתי ראש ביום ששי
בארוחת ערב חגיגית, הקפדתי על כך שכולם יחבשו כובעים ושייאמר
''קידוש'', וכל זאת בגלל הפצרותיו של סמל דרוזי שעבר לדת משה.
  תצטרכי לסלוח לי על מכתב זה כי הוא נכתב בתנאים די קשים;
אני בתוך אוהל ''המפקדה'', בחוץ רוח ואבק חודר פנימה גלים
גלים. חבשתי זוג אזניות ותפסתי מקום האלחוטאי ליד מכשיר מוכר
לך היטב; אני מעמיד פני מקשיב וקולט. זו אפשרות יחידה לכתוב
מכתב כאן.
  חזרתי לפני כשעה מבדיקת מכשירים, ערכתי מספר חישובים וקראתי
מכתבך. זה שהביא אותו יזכה ל-24 שעות חופש. ותאמיני לי זה
שווה.
  נוסף לדרוזים יש פה מילואים (כולם מבני עדות-המזרח, אנשים
פרימיטיביים אבל בסדר. הסביבה מפחידה אותם וקצין נראה להם פה
כמשנה לאלוהים). בגלל תנאי המקום אני נאלץ  לשמור על מרחק ביני
לבין יתר האנשים (אחרת אי-אפשר לקיים המסגרת) ומכתב זה נותן לי
הזדמנות נהדרת (ואולי יחידה) לדבר באופן חפשי ול'השתפך' (את
רואה, זה לא קורה רק אצלך.)די משעשע לראות יצור חלוש ופחדן
כמוני משחק תפקיד של אמיץ לב, בלתי מתעייף וכל יכול בפני אנשים
שמבחינה פיזית עולים עליו פי כמה. המעניין ביותר- שאני מצליח.
  לפי הרעש אני שומע שהקצין השני חוזר, עוד מעט אצטרך לצאת עם
פטרול לשטח ולבקר בין היתר מספר כוכים ומערות. אם את חושבת
שאני יודע איך להפעיל האנשים (או הנשק) שבידי אפילו, בדיוק אז
את טועה. מזל שיעקוב הרב''ט הדרוזי יוצא אתי. בינתיים שלום
ולהתראות.
  אני ממשיך. השעה כבר 2200 חזרתי בשלום ועשיתי נורא רושם,
נכנסתי תמיד ראשון לכל מיני  פינות אפלות. איך הצלחתי להתגבר
על הפחד והעייפות אינני יודע אבל האנשים  מתחילים להעריך אותי
וזאת היתה הכוונה.
  תמי, אני רוצה להתנצל על כך שאני מדבר כל הזמן על עצמי אבל
התנצלות זו תהווה תשובה גם לחששותיך (הבלתי מוצדקות) את. כל
אדם אוהב לדבר על  נושאים שהוא מכיר אותם טוב ומובן שאת עצמו
הוא מכיר היטב ולכן יש לי ולך (ול99.9 %  מבני המין האנושי)
הנטיה לדבר על עצמנו.
  רע מאוד ששכחת איך אני נראה. את עלולה לצייר אותי בדמיונך
בצורה מזהירה מדי וכשנפגש פעם (מורגש שאין לך חשק רב לראותני
משום מה)-את עלולה להתאכזב קשות. אסתכן בכך שתראיני כנודניק
החוזר על עצמו אבל כפי שכתבתי לך מספר פעמים כל אדם הוא מזיגה
של טוב ורע, וכשמקבלים אדם מקבלים אותו עם כל תכונותיו הטובות
או הרעות. צריך רק ללמוד להעריך צדדיו החיוביים ולסלוח
(ולהבין) צדדיו השליליים אבל אומר לך  (תוך כדי סיכון לפגוע
בך) שאינך משהו בלתי נורמאלי, %99  מבנות מינך יש להן אותן
הרגשות ופחדים בגילך רק שישנן רבות שיודעות להסתירן ולהעמיד
פנים בו בזמן שאת כנה ומודה בהן (וזהו צד נחמד ומושך בך)
  בשבת לפני שבועיים הייתי במועדון התיאטרון בחיפה (וחבל מאוד
שלא יכולת להיות אתי). ראיתי שם איזה קטע שמסביר אולי הרבה
מהתנהגותך אבל פשוט מאד אני פוחד לספר לך אותו-אלוהים יודע איך
את עלולה לפרש אותי והשד יודע איך שתפגעי (בינינו, את מספיק
עדינה ורגישה כדי להתרגש מדבר של מה בכך). זו מלאכה די קשה
לכתוב לך כי עלי להיזהר מאד (הסברתי לך פעם מדוע) אולם למרות
הכל זה נחמד והתמורה שאני מקבל (בצורת מכתבים ממך) מאוד
משתלמת.
 השעה קרובה לחצות (כל המכתב הזה נכתב בהמשכים במשך חצי יום).
יצאתי החוצה וראיתי אוסף עצום של כוכבים (ועוד כמה דברים).
כמעט והשתכרתי מן המראה.
  אני נמצא בחור נידח, אני מלוכלך ומסריח אבל אני מרגיש נהדר
והייתי רוצה להעביר גם לך הרגשה  זו. ותמשיכי להיות
'אגואיסטית' (אם את בכלל מסוגלת לכך)כי את רוצה דברים טובים
עבורך ועבור אחרים החביבים עליך וזהו 'אגואיזם' חיובי בהחלט.
  טוב, שפכתי יותר מדי שטויות על ראשך המסכן(-והחמוד),- מקווה
שתתחשבי בנסיבות (אם בכלל היתה לך סבלנות לקרוא עד כאן). במשך
כשבועיים אמשיך להסתובב באזור זה. הכתובת שלי היא: יומי  שטיין
דאר מצפה רמון אבל גם מכתבים שיישלחו לפי הכתובת הצבאית יגיעו
אלי.
  בכלל הייתי צריך לתת לך הרצאה על מזיגת הטוב והרע שבאדם
(עשה זאת לפני כ-2500 שנה אחד בשם זרטוסטרה וזה עיצב למעשה את
דמות אמונות העולם המערבי וכד' וכד')  אבל מוטב שאתן אותה בעל
פה,- אין לי בכלל כשרון כתיבה.      {יש לו כשרון כתיבה נהדר!
חשבה תמר!}
  הייתי רוצה לראות אותך ואם משום מה את חוששת (או אינך רוצה)
לפגשני במיוחד אז לפחות תסבירי לי איך נוכל להפגש במקרה. - אין
סכנה כזו בשבועיים הבאים אבל אחר כך יהיה לי קצת חופש ואוכל
לתכנן משהו. תציעי משהו ובשעת הצרך אצא בדרך בורמה אפילו מכאן
לא כדאי להסתלק כי יכניסו אותי לבית סוהר ושם אני כמעט בטוח
שלא תבואי לבקרני,- חוץ מזה העבודה פה מעניינת.
  אני מסיים (עוד מעט יוצא קומאנדקאר וזו הזדמנות יחידה
להוציא המכתב מכאן) בינתיים שלום ולהתראות... כרצונך.
                                                           
                                           שלך, יומי
[ תמר, שנים אחר-כך, רצתה לבכות. המילה 'כרצונך' הכאיבה לה,
כאילו היה נוכח שם, מהסס כבר. כל כך הרבה דחיתי אותו, חשבה,
בקראה את המכתב. הוא כבר איבד התקווה שאני באמת מעוניינת בו.
ולמה, למה? והרי באמת אהבתי אותו... עיניתי אותו עם המשחקים
שלי... כמה אני מצטערת עכשיו. כמה הייתי אכזרית... כרצונך, הוא
אמר, כבר לא בטוח שאני מעוניינת...הוצאתי לו את המיץ...איזה
מגעילה הייתי! אבל לא, זה לא כל כך פשוט, חשבה, כל הזמן היו לי
הסתייגויות כלפיו, היה בו משהו מוזר; לא הייתי לגמרי שלמה עם
בן הזוג הזה...]


12.11.61
לתמי שלום רב.
  ישנה שמועה שמר אשכול מתכונן להעלות מחיר המכתבים לכן
החלטתי לנצל התעריף הנכחי המאפשר לי-עדיין- לשלוח מכתב בשני
העתקים.
  בשבת זו עבדתי אבל במשך השבוע שעבר ציפיתי כל הזמן לקבלת
מכתב המודיע שאת שוכבת חולה -עם הרעלת קיבה בעקבות אכילת גלידה
מסוימת (אכילה מתוך נימוס, לרוב) כעת נרגעתי מכיוון זה,
לפחות.
  'פורגי ובס' מציג עדיין בחיפה-באם זה מעניין אותך, וכמו כן
התיאטרון העירוני מעלה הצגה חדשה 'ראשומון'. לו קיבלתי איזה
סימן של הסכמה יכולתי לדאוג לזוג כרטיסים אבל...
  החברים שלי מסין נזכרו לשלוח איזו תוספת למנוי בצורת
תצלומים המייצגים את התיאטרון הסיני, כיוון שבין כה וכה אינני
מבין גדול באומנות צירפתי את החוברת למכתב שהולך  לגן הכפר.
מקווה שימצאו חן בעיני. באם לאו- מניח שיש איזה פח זבל בסביבת
החדר שלך

[...הוא משקר, חשבה תמי, בטח אין לו חברים בסין והוא רוצה
לשמח אותי. והגלידה שכאילו לא היתה לי טעימה! -היא עשתה  באותו
ערב את כל ההצגות, הבעיטות הפסיכולוגיות שלה, התעלמות, זלזול.
והוא, חשבה, מקבל הכל באהבה. עד כדי כך הוא מעונין בי. כמה הוא
מנסה, כמה הוא מתחנן...! אבל אף פעם הוא לא זול.  והלא הוא איש
רציני, האיש הזה, והוא ממש כורע על ארבע עבורי, כל כך אני
חשובה לו... זוכר כל מילה שאמרתי לו וחושב עליה אלף פעם, ואיך
לענות עליה; זה מחמיא כל כך!]

  ...אומרים באנגלית: אין חדשות-חדשות טובות אבל שתיקתך
מתחילה לעורר בי כל מיני מחשבות-מה גם שמצפוני לא כל כך נקי.
מבין שבאת לפגישה רק בעקבות לחץ אבל חוץ מזה היה צירוף מקרים
שפעל לרעתי,- סרט לא מוצלח ביותר, הגלידה המפורסמת והמשך
התנהגותי באותו ערב שכמעט גרם להתפוצצות (בסוף החלטת להתעלם
כליל מנכחות עבדך הנאמן.) מה עוללתי אינני מבין בדיוק אך
משער.
  באם הוצאת מסקנות מתוך מה שגיליתי לך והחלטת לנהוג בהתאם
נשאר לי רק לשבח אותך על כך שהמתנת -מתוך נימוס- עד סוף הערב.
אינני יכול לבוא בטענות כי מתוך כללי ההערכה של אז 'כך צריך
להתנהג'. בכל אופן לא רציתי לצפות לרחמים,-זה חוק הג'ונגל
האנושי ואני מכבד אותו בתור אחד החי בתוכו. בכל אופן כרגע
מצפוני נקי כי סיפרתי לך הכל ותוכלי לראותני באור נכון יותר.
  אחכה לך ליד תא הטלפון השבת, בתקוה שהערב יצליח יותר הפעם.

[הוא  חשב יותר מדי ברצינות על כל דחיה- חשבה תמי אחרי שנים.
הרי כל שטות-מראה מגוחך קצת, או מעט ריח מהפה וכיו''ב, יכול
היה לגרום לי אז למין התנהגות מקפיאה כזו. זה, ולא מה שאמר לי.
או אולי לא בא לי להתמזמז אתו באותו ערב; הדברים היו יותר
פשוטים מצדי מבחינה זו; ההתנהגות השתנתה מרגע לרגע, כך אני
זוכרת את עצמי...]
  דרך אגב, אין לך מושג כמה שאת נחמדה בתלבושת ההיא. ממש
קיבלתי שוק (בעברית טובה-הלם). מניח ששמת לב שבקושי הצלחתי
לדבר ברגע הראשון. בתמונה שניה (שאוסיף אותה לתמונה ''תמי
והרוח'') היא זו של תמי יושבת על ספסל (לאחר שסידרה שערה
)ו...אין טעם להמשיך. במילא לא אצליח לתאר את יופי התמונה.,
  מה שלא יהיה, תשתדלי לבוא ובכל זאת כתבי משהו, הייתי מאוד
רוצה לדעת מה המצב. בינתיים שלום ולהתראות-בשבת.  יומי
 
  בשבת בא יומי לבקר ב'גן הכפר',
  היא ידעה שהוא יבוא. זה היה מתוכנן
  הם ישבו על המיטה והתנשקו. ואחר כך שמה ידו על גופה. הוא
חיבק אותה, אך להפתעתה הגדולה, נסוג מכל הענין באמצע.  נבוך.
זה היה מוזר לה: היא היתה מוכנה להתעלס, כך בפשטות, והוא נרתע!
הוא התלבש והתנהג בצורה מוזרה, אמר לה: לא  תכננתי שזה יקרה כל
כך מוקדם. הוא היה מאד מאד נבוך.
  היא חייכה אליו, ונתנה לו להרגיש שלא נורא. הערב המשיך בלי
מגעים אירוטיים, ובצאת השבת נסע, אך היא לאו דוקא היתה מודאגת.
איכשהו הרגישה, שהכדור עכשיו בידיים שלה, שכן הצליחה להפתיעו
בצעד לא צפוי. הקטע הזה של הצפוי או מתוכנן אצלו  תמיד מראש
ברמה כזו, נראה קצת מוזר, היא חשבה, אבל לא כעסה עליו אלא
דווקא ניחמה אותו. השבת  עברה איכשהו. (אחרי כל השנים הללו
חשבה תמר: לא הבנתי אז על מה מדובר; בטח לא היו לו אמצעי
מניעה, כל כך פשוט. זה למה  הוא לא היה מוכן ו...גברים  לא
רוצים להתפס לא מוכנים; מבחינה זו הבן אדם היה אחראי! זה,
כנראה,  היה הענין.)
ובמשך השבוע קיבלה את המכתב הזה:

5.12.61
תמי היקרה לי מאוד
  רק הגעתי והתיישבתי לכתוב לך  אני עוד מטושטש, מתחיל להרגיש
את חוסר השינה ויתכן שלא אצלי לבטא עצמי כהלכה. מצד שני גם עלי
להזהר מאד כי, כפי ששופט מחויב להגיד לנאשם' דע שכל מלה שתוציא
מפיך עלולה לשמש כראיה להרשעתך'.
  קשה לי מאד לנסות לכתב ולהסביר לך- מה גם שחלפו הימים כשנתת
אמון מלא בי. אני עוד מרגיש רעד גופך, ריח שערותיך  וטעם
שפתיך. זה מתוק וזה כואב. הייתי רוצה שתרגישי שאת לא לבד, אני
אתך. והייתי נותן אינני יודע מה כדי להקל עליך. תיכף תגידי
שסירבתי לך דבר שהה קל יותר להעניקו אבל...ילדתי תשתדלי לשלוט
בעצמך, אל תעשי שטויות ונשתדל יחד למצוא מוצא. הסבל שלך הוא גם
הסבל שלי. - רואה חיוך מלגלג על שפתיך ו...לא אוסיף לכתוב כי
זה עלול רק לקלקל. מה שלא יהיה, עבורי נשארת מה שהיית תמיד.
מאד מקווה לפגוש אותך בשבת ברבע לשש (0545) בערב בחיפה באותו
המקום. הבוקר היה נדמה לי שהזדקנתי בחמש שנים, כל השריון שלי
נפרץ. אשמח לשמוע ממך. לגלות לך סוד: הייתי  ממלא 'פקודתך'
ונופל על הברכיים אבל ידעתי בבטחה שלא אוכל לקום יותר.
בינתיים שלום                                                
                            שלך,   יומי
31.12.61

תמי היקרה
  מזמן לא כתבתי לך ופשוט אינני יודע באיזה מצב רוח ימצא אותך
מכתבי זה. התרגלתי במשך השבועיים שעברו לדבר  אתך ישירות
ומרגיש שמכתב הוא לחליף עלוב להדברות פנים אל פנים.
  הערב מסתיימת שנה (אזרחית)  אחת ובעוד כמה שעות תתחיל
שניה,- הרדיו שלי קולט כרגע תחנה המשדרת מוסיקה עליזה; מליוני
אנשים שמחים הערב ומקבלים בעליצות את השנה  החדשה, כולם
משתדלים  לשכוח צרות ואכזבות שנת 1961 ומקווים ששנת  1962 תהיה
טובה ומוצלחת יותר.
  בחו''ל קיים נוהג נחמד: בחצות נכבה האור וזכות לך לתפוס
הנערה ''שבמקרה'' נמצאת בקרבתך ולנשקה תוך החלפת איחולים לשנה
החדשה. ואני כרגע נזכר שאתמול בערב אפילו לא נשקתי לך 'נשיקת
פרידה' כך שלא נשאר לי אלא לאחל לך כל טוב, מילוי כל השאיפות,
הסתגלות לג'ונגל האנושי והעיקר...הצלחה
  מזמן מזמן לא קרה לי להרגיש לבד אבל הערב כאילו חסר לי
משהו. סוף סוף, האדם הוא חיה חברתית והוא נזקק לחברת דומיו.
הגיע זמן להבין זאת ומאד הייתי רוצה שתביני שלא כולם עוינים
אותך ואין העולם רוצה להציק לך במיוחד. היו אולי כמה צירופי
מקרים לא נעימים אבל אין זו סיבה מספקת כדי להתיאש מכל המין
האנושי- אין הוא (המין האנושי) הדבר המשובח ביותר בעולם אבל
ניתן להסתדר איתו.
  הייתי נותן הרבה להיות בחברתך כעת, שחפנית חמודה שלי. הייתי
נותן לא פחות לו הצלחתי לשנות כמה מהדעות שלך וליצור בך הרגשה
קצת אחרת כלפי הסביבה וכלפי עצמך. הגיע הזמן שתעריכי עצמך
בצורה נכונה ולהבין שאחרים נזקקים לך לא פחות ממה שאת נזקקת
להם. הצורה בה את מזלזלת בעצמך ממש מרגיזה; איך, לכל הרוחות,
יכולה את להתייחס לעצמך בצורה כזו?   [...בטח סיפרתי לו כמה
אני לא שווה, כמו שהייתי נוהגת  אז, חשבה תמר  אחרי שנים
רבות...]
  החלפתי תחנה, אי שם אנשים רוקדים, צוחקים ומתנשקים. אני
שוכב על מיטה צבאית עלובה ומנסה להבהיר לעצמי מה קורה בדיוק.
מוטב להפסיק, - חבל לקלקל את הקיים.
  אתמול בערב חדרת יותר מדי ב'אני' שלי. מתחיל להצטער (מצד
אחד) -איזו זכות יש לי להעמיס עליך כל מיני צרות פרטיות
השייכות רק לי. גם אין זה צודק- את הבעיות אני יצרתי ואני לבד
חייב לפתור אותן. רע מאוד שגם את נכנסת לבוץ הזה. מצד שני טוב
שתדעי עם איזה יצור יש לך עסק. הייתי נותן הרבה לדעת מה שאת
חושבת באמת כרגע.
  מקווה שאין המכתב קודר מדי; בחוץ יורד גשם ואי שם אנשים
שמחים; הייתי רוצה שתשמחי גם כן, שתרגישי מה את שווה באמת,
סנדי החמודה שלי (האם יש לי הזכות  להשתמש במלה שלי? מסופק)
בכל אופן אני משוכנע שמחר חייב להיות טוב יותר מהיום. לא ייתכן
אחרת     [השם סנדי זה היה בטח מסרט שראינו אז, רק אני לא
זוכרת כבר איזה, חשבה תמר...]
  אשתדל מחר להיות אצלך ובכל אופן להתנהג בצורה מוצלחת יותר.
יש לי פשוט רגש אשמה כלפיך,- הצלחתי כמה פעמים לקלקל ערבים
שיכלו להסתיים בצורה לגמרי אחרת ואינני יודע איך אני יכול לתקן
כל מה שקלקלתי. עם כל פגישה נוספת גדל חובי כלפיך. מנין לך הכח
לסבול כל כך הרבה? ולמה דווקא ממני?
[...זה היה בדיוק ההיפך חשבה תמי. אני הייתי אחראית על רוב
הערבים המקולקלים בשגעונות שלי...ובקשר לתיקון, הוא בטח
התכוון...נו טוב. זה ברור...להשלים מה שלא מומש...לא זוכרת
בדיוק, הרהרה אחרי כל השנים, איך בדיוק זה קרה אבל זה קרה סוף
סוף, בקרוב...]
  בחוץ משתוללת סופת רעמים. אצא לרגע לראות הברקים. איזה מראה
נהדר! אין ציור שיוכל להשתוות לציורים שנראים כרגע בשמיים. זה
מעלה לי המוראל ומעורר בי החשק לקרוע לגזרים המכתב. מילא נמשיך
ונראה אם הוא ראוי להשלח או לא.
  ...טוב שהתחלת לקבל קנה  מידה נכון יותר לגבי עצמך. זה אולי
לרעתי (כי בקרוב תתחילי לראותני אחרת) אבל מצד שני אני שמח
בשבילך. הסברתי לך פעם שאת חשובה יותר ובשום פנים ואופן לא
הייתי רוצה לגרום לך לסבל ולמרות רצוני אני מכאיב לך כל פעם
בשם עקרונות דעות וקומפלקסים השייכים לימי הביניים. למה, לכל
הרוחות פועלות כל התסבוכות הללו דוקא כלפיך אינני מסוגל להבין.
נכון שאני אוהב את גופך (כה נעם לגעת בו) אבל יחד עם זאת אני
נהנה מחברתך- אפילו כשאינך מרשה לגעת בך. השיחה, העליצות, חוש
ההומור, היכולת למצוא את היפה (או המגוחך) בכל מצב יישארו לך
לנצח, כלומר עד לגמר הקריירה שלך בעולם הזה, ומהם יהיה אפשר
להנות עד הסוף. ומה שנוגע ''לקנות'', הסברתי לך פעם שברגע
ש''זה'' יימכר אז יאבד את ערכו. בכלל הייתי מעדיף שתהיה  לי
גישתך הפשוטה (והטבעית יותר) ל''מעשי החיים'', זה היה חוסך לי
(במיוחד אתך) הרבה בעיות.
  ביום ג' אראה אותך בחדרך ב'גן הכפר'. אם רק את תמצאי בתוכו
הוא יהפך לארמון חלומות.
  את כל כך טובה ונדיבה שאני ממש מתבייש. לא מספיק שדחיתי את
המתנה היפה והיקרה ביותר שיכולת להציע אלא שהיית צריכה עוד
לנחם אותי  ובסוף את מעיזה לטעון שאת ''חייבת'' לי דבר מה?
  חוש ההומור אינו בוגד בך עד הסוף , וזה טוב.
  יש לי חשק להגיד מספר מלים אבל חושש מהפירושים שאת עלולה
לפרשן. הגיע הזמן שתלמדי כמה שניתן להשיג עם חיוך ותפסיקי
לזרוק עצמך (או ''גופך בלבד'' כפי שנוהגת לומר) לכלבים אין בזה
כל טעם, וחוץ מזה מרגיז ...או ...אולי מזלי שאינך יודעת מה רב
כוחו של  חיוך.
  בקשר לבעיה שמטרידה אותך כל הזמן,- אגיד לך את האמת, כל
האמת ורק את האמת. בהתחלה היית סתם אדם איתו נעים לשוחח סתם
(ולהנפש תוך כדי שיחה משבוע מתיחות) במשך שעתיים של נסיעה
משעממת. כל מה שבא אחר כך ''התגלגל'' פשוט עד שהפסקתי לשלוט
במצב וכשזה נתגלה היה קצת מאוחר...      יומי

   זה כבר קרה. סוף סוף
הגבר קיבל בטחון סוף סוף, לאחר שהתמסרתי לו, היא חושבת, למקרא
מכתבו מה5.1.62. הוא הרבה יותר בטוח בעצמו. הוא רואה אותנו
כצוות של 2. כזוג - ואני עוד לא לגמרי שלמה עם זה, חשבה.
  הוא מרגיש הרבה יותר רגוע לגבי, ועדיין לא בטוח לגמרי. יותר
מדי אני 'בועטת'  ומחליפה התנהגויות. לעולם אינו בטוח לגמרי
איך אנהג עוד רגע. לעולם  א נ י  אינני יודעת איך אתנהג עוד
רגע.   אני רוצה אותו...- אני לא  ל ג מ ר י  רוצה אותו... הוא
סובל בגללי, חשבה. אני מסוגלת להכאיב לו מאד, חשבה. זו שליטה
שיש רק למי שנאהב על מי שאוהב אותו...

5.1.1962                                                    
                                               יומי שטיין
                                                           
                                                דואר מצפה
רמון
שלום תמי שלי
  הגעתי לכאן, קצת מבולבל ממאורעות יום אתמול.  לא אתחיל
להתנצל ולהצטדק,- אין טעם, זה לא יועיל ולא יתקן כלום. לא כדאי
להצטער על העבר אלא מוטב לחשוב על ההוה, העתיד בעיה קשה מדי
כרגע.    בזמן שאני כותב שורות אלה את נמצאת בקבוצך -ומקווה-
מבלה טוב.,- את לא לבד וזכרי: אינך לבד כל הזמן. שנינו באותו
הבוץ. את חברה שלי ואני שייך לך (אם תרצי או לאו), נוצר בינינו
קשר שלא כל כך קל להתירו וקשר זה קושר אותנו בטוב וברע, בשמחה
ובעצב, ברגעים עליזים ולא כל כך עליזים. זכרי שהיו לנו יחד גם
כמה שעות טובות ואני מאמין שעוד יהיו,- תעשי מאזן ותשקלי אותן
כנגד מה שסבלת בגללי (ואולי עוד תסבלי). תנסי להיות
אופטימית.[הוא קצת נסחף, חשבה תמר, אחרי שנים. הצהרות כאלו
...כל כך מהר.    - אולי זה היה חלק מהמחלה...!]
  אינני ישו אבל אל תצלבי אותי: אתמול נבהלתי ממש מהדמיון
שבינינו,- כשהייתי ילד ברגעים של כעס גם כן זרקתי נעליים (-
וגם בעטתי בקירות!)
  אני אדם שבין היתר קצת מאוהב -האם זה פשע? תעמידי עצמך
במקומי.
  אני רק גאה בכך שהצלחתי לעורר בך רגשות כאלה, - ברוכה
התמימות שלך! או אולי פעל פה האינסטינקט הנשי? אומרים שההבדל
הפסיכולוגי העיקרי בין שני המינים נובע מכך שהגבר מנתח עובדות
ומוציא מסקנות בו בזמן שהאשה ''חיה'' אותן, ומכאן שאשה תפתור
בעיה בפשטות ובטחון באותו מקום בו השכל הגברי יתאמץ קשות.
  אשה נורמאלית (- וזו א ת )   אינה רוצה תחליפים וחצאי דברים
אלא הולכת עד הסוף, כלומר רוצה את המושלם רק שכל של גבר עלול
לחשוב שאפשר להעצר בחצי הדרך. אני עוד עוסק בעבודת שיחזור וחוץ
מזה לפני שנפרדנו זרקת לי איזה מלה שעדיין מנקרת במוחי ואולי
לא תתן לי לישון השבוע !- אל תשכחי שלמרות הכל אנו קשורים ואני
רוצה להיות שותף למחשבותיך, יתכן מאד שאני בכיין (וסמרטוט...
כרגע ה'מניות' שלי  כל כך ירודות אצלך שעברת לקיצוניות השניה)
אבל אינני חושש מהאמת וקורא לדברים בשמם,-במקום רמזים תגידי
פעם אחת מה את חושבת. (מה קרה שם, למה הוא התכוון, חשבה תמר
אחרי שנים, האם חשש שהוא 'לא עמד בציפיות שלי?')
  אני פה די עובד (או אעבוד יותר נכון) אבל כרגע צץ במוחי
רעיון -האם את מסוגלת לסבול פרצופי  שבת שלמה? התכנית היא כזו:
ביום ששי תעלי לאוטובוס של אילת (אחרון יוצא מתל-אביב ב-1130
בבוקר וצריך להזמין מקום) תנצלי למטרה זו חלק מהכסף שקיבלת
בהלוואה; אל  תבהלי אם יבקשו בעד כרטיס עד מצפה רמון 4 וחצי
לירות. במצפה רמון אני מקווה שאוכל לחכות לך (יורדים בתחנת
הדלק -התחנה הראשונה- ואני חושב  היחידה- של האוטובוס כאן).
תגיעי בערך ב1500 או 1530. באם אינני טועה, תצעדי עד אכסנית
הנוער ותשאלי על היחידה של ח.א.  אני אנסה מחרתיים לסדר איזה
מקום לינה (מקווה שלא אכפת לך לישון אצל חיילות) ובשבת נטייל
או סתם ''נשוחח''-תלוי במזג האויר. מזהיר אותך שאוטובוס בחזרה
יהיה לך רק ביום ראשון בשעה 1000 בערך כלומר שתגיעי לתל-אביב
רק ב-1330. כמו כן אני מזהיר שתהיה כאן חבורה די ''צבאית''(את
לא חייבת לחבורה זו כלום -אני אהיה כאן אבל יש סיכון -25% -
שיקרה משהו ואצטרך להיות בשטח ואז לא תוכלי לראותני. על זה עוד
אחשוב.) אני פשוט מתגעגע לאיזה נשיקה, טיפש שכמוני מה עשיתי
בחצי השעה כשחיכינו לאוטובוס בפתח תקוה- היחידה שקיבלתי היום
היתה מלאסי - וזאת כלבה נורא נחמדה מגזע זאב.
 האם זה נראה לך? (וזה אפשרי- את לא חייבת לי כלום) אז תכנסי
לטלפון ציבורי בתל-אביב ותחייגי (בשעות הערב אחרי 5 רצוי) מספר
69681 , תשאלי אם זו מטאורולוגיה, תבקשי את שולי (היא נמצאת שם
רק ביום ג' או ביום ה') ותבקשי  אותה למסור ליומי ש...רצוי
שתתקשרי אתה שנית ביום ה' בערב (מתאר לעצמי שיש טלפון במשק ואם
תקני אסימון בעיר זה על חשבוני כמובן...) כי במידה שיהיה איזה
שינוי אשאיר לך אצלה הודעה.
  מזהיר אותך שזה  יהיה די מעייף ואינך חייבת להיענות לכל
השגעונות שלי- אני פשוט מתגעגע. אהיה מאד שקט אם תספרי לי שיש
לך במה לעסוק בשבת ואינך מרגישה בודדת. בכל אופן מוטב שתכתבי
לכ כל המחשבות השחורות שלך.
                                              בינתיים שלום
ולהתראות.   שלך    יומי
נ.ב. התכנית קצת שגעונית ואולי מסוכנת אבל לא אכפת לי

  אחר כל זה, החלה להיווצר סוג של שגרה ביחסיהם. הוא היה מבקר
אותה בהזדמנויות תדירות יותר, הם שכבו כל פעם. הוא היה מסדר
תמיד את המדים על הכסא, מחבק אותה, ושניהם  התמזמזו על המיטה.
כאשר המתח היה עולה, היה מפסיק, יושב לרגע על שולי המיטה, שם
לו אמצעי מניעה ואחר כך היו מגיעים שניהם לסיפוקם, תוך שהם
מתחבקים תחת שמיכות הצמר הדקות, על מיטת היחיד שלה, בגן הכפר.
זה לא היה פיצוץ, חשבה אבל זה היה...להתפרק קצת, להתפנק קצת,
לתת לגוף לחגוג קצת, קצת מגע גופני אנושי. זה היה חסר לה. את
משקפיו  העגולים הוא הוריד  בדרך כלל ברגע האחרון-קצת לפני-הוא
היה כל כך רגיל אתם, כמעט כאילו היו חלק ממנו- ונראה לעתים
כמו... עטלף  עיוור, חסר הגנה, בלעדיהם!  לעתים כמעט היתה
צריכה להזכיר לו להסיר אותם. הוא נראה קצת מוזר, עם עורו הלבן,
פניו העגולים, שערו הקצר, השטני, ונראה גם קצת מוזר בעת מעשה
האהבה, כאילו הוא לא לגמרי 'זורם' עם זה, -אולי לא היו לו כל
כך הרבה  נסיון, חשבה, וגם לי אין מי יודע, חשבה. אחרי הכל
אולי אני, מבחינה מסוימת, יותר  מנוסה ממנו? הוא לא כל כך בטוח
בעצמו בעניינים האלה, הרגישה ומבחינות מסוימות אני אפילו יותר
בוגרת ממנו. [אך בכל זאת, היא עצמה היתה ביישנית מאד כך שככה
זה היה.]
    חוץ מזה, היה מאד שמח להיות אתה, חייך וצחק הרבה יותר
בקולו המעט חורקני,-''יש בו משהו שאני לא מבינה מה זה, אבל
אני  לא מתחברת אליו'' חשבה... אבל, היה לה חבר-הוא- מישהו
שלה, שבא בגללה, שאמר לה, שנתן לה להרגיש שהוא מעריץ את מדרך
רגלה, שכתב לה מכתבים כל כך יפים.  הוא היה מספר לה על הבסיס,
על הלימודים שלו, על הצרות שלו. איכשהו, הוא תמיד היה מסובך
במשהו, פה או שם. תמיד משהו קרה לא בסדר אבל המקומות בהם
הדברים האלה קרו לא היו מוכרים לה: הטכניון, להיות קצין,
האוניברסיטה, מקומות של מבוגרים, העצמאיים, והיא היתה רק
קבוצניקית- תלותית, ילדותית. אני לא יודעת לשחות במקומות ההם,
חשבה. גם את השהיה בגן הכפר סדרו לה. זה נשמע כל כך מושך:
האוניברסיטה ...אם היתה לי בגרות, חשבה, אולי בכ''ז הייתי
הולכת ללמוד שם! אבל חומה הפרידה בין הרעיון לביצוע: בקבוץ לא
הכנו לבגרות! לקבוץ השאנן והבטוח בעצמו היתה מערכת למודים
משלו, לפי האידיאולוגיה שלו. [למשל למדנו את מרקס, חשבה, אבל
לא ידענו כמעט אנגלית..] לא היה אף מקצוע שהיתה לה בגרות בו!-
הקבוצים פשוט לא הרגישו צורך להכין את צעיריהם לכיוון הזה. כך
שאם רצית ללכת לאוניברסיטה זה היה כרוך בהמון למודי הכנה. ומה
עם מימון? וכמה שנים לשם כך, לקורסים, והיא כבר לא כל כך
צעירה-22-3, -ולשם כך היה צריך לבקש כסף מהקבוץ, ותמיד יש
מישהו שיקדים אותך בתור. זה נראה כל כך רחוק מהשגה שהיא ויתרה
מראש, אף שהוא ניסה להניעה ללמוד.
  לעתים היו מטיילים בקבוץ, או בשדות מסביב. בד''כ לא אכלו
בחדר האוכל של הקבוץ - היא לא הרגישה בנוח להציג בקבוץ הזר את
החבר החדש הזה שלה, שנראה קצת מוזר לעין הקבוצית. לעתים נשאר
לישון, ולעתים היה חוזר בערב באוטובוס לתל-אביב. היו לו, לא
פעם, תנועות זויתיות וקצת מוזרות, והוא הפך  כאילו, לעתים,
מהמחזר הגדול והבוגר ליותר ילדותי ותלוי בה קצת. גם זה היה
מוזר לה.
   בפעמים אחרות נפגשו, כמו קודם, בחיפה במוצאי שבת או ברכבת,
בדרכה לחיפה, או שהיתה פוגשת אותו בדרכה מגן הכפר לקבוצה,
לחניית ביניים של שעתיים שלוש לפני רדת הערב, ולפני האוטובוס
האחרון לקיבוצה, והם הספיקו קצת להסתובב, לשוחח, לצחוק, או
ללכת לגן מבודד פה או שם, קצת להתלטף ולהתמזמז-תמיד ליווה אותה
לאוטובוס, וחיכה עד שהיה בטוח שעלתה בשלום; לעתים נדירות גם בא
לבקרה בקבוצה-אולי לא הרגיש שם בנוח, חשבה, אבל, הוא ביקר בבית
הוריה פה ושם, והיה נחמד ומשעשע עבורם. הם קבלוהו כמחזר- ברור,
זה היה צפוי- של הבת, ושמחו בו.  היתה בו איזו זרות
כשביקר-אולי כי לא היה בטוח  בעצמו שהוא, כמו מחזר רגיל,
מתכוון להציע לה להנשא. באיזה מקום זה היה באויר, אך העניין לא
נדון, היה נראה שהוא לא מתקדם בכיוון או יש לו חסימה בעניין זה
כאילו הוא לא מסוגל להתמודד עם עול כזה...זה היה קצת מפתיע,
שכן, כמחזר היה כל כך נלהב, וכל כך בטוח בעצמו, כל כך שלם
ומבוגר. זה בלבל אותה. זה היה הכיוון הרגיל של זוגות שהיא
הכירה, בגיל הזה. זה הולך ככה, חשבה: קודם יש זוג, ואח''כ,
במיוחד בגילים האלה ברור היה בדרך כלל מה שקורה. אך היא עצמה
לא העלתה הנושא וגם הוא לא; נראה  כאילו הוא מפחד מהתחייבות?
  אבל בכל זאת, פעם אחת לקח אותה לבית חבריו הכי טובים. רמי,
חבר ותיק שלו מהטכניון, ואשתו. הזוג גר על הכרמל. הוא מהנדס,
היא עורכת דין. וזה הראה לה שיש לו, בכל זאת כוונות רציניות.
היא לבשה את החליפה הכי יפה שהיתה לה, חצאית וחולצה שהחמיאו
לגזרתה, וגם הצבע. את השיער היתה אוספת ב''בננה'' מאחורי הראש.
הם קבלו אותה מאד יפה, היו מאד חביבים (-היא פחדה מחוות דעתם-)
והיא הרגישה מאד נוח אצלם. - הם עשו הכל כדי שתרגיש כך;  -בטח
הוא הכין אותם לכך שאני מאד רגישה, חשבה. ואחרי הביקור קיבלה
ממנו היזון חוזר מוצלח; - כנראה שהיא מצאה חן בעיניהם. לא היתה
לה שום דרך להעריך איך אנשים רואים אותה, אבל היא השתדלה מאד
לשאת חן בעיניהם, והם, לפחות לדבריו, חיבבו אותה. הוא סיפר לה
שהאשה אמרה לו אחרי הביקור, עליה: היא אוהבת אותך, רק מחכה
למילה ממך...
   [אולי זה היה נכון, חשבה לאחר שנים. אם היה מציע לה להנשא,
אז, כנראה שהיתה מעיזה לעשות זאת, על אף ההסתייגויות והתמיהות
שהיו לה לגביו. אבל זה לא קרה. מי יודע, חשבה שנים רבות אח''כ,
בדפדפה במכתבים הישנים, מה היה קורה. בטח, אחרי מה שאני יודעת
עכשיו, אלה היו נישואים נורא עצובים. הרי גם הוא היה ''פגום''.
אבל מבחינות רבות כל כך הוא דמה לי, היה מתאים לי: הרגישות
שלו, ההברקות וההומור המיוחד שהיה גורם לי לפרצי צחוק, הערנות
הזו  לגבי וחשיבותי לגביו, ההתעניינות שלו באמנות, התרבותיות
שלו שהייתי מתחברת אליה בקלות, שהקסימה אותי, העדינות שלו, שלא
היתה כלל בנמצא בקבוץ-אין גברים כאלה! נראה שבכל זאת נורא
אהבתי אותו, עם כל הקפיצות והבעיטות הללו של סייחה סוררת
שרוצים לשים לה אוכף - הרי בכל זאת, בעצם למרות הכל, חכיתי
לאוכף הזה. כמו כל סייחה].

  ...הטיפול הפסיכולוגי שלה, גם כן נמשך בצורה רוטינית.
פעמיים בשבוע היתה נוסעת לתל-אביב, שוכבת על ספת הפסיכולוגית
ומדברת. גם על הרומן הזה. גם על אסוציאציות; האסוציאציות שלה
הפתיעו אותה כל פעם מחדש. למשל רכבת, או נחש, התברר לה להפתעתה
שיש להן משמעות מינית, במוחה. בחיים לא היתה חושבת כך; כי שוב
ושוב מחשבותיה שלה, שנפרשו לאט לאט, התגלו כרוויות בסמלים
מיניים, או בפחדים קמאיים.
  למשל, משמעות חלום אחד שספרה לפסיכולוגית נשאר בזכרונה אחרי
כן שנים: היא נמצאת ליד נחל, עם אבנים ואצות  לא רחב אבל קצת
עמוק, היא ילדה קטנה, ואחיה התינוק בזרועותיה, שניהם בנחל
הרדוד, ואז אחיה נשמט מידיה ונופל לתוך המים, לקרקעית, היכן
שיש מיים עמוקים. היא מרגישה: צריך להרים אותו, מהר, מהר.
אבל... הפסיכולוגית  שאלה אותה: מה זה אומר לך. התשובה היתה:
רציתי שהוא ימות! ואז, פחד איום! וממעמקי נשמתה פרצה הקריאה:
אבל אני לא רוצה שהוא ימות!!! כאילו שזה קורה עכשיו, כאילו
שהתינוק הזה נמצא במים והיא מרגישה את הדחיפות ואת הפחד לחייו.
אחי בעצם כבר מבוגר עכשיו, חשבה. המודעות לעצמת הרגש הילדי,
האהבה והשנאה  העמוקים שנשארים מגיל הינקות היתה תגלית. קודם
הייתי לבד, עד גיל 3, ופתאום הוא הופיע ...כמה כעס סחבתי עליו.
אבל בכל זאת, כמה אני אוהבת אותו. - זו היתה דוגמה עבורה
למורכבות שבחיי הנפש שקרתה לה שם שוב ושוב, ושהיה לה קשה
לחשוף.  
  הטיפול היה קשה ודרש ממנה המון משאבים נפשיים. אבל בכל זאת
היה גם כרוך במשהו נחמד: שיטוטים בתל-אביב, שהיא חצתה ברגל
לאורך ולרוחב לעתים מזומנות. פה איזה ארטיק, או בית קפה עם
עוגה ושתיה, או השוק, או מוזיאון- כל זה היה חדש למדי לבת
הקבוץ ומאד מצא חן בעיניה.

6.1.62                                                      
                                                       יומי
שטיין
                                                           
                                                         
דואר מצפה רמון
  תמי יקרה
  היום שבת ובעוד כמה שעות הייתי צריך (כרגיל) להתראות איתך.
במקום זאת אני שורץ  באיזה אוהל וחושב - עליך כמובן. אני
מצפה-קצת בחרדה למכתבך הראשון. פשוט חרד למצב רוחך-מטורפת
חמודה שלי. הייתי נותן כעת שנה מהחיים כדי להיות חצי שעה איתך-
כאילו שזה היה עוזר לי.

  בחוץ גשם ומשתוללת סופת רעמים,- הנגב ממש יפה בגשם, -אולי
אם היית כאן יכולת לעזור לי להבין ולהנות משלל הגוונים שבשמים.
בהיעדרך במקום להתעניין ביופי, אני דואג למכשירים שלי.
  אני אעבוד די קשה השבוע, 3 משמרות של 24 שעות כל אחת כדי
שאוכל לקבלך בשבת- אם תחליטי לבוא (אינך חייבת אפילו לא בשביל
המוראל של צ.ה.ל) אתמול כתבתי לך הזמנה מפורטת והיום התחלתי
קצת לחשוש. יש פה חברה די גסה ואיך תרגישי? לו בטחתי ב100%
שאהיה במקום ושאוכל להיות כל הזמן לשרותך! בכל אופן  אגמור כל
הסידורים הקשורים בך רק מחר ואז אכתוב לך. כמו כן אל
תשכחי...יום ג..69862...מטאורולוגיה...שולי.
  למזלי הגדול אינני אחראי פה על כלום-פרט לעצמי ולכמה
מכשירים.  אני עובד בערך 20 דקות כל שעה (יום או לילה) וזה
הכל. חטפתי איזה נזלת בריאה וכאב גרון (אולי העברת לי כמה
חיידקים) אבל לו נתנו לי כיום לזחול אליך...זה היה נעלם.
  מוזר...כל הזמן חשבתי עלינו (בהפסקות בין 20 דקות העבודה)
אבל לא הצלחתי להשליט סדר במחשבותי. כל הזמן שמעתי רק  הפזמון
שאת פיזמת לעתים ''יוסי, יונה...
   הרדיו בא לעזרתי ומשמיע את 'קה סרה סרה (של דוריס דיי)וזה
בדיוק הזמן לתקן מצב הרוח. לשיר הזה יש לי סנטימנטים כך שמהלך
מחשבותי משתנה בהתאם לכוון שמילות השיר מורות עליו.
   בחוץ הגשם גובר ויורד ברד. האוהל כבר דולף והמטה שלי תהיה
עוד מעט לאגם. המצב מתחיל להיות משעשע- בדיוק מה שהיה חסר לי.
טוב שאינני אחראי  על המקום; נשאר לי  לחשוב רק על הצלת מטתי
והשמיכות.    ...הרוח מתחזקת והקור חודר לעצמות!  קצת לא נעים
אבל לפחות זה מספק תעסוקה מידית ולא משאיר זמן לכל מיני מחשבות
...שחורות.
   השעה כמעט 1700,- חבורת ברנשים רטובים מתחממת ליד מדורה.
הגשם פסק והצלחתי להציל המטה ואחד ממכשירי הקשר. - עלי להחזיק
מעמד עד מחר ב-1000 בבוקר כשיחליפו אותי; עוד זה חסר שהגשם
ינתק אותנו כליל ממצפה רמון! מקווה שישאר מי שיקבל את  הגברת
ביום ששי- אם היא תואיל לבוא.
  לו רק יכולתי לדעת מה מתרחש כעת בראשך החמוד! בשלי עוברים
כל מיני מחשבות שגעוניות,- ברגעים אלה הדמיון פועל במלוא
הקיטור וממציא...טוב שיש לי עבודה המפסיקה את  פעולות המחשבה
מזמן לזמן. - מתי, לכל הרוחות, אקבל איזה סימן חיים ממך?
   תמי שלי, תשתדלי להיות חזקה עבור שנינו. אינני יודע מה
שיהיה מחר אבל הכלל הוא ש''מחר'' יהיה טוב יותר...אחרת מזמן
הייתי מכניס כדור בראשי הבכיין והסמרטוטי. שנינו באותו  הבוץ
ומקווה שנצא יחד. מרגיש כאילו רובצת עלי קללה, מדוע הייתי צריך
לפגוע דווקא בך. יש לי עוד  הרבה מחשבות דומות אבל מוטב להפסיק
ליבב ולצאת לטפל במכשירים. - מחר עוד רחוק. קה סרה סרה..
  אני עושה שטויות כרגע, - חושף עצמי לגמרי ו...טוב, כאן אני
אפסיק, אכתוב לך גם מחר. אם אצא מכאן בכל אופן, טפשונת חמודה
(ומסכנה) שלי תפסיקי להרגיש לבד; יש לך איזה חבר-אמנם רכוש
פרטי עלוב למדי אבל רכוש - והוא איתך- ברוחו לפחות. אינך לבד.
לפחות כתבי לי  כ ל   המחשבות השחורות שעוברות דרך ראשך הנחמד
(והפרוע). לו רק ידעת כמה שאת נהדרת ואיזה מזל היה לי
(או-אולי יש לי עדיין...??!)
  גופי המנוון מתחיל כבר להגיב למאמצים (משמרת של 24 שעות)
אבל מקווה שעד יום ו' יהיה בסדר ונעשה איזה טיול יחד.
  אני סוגר מכתב זה לפני שירטב. המשך יבוא
                                                           
                              להתראות.      שלך, יומי.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
     
8.1.62                                                      
                                           יומי שטיין,
                                                           
                                          דואר מצפה רמון

  ילדתי היקרה,
  נפרדתי ממך רק לפני 3 ימים (או 3000 שנים,) אבל אני כבר
מתגעגע. לו ידעתי שאני חסר לך רק חצי מכמה שאת חסרה לי הייתי
מרגיש טוב. בקיצור גופי המנוון הגיב למצב החדש; - קיבלתי חום
ונזלת (כנאה איזו שפעת קלה שהתחילה עוד בשבוע שעבר. ) אני כותב
לך בשכיבה (לבד!) על המיטה ומקווה לגמור המכתב לפני שיהיה לי
עוד פעם חום. הרופא הבטיח שבשבת אהיה כבר בסדר ולכן אני מחדש
הזמנתי.
  זה סיכון גדול, לא הייתי רוצה שתראיני בצורת שבר כלי (לאחר
שראית אותי במצבים לא פחות משפילים...) וזה יעמיד קשרינו בלחץ
רב אבל בטוחני שקשר זה מספיק חזק. זה בטחון קצת מופרז מבחינה
הגיונית, להאמין  בקשר כזה כששני הצדדים מסרבים להתחייב  והצד
שצריך להיות האקטיבי איננו רוצה להבטיח כלום (...ואיננו מבצע
את המוטל עליו.) למרות הכל, ילדתי החמודה, ההרגשה שלי היא,
שהבטחון די מוצדק. מה דעתך , חברה נחמדה?
  אין דבר המרגיז יותר מחוסר ההתאמה בין ים של רגשות מצד אחד
ודלות אמצעי הביטוי העומדים לרשותך מצד שני.  (מתאר לעצמי
שהרגשת כך לפעמים - מבחינה אמנותית לפחות).
  מקום לינה כבר הובטח לי אצל מורות המקום [טוב, הרהרה
תמי...הוא רוצה לשמור על השם הטוב שלי, אפילו שלא ביקשתי, חשבה
תמי, וזו נקודה לזכותו...]  וכעת אחזור על כמה הוראות יסודיות
(אינני יודע מתי מכתב זה יגיע לידיך - שביתת  דואר, ריחוק מקום
וכד'):
1.נסיעה:   תסעי באוטובוס של אילת היוצא ביום ששי רק ב-6
וב-1130 בבוקר. ההוצאות על חשבון המזמין. בשום פנים ואופן אל
תתגלגלי לבד בטרמפים.
2. ירידה: במצפה רמון בתחנת הבנזין. אחכה שם ביום ו'  החל
מ-1500. - אם אינני  אז לצעוד בכוון לאכסנית הנוער- אנחנו ליד
האכסניה ואם אינני גם כאן, לפנות בשמי לסג''מ מאיר. דרך אגב
תלוני אצל רותי (הגננת) ועדנה (המורה). פשוט בגלל המחלה
והעבודה לא הספקתי לחדש ולהרחיב חוג המכרים כאן.
3. לבוש:   קחי בחשבון שקר מאוד באזור. בשום אופן לא בחצאית
ורצוי לבוש חם כמה שאפשר. יתכן מאד שנצא גם לאיזה טיול בסביבה
[ובאמת יצאנו, מהרהרת תמי אחרי שנים- עד היום יש לי תמונה
שצולמה שם-זעירה, דהויה, בשחור לבן, אולי גודל 5 על 5-אנחנו
שנינו מחייכים בהריסות העיר שבטה...]
4. מצב רוח: תביאי את הטוב ביותר... או בעצם תביאי רק את עצמך.
זה יספיק ליצירת מצב הרוח.
5. חזרה: בחזרה תוכלי לצאת (בטוח) רק ביום א' ב-0900 בבוקר.
-חוץ מבמקרה ואצליח לסדר דבר מה.
6. קשר: דואר לפי הכתובת הרשומה על צדה השני של המעטפה. אפשר
לטלפן גם למספרי טלפון 69681, 69682  לבקש מצופה מטאורולוגית
שתעביר ליומי ש... תגיע אלי עוד באותו ערב (פרט לימים ג' ו-ה'
כאשר אני נמצא בשטח.) רצוי שביום ג' או ה' תתקשרי באותו מספר
עם שולי והיא תדאג שההודעה תגיע אלי.
  נזכרתי באגדה יוונית עתיקה: בהתחלה היה קיים גזע מושלם
מורכב מיצורים שכל אחד חציו גבר וחציו אשה. גזע זה נורא התגאה
בעצמו והרגיז את זיאוס, אבי האלים, שהפריד החצאים ופיזר אותם
על פני כל כדור הארץ. מאז כל חצי נודד ומחפש את החצי השני.
לשאיפה זו קוראים אהבה.
  מאז שראיתיך לאחרונה הבטחתי לעצמי שאחשוב עלינו אבל לא
מצליח. אתמול (והיום) שכבתי עם חום וכל פעם שניסיתי לרכז
מחשבותי פשוט נרדמתי. מבין שערך ''רכושך הפרטי'' (אני) יורד
ויורד עם כל מילה שאני מוסיף.  תמי...תמי...את נחמדה
ואני...אפסיק ליבב - אני פשוט מצפה לאיזה מלה ממך. איך את מבלה
בהעדרי? נורא מצאת חן בעיני, שם  בין הבננות. הייתי קופץ ברצון
לשם- אינני יודע איך היית מקבלת אותי אבל סוף סוף, כל זוג רב
מזמן לזמן. מתי נתפייס קצת?
   אפסיק כאן נערתי היפה והתמימה כי אני רוצה שהמכתב יספיק
לצאת   הערב. חלמתי עליך הלילה וארדם בעוד כשעה בתקווה לחלום
שוב-רק חרד כל הזמן שמא את חלום יפה ולא יותר? מי יודע? אני
מתגעגע לריח שערותיך, לשפתייך ו...לך בכלל (ולדקירות התמימות
שלך!) אם לא היה לי מזל אז לפחות את מוכרחה להודות שטעם טוב יש
לי- בהתחשב עם החתיכה, לפחות. אינך מסוגלת להעריך איזו נערה את
טפשונת חמודה שלי. הייתי רוצה להוסיף עוד הרבה אבל פשוט אמצעי
הביטוי שלי דלים למדי וחוץ מזה יש לי שוב חום ואני פוחד שאכתוב
שטויות (או אחזור על שטויות קודמות) לכן אפסיק כאן.  (המשך
יבוא)
                                                           
                                להתראות בינתיים.   שלך,
יומי.
----------------------------------------------      
9.1.62                                                      
                                                  יומי
שטיין
                                                           
                                                       דואר
מצפה רמון
  תמי יקרה, אמשיך בשיטת ''f'' (שידור ללא מענה) ומכתב זה
ייכתב בהמשכים היות והלילה אני עובד. אזכה לתשובה?  מתחיל
לפקפק בכך. האם את קיימת או שרק חלמתי ?   מקווה רק שלא אקבל
חום הלילה; - הגוף המנוון הזה מנסה שוב לכפות רצונו אבל הפעם
זה לא ילך לו...כאילו שאת מחייכת ואני  שומע  ''פראזות ושוב
פראזות''...
   מכשיר האלחוט עובד (...למה לא לקחו אותה לשבוע מילואים
לכאן...בררר, אל תהיה אגואיסט)    [אלי, כמובן, הוא התכוון,
חשבה תמר] ...והפאט פאט עושה רעש. האוהל עלוב אבל הוא ''מבנה-
המגורים'' היחיד בראדיוס של 10 ק''מ. האלחוטאי  דווקא ברנש
סימפאטי מהקורס של אבי. טוב שיש פרצוף אנושי בשטח. לפני כחצי
שעה התחלתי למשוך אותו בלשון כדי שישמיע רכילות ''מהזמנים
ההם''...הגענו כבר לשמות גילי, תלמה, אלי...כאן נעצרתי; - זה
שפל, מלוכלך וחוץ מזה אין זה משנה כלום.  [תמר חשבה: הוא חשב
שהיה לי רומן עם אלי הזה. התימני-אבל אני רק אהבתי אותו  ולא
ידעתי שכנראה כולם ידעו על כך-עובדה שהוא שמע את השם-ולא
ממני...זה הפתיע אותה. הוא מודה פה שניסה לתחקר עלי.]  
...מצאתי לי איזה עבודה  דחופה בחוץ, והסתלקתי. הרדיו משמיע
מוזיקה עליזה; -אי שם אולי גם את מאזינה לו ונהנית מהחיים (זמן
לכתוב לי אינך מוצאת...טוב, לא חשוב, גם לא מגיע לי-אפסיק
ליבב),- כאן אני מסתכל על הכוכבים.
  פתגם סיני אומר ''תהנה, תהנה, זה יותר מאוחר ממה שאתה
חושב''. טוב, אהנה מהכוכבים; - תמיד אהבתי אותם.
  מצב רוח פילוסופי. מעל לאופק עולה כוכב בודד. מנסה לזהותו.
לא מצליח. בכל אופן אינו כוכב לכת (לפי האור) ועד כמה שמצליח
לקבוע מחוץ למערכת ''שביל החלב''. הוא מרוחק מאתנו לפחות כמה
אלפי שנות אור; פירוש הדבר שהיה קיים אלפי שנים לפני שראו אותו
מעל פני כדור הארץ, וימשיכו לראותו אלפי שנים לאחר שיעלם. אולי
לפני כמה אלפי שנים התפוצץ כוכב זה ואיננו כבר אבל תמונת
התפוצצות זו תגיע לעינינו בעוד מאות (או אלפי) שנים נוספות.
בינתיים הוא קיים...ואיננו.
  לעזעזאל עם השמיים הבהירים האלה. אמנם הכוכבים יפים אבל
פירוש הדבר שיהיה קר. טוב, לפחות יהיה לי מה למדוד  כל שעה.
  ילדתי האהובה, אינני יודע מה את חושבת כרגע (אם בכלל)  עלי,
אבל דבר אחד ברור לי: עבורי את הרבה מאד.
  השעה 2100, אני יוצא קצת מחוץ לגדר לטייל. הירח כבר נעלם,
תנים מיללים. - טוב להיות לבד, הבדידות נותנת הרגשה של כח.
מתחיל להבין לרוחם של הנזירים אבל באותו זמן מפקפק: האם היו
יוצאים להתבודד לו היתה להם איזו תמי? חוששני שלא.
  גברתי היקרה, עבדך הנאמן מקבל לאט לאט כלבת. היום יום ג'; -
מניח שטלפנת ושולי (או צופה  אחרת) כבר העבירה תשובתך למצפה
אבל אלי תשובה זו תגיע רק מחר אחרי הצהריים במקרה הטוב ביותר.
מתחיל לתכנן איזו פגישה לשבוע הבא; - החתיכה הזו משגעת אותי.
נניח שאסתלק, אסע לראותה ואחר כך אתפס ויושיבו אותי קצת
ב''קאלאבוש'' האם היא תבוא לבקר אותי שם?
 הדמיון מתחיל להשתולל ולכן אפסיק לכתב בינתיים; - במילא לא
אוכל לשגר המכתב לפני מחר         ב-1730 ועד אז, מניח, יהיו
לי איזה סימני חיים ממך. מוטב למצוא תעסוקה ולהפסיק לחשוב.
  הייתי רוצה לגרום לך נחת רוח וכרגע אינני יודע איך. לו ידעת
כמה נעים להביט בך כשאת שמחה ונהנית מדבר- מה!
  המשך למחרת:  השעה  1100. העבירו לי ד''ש  ממך בצירוף הודעה
משולי שהכל בסדר כלומר שתבואי. פנטסטי - מגיע לך נשיקה, את
באמת נחמדה שהחלטת לבוא - נשתדל לחסל את הריב (בעצם, לגלות לך,
את חמודה גם כשאת כועסת) אז אל תשכחי: יורדים בתחנת הבנזין.
75% שאחכה לך שם, אם לא, תשאלי איפה אכסנית הנוער  וליד זה
יושבים אנשי ח.א.  אשתדל להיות בתחנה או לשלוח סג''מ אחר שיחכה
לך. ממהר לשגר המכתב כי אחרת לא יצא היום.
                                                           
                                        שלום ולהתראות,    
שלך      יומי
--------------------------------------------------    
15.1.62                                                    
                                         יומי שטיין
                                                           
                                              דואר מצפה
רמון

  לתמי רב שלומות
  מתחיל מכתבי בהתנצלות. - אתמול לא כתבתי כי פשוט היינו
עסוקים בכל מיני עניינים פתאומיים,- שמת לב שבאו ולקחו אותי
מהאוטובוס. הכל נגמר ואני אחרי לילה של שינה הגונה (8 שעות)
וממהר לכתוב כך שהמכתב יצא  עוד היום- כי בעוד שעה אני עולה
לאוהל הקשר.
  כל שלושת המכתבים שלך הגיעו בשלום אלי - ללא צנזורה. מדאיג
אותי רק מצבך הגופני ומקווה שאין זה כלום בכל אופן אם זה נמשך
עזבי הבושה ותלכי לרופאה
  תגובות ראשונות על בקורך:
        ''בחורה טובה. חבל שאינני נוהג לסחוב חברות של חברים
שלי ואני מכבד נשים נשואות, אחרת הייתי חוטף אותה (צימר)
        יבבה ארוכה כשחזרתי בלעדיך (מרת צימר, כלומר
הכלבה..)
       '' נורא נחמדה וחביבה'' (שולי)
       ''החברה שלך מהקבוץ התחילה כבר להתעסק עם בחור  אחר
בדרך''(נהג אגד שעצר במיוחד מכוניתו כשנפגשנו ליד כפר ירוחם.  
[אולי דיברתי עם איזה בחור כל הדרך, מי זוכר, חשבה תמר  אחרי
כל השנים]
    ''החברה שלך נחמדה מאוד'' (צימר בארוחת הערב)
  בקיצור את יודעת איך שאומרים: גם זו לטובה  - טוב שאיחרו
ביום ששי. לו קיבלתי אותך ישר הייתי ''משתלט'' עלייך והיית כל
הזמן ''מחביאה'' את עצמך. - היית לבד אז הפגנת ''אישיותך
האמיתית'' (איזה פתוס, אבל זה נכון) וכבשת את כולם. כולם
הרגישו טוב, נהנו מנכחותך, ומניח שגם את הרגשת בנוח. תרמת הרבה
להעלאת המוראל של כולם -ומקווה- גם  שלך.
  אם הכל ילך כשורה אעזוב כאן ביום ד' או ה'; כמעט בטוח
שאעבור דרך 'גן הכפר', - בכל אופן תשאירי פתקה בחדר כי כמעט
בטוח שאבוא לשם ולא דרך המשתלה.
  תמי החמודה, המכתבים שלך שמחו אותי מאד,- אמנם היו קצרים
אבל נראה שאת מתקדמת בקפיצות ענק ומתפטרת מה''מחלה'' שלך וזה
העיקר כרגע. בכל אופן גם פה היית נהדרת וטוב שלא הצלחנו
להתקוטט - למרות המאמצים שלך והפטפוטים הטפשיים שלי.
  אני כועס על עצמי רק על דבר אחד: שכחתי להוסיף משהו לארנק
שלך והכסף שברשותך ודאי הספיק לך בקושי להגיע לתל-אביב. זה
נורא מרגיז.
 גילתי ביקשה להביא אותך לכאן שוב בהזדמנות הראשונה. הנהג
והאלחוטאי גם כן מאוהבים בך וצימר...מוטב לא לדבר...מתחיל
להעריך עצמי יותר ויותר.
  תמי היקרה, כאן אני נאלץ להפסיק,- קוראים לי - הקומנדקאר
מוכן. - אכתוב  עוד היום.
                                                           
                           בינתיים שלום ולהתראות  
                                                           
                                              שלך  
                                                           
                                                       
יומי שטיין      

 15.1.62                                                  
                                                           
                                                           
             דאר מצפה רמון
 תמי היקרה
  השעה 1630 ואני מתחיל המכתב השני אליך להיום. עליתי למקום
העבודה וב''הפסקות'' יש לי פנאי לכתוב.
    למכתב הקודם צורפה נשיקה ממרת צימר. - היא פשוט ליקקה את
המעטפה הסגורה שהחזקתי ביד, בדרך לדואר.
  איך המרגש אחרי הביקור אצל החבר שלך? בכל אופן, הוא מרגיש
מצוין- רק חושב שהביקור היה קצת...קצר מדי.
  שעתיים אחרי שהסתלקת התכסו השמיים בעננים וגשם מלווה ברד
תפס אותי בדרך בין עבדת לכפר ירוחם. נרטבתי כהוגן, אבל היה
נחמד. יתכן שביקורך גרם שאראה העולם במשקפים ורודות.
   תאמיני לי, נערתי החמודה, שהיו לי כוונות לגמרי אחרות מאלו
שאת מייחסת לי כשחזרתי פעמיים על שמך במכתב של יום ששי שעבר,
הרגשתי שכאילו לא תשמעי אם אצעק שמך  פעם אחת ורק בקריאה השניה
תפני, אולי, ראשך כלפי.
  המחשבות  הביקורתיות שלך כלפי עצמך מגוחכות. מותר אמנם
להביע רגשות - תפסיקי לחשוב  כל מיני מחשבות טפשיות כגון
''הייתי גועלית'' וכד'. היית סתם נחמדה. הזמן איתך עבר נורא
מהר; - אני כבר מתגעגע. החדר  שלך ב'גן' נראה לי נורא נחמד.
בעצם מה חסר לו.
  הבוקר התעוררתי, הבטתי סביבי ושאלתי את עצמי: ''איך העזתי
להביא אותה לזוהמה הזו? והילדה האמיצה הזו הצליחה כל הזמן
לראות (או העמידה פנים שהיא רואה..) רק את הצד הורוד של העסק.
מדוע אין היא נוהגת כך בחיי היומיום? [האמת, חשבה תמר שנים אחר
כך, הביקור הזה היה מאד נחמד, כמו הרפתקה בדרום, משהו לא
רוטיני ונהניתי אז מאד, ואפילו התגברתי קצת על מעצורי והייתי
נחמדה לאנשים!]
  תמי שלי, דבר אחד אינו מוצא חן בעיני: את מנסה כל הזמן
להמעיט  חשיבותך, מה פירוש כתיבת ''אוהב'' במרכאות? ומה כל
הדיבורים על עזיבה? האם את מנסה לייחס לי כוונות השייכות לך?
דעי שאת הרבה מאוד עבור עבדך הנאמן ולא בנקל תפטרי ממנו. אין
לי כל חשק לוותר עליך, טפשונת חמודה שלי. רק אחרי שנסעת התחלתי
להרגיש עד כמה שאת חשובה בשבילי וכמה שאת נהדרת. אינני מבין רק
איך זה יתכן של נחטפת עד היום; - האם חברי המשק טפשים או
עיוורים?
תמי, אשתדל להיות אצלך ביום חמישי, תשאירי פתקה בחדר כי יש
להניח שאגש ישר לשם. - אין לי  בטחון שתימצאי במשתלה ואין לי
חשק רב לבזבז על הבוסית שלך בעבודה ושות' זמן יקר המיועד לך.  
  אחרי שנסעת היה נדמה לי שהייתי בחברתך לא יותר מ-5 דקות.
   נ.ב. החל מיום רביעי זה נא להפנות הדואר ל-ד.צ. 2523 ,
צ.ה.ל  
 יומי



       31.1.62                                            
                                                    סג''מ
יומי שטיין
                                                           
                                            ד.צ. 2523  
צ.ה.ל
 שלום אהובתי
  השעה 0130 ואני מנצל כמה רגעים פנויים כדי להתחיל בכתיבת
מכתב שאשלים אותו רק לאחר שאדע פרטים על שבת - כלומר רק בעוד 8
- 10 שעות. כרגע אני מנסה לתאר לעצמי איך הלכת לישון: מצוברחת?
עייפה ובמצב-רוח לא אכפתי? עם אגרופים קמוצים והחלטה נחושה:
'אני עוד אכריע אותו'! או- השד יודע.  אין לך מושג כמה שאני
מצטער שלא שכנעתי אותך להיות ''חולה'' עוד כמה ימים. יש לי
הרושם שהיום יהיה יפה ואפשר יהיה להגיע ולהסתובב במקומות בהם
איננו מגיעים בדרך כלל.

  שעה 0830: עוד לא יודע מה יהיה בשבת  (בעצם איך אני מתכנן
תכניות- אולי החלטת ''לנוח''  ממני לאיזה שבת ב'גן הכפר'. בכל
אופן שאבתי עידוד מנשיקת הפרידה בלילה של יום שני (או שרק נסית
לעודד אותי ואני סתם משלה את עצמי); - באם אני חפשי בשבת אבוא
בשעה 1600 לרכבת כרגיל. באם לאו אז מספר הטלפון ידוע לך (רק אל
תצלצלי בזמן הארוחות).
   ברגע האחרון מתברר שאני עובד בששי-שבת זו. תנסי להתקשר אתי
ואם לא יהיה לך מה לעשות בשבת תקפצי לכאן לכמה שעות אולי,
ומוטב שנקבע זאת קודם בטלפון.
  כל זה במקרה שלא נשארת לשבת ב'גן..' אם נשארת, תנסי להודיע
משהו דרך 69681 או 69682. אשתדל להיות בשבוע הבא אצלך.        
     
  בינתיים  שלום ולהתראות.           שלך, יומי
  נ.ב. נזכרתי  כרגע בבדיחה אמריקאית: לחתונה דרושים שני
אנשים: בת הרוצה להתחתן ואם המחזיקה את החתן שלא יברח. עגום,
לא?                                                        
          יומי

  [מה פתאום הוא שולח לי בדיחות כאלו, חשבה תמי בעלבון. שלא
מדעת הוא מגלה מה שמעסיק אותו, בין השאר, ובצורה מכוערת ביותר.
שהרי גם אותי זה מעסיק אבל אני אף פעם לא רדפתי אחריו ...מה
פתאום הוא נזכר בבדיחה הגועלית הזו? זו ההרגשה שלו? מזה הוא
מפחד?]
--------------------------------------------              
   היא ביקרה אותו, הרי הוא הזמין אותה - רק בלי לתאם, בבסיסו
המוכר גם לה - שהרי בו  עשתה מחצית השירות הצבאי שלה, ושם גם
הכירתו בצורה שטחית; (לא זוכרת איך הגענו אז לבסיס, אולי אבא
שלי לקח אותי במיוחד באוטו מהקבוץ, חשבה תמר אחרי הרבה שנים,
או אולי באתי באוטובוס. בחיפה והצפון מעולם לא פסק שירות
האוטובוסים בשבת-זה היה חלק מה'סטטוס קוו' עם הדתיים.  
  הדרך מהכביש הראשי לבסיס, ברגל, ארוכה מאד.)
   כיוון  שהיתה בלבוש אזרחי, לא נתנו לה להכנס לבסיס. ביקשה
מהש''ג לקרוא  לו בטלפון, ואכן, נתנו לה לצלצל אליו
למטאורולוגיה.  הוא בא דחוף ומבוהל, נשאר 5 דקות, אמר לה שהוא
עסוק ולא יוכל להכניסה, והלך.  העלבון היה גדול מאוד.
---------------------------------------          
3.2.62
  נערתי המרוגזת,
   אומרים שהדרך לממלכתו של לוציפר מרוצפת בכוונות טובות
ואינני מטיל ספק בכך שלך היו הכוונות  הטובות ביותר שבעולם,
אלא ש...היה פה צירוף מקרים שכדוגמתם קורה אולי פעם בשנה. אני
מבין הרוגז והאכזבה שלך, יתכן מאד שהייתי צריך להחזיק בך בכח
ולא לתת לך ללכת, חבל שאינני יכול לספר כאן סיפור כל המעשה,
אולי היית קצת משנה דעתך.
  לו היית כאן וראית איזו שבת ביליתי לא היית מקנאה בי. אם
נשארת אתמול הייתי מתפנה רק ב-2330- כלומר שהיית יושבת ומחכה
לי עד אז. כך לפחות בילית ערב נעים- וכנראה שגם השבת היית מאד
עסוקה ולא מצאת מספר דקות פנויות כדי לטלפן; - אינני חושב שזה
היה צריך להיות מאמץ יותר מדי גדול עבורך אולי. מי יודע.
   תמי, כאשר בקשתיך לבוא רק   ב ש ב ת   (או לצלצל קודם)
כנראה שהיו לי סיבות  לכך, חשוב לי להיות אתך לא פחות ממה שזה
חשוב לך. את רצית לתת לי הרבה יותר ממה שביקשתי- הכוונה היתה
טובה, אבל התוצאה...בררר.
   הייתי רוצה להתנצל בפני כולם  אבל תביני ש ל א   י כ ו ל ת
י , פשוט לא יכולתי לארח. זה היה חוסר אדיבות הגובל בגסות רוח
אבל הזמן לא היה שלי. אני מבין שנפגעת ושכל התנצלות לא תעזור.
אין לי מלים בכדי להביע את צערי אבל יותר לא אוכל לעשות. הזמן
לא היה שלי ושתי הדקות שנסעתי עד השער היו גנובות ממש.  תמי'לה
פשוט לא היה לנו מזל ודי, - אני רק מקווה שהיחידי שהסתובב היום
עם מצב רוח רע זה אני, ושלפחות את בילית טוב ונהנית.    כל
השבת הייתי במתיחות וישבתי ליד הטלפון בתקוה שאולי תצלצלי.
-כמעט ולא היה לי מה לעשות (או לא יכולתי לעשות.)
   השעה 1820 ואני מחכה, אחכה עד 2000 תוך תקוות שווא שהגברת
תתחשב ואולי תרצה לדעת אם אני חי או מת 'או שאין זה מעניין
אותה כלל כבר-מי יודע- מה שחשוב זה שקלקלתי לה  את ערב יום ששי
ופגעתי בפרסטיג'ה  שלה בעיני המשפחה.
  ביום שני אשתדל להיות אצלך...
---------------------------
  אהובתי החמודה והטפשונת אני קורא כרגע את מכתבך הראשון אחרי
המחלה ואני  נהנה מאד. המכתב מתקן כל מצב הרוח ואפילו  אם לא
התקשרת  בכוונה שארגיש בחסרונך- זה לא אכפת לי כרגע. בחדר השני
יושבות עובדות המבצעים אותן החזקתי בכוננות כל היום למקרה
שתטלפני ברגע שאני יוצא - ומכרסמות בהנאה את הדברים הטובים
שהכנתי עבורך. לי אין חשק לגעת בתירס  וכד' כרגע. העיקר, אל
תשברי. העתיד מוכרח להיות טוב יותר מן ההווה.
  טוב אהובתי, השעה 1945 אני עומד לסיים ואלך לבקר את יוסי.
הוא ודאי יתאכזב נורא לראותני לבד-הבטחתי לו שאביא אותך היום
ואצטרך להסביר מדוע  אינך אתי. אשתו עוד תשטוף אותי. מילא.
  בינתיים שלום, הרבה נשיקות וחלומות נעימים. הייתי  נותן
הרבה לו יכולתי להבטיח שהלילה (ובכל הלילות הבאים)תלכי שקטה
ומרוצה לישון, תשני טוב ותחלמי חלומות-פז (על מה שנוח לך
לחלום). הסבל שלי הוא לא כל כך נורא. העיקר שאת לא תסבלי.
  שלום ולהתראות                    שלך,     יומי
נ.ב. המכתב היה נעים מאד לקריאה- תודה עבורו. - התמימות שלך
מצילה תמיד את המצב. - חבל שלא קראתי אותו קודם. בכל אופן,
הלילה אשן טוב.                                שלך, יומי
--------------------------------------
     
6.2.62                                                      
                                                     יומי
שטיין
                                                           
                                                         
ד.צ.2523
                                                           
                                                         
צ.ה.ל
תמי היקרה.
  אני יושב מול הניר הריק שלפני ובפעם הראשונה מאז שאני כותב
לך יש לי הרגשה שאי  אפשר להתחיל ללכלך את  הדף.
  אינני נוהג להצטער אף פעם על מעשים שנעשו ואין להשיבם.
הצער לא יעזור והעבר עבר מן העולם והגלגל לא יחזור אחורנית,
אבל...אם את הרגשת באמת כפי שמסתבר מדבריך, (ומתחיל לחשוד
שהרגשתך היתה גרועה פי כמה), אז ...אני סתם פושע ומה שיותר
גרוע כאילו משהו נשבר בינינו ושום  הכאה על חטא לא תעזור.
  אינני בא בטענות אליך. את  נהדרת  אבל יש לי הרגשה של פושע
נבזה וכל הצטדקות לא תועיל. שאלת אותי שאלות מוצדקות מאד ולא
יכולתי לענות. התחלתי לפשפש במעשים והרגשתי כאילו שראשי נתקל
בקיר אטום, דרכו אין לחדור. ולאור הערכת מצב חדשה זו נראית
ה''מציאה'' שלך כלא מציאה כלל. וההתרברבויות שלי  (שבודאי פגעו
בך לא מעט) נראות כרגע כטפשיות ועלובות.
  בקיצור, אהובתי, אני במבוכה וזה דבר שלא קרה לי מזמן, מזמן.
יתכן שגם מזג האויר בחוץ משפיע על מצב רוחי. - אני מתאר לעצמי
אותך יושבת ב'גן הכפר' לבד כשראשך החמוד מתמלא בהדרגה במחשבות
שחורות- במיוחד אחרי הנסיונות שלי ''לנחם'' אותך. אם לפחות
יכולתי אז להשאר עוד כמה שעות כדי לקבל את הגל הראשון של רוגז
ו''בעיטות''.
  כרגע הביאו לי כרטיסים לשבת ל''רביעייה'' [רביעיית הבנות,
או רביעיית הגברים, של מועדון התיאטרון החיפאי היו רביעיות
נפלאות - הערה שלי] התכנית היא טובה ומקווה שתהני ממנה. זו
הזדמנות גם לראות קצת את הכרמל, כמעט ולא הסתובבנו שם אף פעם.
זה נראה כאילו הצעת שוחד אבל בכל זאת חבל...שאינני יכול להציע
לך כל יום שוחד...אפילו במימדים הרבה יותר רציניים. הייתי נהנה
מאד לו יכולת כי זה ממש נעים לפנק אותך, ולהרגיש שטוב לך.
  ילדתי החביבה, אפסיק מכתב זה כעת כי אחרת מי יודע איזה
שטויות אכתוב עוד. אשתדל מאד לבוא לקבל אותך ברכבת ביום ו'.
(יש לי חשק אדיר לנסוע לקחת אותך מראש העין אבל לא תהיה לי
אפשרות.) בכל אופן, אם יקרה משהו ולא נפגש ביום ו' אז בשבת
ברבע לשש ''כרגיל'' - אין לי כל נטיה שתפסידי את התכנית הזו,
רק לעתים רחוקות הם מופיעים בחיפה.  
  הייתי בא בשבת אפילו לקחת אותך מקבוצך אבל אחרי ''קבלת
הפנים''  שערכתי לך  ביום ו' בערב (-בבסיס) אין לי נטיה רבה
להופיע. טוב, עוד נדבר ביום ששי. העיקר שתרגישי טוב...מילא,
נשתדל לתקן את המעוות.
                                              בינתיים שלום
ולהתראות .   שלך ,    יומי
  נ.ב. אל תעשי לך מצב רוח בגלל המכתב הזה; - אינך אשמה בכלום
והיחיד האשם (הפעם באמת, באמת) זה עבדך הנאמן.

14.2.62
  ...אתמול היה  יום רצוף כשלונות ומזל ביש. הגעתי לתל אביב
ב1300 חכיתי לצלצול ממך ב-69681 עד 1545 נסעתי לתחנה המרכזית
הגעתי באיחור  של שתי דקות,  חכיתי שם לשוא 30 דקות, נסעתי
למשק, כתבתי שם מה שכתבתי ורצתי לחזור לתחנה המרכזית אבל חכיתי
לאוטובוס 77 ב'גן הכפר' מ1810 עד 1840 כך שבסוף נסעתי חזרה
(יש ימים כאלה שלא הולך לך ודי.) כל הזמן  נזכרתי משום מה
במשפט הסיום ששל מכתבך האחרון: ''בעצם מי צריך אותך?''
  [כמה אכזרית יכולתי להיות, חשבה תמר, אחרי שנים, עם כל
הבעיטות המכאיבות והנוראות  שלי- הרי כן רציתי  אותו, אבל משפט
כזה...מערער לך את האמון בעצמך, מהאדם שאתה הכי זקוק לו... איך
יכולתי לפגוע בו ככה, כי הרי הוא נפגע. נורא  איזו מגעילה
הייתי, חשבה בכעס, מרגישה מה שהוא ודאי הרגיש  כשקרא זאת,
מעביר שוב ושוב את המשפט הזה במחשבתו.]
   בעצם, אם ביום שבת לא היית מנצלת את הדקות האחרונות שהיינו
יחד לכל מיני נסיונות התגרות בי  אלא היית מקשיבה לתכנון
הפגישה, זה לא היה קורה וחבל...מילא, לא נורא, גם זו לטובה.
(לא תיארתי אף פעם לעצמי שפגישה שלא יצאה לפועל תכאיב לי עד
כדי כך - נשתדל  שזה לא יקרה להבא.)
  אני חייב להיות בקריה ביום ששי בשעה 0900 - איזה ראיון.
מניח שאגמור ב-1000-1100 ולא יודע מה אעשה אחר כך. (מי יודע מה
יעשו אתי? סקרן לדעת.)   [אבל אני יודעת, חשבה תמר הבוגרת,
הצרות החלו להערם לפניך, כמו סופה שחורה. הדבר האחרון שהיית
זקוק לו זו אני עם כל השגעונות... הרי היית זקוק ליד מנחמת,
לליטוף -הייתי כל כך מטומטמת. לא שאלתי, לא הבנתי. לא ידעתי.
לא הקשבתי... הייתי כל כך שקועה בעצמי ואתה  היית זקוק למשען,
ואני לא הייתי שם בשבילך-והמחשבה שברה את לבה...]
  ...הייתי נוסע עם הרכבת של 1400  (זו מירושלים...את
יודעת...) או יותר מוקדם ...בעצם זה קצת תלוי בגברתי. מניח
שאעבור מחר דרך 'גן'. זה לא בטוח. בכל אופן באם תמסרי דבר מה
ל-69681 עד שעה 1000 ביום ששי זה יגיע אלי.
  ...טוב שטלפנת. אתמול התחלתי לשער כל מיני השערות: מה קרה
לה? ...מדוע בעצם היא לא באה? וכד'. גם נורא התגעגעתי אליך,
וגם...  רגזתי. חוץ מזה אינני זוכר בדיוק גם מה שכתבתי בפתקה
שהשארתי לך, מקווה שלא תחכי במשתלה ושתשאירי לי כמה מלים בחדר;
פשוט אין לי נטייה רבה לבוא למשתלה;  זה כאילו שאני מפריע לך
לעבודה.
  מדוע  אינך שואלת מה שאת שואלת בכתב, ולא בעל פה?  
  טוב, אל תתרגשי ממצב הרוח שלי, כרגע אני מנהל מערכה נגד
קורס קצינים... ואולי טחנות רוח.
   כן, דרך  אגב, באיזה שבת בחדש מרץ את מוכנה שאהיה קצין
תורן? פשוט  כאן לא התייאשו מהרעיון, רק  שקצת חוששים והציעו
לי לבחור בעצמי, ואני...זקוק לאישורך.
  תמי האהובה שלי, אני כרגע מוכרח לסיים  כי אחרת אין למכתב
סיכוי להגיע עד מחר. בינתיים  8888[= נשיקות בטלפרינטר]

------------------------------------
  תמר הניחה את המכתבים, ועשתה הפסקה.
  המכתבים קצת חוזרים על עצמם, חשבה, פגישות,  קביעת פגישות,
קצת מוסר השכל...היא המשיכה לקרוא:

20.2.62                                                    
                                     סג''מ יומי שטיין
                                                           
                                            ד. צ. 2523
                                                           
                                             צ.ה.ל
תמי יקרה,
  היה נורא קשה להפרד ממך הבוקר, מה גם שהמחשבות השחורות שלך
התחילו פורחות שוב. מקווה שלא נעלבת מהחפצים ששכחתי אצלך דרך
אגב, הרוחות שנשבו בסביבה של במשך הלילה עלו על 90 ק''מ לשעה.
  היה לי מזל: רק יצאתי עצרה לי מכונית צבאית ומיד אחר כך
תפסתי במרכז  אוטובוס. רק 30 מטר לפני תחנת הרכבת תפס אותי
הברד ונרטבתי כהוגן. טוב שהצלחתי לישון  כשעה ברכבת
והעיקר-הגעתי בזמן.
  נערתי האהובה, אני מוכרח להבהיר לך דבר מה: אין ערכך בעיני
משתנה אם תתחילי 'ללמוד'' או לא, אני מעריך אותך בעד מה שיש בך
כרגע אבל יחד עם זאת פשוט חבל ש''תתבזבזי''; - הלחם והגבינה
שלך מובטחים, זמן ויכולת אינם חסרים גם כן. זה פשע לא לפתח
תכונות קיימות. אינני רוצה להתחיל לנאום נאום 'ציוני' על
חובתך כלפי החברה וכד', אבל כמה שתפתחי עצמך יותר החיים יהיו
מעניינים ומלאי תכן יותר גם עבורך וגם עבור אלה הסובבים אותך.
העולם הוא גדול, רחב ויפה, אינסופי הוא מספר הדברים שאפשר
וכדאי להכירם. אל תתחילי לפרש דברי על הצד ה''שחור'': ''אני
משעממת'' וכד'. את לא משעממת אבל את יכולה להיות יותר ויותר
מעניינת גם לעצמך גם לאחרים. בברית החדשה כתוב...''כי מי אשר
יש לו יותן לו עוד''- כמה שתדעי יותר ותפתחי יותר צדדים של
עצמך ייפתחו לפנייך אופקים חדשים עליהם  אולי לא חלמת אי פעם.
  אולי אין לי כל זכות  להרביץ מוסר לאחרים לפני שאדאג לעצמי
אבל ממש מרגיז לשמוע נערה כמוך בזה לעצמה: המון אחרות היו
מאושרות רק עם חצי מהתכונות שלך.
  התנהגות כזאת ''שב ואל תעשה'' היתה מתאימה אולי לסבתא שלך
אך אינה הולמת כלל בת המאה העשרים. הנשים בזמננו
רוצות-ומשיגות- שוויון; - מוזר לראות דווקא בת אחת החברות
המתקדמות ביותר של זמננו, החברה הקבוצית, מתנהגת בצורה כזאת.
לימוד ופיתוח עצמי לא רק שיבליטו אותך בעיני אחרים אלא יגבירו
גם השקט הפנימי והבטחון העצמי שלך. וזה לא יזיק כלל- מניח
שלזאת שנינו מסכימים. צריך פעם לקחת אותך לידיים- פשוט אין
ברירה אחרת.
  תמי, היית נהדרת אתמול (למרות שבוודאי לא נהנית במיוחד -
היה גם קשה). מקווה שלא הצקתי לך יתר על המידה.
  נחזור לנושא העיקרי: כמה שעיסוקיך יהיו מגוונים יותר תכירי
יותר אנשים (ויכירו אותך יותר) וזה יהיה סוף ה''בדידות
המזהירה'' שלך למעשה גם לאדם המסתגר במגדל שנהב יש אמצעי ביטוי
משלו כגון ציור או כתיבה אבל משום מה זנחת את שניהם. אין זה
עסקי להטיף לך מוסר, אבל...זה פשוט חבל ואסור לשקוע למצב של
אדישות; זה לגמרי לא כדאי. הבעיה היום, עם הדיבורים על קיצור
שבוע העבודה היא: מה יעשה האדם בזמנו הפנוי. וזו גם בעייתך וגם
מקור רב המחשבות השחורות שלך....   יומי
-----------------------------        
  ...גברתי, את מגלה ''דביקות במטרה'' כפי שאומרים בשפה
צבאית, ונוצר רשם שהמטרה מקדשת את האמצעים,- המצב מתחיל
להיראות רציני. קחי בחשבון  דבר אחד: שבדיוק כמו שאף פעם לא
הבטחתי דבר שלא הייתי בטוח שאוכל לקיימו כך גם אני יודע לעמוד
על שלי - אחרת לא הייתי מצליח להתקיים בג'ונגל האנושי.
  גם ה''בגרות'' שלך מביאה אותי במבוכה. כפי שזכור לי לא אני
הוא זה שיזם את הרעיון הזה אלא את. כמובן ששמחתי והייתי מוכן
לעזור. גם אינני מבין מדוע שלא תעשי זאת, ברור לשנינו שהנך
מסוגלת לכך והמכשול היחיד זה הבטלנות שלך (וכמה דעות משונות
שיש לך על עצמך.) לא צפיתי שילך לך חלק, סוף סוף יצאת ממעגל
הלימודים לפני כחמש שנים וקצת קשה להכנס חזרה למסגרת, אבל
להתיאש באופן מוחלט אחרי חצי שבוע זה מוגזם. תיארתי לעצמי
שיהיה לך קשה אבל להתמוטט ברגע הראשון!? במיוחד לאחר ההתלהבות
הראשונה. מקווה שעוד תשני דעתך (אל תשכחי שזה היה הרעיון שלך,
ורעיון טוב!). הגיע הזמן שתוכיחי לעצמך שהנך מסוגלת לבצע דבר
מה; -אינך עושה זאת עבור מישהו אחר אלא למענך את, והגיאוגרפיה
- זה לא מקצוע קשה. רק קצת מאמץ וכוח רצון. אל תשכחי שהלימוד
יעורר אצלך בעיות חדשות - וגם יפתח אפקים חדשים. באם פרט
פורמאלי לא ברור לך אז נכנסים למשרד החינוך ושואלים (או כותבים
גלויה). הזמנתי כבר מחברות עבורך וגם הבטיחו לי חומר לימוד...
  היא מצאה מכתב ממנה ליומי, בין כל הניירות האחרים שלה:

שלום יומי.               7.3.62
  חבל שאינך פה, כי יש לי חשק להתנשק קצת ולהיות סנטימנטאלית.
בעצם, אתה מפסיד מזה יותר ממני. היום הייתי מטושטשת לגמרי
מהחום - היה חמסין נורא. אתמול בערב נסעתי לדודתי, בחולצה בלי
שרוולים, חולצת קיץ וסוודר. הבוקר הסתובבתי בלי הסוודר, וכל
עובר וכל נהג מכונית הפנו ראשם. היו ששרקו, והיו שאמרו: היי
בובה, ונהגי מוניות עצרו לי בלי שאבקש (אבל לא עזר להם: זה
עולה 10 גרוש יותר במונית...), ונהג אחד אמר לחבר שלו - הם
נעצרו מול התחנה שעמדתי, הביטו בי, חייכו אלי, ואחד אמר לשני:
תראה איזה יופי! והכול בקשר אלי. זה היה נחמד מאוד, רק - חבל
לבזבז הכול על מין ערב כמו עכשיו... אני שוכבת, מכרסמת כל הזמן
דבר מה. חם, משהו מתעורר בתוכי - כמו תמיד באביב, ופתאום יש
רצון לעשות משהו, וכל מיני מחשבות, דמיונות, שמזמן לא עלו בי,
וגם מין עינוי כזה - שוב אביב, והרצון הזה המשגע לעשות משהו,
ללכת לאן שהוא, לצחוק, לשיר - ועם עוד הרבה חברה - ולהרגיש שאת
עוד צעירה, במקום לנסות להרגיע בעצמי את כל הדחפים האלה ולהגיד
לעצמי: שבי בשקט! ...כרגע שר ברדיו אחד את השיר שאני אוהבת
מפורגי ובס - אתה יודע, זה ש'חיי ספורט' שר על הגבעה שם, מספר
על הנשים. (נדמה לי שזה התוכן - לא הצלחתי לעקוב אחר כל
המילים). אבל פה, זה הרבה פחות חמוד. זה מין בס שר, ובלי
הערמומיות והמשחק של סמי דיוויס בסרט. וגם בלי לשיר את הסוף של
כל בית. אולי גם כרגע אתה מקשיב, וחושב עליי ואם אני מקשיבה.
כל כך ריק פה, שאפשר למות. והג'אז הזה ברדיו - תמיד זה נותן לי
הרגשה של ריקנות. טוב, אל תהיה עצוב, אתה תמיד סופג את כל
המצב-רוח שלי הרע - גם במכתבים, לעתים יותר רע משהוא באמת.
עכשיו, זה משהו שבין: היה צריך לעשות משהו, לבין "יש לי לקרוא
חומר לבחינות הבגרות", לבין: "למי זה חשוב בכלל?", וגם קצת
רצון להמשיך כך לשכב ולשמוע את הנגינה הסתמית הזו, וגם קצת טוב
לי בעצם. סתם כך, בטח משעמם לך כבר, כל כך הרבה בלבול מוח
בבת-אחת. תמשיך לסבול בשקט! בטח מחר יהיה יותר קריר וגם מצב
רוחי ישתנה. מוזר לי כמה פעמים אני יכולה "לגלות" את העולם
מחדש, לראות אותו כאילו לפני רגע נולדתי - ועם זה להרגיש שכבר
הרגשתי כך פעם - בגלגול הזה. או אולי בגלגול אחר? אם היה כזה
מעניין מה הייתי אז. בטח פעם אחת כבשה, פעם שנייה נמר, ופעם
אחרת פרה. זה הצירוף של מה שאני מרגישה לעתים. בעצם - אולי גם
ארנבת (פחדנית), ברווזה (פטפטנית), נחש? תספר לי מה דעתך על
כך. כרגע זה יותר קרוב לפרה. מעלה גירה, רובצת שמנה ומטושטשת,
ואין לה חשק להתאמץ לעשות דבר-מה - בשביל מה בעצם? וההבדל
היחידי הוא שהיא מביאה תועלת (עגלות, בשר, חלב, זבל, עור
לנעליים, עבודה ופרנסה לרפתנים קיבוצניקים, ועוד תפקידים).
ואני...
גרשווין משתולל שם ברדיו, דופק עם הנעליים, בתופים, רץ בין כלי
התזמורת, מנופף בידיו. בכל אופן, כך המוזיקה הזו מרשימה אותי.
  אתמול דודתי הפחידה אותי: שום בחור לא רוצה להתחייב וצריכים
להכריח אותו. אפילו הכי מאוהב מפחד מזה - זה מה שהיא אמרה. לא
ש א נ י חושבת בקשר אליך כך. אבל השד יודע - אולי תפסיק לאהוב
אותי - או אני אזדקן כך בין ביקור אחד לשני שלך, ואז תזרוק
אותי? עכשיו אתה בטח אומר: יובטפיו... אבל זה בין השאר מה
שעובר לי בראש. חוץ מזה, אני שונאת להיות קיימת סתם כך, לא
בשביל אף אחד - כמו כרגע. אני מתחילה לדבר עם בני אדם, לנסות
למצוא קשר, ונדמה לי שזו מישהי אחרת. אני מביטה מהצד בסקרנות,
זאת אומרת ה'אני השני' שלי: מה אני צוחקת, מדברת, מתעניינת -
וה'שנייה' שבי כל כך משועממת כל הזמן הזה!
  נו, תהיה מרוצה בטח מהכמות - אם לא מהאיכות - של החומר!
אמרו שהאישה נטלה 9 קבין שיחה (שים לב למילים המפוצצות -אבל כך
כתוב!) - בטח התכוונו אליי. אבל אם יש מישהו שמרוצה לקבל את כל
השפך, אני מרוצה עוד יותר לדבר... זאת המומחיות שלי...
  מעניין מה אתה עושה כרגע. בטח אין לך זמן לשטויות, ואילו לי
אין זמן פנוי מהן...
  מצאתי אחרי-הצהריים פתאום שתי טבלות שוקולד וחבילת תאנים
שלא ראיתי מקודם, ועד הרגע איני מבינה: האם היית פה אחרי יום
שני - או פשוט לא הרגשתי ששמת את זה ביום שני בביקור. אני
מתארת לי שלא היית פה אחרי כן. בכל זאת משונה שלא ראיתי את
זה.
  עכשיו ליל מנוחה, ו-8888 - ולהתראות, תמי.
  פה היו מצורפים שני רישומים קטנים של עצמה ושלו, על נייר
המכתבים.
  הציורים נורא מוצאים חן בעיניי... זה הסקסאפיל שלך [היא
רשמה אותו מגוחך] וזו אני [רישום שלה מכוערת פרועה עצובה וקווי
הפנים משוכים מטה] תמי.
---------------    
13.3.62  
תמי אהובה
 בשעת כתיבת מכתב זה את  בוודאי יושבת ומצפה לי (או אולי
יושבת, מתעצבנת ומקללת אותי.) כותב שורות אלה יושב מול הניר
הלבן ופשוט אינו יודע איך להסביר לך, דבר  אחד בלבד היה רוצה
להבהיר לך, והוא מצטער (ומרוגז)  פי שתים ממך על כך שבשעה זו
איננו יחד.
  בקיצור, ה''חברים'' שלי מלמעלה מבצעים איומם. החל ממחר אאלץ
לחפש קונה עבור ה''כובע שלך'' (הוא התכוון לכובע של חיל האויר
שהייתי מלגלגת עליו איך הוא נראה מגוחך אתו. בעצם פשוט- רצו
לשחרר אותו מחיל האויר או מקצונה -והוא לא סיפר לי אז למה-זאת
הבנתי יותר מאוחר.)                
  ...זה בוצע בפתאומיות, סודיות ויסודיות - כנראה שהחליטו
לשבור אותי פעם לתמיד. אני אגיב-כמיטב יכולתי, וזה עלול
להסתיים ב''ישיבה'' ו... אני מקווה,  שחרור.
  כרגע אני רוגז על שני דברים: שנתתי שיפילו אותי לפח (כלומר
שהאמנתי להבטחות וחתמתי) בקלות כזו והעיקר שגם את תפגעי,
(ישירות או בעקיפין) מכל התסבוכת הזו. איזו זכות היתה לי בכלל
''להתחיל'' איתך כאשר הייתי צפוי ל''פרשיות'' מהסוג הזה!
  כרגע אני ''מעמיד עצמי לדין'' על מעשי ואינני מוצא פתרון.
שאענש מגיע לי אבל מדוע מגיע גם לך לסבול אינני תופס. ורציתי
תמיד לתת לך רק  דברים טובים ולפנק אותך.  אולי היה לי יותר
מדי טוב וכעת הגיע הזמן לפרוע את השטר? ושוב השאלה: למה את?  
הייתי רוצה כרגע להיות על ידך, לחבק אותך ולבקש סליחה...על מה
שיקרה בקרוב. (במכתב היה  מחוק רק לא מספיק, כך שאפשר היה
לראות מה זה היה.  היה כתוב:    ל ו  י כ ו ל ת י  ל ה מ י ת  
ע  צ  מ  י   ה  י  י  ת  י   ע  ו  ש  ה   ז א ת .)
 [עד עכשיו העינוי הזה לראות אדם אהוב סובל כל כך שורף לי את
הלב ! וזה מה שהוא הרגיש, חשבה תמר כשגרונה נחנק]
  מספיק ליילל, צריך לחשוב גם על פתרונות. הפתרון הפשוט
והיעיל והמהיר ביותר יהיה להכנס לבית סוהר מבלי להתחשב  במה
שיגידו הבריות. את אמנם איימת...אבל שנינו יודעים מה מידת
הרצינות  שבאיום זה. נוסף לכך נעים שיש אחד שאפשר להגיד לו
'אני אחליף אותך אם תכנס לבית- סוהר, תוך ידיעה שאכפת לו
מ''החלפה'' כזו, לא כן? עלה על דעתך פעם שה''מציאה'' הזו שלך
אינה שווה את האיום?
  ילדה אני...אוהב אותך, טוב שאינך יודעת כמה וכואב לי מאד,
מאד שכרגע את מצוברחת בגללי. איך בכלל נפלת לידיים שלי?
  בקשר ל''בגרות'' שלך, אם תעשי אותה או לא זה לא ישנה כלום
בינינו אבל פשוט נסיתי ללחוץ עליך...רק לטובתך, תאמיני לי. אני
עדיין מאמין שזה טוב בשבילך. ואמשיך ללחוץ. אם זה ילך לי או לא
- זאת נראה.
  אני כרגע חושב עד כמה שתחסרי לי אם נאלץ להפרד.  אם...זה
יהיה לטובתך - כי מה אני יכול להציע לך חוץ מכמה לטיפות או
חבילות שוקולד?  העסק הצבאי הארור הזה יצעיד אותי אחורה ב-5
שנים ובכלל...מוטב לא לדבר. זה מרעיד אותי. איזה זכות יש
(והיתה לי) בכלל לקשור אותך אלי בכאלה תנאים?
  ילדתי האהובה אל תתרגשי יותר מדי ממני, זה לא שווה (לא
המכתב ולא כותבו). יש להניח שאצא איך-שהוא, תלוי רק באיזה
חבורות וצלקות.
  קה סרה סרה אבל הפעם סרה 'טריסטה' (עצוב). אל תכעסי עלי,
(ואל תשכחי אותי- בעצם היה אולי יותר טוב לו שכחת אותי.) זכרי
שאני אוהב אותך-אם הידיעה הזו טובה למשהו (כפי שנתת לי להבין
במוצ''ש.)
-------------------------------    
  הנערה הרגישה שהעולם מתמוטט עליה, עליו, שהוא בתוך סופת
טייפון,  שמשהו גרוע ונורא מתרחש, רק - היא לא ידעה בדיוק מה
זה, מאיפה זה נופל, מי אשם ובמה? היא הרגישה שעולמו של החבר
שלה קורס עליו, החבר הבוגר, איש העולם, נמצא במצב של חוסר
אונים וחוסר ישע מול כחות גדולים שמתנפלים עליו בכחות איתנים:
מה יש לצבא אתו? מה הוא עשה? מה קורה? איש לא הסביר לה מה
מתרחש אבל הנה, החבר שלה, המשענת שלה הולך ומתפורר ואתו גם
עולמה, כאילו מבנה גדול - הוא, והיחד שהחל להבנות, הולך וקורס
פנימה.   (הרבה יותר מאוחר שאלה את עצמה: האם היו פרטים
מוכמנים בביוגרפיה שלו שהוא לא סיפר לה?- האם היה משהו רע מאד
בעברו שלא שיתף אותה  בו, כדי שיוכל גם הוא ליהנות ממעט הדבש
שהחיים מציעים, במחיר העלמת ידע חשוב מאד? אבל היא לא יכלה
להאשימו גם אם כך היה.) היא רק הרגישה שעולמה הולך ונקרע
לגזרים..
-------------------------------------------------------------
         
21.5.62                                                    
                               יומי שטיין
                                                           
                                     ד.צ. 2523  צ.ה.ל
תמי יקרה
  קשה להתחיל מכתב זה, פשוט מאד אני נמצא במצב קצת יותר גרוע
ממעצר. נא להכיר: בית החולים הממשלתי לחולי רוח בעכו. לעולם אל
תתני אמון במישהו זולת עצמך הגרוע ביותר זה שלא אוכל להופיע
לפגישה ביום רביעי
  להלן סיפור המעשה: נשלחתי לכאן ע''י הרופא הצבאי היות והוא
(כך טען) זקוק לאישור לשם זימון ועדה רפואית. נתקבלתי ע''י
הרופא עליו סיפרתי לך ולצערי הרב סיפרתי לו יותר מדי, כך שהוא
החליט להחזיקני כאן ''לטיפול והשגחה'', בקיצור אני כאן, סגור
ומבין שזה סוגר פרק חיים.  מניח שעצבי יהיו מספיק חזקים כדי לא
לצאת לגמרי מטורף ''מטיפול המוסד'' אבל ברור שהישיבה כאן מחסלת
אותי מבחינה אנושית - כללית. לא כדאי לך לפגשני (ועוד פחות
ישתלם לך שידעו שהסתובבת פעם עם טיפוס כזה.) כואב לי אבל חושש
שפרשה זו תחסל יחסינו לגמרי!
   מבחינה אנושית, חברתית וכלכלית, אני כבר הרוס; - הכתם הזה
ילווה אותי לאן שאגש. בצבא (אפילו אם אשאר,) להתקדם לא אוכל
יותר!  (ואני מעדיף מוות על השארות במסגרת הצבא.) בחוץ אולי
אצליח להסתדר אבל בזהירות רבה (הארץ קטנה והסיפור יגיע!) ובכל
אופן קשה יהיה למצוא במהרה מקום עבודה הגון. מצער מאד רק שאת
תאלצי לסבול.  הטוב ביותר לגבי יהיה לעזוב את הארץ (יתכן ולא
תהיה לי ברירה אחרת - למרות שאין לי חשק)
   ילדתי, דיברתי יותר מדי על עצמי. - נדבר על עניינים יותר
חשובים.  אהבתי אותך (ואני עוד אוהב אותך,) אבל במצבי הנוכחי
אין כל תקווה (וטעם) באהבה כזו;  אינני יודע איך לבקש סליחתך
על מה שאני מעולל לך, אבל מוטב שתשכחי אותי מהר כמה שאפשר.
הישיבה כאן (- אינני יודע כמה זמן תמשך,) גרועה מבית-סוהר
מבחינת בושה והשפלה. ארורים כל רופאי הנפש, להועיל אינם
מסוגלים!    חיי היו מתנהלים יותר בשקט אם לא היית מתחיל אתם.
בכל אופן לא אתן להם לשבור אותי כל כך בקלות.
   אני כאן שוכב עם ספר (טוב שהיו אצלי כמה) ומנסה לתכנן את
העתיד (אם יהיה כזה.) מחר אפנה אל עורך דין (אם יאפשרו זאת.)
   ילדה, את נהדרת! - אינך מסוגלת להעריך עצמך, חבל, חבל מאד,
רק ש...בקיצור, נתת לי הרבה ואני הצלחתי לתת לך מעט מדי!
   מקווה שלא תשנאי אותי, שתצליחי לשכוח אותי ולהיות מאושרת
עם מישהו יותר מוצלח ממני. אולי גם זו לטובה, מי יודע
                                                           
                        בזאת אסיים   שלום, שלך, יומי
--------------------------------------------------------    
       

   הנערה קראה את המכתב.
   היא ראתה את עולמה מונח לרגליה, מנופץ לרסיסים.
   מה עושים עכשיו? לפתע, כל הדרך שהלכה בה, כל מה שהיה בשנה
האחרונה, כל הרגשות, כל הלבלוב, כל השמחה, פתאום נפל והתמוטט
ברעש  כמו בית גדול שהופך לעיי חרבות לרגליה.
  והרי אני הצעתי לו ללכת לפסיכולוג, הרהרה, היו לו כל מיני
מחשבות מוזרות, וחשבתי שזה יועיל לו לשוחח עם מישהו-ותראו מה
שקרה.
   אבל מה קרה, מה קרה, שאלה את עצמה. מה הוא עושה שם, כלוא
עם פיג'מה עם כל מיני פסיכים, מאחורי סורג ובריח. המפולת שלו.
מה הוא מרגיש,  מה אני עושה עכשיו?
   היא לא הרגישה שהיא במצב שמסוגלת לעזור לו, או למישהו.
הטפול הפסיכולוגי שלה דרש הרבה מאד כחות נפש, ובעצם, לאחר שהוא
לא יהיה שם  בשבילה, גם-מה יש לה לעשות בקבוץ הזר הזה? לא היו
לה חברות, היא לא בנתה לה שום מערכת חברתית-היתה העבודה, הוא,
סרט פעם בשבוע, המועדון. שום איש לדבר אתו על האסון הזה שלה.
שלו.  מה יקרה עכשיו?
-----------------------------------  
   היא נסעה לבקר אותו בבית החולים. הוא היה כל כך אבוד במדי
בית החולים המפוספסים, בלי כל ההילה שלו, בלי כל הבטחון שלו,
ממוטט, קטן, - אותו יומי אבל כל כך אחר, כל כך שבור, מעבר
לדלתות המסורגות שנפתחו ונסגרו בידי האחים והקירות הלבנים של
בית החולים. בלי חמלה, בלי כל הרגש הזה, סתם חולה- הוא היה
אותו אחד, עם אותו פרצוף מוזר, רק בלי החיוך. הוא שבר את לבה.
הוא שמח לביקורה, וזה עודד אותו אבל היא, לאחר שיצאה משם בכתה
שעות.
--------------------------------------------------------  

7.6.62                                                      
                          יומי שטיין
[ זהו, הרהרה. אין יותר דואר צבאי, אין יותר אוניברסיטה, או
טכניון, חברים, שמחה, זה הוא לבד, כלוא שם, החבר שלי, שבור
מרוסק...]
תמי שלום
  מאד נהניתי ממכתבך. כנראה שקיים  (בכל זאת ) אלוהים בשמים.
והיוצרות התחלפו; - כעת אני מחכה לביקורים שלך ומחוסר ברירה
(ומעש) חולם כל הזמן על הרגע בו נתראה.  [האמנם נתראה? חשבה,
אני יותר מדי שבורה מכדי לתמוך בו, אבל אני גם לא יכולה להשאיר
אותו כלוא שם לבד, ולא לעודד אותו אפילו שזה כואב לי נורא. אני
אהיה מוכרחה לבקר אותו. -היא הרגישה כמו גוויה, הכאב היה כל כך
גדול, כמו גוש קרח על הלב, מין דכאון  שלא מתפוגג.
...אני אהיה מוכרחה לעודד אותו, ואני לא יודעת איך..]
  ...כתבתי לך עוד שני מכתבים, אבל כנראה שה''צנזורה'' פסלה
אותם. לא אכניס שום פרטים על עצמי (כי כנראה זה גורם לכך
שמכתבי ייזרקו לפח באופן אוטומטי). אחרי הביקור שלך קצת נשברתי
וכתבתי לך 2 מכתבים בהם תארתי את תנאי כליאתי בצורתם הממשית,
וזה כנראה גרם לכך שהמכתבים לא הגיעו כלל לידיך.
  ...תבואי רק אם את יכולה (ובכל אופן אל תביאי לי שוקולד
-אני אהנה יותר אם  א ת  אוכלת אותו)  [הנערה פרצה בבכי בקראה
זאת. אפילו עכשיו הוא אוהב אותי כל כך, וחושב עלי בכזו עדינות,
אפילו משם הוא עוד רוצה לפנק אותי... לבה נשבר].  אני חושב
עליך כל הזמן ומצטער על כל רגע שאני כלוא כאן- בו בזמן שיכולנו
להיות יחד. חבל מאד רק שגם את סובלת בגלל מה שקורה לי. אני
מסיים בתקוה שגם אני (וגם המכתב) נראה אותך בקרוב.
                                                           
                            בינתיים שלום ולהתראות. שלך  
יומי
  [הוא חושב, חשבה הנערה, שאפשר להמשיך מאותו מקום, כאילו לא
קרה כלום . אבל הכל קרה! הוא הוזה! הכל אחרת עכשיו. כאילו
עכשיו הוא נאחז בי...אני לא יכולה...אני מרגישה כמו קנה קש על
שטפון, אני לא מרגישה שאני יכולה לתמוך בו עכשיו. אני מרגישה
שאני רוצה להצטנף לי רק במאורה, בחושך, ולבכות, כל כך
לבכות...]
-----------------------------------------------------------
   
  בשיחה הבאה שנערכה עם הפסיכולוגית, ששמעה על הפרשה על פי מה
שהנערה סיפרה, וביררה פרטים לגבי ה'חולה' תוך ניצול קשרים שהיו
לה, היא אמרה לה: את צריכה לחדול לראות אותו.
  למה?
  כי יש לו מחלה כרונית, אסור לך לפגוש אותו יותר. ביררתי,
היא אמרה. זה לא טוב לך! אל תפגשי אתו יותר.
--------------------------------------
30.6.62                                                    
      יומי שטיין ,  עכו
תמי יקרה
  לא כתבתי כל השבוע כי פשוט אני שונא ש4-5 אנשים יקראו מכתבי
אליך. עצם המחשבה שכל כך רבים יקראו  מונע בעדי מלבטא כל מה
שאני מרגיש. בסוף המכתב יוצא מלאכותי וזה לא מוצא חן בעיני.
נוסף לכך עשיתי חשבון שעם כל הצנזורה בסוף נתראה עוד לפני
שהמכתב יגיע אליך, בעוד 10 ימים. (אני מקווה!) היום ראיתי הצד
השני של המטבע: תארתי לעצמי אותך בחדרך (זה למעשה ''חדרנו'',
לא כן  חמודתי?), והדמיון העשיר שלי התחיל לתאר לי מה שאת עושה
או עלולה לעשות ואז...העמדתי עצמי לדין והתחלתי לכתוב. אני
קורא שוב מכתבך (התחלפו היוצרות, מה)...כדאי. זה עוזר הרבה.
מענין. היתה לך פעם תיאוריה על היחסים בינינו, :קודם אני
המתלהב יותר ואת פחות, אח''כ, בהדרגה, להיפך.  תיארת אי פעם
לעצמך שהגלגל מתהפך שוב?  עובדה, הוא התהפך כבר. אני כותב זאת
בשקט. הגעתי למצב שאינני ירא מכלום ואינני מקווה לכלום. [-הוא
היה זקוק נואשות למשהו להיאחז בו, חשבה תמר אחרי הרבה שנים!]
...בעצם כן, כרגע תכננתי טיול לירושלים. לפני רשימה עם זמני
הביקור במקומות המעניינים וכרגע אני מתאם לוח זמנים. זה לא כל
כך מטורף, אני מקווה לקבל חופשה של כמה ימים בשבועות הקרובים.
  טפשונת חמודה שלי, תשתדלי להחזיק הטרף האומלל שלך חזק,
בצפרניים, ותבואי לבקר (גם בלי פירות) אינני יודע אם לך זה
נעים אבל לי...טוב מאד שאת באה... בינתיים שלום ולהתראות  
שלך, יומי

25.7.62                                                    
                             יומי שטיין, קרית חיים
  תמי היקרה (והקרירה)
  לא קיבלתי  כלום ממך  כך  שאני ממהר לכתב  (ב-2 העתקים) כדי
שלפחות מכתב אחד יגיע. קיבלתי חופשה של שבועיים החל מהיום לשם
חיפוש  ''סידור בחיים''  (כפי שהם מתבטאים) אני אטייל קצת בארץ
ומקווה לראות הגברת לעתים קרובות יותר. ביום ששי זה אחכה ליד
הרכבת.  אם את איננה סימן שנשארת ב'גן הכפר' ואעבור דרך שם
ביום שני או שלישי (תשאירי פתק בחדר) אספר לך בהזדמנות ביתר
פרוטרוט מה הענינים.
  מקווה שהמורל שלך עלה בינתיים (היה ירוד ביותר כשנפרדנו
במוצאי שבת,) ובכל אופן נשתדל להעלותו. תחשבי על הטיול
לירושלים - מה שכתבתי לך. זה יקח רק יום, אבל באמצע השבוע.
                                                           
            מקווה לראותך (ולנשקך) בקרוב
                                                           
                              שלך    יומי
  [הוא נאחז בי, חשבה כאילו אנחנו בתוך בועה, כאילו אין שום
שינוי. אבל אני לא יכולה להמשיך יחד אתו בתוך הבועה ...אני לא
יכולה! היא הרגישה שהכיוון הזה, אתו,  מוליך אותה למקום אפל
מאד בנשמה שלה, מקום של אין מוצא, של קדרות, של ניתוק מהעולם
...זה כאילו אתו ובלי כל העולם, כאילו אין עולם - ולאן זה
הולך, או...אני אצטרך, איכשהו, לחתוך! ...היא ידעה שזה אכזרי
בצורה נוראה אבל ידעה שהיא תסחף אתו לתוך הלימבו, לתוך
השומקום, אם תמשיך אתו...]
----------------------------
 
                               ליל אמש   מאת נעמי שמר

                              כל הכוכבים דולקים הלילה כאן  
          במשעול בלב שדות
                              ובדשא שרה ממטרה              
             זוג פוסע לבדו
                              הוא והיא יוצאים הלילה לדרכם  
          וידה בתוך ידו
                              בין הפרדסים והשדרה          
              כברכת שלום
                                             כל הכוכבים
נושרים אל הביצות      כל הכוכבים כבים עם שחר
                                             וטובעים בתוך
ערפל כבד                הרקיע צח וגם אפור
                                             הוא והיא
שומעים פעמוני חצות      הוא והיא שבים בדרך יחד
                                             ולבם עונה להם
כהד                       רק ליל אמש שוב לא יחזור
----------------------------------------------------      
  [זה השיר שמזכיר לי הכי הרבה את הזמן ההוא, אף שזה כולו שיר
ישראלי, ריח  פרדסים וכו- והוא היה לא בדיוק ה'טיפוס הישראלי'.
בשבילי זה השיר שקשור לאז  והוא עונה לי כמו הד, מתוך הלב, ליל
האמש הזה שלי, שלא יחזור,  חשבה תמר אחרי הרבה שנים בדפדפה
במכתבים הישנים. והיא המשיכה לקרוא]:
8.8.62                                                      
                                   יומי שטיין  קרית חיים
  שלום תמי.
  מכתבך היה האחרון, אני מקווה, מסדרת התלאות שירדו על ראשי
השבוע. את ממש מאשימה אותי שזנחתי אותך. -מי שהיה קורא  את
המכתב היה יכול להאמין שאני הוא זה שיזם את הניתוק (בוגד שפל
שכזה!
  בכל אופן המכתב כאב, כאב מעוד סיבה, הבנתי ש''אכפת לך''
ממני הרבה, הרבה יותר ממה שאת מוכנה להודות, טפשונת חמודה. -
הבנתי שעם קצת יותר מזל ואמצעים יכולתי להחזיק בך. כמעט מוכן
לפרוץ בצחוק: היא לא אוהבת אותי, הא, הא, הא, טעיתי. הייתי
צריך להיות הרבה יותר תקיף (וגם לדאוג למצב חמרי טוב יותר.)
לבכות זה מאוחר ואין טעם. או אולי רצית ''לשחרר'' אותי מדאגות
ושילחת אותי? רק ה' יודע מה מתרחש בראשך החמוד.
  לא באתי לבקר לא בגלל חוסר רצון אלא בגלל חוסר אפשרויות.
כאמור השבוע עד היום היה שחור. בשבת ''ההכרזה'' שלך [כנראה אז
אמרתי לו שאני נאלצת לנתק את יחסי האהבה שלנו-אולי אמרתי לו
שנשאר ידידים? אני כבר לא זוכרת, חשבה תמר אחרי הרבה שנים
בקראה זאת.]                                    ביום א'
''נסיעת הפרידה''  (זה היה כאב מתוק אבל כאב) אח''כ  פגישה עם
סגן אלוף שאמר שבעצם לא צריכים אותי. טוב ויפה אבל ביום ב'
הוזמנתי לשרות המטאורולוגי והוסבר לי (או יותר נכון איימו עלי)
שאם אעזוב  את הצבא אז אצלם ''כל התקנים מלאים ואין מקום''.
חבל. חשבתי לעבוד בתל-אביב. ביום ג' ועדה רפואית שהורידה לי
סוג הבריאות (מה שלא רציתי) והסבירה שעלי להשתחרר. ביום ד'
(היום) נסעתי לבסיס ושם הוסבר לי שלא אוכל לקבל 20 ימי חופש
(שמגיעים לי-הפסד נקי 180 לירות) ושעלי להשתחרר ביום שישי זה
ומחר עלי לגשת לבית-החולים הארור ואללה יודע מה יעשו אתי.
בנוסף לכך המכתב של הגברת, תיארתי תיכף לעצמי באיזה מצב רוח את
וזה רק הוסיף. ''שבוע ורוד'', לא כן? תאמיני לי שבמקום כל
התענוגות הללו הייתי מעדיף חברתך. בכל אופן אם את מופיעה באזור
חיפה ויש לך כמה רגעים עבורי אז תודיעי. כמה גרושים בשביל
''ארטיק דה לוקס'' עוד נשארו בכיסי.
 
  תמי, אל תקחי ללב מכתב מעצבן זה. עוד יהיה טוב, לשנינו
(ביחד או  בנפרד אבל תאמיני בזה). אל תהיי כל כך טראגית בקשר
לקיבוץ. כמה זמן שהמדינה תתקיים הוא יתקיים גם כן, ויבטיח רמת
חיים נאותה לחבריו, אין מה לדאוג. אנחנו עוד נספיק להתווכח על
כך. בקשר לחלומות, תתפלאי מה רב מספר החלומות שמתגשמים. טוב,
לפחות שאת מעריכה עצמך אחרת מאשר לפני שנה. אל יאוש, משהו טוב
שמור גם עבורך בעתיד. ובגרות -כלל לא יזיק אם תתאמצי קצת.
מהחבר ''התפטרת''   [-זה כואב לי עוד גם היום, המכתב הזה, חשבה
תמר, איזה הנחתות, הכל יחד! אבל גם עלי זה נפל כרעש אדמה! כמו
התמוטטות של כל עולמי! יחד עם ההוראה של הפסיכולוגית. והכאב
הזה שהוא לא אומר אבל אני מרגישה מהמכתב...]... מוכרחים למצוא
עיסוק אחר. ככה הם החיים המודרניים.
  תמי חמודה אל תקחי כלום ללב. עוד תגשימי רבים מחלומותיך.
אבקר אותך בהזדמנות הראשונה (ואשתדל למצוא שוקולד גדול). הייתי
חוזר ומנסה ''להתלבש'' עליך לו מצבי היה קצת יותר  טוב  אבל
כרגע זה פשוט אסור לי! מגיע לך (-ואת מסוגלת) לתפוס משהו טוב,
הרבה יותר טוב ממני  (כרגע בכל אופן).
  כתבי משהו על תכניותיך ואל תכעסי עלי, אין בי כל  כוונה
לצער אותך. תאמיני לי. הייתי פשוט יותר מדי מוכה גורל והמום
כדי לחשוב (ולהעלות על דעתי) שהגברת מתגעגעת למכתב. תני לי קצת
להתאושש, הכל יעבור סוף סוף גם לגורל ימאס מלחבוט בי וירפה
ממני קצת. הגיע זמן. לי אל תדאגי אבל תשתדלי להרגיש טוב
(ולהיות מאושרת) כך שאני לא אדאג לך. מוכן להתערב שמאז יום
ראשון הספקת לילל  קצת ודמעות אני לא רוצה, מאד לא רוצה,
שיזלגו מעיניך.  באמת אין לך סיבה לכעוס עלי. תמיד התכוונתי
כוונות טובות כלפיך. (וממשיך).
  בינתיים שלום ולהתראות שלך   יומי
  נ.ב. חבל שיש לי רק המסרק ולא תמונה אחת לפחות. נשאר לי
להסתכל בתמונות של אז, כשהייתי קצין תורן.     יומי
-------------------------------------  
18.8.62                                              יומי
שטיין
                                                       
קרית חיים
תמי יקרה.
  שוב מכתב ב-2 העתקים, נזכרתי ברגע האחרון שה'בוסית' שלך
נוסעת ואת עלולה לא להמצא כבר ב'גן'.. לכן נקטתי אמצעי
זהירות.
  אמרתי לך שלא אכתוב במשך השבוע, היה די קשה להתאפק . היום
שבת והמחשבה שלא אפגוש אותך אינה מצליחה למצוא מקום במוחי.
יעבור עוד זמן רב עד שאתרגל לרעיון שכל זה נגמר, איננו עוד ולא
יחזור לעולם. זה קצת קשה.
  חדשות אין לי לספר. מהצבא עוד לא קיבלתי כל הודעה ובינתיים
אני משתדל להבריא. כנראה שהמקום ההוא... ומה שבא אחר כך (כולל
סיום הפרשה עם הגברת), השפיעו עלי יותר ממה שחשבתי.  בהתחלת
השבוע הייתי חסר אונים. רציתי דבר אחד בלבד והוא להרדם, לישון
שבוע ימים ולשכח הכל. הצרה היתה שלא יכולתי להרדם. לאט לאט
התגברתי וכיום מתחיל לראות החיים במשקפים קצת יותר ורודות. יש
בעיות? אז מה, נפתור אותן. הכל בזמנו. יעבור זמן עד שהכל יגליד
ויהיו לי מספיק בעיות כתוצאה ממה שקרה גם הלאה. העיקר לרכש
בחזרה את הבטחון העצמי ועיקר העיקרים -''רוח הלחימה'', הרצון
לטפל בבעיות ולהתגבר עליהן.
  מסקרן אותי מאד לדעת מה איתך ואיך הענינים מתקדמים. ושלא
תעיזי לבכות, את שומעת?!! מה שהיה, היה טוב ויפה אבל שייך
לעבר. את מעל לכל זה ואסור שתפגעי. שנינו צעירים ויפים (לפחות
הכינוי השני מתאים רק לך), עוד נספיק להיבנות מחדש-את במיוחד-
בתנאי שתמשיכי להעריך עצמך בצורה נכונה. תאמיני לי לא בעטתי
בך. החיים (או הגורל) בעטו בי...וקשות. היחידי היוצא מופסד מכל
העסק זה עבדך הנאמן, ואף אחד אחר. תרימי הראש ותפסיקי להשוות
עצמך לתרנגולת. זו השוואה כלל לא נכונה. החיים לפניך ולא
מאחוריך תביני זאת פעם אחת ולתמיד.
  לא עשיתי כלום במשך השבוע פרט למנוחה וכמה ביקורים. לא היה
לי (עדיין) מספיק כח ורצון להתחיל במשהו. כנראה שזועזעתי יותר
ממה שחשבתי. לא נורא, הכל יסתדר. לקולנוע אני כבר לא הולך.
אינני רגיל כבר לחזות לבד בסרט וזה עלול להזכיר כל מני דברים
וכד'...את זוכרת כמה שרציתי לקחת אותך לקרקס ולא יצא לי? ביום
רביעי ראיתי שבכיכר פריז הקימו לונה פארק וזו צורת בידור שלא
טעמתי אותה יחד אתך ו...הסתלקתי בכל המהירות. לרגע
חשבתי...להזמין אותה רק פעם אחת...
  ג. נתנה לי מנה הגונה  בגללך ולא הועילו כלל טענותי שאת
היוזמת של הניתוק ולא אני (זו, דרך אגב, האמת למרות שלא נעים
לספר שנזרקתי.) רמי  ניסה להציל אותי בהסבירו שעד כמה שהוא
מכיר שני  הקליינטים תמשך ה''פרידה לנצח'' 7-10 ימים.
חבל...שהוא טועה...!
  דבר אחד ברצוני להבהיר: חברתך תמיד נעימה ורצויה לי-לא
חשובה ההזדמנות. אני מבין שבתור בת קשה לך להיות היוזמת לכן
אחכה לך בשבת הבאה בשעה 1800 ליד ארמון. אולי נראה פעם את
הלונה פארק האיטלקי. זה לא חטא, סוף סוף נשארנו ידידים ואינני
רואה למי טיול תמים כזה יכול להזיק. כמו כן אם תכתבי לי שביום
שישי את מגיעה ברכבת. אני עלול להמצא בסביבת התחנה-אם אין לך
התנגדות. כל זאת כמובן אם לא יפריע למבצעי הציד/דיג  שלך כי
במקרה כזה...תגידי רק מילה ואעלם. דרך אגב איך זה מתקדם...טוב
בעצם, אשמע זאת בשבת מפיך...מותר לידיד לדעת, לא כן?  [הוא
התכוון, ניסתה  תמר הרבה שנים אחר כך לשחזר, למחזר שהיה לי
מהקבוץ, שנסיתי, מתוך כאב הלב והאבדן, לתת לו צ'אנס, אבל זה
היה כל כך מגעיל, וזה כל כך כאב עדיין, שלא היה לזה שום סיכוי
וגם לא היה שום מקום להשוואה... האם, טפשה שכמותי, סיפרתי לו
את זה?]...
  השבוע אתחיל לטייל קצת בארץ לשם סידורים. אל תפחדי, אני
יודע איזה מקומות ''מחוץ לתחום'' עבורי. אפילו איני רושם שמי
על צידן האחורי של המעטפות. זה עוד חסר, לגרום לך נזק נוסף למה
שגרמתי עד היום...
  ילדה, אני מקווה שלא השארתי לך טעם מר בפה, את נהדרת ואני
נבל אומלל ולא יותר לעומתך. אין דבר, העתיד (שלך לפחות) יהיה
טוב יותר... מוכן להתערב.
  בזאת אסיים, כתבי מה נשמע, היכן את נמצאת  וכד'. בעצם חייב
לך גם טיול בקרית- הטכניון וזה רצוי לבצע ביום חול, נשאר לך
לקבוע לי שעה ומקום.   בינתיים שלום ולהתראות, שלך בידידות,
יומי.
[ואמנם, בכל זאת היה טיול כזה, חשבה תמר בהזכרה הרחק אל העבר.
באחת מאותן הפעמים הנדירות שלא יכולתי לסרב ונעניתי להפצרותיו
- כמו גם לקריאת הלב השסוע ומדמם עדיין שלי, כמי שמתו מוטל
לפניו, עוד חם ועוד רוטט! מפעם לפעם אכן עוד נפגשתי אתו. וגם
הטיול הזה יצא לפועל וגם התחבקנו עוד, אבל היינו שנינו  כל כך
עצובים...כאילו היינו בתוך בועת זמן אחר, שאם היינו ממשיכים
איתה, הרי הרגשתי שאין לי הצלה; הייתי נסחפת למעמקי היאוש
והכאב שאיים לסחוף אותי למטה, וידעתי את זה... והמכתב הזה שבא
אחריו אומר בדיוק את אותו הדבר, רק מצדו. ]

  היא מצאה מכתב שלה, קצר, אחד משניים ששרדו; מכתב נורא,
סתמי, מכאיב:

  שלום יומי .        יום שלישי 28.8
  אני מתכוננת ''לנצל'' אותך, וזו הסיבה שאני כותבת לך. בשבוע
הבא אני חושבת לצאת לחופש, לשבוע.
  אם יש לך פנאי, חשק, ולא מרגיזה אותך ההעזה והחוצפה לכתוב
מכתב לאחר התחלה כזו, אז אולי יש לך חשק קצת לטייל בחיפה,
בסביבה וסתם לכייף? אם יש לך חשק אז אני חושבת לבוא למשק ביום
ששי כרגיל. יום ששי זה. אם לא תוכל להיות שם, אז ב-6 כרגיל?
רוצה? תשמע, זו האנוכיות הפשוטה שלי, ולא שום התענינות בך. זו
האמת. אז תחליט ו-או שתהיה שם או לא. כרצונך.
  רק  קיבלתי את 3 מכתביך. בינתיים לא 'התלבשתי' על אף אחד,
כמו שכתבת. סתם-כך. לעתים מצב רוח ולעתים ההיפך. מדוע אינך
מספר על עצמך, מה העניינים ומה, ואם השגת עבודה, או הסיכויים
לכך?
  בינתיים שלום ולהתראות.
  אנחנו גומרים כמו שהתחלנו.  טיולים ובילויים... תמי.  
  [כאילו שזה היה נכון, חשבה תמר ולבה מתפלץ. כמה צער  עולה
אלי מהמכתב שלי, באקראיות הזו, כביכול, שלו. אני קולטת את הצער
של אז אפילו מהנייר! עד עכשיו אני מרגישה את המפולת הזו, שלי,
שלו, שני אנשים שעוד אוהבים אבל כבר סכין חדה חתכה ביניהם והם
עוד מפרפרים בשולי החתך, לא יכולים עוד להרפות, אבל גם כבר לא
יכולים לתקן, לא יכולים שלא להתחיל לכעוס ולשנוא על הכאב שגרמו
זה לזה, לא יכולים גם עוד לעזוב...ובכל זאת כבר נסחפים עם
הגלים, מתרחקים לאט לאט זה מזו...טיולים ובילויים כאילו...הוא
חשב שלא אכפת לי- הוא לא ידע שגם אני התמוטטתי אחר כך, על
המשבר שלי...]
  היא מצאה פיסת מכתב שלה אליו, קטוע:
  שלום יומי.
  מכיוון שאתה שייך לעולם של העבר שלי, ובעתיד אין מקום לכל
הבעיות הללו, וכרגע אני מוכרחה לדבר על כך או לפחות לכתוב, אז
זה יהיה פה.  הייתי היום אצל ה''בוסית'' פעם אחרונה לפני שהיא
נוסעת לחופשה של חודש וחצי, ושוחחתי, כמובן, על עצמי. מסתבר
שבעתיד אשאר פה ב'גן הכפר'-פשוט מאוחר מדי להתחיל משהו. חשבתי
על למודי 'אחות' אך זה שוב ענין של שנתיים עד 4 שנים. ענין של
התחלה מחדש- כי אז לא יהיה לי בית לחזור אליו. פה עדיין לא
התאקלמתי מספיק ובקבוצי אין לי כבר הרגשת בית. יצאתי שם
מהמעגל. ואז- בגיל 27, אחרי קורס אחיות לא אוכל לשוב. וחוץ
מזה, אהיה כבוגדת בחברה שלי- בני הגיל שלי שלא למדו מקצוע,
ואני כאילו מכינה לי מקלט לעת צרה. דיברתי על האוניברסיטה.
בעיני הרי זה מין מקדש שרק בחירי אלוהים באים אליו. או רק
החכמים מאד. כשדיברתי אז, היא-הפסיכולוגית- אמרה שזה החלום של
הורי. האמנם? בכל אופן סיגלתיו לי כה חזק, שעכשיו כואב לי
להרפות ממנו. היא חשבה שזה חלום של הורי. אמרתי: אם היו לי
הורים עשירים והייתי יותר צעירה...ושאני מעריצה אנשים שלמדו
באוניברסיטה.  ועכשיו אני רוצה כאילו להגיד תוך מרד. שבכל זאת
אני חושבת-אולי פעם אחרונה לפני שאשלים שמה שטוב זה מה שקיים
כרגע, אז בכל זאת:  להשתייך לגיל הזה שעדיין מותר לרצות משהו
אחר...עכשיו, או הייתי יודעת מה אני רוצה, כמו עכשיו, אז הייתי
הולכת לאוניברסיטה. -הייתי לומדת לבגרות ומגיעה לשם. אל החלום
הזה האחרון שלי. כרגע יש לי חשק ליילל... אבל כמו שברדיו נגמרה
הסימפוניה ה'פטליסטית' של צ'ייקובסקי והתחיל שיר עליז: 'שושנה'
(מימי הפלמ"ח), כך צריך גם בחיים: לוותר על רעיונות - בייחוד
אם אינם ברי ביצוע, ולמצוא אחרים, יותר מתאימים למציאות. כמו
שאתה אמרת לי: מותר להתפלל אבל רק לדברים שמתקבלים על הדעת. אם
הייתי ממשיכה לחלום על אוניברסיטה - החיים שלי היו מתבזבזים,
עד שהייתי לומדת היו הולכים הנעורים והמרץ על עבודה מאומצת.
ובכן... ככה זה. עכשיו אני פה, והחלום הבא: לצוד מישהו...
וללדת ילדים, גינה ליד הבית (שהוא יטפל בה), בצחוק... משתלה,
ואולי גם לצייר וזה הכול. בינתיים שלום, אינטרמצו שלי...
  עכשיו 7 ורבע בערב, אני מתכוננת ללכת לאכול. כל המחשבות
הללו - מילא, מה שהיה היה, אי אפשר לשנות. והעיקר שיהיה טוב -
וזה יכול להיות גם בלי אוניברסיטה (אולי דווקא בלי, בעצם!).
העיקר, בעצם, לאחל לך הצלחה בחיים ותכתוב בכל זאת... תמי.
  אני מקווה שתשמיד את מכתבי כי אולי לא ארצה להיזכר בעברי
לעולם... בכל אופן, בעוד 20 שנה לא. בעוד 60 אולי כבר לא יהיה
אכפת לי...
                                                           
     תמי
  [תמר חשבה: לא היה לי אז לאן ללכת, למה לשאוף, הכל סגר עלי.
כפי הנראה הייתי בדכאון. במכתב אני עוסקת בלימודים ולא מתייחסת
למה שקרה לו; בכלל לא יכולתי לעכל את זה ולהתמודד עם זה, אז
התעלמתי...
   ברור שהיא -אני אז-הרהרה עדיין, אולי בכל זאת לא מאוחר
להתחיל ללמוד, אבל איך...זה נראה לי אז  בלתי ניתן להשגה,
וצורת החשיבה המוזרה הזאת, שאסור להתפתח בצורה עצמאית כי
האחרים מהקבוץ גם כן לא...אני לא מאמינה שהייתי ככה,
חשבה...אבל הכאב היה אמיתי, עד עכשיו יש בי עוד קצוות  מהחצים
של הכאב ההוא...]

                                                           
                                                 .
20.8.62                                                    
                              יומי שטיין
                                                           
                                    קרית חיים
  שלום תמי.
  זה קול העבר המדבר אליך, עבר שעדיין מפרפר ואינו רוצה למות.
אי אפשר להפטר בבת-אחת מהרגלי סם מסוים. זהו תהליך ממושך הלוקח
זמן והמתבצע תוך שמוש מתמיד בכמויות קטנות והולכות של אותו סם.
כמו מרשם רפואי לחולה מבריא: ''תמי, בכמויות זעירות, מזמן
לזמן''. מקווה שלא נפגעת. בעצם הטיפול הוא הדדי.
  המכתב שלך מיום חמישי הגיע  לידי באיחור. פשוט לא הייתי
בבית. היה מענין ומחייב תשובה ארוכה או יותר נכון הרבה תשובות
תוך נסיון לתקן לך מספר מושגים. ראשית אין כל טעם להתייאש
ולסכם: ''די, אני יותר מדי זקנה''. את בהתחלת החיים. 50% מן
הסטודנטים הישראליים מתחילים למודיהם בגילך. מכיר הרבה שהתחילו
ללמוד בגיל 30 (סבים וסבתות לפי טענותיך!) חוץ מזה את ילדה
עדיין...
  השבוע, (יותר נכון ביום א') נעלמו הסימנים שצפרניך חקקו
בכתף שלי. נשאר לי ממך רק המסרק (לא מצטערת עליו, דרך אגב?)
רואים שהזמן עושה את שלו.
  למרות שנולדת וגדלת בסביבה ''מתקדמת'' נשארת בורגנית זעירה
מן העיירה. האוניברסיטאות בימינו אינן ''היכלי קודש שרק מועטים
ראויים להתקבל בהן. אוניברסיטה היא כיום בית ספר המחנך המונים
לכל מיני תפקידים- שמתרבים מיום ליום בחברה המודרנית. זהו מין
בית ספר תיכון מורחב ולא יותר. המושגים שלך שייכים לאירופה
מלפני 30 שנה. זו תקופה שמתה ונגמרה.  ברוב הפקולטות אין צורך
להיות יוצא מן הכלל כדי לסיימן. קצת רצון, עבודה שיטתית,
התמדה, קצת מזל וידיעה ''איך להסתדר'', מספיקים למסיים י''ב
כיתות כדי לסיים אוניברסיטה. לא רחוק היום כשהטכנאי, הפקיד
הגבוה והבינוני, מנהל העבודה בחקלאות וכד' יידרשו לסיים
אוניברסיטה (או חלק ממנה) על מנת שיתאימו לתפקידם. זה שייך
לעתיד הקרוב.
  תתפלאי  לדעת מה גבוה אחוז הטפשים, המוגבלים בשכלם
והאידיוטים שלומדים (ומסיימים) אוניברסיטה. הרי כחצי מן
הסטודנטיות באות ללמד ''חופולוגיה'' ושום דבר אחר...זה נכון,
המקום גדול ואפשרויות הציד/דיג נרחבות ביותר. מכיר הרבה
סטודנטים/ות שאינם מגיעים לקרסוליים של הגברת לא מבחינת שכל
ולא מבחינת היותם בני אדם. הרבה באים לשם מכיוון שלאבא יש כסף,
אין מה לעשות ולהיות ''שטודנט''  כמה שנים מוסיף לייחוס
המשפחה. אחרים באים בתקווה שיאכלו לחם לבן יותר אחרי הסיום.
ויש, ויש, הגן הזואולוגי של הקב''ה גדול מאד.
  בכל אופן היה מעניין לראות (מתוך המכתב לפחות) איך טפשונת
חמודה ותמימה הופכת לממזרתה ערמומית השוקלת כל צעד בקר רוח.
נשארה תכונה אחת הקושרת את השתים: נאיביות, המוסיפה חן לתמונה
הכללית. סקרן לדעת ולראות את המטמורפוזיס. [...כמה הכאבתי לו
אם עקץ אותי כל כך, חשבה תמר, שנים רבות אחרי-כן; בחיים לא
דיבר אלי ככה. זה היה כואב מאוד, וזה גם לא היה נכון-אף פעם לא
נהפכתי ליצור ערמומי ששוקל את צעדיו...זה הכאב והכעס דברו..או
אולי כמנהגי עוד העלבתי אותו, במכתב הקודם או בפגישה? האם היה
זה המכתב שלי שמצאתי, שפגע בו כך? התאריך כרגיל אצלי אז, לא
מפורט.]
-----------------------------------------      
25.8.62                                                    
                                     יומי שטיין
                                                           
                                          קרית חיים
תמי שלום.
  כרגע קראתי מכתבך הטראגי (ונחוש ההחלטה) משבת ומנסה לעכל
אותו. טוב באמת שהתעוררת וטוב שאת מרגישה על קרקע מוצקת
  תמי, כואב לי לתת לך מוסר בסיטונות (זהו המכתב השלישי
בסידרה, כמדומני!) הרי אני יודע שזה מכאיב לך-וזה מכאיב לי
שבעתיים. אינני רוצה לפגוע בך, כי סבלת מספיק ואינני נקי כלל
מאשמה אבל אני עדיין אוהב אותך והיית רוצה שלפחות יהיה לך טוב.
אל תחפשי בכל מקום אשמים אחרים. מוטב להתבונן בעובדות כפי שהן.
אל תחשבי שהצלקות שהשארת לי הן פחות עמוקות. -להיפך, נשארו
פצעים פתוחים שעדיין לא הגלידו... זה יותר ברור לי מיום ליום.
מצד שני את לא אהבת אותי כך שנאלצת לתת לי בעיטה.
  ילדה רעה...היכן היית במוצאי שבת? חיכיתי לך עד 1835! לא
דובים ולא יער. הגברת ברגז עם סביבות חיפה-שם עלולה להפגש
אתי, ולכן התבצרה במשק גן הכפר שם היא לא חייבת כלום לאף אחד)
ומתרכזת במבצעי הציד/דיג שלה. בהצלחה! בסוף הלכתי לסרט לבד...
  טוב, חוששני שאמשיך ב''עליות לרגל'' שלי במוצאי שבת עד שזה
יעבור. כל דבר נגמר פעם וכל פצע סופו שיגליד. מקווה שמכתבך לא
היה האחרון
                                                בינתיים
שלום ולהתראות .         שלך    יומי

----------------------------------------------  
29.8.62                                                    
     יומי שטיין
                                                           
          קרית חיים
 תמי יקרת מציאות,
  זהו המכתב הרביעי שאני כותב. משום מה אינך עונה לי ופשוט
אינני יודע מדוע אני מודאג משום מה, האם קרה לך משהו? אני
מייגע את מוחי ואינני יכול למצוא סיבת הברוגז הפתאומי. כמעט
ורציתי לקפוץ על המשתלה אבל התאפקתי. ממש ברגע האחרון. באם את
כועסת ואינך רוצה שאכתוב לך יותר אז כתבי לי זאת לפחות. אינני
תופס עוד מה עשיתי כדי להענש בצרה כזו. אם ברצונך למסור סיבת
הכעס בעל פה אז אהיה ביום שבת ב-6 בערב במקום הרגיל.
  הצבא עדיין לא החליט מה יעשה אתי כך שבינתיים אני מקבל
משכרת חינם ומתבטל.
  מקווה שסגנון מכתבי לא פגע בך עד כדי כך שלא תרצי אפילו
לענות. את נורא חסרה לי-זה בודאי ידוע לך, ואינני מבין פשר
התנהגותך האכזרית. הרי בעצמך אמרת שמכתבים מותרים.
  אנא עשי עמדי חסד ותעני לפחות. אם מכתבי מפריעים לך ואינך
מעונינת בהם אל תתביישי לכתב זאת אבל אל תשכחי לכתוב.
  בינתיים שלום ולהתראות.      
    שלך    
          יומי


11.9.62                                      יומי שטיין
                                                 קרית חיים
  ....................אולי מחר ארגיש יותר טוב ואצא  קצת.
נורא מתחשק לי להביא לך קצת שוקולד אבל גזרה זו גזרה  ו''מחוץ
לתחום'' זה ''מחוץ לתחום''. העיקר שזה יועיל לך.  נורא רציתי
לראות אותך סתם לפטפט קצת ולנסות להרים את המורל  (שלך כמובן
ולא שלי) האם זה פשע?  אינני מבין במה אני מסכן את שלומך כל
כך...
  בשבת זו אני רוצה לעלות לכרמל ולראות את
רביעיית-מועדון-התיאטרון, כך שאחכה לך עד שש ורבע בדיוק.
תשתדלי להיות שם בשש, אם את באה. אין כל פשע להסתובב קצת
ולהשתעשע. שנינו מבינים שהסיבה היחידה טמונה באנוכיות שלך    ו
ב ש ו ם   ד ב ר   א ח ר  , זה ברור! לכן אין כל סיבה שלא
תבואי. אם תרצי לעשות משהו  אחר אז חלוקת התפקידים ברורה: את
בוחרת ההצגה ואני משיג הכרטיסים.
  חבל שאינני יכול להפך לצפור ולהסתנן אליך בצורה כזו שלא
יראו אותי - רק לכמה שעות. היית מסכימה? בכל אופן תיזהרי. אם
תמשיכי להיות מיואשת ללא סיבה ותמשיכי לחשוב מחשבות שחורות אני
עלול להפר את ה''מחוץ לתחום''. קחי בחשבון שהאיום רציני.
  טוב, הנייר סבל מספיק ממני. מקווה שלא תכעסי, ואראה אותך
בשבת במצב רוח מרומם. כתבי.
                                                           
          בינתיים שלום ולהתראות    
                                                           
                           שלך    יומי                    
                                 

20.9.62
  ...יתכן וברחת מהמשק (וזו הסיבה שלא כתבת השבוע?)אין דבר,
אינני בא בטענות גם לי לא היה משום מה חשק לכתב כבר התרגלתי
לראותך כל שבת ורק כרגע נזכרתי שלא נתראה השבת.
  מה חדש אצל ה'גברת'. איך ה''הסתבכות'' החדשה (או יותר נכון
המחודשת) שלה?   [למי הוא התכוון, חשבה תמר בקראה את המכתב- על
מי הוא דיבר? כבר לא זוכרת... ברור שזה לא היה רציני-הרי אינני
זוכרת אפילו על מי הוא מדבר; אבל ברור, שעוד היה אכפת לו מה
אני עושה ואם אני 'בוגדת' בו...]
  אני כותב מכתב זה מהדואר המרכזי בחיפה. מסביבי רעש, מהומה;
אנשים נדחפים כדי למצוא פינה למילוי מאת כרטיסי הברכה לשנה
החדשה. מה פתאם כולם ממהרים להפטר מהישנה, הרי היא לא נגמרה
עדיין. כולם רצים לקראת החדש.
  איך מצב הרוח שלך? מניח שלקראת סוף השבוע-ובמיוחד ביום קבלת
מכתב זה- הוא רגוע יותר. את יודעת, קצת הצטערתי ש'נתתי' לך
מוסר ביום שבת. בעצם אין לי כל זכות להתערב בהחלטותיך- בעצם
יתכן מאד שאני די אשם בבעיות הנוכחיות שלך חבל שאינני יכול
לפתור אותן!!   [סוף סוף הוא תפס! חשבה תמי]
  לא הגעתי השבוע לתל אביב אך יתכן מאד שאאלץ לנסוע בשבוע הבא
(אולי תכתבי איך אפשר לראותך??!!) אני די מתגעגע לפטפוט שלך!
מה את עושה בראש השנה? עובדת? העבודה היא חיינו. טוב לא אתווכח
עם העקרונות שלך- ביחוד שאין לי מה להציע תמורתם. אולי הצדק עם
המחנה שלך- השד יודע
 בכל אופן הבטלה מתחילה להמאס עלי ובשבוע הבא אתחיל- ברצינות-
לחפש עבודה ואז, אבלבל
פחות מוחם של אחרים.    בינתיים שלום ולהתראות.    שלך  
יומי

--------------   25.9.62
...אם לא יהיה לך משהו יותר טוב לעשות אז אהיה ביום א' ב-6
במקום הרגיל. חבל רק שלא נתת סימני חיים במשך השבועיים. יכולנו
לתכנן יחד איזו תכנית לכל היומיים של החג.  מה שלא יהיה, תבלי
טוב.
שנה טובה ולהתראות    
כתבי!
---------------------------------------  
תמר ישבה והרהרה במכתב הזה הרבה זמן:
[גרסה א. נכתבה מיד עם קריאת המכתבים, לאחר כל אותן שנים,
בהתרגשות גדולה, ובבכי:]
 בעצם, היא חשבה, הרי עדיין היינו שני אנשים שאוהבים זה  את
זו. אף אחד לא יכול היה להגיד לנו מה לעשות עם עצמנו; בסופו של
דבר אני ברחתי כל כך רחוק, והוא עדיין ניסה לתפוס אותי. אם
הייתי בוגרת אז, כמו שאני היום, הייתי מקבלת זאת, את המשפט
הזה, כך: יכולנו לתכנן יחד איזו תכנית לכל היומיים של החג כך:
בואי, כשני אנשים בוגרים, נבלה בכיף שני ימים, במיטה, בלי שום
קשר למה שהיה או מה שיהיה, סתם להנות ביחד מהדברים הפשוטים
והטובים שהחיים נותנים, מהאהבה שעדיין היתה קיימת, מהגופים
שלנו מלאי החיים; להעביר יומיים  רחוק מהעולם, יחד עם כזה
פינוק ונחמה לגוף ולנפש...זה בעצם מה שהוא רצה, מה שאני אפילו
לא העזתי להרהר בו, בחורה מגודלת, אהובה ומפגרת שלא נתנה לעצמה
צ'אנס...טפשה, מטומטמת. אפילו אם זה לא היה מושלם, לפחות היו
לך אז את הזכרונות האלה להתנחם בהם, את הרגעים המתוקים שהיו
נגמרים  כך - או אולי נגמרים אחרת. אם זה היה קורה. אבל הייתי
כל כך מוכה, ברחתי כל כך רחוק... הוא ניסה, חולה או לא -
{...ואני לא בטוחה שהוא כל כך חולה, היא חשבה. עובדה: הוא
נשוי; לפחות עוד 6 שנים שהיה לי קשר אתו הוא עבד, תפקד, התקדם;
לא היתה שם שום מחלה!} הוא היה מלא בחיים - ורק אני הייתי
באבל. היא לא היתה, אולי, הפסיכולוגית הזו, צריכה לעצור לי את
החיים, את המהלך הטבעי- אולי זה היה היום אחרת, הייתי היום
במקום אחר. הוא ניסה לפנות אלי כמו לאדם מבוגר, כמו שפונים
לחברה אמיתית, שוות ערך; בעצם, הוא ניסה המון פעמים, כל הזמן,
אבל אני לא. אני הייתי ילדה מפוחדת, עם כל הבעיות של בת קיבוץ,
שצריך תמיד להתאים למה שאומרים או מחכים ממך, אבל אף פעם לא
לימדו אותנו להקשיב לעצמנו, למה שאנחנו באמת רוצים, לדברים
שטובים לנו. להביע אהבה-כן, גופנית, פשוטה... אולי אם היה מציע
לי, דוגרי, ללכת למלון, אפילו שרשמית כבר לא היינו חברים, אולי
בכל זאת הייתי הולכת אתו ואולי זה היה משנה  עוד את כל מהלך
הענינים; אבל הוא פחד-מרוב שדאג לא לפגוע בי. מעולם לא העיז
להציע ישירות, ואני...אני לא התייחסתי לעצמי כמו לאדם בוגר, עם
זכות החלטה בחיי...ואני מרגישה כזאת החמצה היום...
  היא חשבה: לפחות הקמתי בית וילדתי ילדים, מה שהיה חשוב לי
אפילו יותר ממימוש עצמי כולל הכל. אז גם לא הייתי מסוגלת
להחליט. לא  ה י י ת י  אדם בוגר...ועכשיו זה מאוחר
מדי...לפחות את זה לא החמצתי, את החיים הפשוטים: בית, ילדים,
שמחות של משפחה, השמחה של היום יום, והאהבה, שבשום פנים לא
הייתי יכולה לוותר עליה, החווייה של לגדל ילדים, לאהוב אותם,
החוויה הכי משמעותית בחיים שלי...אבל כמה ויתרתי בשביל
זה...האם זה תמיד חייב להיות זה או זה? עד שאת משתחררת מהעכבות
של הילדות הקשה, כבר היה מאוחר לכוון את החיים לפי רצוני...
לפחות תפסתי אותם, את החיים, בשולי אדרתם, נגררת בקושי אבל
מצליחה איכשהו לטפס; והצלחתי בכל זאת לעלות עליהם, כמו על עגלה
דוהרת...
   מהמקום שבו הייתי... מהמקום שבו בעצם  ל א   ה י י ת י !
שהרי אחרי זה לא הייתי בשום מקום, רק שרדתי במשך זמן רב;
התגלגלתי... - לא היה אז שום דבר ואף אחד שיכולתי לומר עליו:
זה  ש ל י . והנה אני פה, בכל זאת, חיה, נושמת - אבל באיזה
מחיר אישי!
   
  (גרסה ב' נכתבה לאחר כמה שנים, בהרבה יותר יישוב דעת וראייה
מפוכחת.)
  תמר ישבה והרהרה במכתב הזה הרבה זמן:
 בעצם, היא חשבה, הרי עדיין היינו שני אנשים שאוהבים זה  את
זו. ואם הייתי בוגרת אז, כמו שאני היום, הייתי מקבלת זאת כפי
שהוא התכוון: בואי, כשני אנשים בוגרים, נבלה בכיף יחד את שני
ימי-החג,  בלי שום קשר למה שהיה או מה שיהיה, סתם להנות ביחד
מהדברים הפשוטים והטובים שהחיים נותנים, מהאהבה שעדיין היתה
קיימת; להעביר יומיים  רחוק מהעולם, בטיולים ששנינו אהבנו כמו
קודם בכרמל הירוק,  רגעים מתוקים שהיו נגמרים  כך - או אולי
נגמרים אחרת? אם זה היה קורה, אולי בכל זאת הייתי הולכת אתו,
ואולי החיים שלי היו היום אחרים? לא בטוח שיותר טובים?...כמעט
בטוח שלא... והרי זו לא הנקודה העיקרית!
  כמה רגשי אשמה היו לי אחרי כן על שנטשתי אותו בשעת צרה!
ובכל זאת, הרי לא פעם דמיינתי את המשך הקשר, במידה והייתי
מעיזה להמשיכו: ותמיד זה היה רע: כמו שני אנשים עם אות קלון,
מסוגרים מהעולם, שפופים, עצובים...
  אבל עוד יותר, כמה פחדתי! הייתי אחוזת אימה חשיכה בגלל
מחלתו!
[האימה תצוץ כל אימת שאהרהר בו, מעתה והלאה, משתקת כחומת ברזל,
בלתי עבירה, ביני לבין החבר החי: לנגד עיני רוחי תעלה דמותו
הקטטונית, הקפואה בזמן, מזגגת העיניים והלא רואה, כמין בובת
מתכת קפואה לנצח, של טוני קרטיס בסרט 'קטיפה כחולה', לאחר התקף
הסכיזופרניה האחרון, בסוף הסרט...]  
  והרי לא הייתי מסוגלת כלל לשאת זאת על עצמי. בטח לא  א ז .
לא בנקודת החולשה שבה נמצאתי!
  וכמה זמן לקח לי לצאת מהתסבוכת הזו; האהבה, הצער, הפחד,
רגשי האשמה...
  והיא  ראתה לפתע אותו ואותה, מחייכים שמחים ואשמים, כפי
שהיו בימי הזוהר שלהם. כמו באותה תמונה קטנה, ישנה ודהויה:
שניהם מחייכים, מאושרים על רקע חורבות שבטה... כבתוך בועה,
בועת-סבון צבעונית וגדולה ממשחקי הילדים, מרחפת אנה ואנה,
שקופה ובכל צבעי הקשת, שהלכה והתרוממה, הלכה והתרחקה, דאתה,
דהתה והתאידה, והיא רצתה להשאירה כאן עוד רגע, על אף צביטת
הכאב שזה עדיין גרם לה, מלווה אותה  בעיניה מעלה מעלה, הדמויות
הולכות ונעשות שקופות... עד שפקעה, נעלמה  ונמוגה בחלל;
  בועה שהיא אהבה.
  היא חשה צביטה של כאב, גם היום, כמו אז, לפני שנים רבות כל
כך.
  היא מצאה עצמה בוכה.


16.10.62                                                    
                      יומי שטיין,  קרית חיים
שלום תמי
  נעלמת מהאופק ואין שום סימן חיים ממך. קצת מתגעגע אליך (קצת
הרבה). בשבת חכיתי במקום ושעה הרגילים אך הגברת לא הופיעה.
חושד שבאותה השבת היית בקבוצך (הרי נדברנו שתודיעי במדה ותהיי
בסביבות חיפה)
  סקרן לדעת מה גורם לשתיקתך: הוראות מה''בוסית'', קיצוב
בנייר ובולי דאר במשק, או סתם שעמום? כבר אינני יודע מה לחשוב.
מקווה שאינך חולה או משהו דומה. בכל אופן כתבי כמה מלים. השבת
לא אחכה לך סתם אלא אם כן תכתבי שתבואי. תני סימן חיים.      
    מצפה.    שלך     יומי
(פה היה פתק קטן עם אותיות גדולות: תמי,  תמי אני אוהב  אותך.
 זכרי זאת.      
                                                           
                                            יומי)
--------------
                                                           
                                         יומי שטיין, קרית
חיים                                                        
                                         
  ...כנראה שבשבוע הבא אתחיל לעבוד  במפעל (...) וללמוד בערב,
כך שתהיה לי תעסוקה מלאה.
השבת חכיתי לך אך לא הופעת.  אבוא גם בשבת זו ומקווה לראותך
סוף סוף.
  כן, יתכן שביום רביעי או חמישי אהיה בסביבות תל אביב ואז
אקפוץ אליך. אל תקלקלי לך תכניות בגללי. רק תשאירי פתק בחדר
שאדע אם כדאי לחכות או לא. פשוט מתגעגע אליך...
--------------    
20.11.62      
  קבלתי מכתבך ושמחתי שנהנית מהספר. הקריקטורה מוצלחת. [היא
עשתה רישום שלו, מגוחך] מרמזת שנזכרת בהתעללויות הרגילות שלך.
  עוצמת הרגשות מפתיעה במקצת. מענין מה גרם לכך. את יודעת טוב
מאד מאיפה באה היוזמה ל'ניתוקים'.
  מכאיב לי מאד לדעת שאת שורצת לבדך, בודדת ומבודדת והייתי
נותן הרבה בכדי שאוכל לעשות דבר- מה להפגת הבדידות. אבל כעת זה
קצת קשה (ואינני בטוח אם זה לא יזיק לאינטרסים ולשם הטוב
שלך).
  להודות על האמת אני מרגיש מאד לא נוח כלפיך בגלל שלא באתי
בשבת. פשוט  מאד יכולתי להגיע ולהשאר רק שעה וחצי. (אל תשכחי
שכבר אינני בטלן בצבא קבע, אלא ברנש עובד... מקווה שלא
תכעסי-אולי אפילו אמרת: טוב שלא בא!
  בהקשר אחר מקווה לראותך ביום שבת בשש כרגיל- רק תודיעי אם
את באה.
  מה שנוגע לי, אני נכנס לקצב העבודה ומסתגל למסגרת חיים
אזרחיים. פשוט אינני רגיל לקום בשש בבקר ולעבוד עד עשר בלילה.
לאט לאט העייפות פגה ומניח שעוד שבוע שבועיים אסתגל.
  מה דעתך על כך שתבואי בחמש וחצי במקום שש? כעת היום קצר. אם
אקבל  השבוע ידיעה ממך שאת באה אז אחכה לך מחמש וחצי, טוב?
   בינתיים שלום ולהתראות  ואל תקחי הכל ללב. זה לא שווה.
                                                           
                 שלך    יומי
  [המכתבים האחרונים נכתבו כולם בדיו חיוורת והיו קצרים.
כאילו כותבם איבד את חיוניותו, את שמחת החיים, את הבטחון
העצמי, חשבה תמר;  הענין הזה הרס אותו.  אבל גם אותי
 איפה הוא עכשיו, חשבה, האם התאושש? הוא בכל זאת נשוי, זה אני
יודעת לפי הכתובת. האם יש לו ילדים?
  אני יודעת, חשבה, שלי זה ריסק את החיים באמצע... לקח לי
המון זמן להתאושש מזה. ואולי לא התאוששתי לגמרי עד היום?]
-----------------------        
4.12.62
לתמי שלום רב
  נעלמת מהאופק זה כ-10 ימים, האם פשוט לא היה לך מה לכתוב או
שאין מוכרים כבר לגזבר המשק בולים על צ'קים דחויים וללא
כיסוי?
  ישנה אמרה: ''אמור זאת בפרחים'', מבין שפרחים כבר יצאו לך
מן האף לכן אני אומר ''זאת'' בספרים. מקווה שהספר ימצא חן
ואולי יעודד אתך לצייר שוב.
  אצלי אין כל חדש. עסוק וטרוד כל שעות היום כך שאין לי הרבה
זמן למחשבות.
  בכל אופן תודיעי אם את באה בשבת ואם אפשר, איזה סרט את רוצה
לראות, כל זאת כמובן אם אין לגברת משהו יותר טוב בתכנית...
  [איפה הייתי, מה עשיתי, הכל מתערבב לי מהתקופה הזו, חשבה
תמי, הכל היה מבולגן, ללא סדר, לא סתם הוא היה מוטרד
לשלומי...היה לו למה...לא הייתי בסדר, אבל  כמה הוא עוד רדף
אחרי, איך הוא ניסה שוב ושוב, אם עניתי או לא, אם חכיתי או לא,
אני זוכרת שזה נורא  קשה להפרד ממנו, כי הוא עוד כל הזמן היה
שם, נאמן, בשטח, מחכה לי כמו קודם...מחכה לי תמיד עם האהבה
שלו...   הדמעות שוב עלו בעיניה והיא חנקה אותן. די, די,
לסיפור הזה אין סוף...]
-----------------------------------------------      
18.12.62  
.....אם תבואי  בשבת אנסה מאד להשיג כרטיסים להצגה. אם תבואי
השבת, במקרה שאין לך משהו יותר טוב לעשות, אקח אותך  להצגה...

9.1.63                           (על נייר עם כתמי קפה)
לתמי שלום רב
  זהו המכתב הראשון מסדרה חדשה, הראשון שנכתב ב-1963. מעניין
איך תתנהל סדרה זו.
  השבוע אני מתכונן לנצל החופש שהגברת הואילה להעניק לי
ולעבוד קצת כי אני די מפגר עם תכנית השנה. מקוה שגם את תנצלי
'חופשה' זו לטובה.
 סקרן לדעת איך הסתדרו הענינים. האם ה'עריקה' הועמדה לדין
ומהו גזר הדין (אולי איסור לחזות בסרטים, נניח, למשך שבוע
ימים?
  מצטער מאד שלא וידאתי אם יש לך באמת כסף בשביל תערוכת ואן
גוך. הייתי צריך להיות קצת יותר תקיף ולא להניח שתסבלי מחוסר
בידור.
  דרך אגב אני מתכונן להתחיל לשרוף אוסף מכתבים משנים קודמות
(כולל של הגברת). באם את רוצה אותם בחזרה מוטב שתודיעיני כיוון
שבעד כ-10 ימים יהיה מאוחר.
  אצלי אין כל חדש. אני מאד עסוק ונוסף לכך נאלצתי להפריש זמן
גם לרופאת השיניים - זו הוצאה שלא נכללה בחישובי כלל.
  תשתדלי לבלות טוב ולחשוב פחות. זה לא כל כך בריא לנסות לפרש
כל פרט ופרט. אמנם אבות. אבות.....אבותיך חיברו את התלמוד, אך
לכל דבר יש גבול.
   בינתים   שלום,    
                       שלך    יומי
   [הוא מרפה, חשבה הנערה בדקירה של צער, הוא כבר לא כל כך
נאחז בזכרונות, בי, במכתבים...זה ציער אותה והכאיב לה. היה
נורא כואב להפגע מאהבה, אך היה כואב גם שמוותרים ומרפים מהאהבה
אלי.  שכבר לא כל כך חשוב; שהמכתבים יפנו דרך למכתבים חדשים,
לאהבה חדשה...]
--------------------------------          
15.8.63
שלום תמי
  קבלתי מכתבך באיחור רב כיוון שהסתובבתי במספר מקומות- אחרי
גמר הבחינות לפני כ-10 ימים. מכתב זה למשל נכתב אליך
מירושלים-עיר הקודש, הפיאות, הזקנים, הלכלוך וכד', הגעתי תוך
כדי סידור מספר ענינים.
  הלמודים נגמרו וגם הבחינות פרט לשתים שמחוסר זמן נאלצתי
לדחותם לאוקטובר אבל עלול להיווצר פנצ'ר. יש לי סיכויים לצאת
בספטמבר ל-6 שבועות השתלמות באנגליה ואין לי חשק לוותר לא על
ההשתלמות ולא על הבחינות.
  בעיר הקודש די נעים היום-לחות נמוכה. חבל שאעזוב בעוד
יומיים -צריך גם לעבוד קצת.
אני חושב שתפקיד האסיסטנטית דווקא יתאים לך. זהו, סוף סוף,
מקצוע די מענין, לא חדגוני, פוגשים אנשים, אפשר לפטפט וכד'
וכד'.
  אינני רוצה לדחוף אפי לעסקים לא שלי, אבל בעצם  טוב
שהשתחררת מה''אפוטרוסות''-(הפסיכולוגית) אדם צריך לעמוד על
רגליו.  חבר שלי נוסע למאלי - כדי ללמד באיזה בית ספר טכני
וכמעט וסחב גם אותי. חבל שנזכר מאוחר כי אחרת בעוד חודש כבר
הייתי טס מעל לסהרה. מילא, אולי בעוד שנה.
  אצלי אין כל חדש- מתחיל ללמוד לנהוג וחוץ מזה נותן כמה
שיעורים פרטיים בערבים (זקוק לכמה גרושים-כלי רכב ואפילו רק על
שני גלגלים עולה ביוקר).
  וזהו בערך כמעט הכל.
  אני באמת חייב לך משהו- החזרת המכתבים. פשוט לא הספקתי.
אעשה זאת בימים הקרובים.
      בינתים שלום ולהתראות.      שלך   יומי

  זהו. הוא מתרחק. הוא פורש כנפים, הוא מתחיל דברים חדשים,  
ה ו א  כ ב ר   ל א   א ו ה ב           א ו ת י,  חשבה תמי
כשקיבלה את המכתב הזה.   הוא כבר במקום אחר, ואני איפה? אני
נשארת...עם הבעיות שלי, עכשיו אנחנו כבר ישויות נפרדות...זה
כואב...  - ולמרות שזה היה כל מה שעשתה בשנה האחרונה: להרחיק
אותו, עדיין זה היה נורא כואב, דוקא עכשיו, שהוא כבר לא היה
שם, באהבה הזו שלו, לה, היא הרגישה פתאום כל כך בודדה, כל כך
לבד...אהבה, חשבה, אפילו אם היא מכאיבה, נותנת חום ואור,
וכשהיא מתרחקת, לפתע את מרגישה כמה קר מחוץ לה...עד כמה
איבדת...
------------------------------------------      
8.1.64
לתמי  שלום רב
  חזרתי מחו''ל לפני כמה שבועות וכעת אני מתאקלם מחדש בארץ.
הייתי  כמה ימים באיטליה, שהיתי באנגליה 8 שבועות בהשתלמות די
נעימה ואח''כ הסתובבתי כשבועיים באירלנד וצרפת. בגלל התחלת שנת
הלימודים נאלצתי לחזור מקדם יותר מהמתוכנן. הפסדתי איזה חודש
וחצי אבל אסתדר.
  היה לי מזל בחו'ל -היה לי איזה מענק באנגליה קבלתי הקצבה של
5 לי''ש ליום (זה כ-42 לירות משלנו) ונסיעות כך שהספקתי לחסוך
הוצאות הטיולים ביתר הארצות. ראיתי הרבה אבל כעת אני עובד כמו
שני חמורים. החלפת מקום עבודה (מצאתי אחד קצת יותר הגון, איזה
300 לירות יותר לחודש מהקודם), אבל נאלץ לעבוד לפעמים גם
בלילות ולנסוע לתל אביב 2-3 בשבוע חוץ מזה אני לומד (משתדל
לגמור) כ-19 שעות לשבוע- חלק מהן בתל-אביב, כך שבקושי יש לי
זמן לנשום. סרט בארץ ראיתי לאחרונה באמצע ספטמבר- לפני שנסעתי.
הצגות רק בחו''ל בפירוש, הקדשתי איזה 4 ערבים להצגות. עברתי
איזה 8 תיאטראות/מקומות בידור. חוץ מזה איזו תסבוכת סנטימנטלית
קטנה (שהתחילה במקרה בחו''ל-לומדת בירושלים-שייך לעתיד הרחוק
יותר כיוון שלפי התכנון עד התחלת 1965 לא יהיה לי זמן פנוי
כלל. צריך לאסוף קצת כסף ולהשיג איזה תאר אקדמאי נוסף (קשה
לדעת למה זה טוב)
  מקווה שאת מבלה טוב ומסתדרת יפה. דרך אגב מניח שקיבלת
המכתבים שלך, שלחתי  אותם [המכתבים מעולם לא הגיעו ליעדם]. את
שלי היה רצוי לשרוף אבל זה נתון לשיקולך בינתיים.
  כל טוב
  בידידות,  שלך   יומי
---------------------------------------                  
לתמי שלום רב.           1967                
  נהניתי לקבל גלויתך באמת יפה
  תודה על האיחולים ובהזדמנות זאת אני רוצה לאחל לך שנה טובה
והגשמת כל השאיפות
  לא הבנתי בדיוק אם את בקבוצך או במקום אחר. חבל שהגלויה
הגיעה ביום ששי וכבר היה מאוחר כי אחרת הייתי מציע לך איזו
גלידה ליום ו' בערב (העונה כמעט ונגמרה) כעת אני כמעט בלי
רגליים למה שהכנסתי היום את הג'וק (האוטו) להכנה לטסט, ואינני
בטוח שאקבל אותו עד סוף-השבוע.
  ודאי שאני רוצה לראותך לכן בואי נתאם: אני ביום ג' לומד
בת''א (ונוסע מיום ב') אבל החל מיום ד' אני בעבודה. הטלפון
73271 בין 0700-1515, בכל אופן אם האוטו בסדר אז אני אעבור ליד
התחנה שלך בסביבות 1945 ביום ו' זה. אם לא, נצטרך לקבוע ליום
א' או שבת- אני אשלח לך פתק השבוע.
  מה נשמע אצלך, היכן את מסתובבת וכד' וכד' ? אצלי אין שום
חדש. אספר לך בע''פ
  בינתיים שלום ולהתראות.
  שלך,   יומי.
------------    
  [ הוא כבר רחוק, כל כך רחוק, הרהרה הנערה. הוא כבר הלך
הלאה...ודוקא אני לא התגברתי עליו... אני עוד תקועה עם הסיפור
הזה...]
---------------------------------------------------------------------
   
27.9.70
  לתמי ויורם שלום רב
  תודה רבע על האיחולים והגלויה המוצלחת. אני שלחתי לכם ברכה
אבל משום מה (תמי אולי תמצא פתרון) נוצר חור בזכרוני ולא
נזכרתי בשום פנים ואופן בשם המשפחה שלכם.
   אגב, היה קצת קשה לפענח ההירוגליפים אבל...האם זה נכון שיש
שתי תוספות למשפחה?
   מיטב ברכותי לשנה החדשה
                      שלכם,   יומי
-------------------------------    
30.10.70    לתמי שלום רב
   נהניתי לקרוא מכתבך. מרענן לקבל מכתב מיצור מיושב ומאוזן.
   שמח שאת נהנית מצאצאיך ובכל אופן המכתב מצלצל מאד בוטח
ומרענן
   אצלי אין הרבה חדש. גמרתי למודי התאר השני וכעת אני מחכה
שיקראו לי את עבודת הגמר ויתנו לי את המגיסטר. אח''כ אנסה
לנסוע קצת לחו''ל. אם יימצא איזה מוסד שיהיה מוכן להטיל כספו
על קרן הצבי ולתת לי מלגה.
  ביתר החזיתות אין כל חדש. פרשה מתחילה ופרשה מסתיימת.
  תודה על ההזמנה-יש סכנה שאממש את ההצעה- אם באמת זה לא
יפריע אולי אסחוב אתי מישהי. אבל זה לא  בעתיד הקרוב.
  ראיתי את ידידינו מהבסיס, שניהם ממשיכים בחיי צבא, משמינים
ומקריחים, רבים עם הילדים. בקיצור חיים נורמאליים.
הייתי קצת במילואים. אני נהנה מהדרום הרחוק ובעיקר מסביבות
א-טור וסנטה  קתרינה. אולי יום אחד אשתקע במנזר- חסר להם
נזירים בזמן האחרון.
  תמי, כל טוב לך ולמשפחתך. דש לבעלך                        
                 
                                           להתראות.      
שלך  יומי  

  שתי גלויות שנמצאו בין שאר ניירות  בעלעול בין דפים
מצהיבים, אחרי 30 שנה:

  לתמי ויורם שלום רב.                         16.11.73    
  קבלתי את מכתבה של תמי באיחור רב; אני נע ונד ולא תמיד הדאר
משיג אותי.
   ראשית מיטב איחולי לרך הנולד, נקווה שלא ישרת על חופי האגם
המר כמוני [בסיני-הערת הכותבת.] מכתב יותר מפורט אכתוב מאוחר
יותר. כרגע אני ממש מועסק, לוחם בכל מיני חיות (כינים, פרעושים
וכו' )וכבר שבועיים לא ראיתי חצאית. חוץ מזה ...הכל בסדר.
ד''ש ולהתראות.
שלכם,  יומי

  והגלויה השניה:
31.12.73,  איסלנד
  לתמי ויורם שלום רב.
  קבלתי מכתבה של תמי לפני כ-10 ימים כשהשתחררתי ממילואים.
אני בדרך לארה''ב - (איזו השתלמות) ואהיה בחזרה במרץ - כנראה
ישירות לצבא. בדרך ירדתי ל-48 שעות לבקר את אי הקרח; לפני
כשעתיים חזרתי מביקור במקום המצולם בצד השני של הגלויה. החממות
מחוממות על ידי מקורות מים רותחים מהקרקע הפורצים בכל מקום
ומספקים חימום וחשמל זולים. עוד מעט תתחיל חגיגת השנה החדשה.
כל טוב ולהתראות...

  הוא חי, הוא מסתובב, בכל זאת חזר לצבא, הוא עובד, מנסה
למצוא את עצמו מחדש, חשבה תמי בקראה גלויות אלו...

  וזהו. חשבה תמר. פה נגמרו המכתבים. לא עצרתי גם פעם אחת
לשאול מה קרה לו אחר כך.  אני יודעת שאני השתלבתי פה, בחיי
קבוץ מצומצמים-אבל זה הרי המקום היחיד שנתן לי בטחון לבנות לי
קן-וויתרתי על שאיפות גדולות-ועכשיו אני כמעט זקנה!
   מה היה קורה לי אם הייתי אמיצה ונשארת אתו בשעת המשבר
ההיא? החיים אולי היו יכולים להיות כל כך אחרים, לטוב ואולי
לא.  אבל זה לא קרה. וזה מה שיש, לטוב ולרע. לא העזתי להביט
אחורה. זה היה כואב מדי והייתי חלשה מדי.
  ואיפה הוא עכשיו, מה שלומו. אולי עוד אנסה לברר, חשבה.
--------------------------------------------------------
נ פ י ל ה                                        
    עץ אגס - מאת רחל
יד אביב בקשר הזה...אדם מקיץ משינה
ורואה: מול חלונו
עץ אגס מלבלב
ובן רגע: ההר  זה רבץ על הלב
התפורר ואינו
הן תבין: לא יוכל האדם באבלו התעקש
על פרחו האחד שכמש
בנשיבת הסתיו האכזר
אם אביב מפייסו ומגיש לו, חייך והגש
זר פרחים ענקי למול חלונו ממש!  
------------------------------------------
   ...איפה הייתי, שאלה את עצמה שנים לאחר מכן?  
   כך תיארה זאת לעצמה:  
  ...אם ההכרה היא כמו קליפת כדור הארץ, ותת ההכרה היא הלהבה
האוכלת מבפנים - אם נפלת לתוכה, ותימסי בשניה;  זה החלק הלא
מודע של הנפש, שנגלה  רק בחלומות, בפחדים לא נשלטים, ברגעים
מבעיתים חסרי שליטה,  
  מעל הקליפה הזו כביכול, הלכתי קודם, רואה רק את הצד המואר,
פני השטח החיצוניים. והנה ניבעו בה סדקים, לשונות האש פרצו
דרכם למעלה, ודמי קפא בעורקי בבעתה. באחת ראיתי את הליבה
המותכת והלוהטת, הרוחשת הזו, מאכלת הכל. קליפה דקה זו של ההכרה
החלה להתפורר ולקרוס...  בשעת המשבר ההיא איים הטירוף לפרוץ
לחיי כיצור שלם, בוגר, ולהשתלט על כל מי שהייתי. אין שום דרך
לחזור ולהיות אדם שלם, כמו המוות. ואני, כבר הייתי על הצד
הפנימי של הקליפה הזו, הרגליים  מהלכות עדיין  כביכול על
התקרה, רק הפוך, מלמטה, מבפנים, האש מלחכת את פני, ואין משם
דרך חזרה! ..
  אבל, בעת ובעונה אחת, כמה מושך היה לעזוב את המושכות:
להסחף, להשמט, לנפול לשקוע ולצלול אל הטירוף ללא שוב... כמה
קרובה הייתי לנפילה, איזה כחות נדרשו כדי לעלות חזרה!
  השגעון איים לבקוע בזעקות ונהמות שהיו בתוכי ורצו לצאת,
בנפנוף ידיים ובצריחות עזות וחסרות שליטה, כמו של חיה פצועה!
בדחף העז לצאת החוצה, לרשות הרבים, לנפנף בידיים כלפי מעלה
ולזעוק, לזעוק לשמיים בקולות חסרי הגיון, ביללות, בצריחות
בשיער פרוע ועיניים קמות, זעקה אינסופית שתקרע את היקום כולו
!
  תחת זאת דממתי כאבן, כמשותקת, המומה, עצובה ושקטה. כך
הייתי.
 ...איך משכתי והעליתי את עצמי החוצה בעמל רב, לא אדע.
איכשהו,   רדופת אימה, מודעת ולא מודעת לתוצאות הויתור על
ההכרה, על השליטה, לוחמת בטירוף לחזור, מטפסת ונאחזת  בצפרניים
ובשיניים, נואשת, על הברכיים  ובזחילה, עקב בצד אגודל, כמו אדם
שתלוי מעל תהום,  במאבק על החיים עצמם,  אל הצד המואר, המוכר,
ההכרתי, של חיי.              
 ש ם  ה י י ת י !                                          
                               
-----------------------------------------                  
                                                           
         

אחרי הדברים האלה, הגיעה לבית-חולים. כך זה היה:  
  לאחר שקרס הרומן  חשה לפתע, שאין לה עוד מה לעשות ב'גן
הכפר'. השיחות עם היועצת נותקו- לא ברור מצד מי,  ונראה גם
כאילו הן לא הניבו תוצאות. לא היה לה יותר לשם מה להיות שם;
מלבד עבודה לא חיכה לה שם שום דבר טוב; לא חברים  לא אהבה, שום
איש... החיים נראו מדכאים ושוממים. הכל היה שחור ומאיים לפתע.
שוב לא היה לה לשם מה להשאר שם. יום אחד ארזה את כל חפציה - הם
לא היו רבים, ואת המכתבים וחזרה לקבוץ האם שלה, היכן שגרו
עדיין הוריה המתבגרים.
                                                           
                                                           
                                                           
     היא שוכנה בבנין ארוך בן 2 קומות בו התגוררו, בנוסף לה,
עוד בני-קבוץ, שחלקו גם מרפסת רחבה משותפת  בעלת מעקה בגובה
מותן לכל רוחבה, וחדר שרותים משותף אחד בסוף השורה; שישה
דיירים בכל קומה בדירות החדר האחד. ''רווקיה'' בפי כל.  
  הדיירים,  בנים ובנות שעדיין לא נישאו, מספר שנים לאחר
הצבא, היו עסוקים איש איש (או אישה) בענייניו; עבודה,
לימודים... לא היה קשר רב בין הצעירים האלה, אף שהיו קרובים זה
לזה בגילם, חלקם אף מאותה כיתה בביה''ס.
  היא התידדה מעט עם אחת הבנות, נערה צעירה ממנה במספר שנים,
ש'חיזרה' אחרי בחור מהקבוץ. לפרקים העבירו יחדיו את הזמן הפנוי
של שעות אח''הצ או הערב; אך לרוב היו לה הרבה שעות מתות, לאחר
הקפה של אחה''צ עם ההורים.  
  המעטים מבני כיתתה - שכניה לבנין, ששהו באותו זמן בקבוץ,
נהגו לשבת  בצוותא  בשעות שלאחר העבודה, לאחר המקלחת ולפני
שילכו לארוחת הערב בחדר האוכל של הקבוץ, מרכלים בעיקר בענייני
דיומא; האחרים נשארו בצבא קבע, או למדו מחוץ לקבוץ, והשאר-הרוח
נשאתם להיכן שנשאה; אלא שמלבדה היו כולם גברים בחוג זה,  אף
שמ'הכיתה שלה'; היא לא חשה כ''כ בנוח בתוכם. מעולם לא חשה חלק
אינטגרלי מהקבוצה, אליה הצטרפה בגיל ההתבגרות, כפי שהרגישו
אולי בנות אחרות שגדלו פה מבית התינוקות, מהישיבה המשותפת על
הסיר:  מעין אחים  למחצה.
 היא חשה מאד בודדת. לא שוחחה על מה שעברה עם איש.  
 
  סידור העבודה שיבץ אותה במשתלת הקבוץ.
  בדרך כלל עבדה לבדה; דווקא עבודה נחמדה: להשקות עציצים; -
היו שם אלפי ייחורי-צמחים, שהיו שתולים ומסודרים בערוגות
מרובעות של עציצים, מעל 100 בערוגה, או בקופסאות פח ריקות,
שורות שורות; היו שם מאות כאלו, עם מגוון צמחים גדול של צמחים
צעירים שחיכו להמכר יותר מאוחר לקונים שיבואו לכאן.
  חלק מהמשתלה היה מוצל על ידי עצי אורן גדולים, ערימות של
אדמה אדומה, שהובאו לכן מרחוק, היו מרוכזות במספר נקודות.
ערימות של קופסאות פח קטנות וריקות, מוכנות לשימוש, במקום אחר.

העבודה כללה גם טיפול בביתן-הזכוכית המקורה, הלח ואפלולי
תמיד, שהצמחיה בו מגוונת וטרופית. או הכנת ושתילת ייחורים
חדשים, עישוב, גיזום ענפים מיותרים.  
אך רוב היום היה שקט שורר במקום. רק ציוץ הצפורים או נהם
טרקטור מרוחק...

  חדרה, שהיה צבוע באפור, ועל קירותיו תמונה, אפורה גם היא,
של צייר חבר הקבוץ, של נערה בשמלה, רכונה, פניה מכונסות על
ברכיה כבוכה או אבלה בין  זרועותיה הסוגרות עליהן, ושערה מושלך
מאחור; החדר הזה,  באפרוריותו,  והתמונה העצובה הזו- שהיתה יפה
לכשעצמה, הלכו וסגרו עליה. היא היתה בדכאון, שהלך והעמיק.
החיים כאילו נעצרו. שום דבר לא זז, שום דבר לא יזוז, שום דבר
לא קורה וגם לא יקרה שוב לעולם, כך חשה. היתה בה תחושת כשלון,
גם לאחרי גמר הטיפול הפסיכואנליטי היא לא יכלה לחדול  לחפור כל
הזמן פנימה, לחטט בנפש; המחשבות במוחה חזרו ונשנו: 'מה לא
עשיתי טוב? מה אמרתי לא טוב, ולמה?... האם בי האשמה  במה
שקרה?...
  מחשבות מעגליות סבבו ללא סוף בראשה, ובאין אחיזה במציאות
הכניסו אותה לסחרור.
  החיים הלכו וסגרו עליה, הולכים ומטביעים אותה, כביכול היתה
בבריכה, ביצה-של מים עומדים וגבוהים, קני - סוף בתוכם, המים
דוממים בלי שום תנועה, עכורים, והיא הולכת ושוקעת, הולכת
וטובעת. ושום קרקעית אין  לה.
  היא לא יכלה לישון בלילה.
  אפילו החלפת העבודה שהיתה כרוכה בשהות רבה לבד היתה קשה לה;
הבדידות הזו...היא חשה בדידות כה רבה גם בלי זה - העבודה
החדשה,  עם אנשים, לא עזרה. היא תפקדה פחות ופחות.  
   כמו גלים היו עולים בה מתוך העייפות;  כמין הולם של הדופק
שאדם שומע בבדידות גמורה בתוך ראשו.
  היא חשה יחידה בעולם, הולכת ומתרחקת. כל הכאב שנשאה בלבה
מהרומן שקרס, מהטיפול הנפשי הקשה שעברה, שלכאורה  לא הוביל
לשום מקום, הכל הציף אותה. בלא שינה, יומם ולילה, הלכה ונגררה
לתוך מעגל של מחשבות אובדניות, אובססיביות, שלא נתנו מנוחה
למוחה. בראשה נעו קוים כמו במבוך אינסופי, קוים שחורים ולבנים,
במלבנים ועגולים שהולכים ונסגרים לנקודה מרכזית אחת שהולכת
ומושכת לתוכה בסחרחורת אינסופית, או רבועים בספירלה שהולכת
ונפתחת ומתרחבת ללא קץ...
  היא לא הרגישה שום שליטה בגורלה; היא הלכה  ונסחפה יותר
ויותר  לתוך הדכאון .  

  כמעין גלים של רצון למות, ורק למות, החלו גואים בה, בעצם,
לא רצתה למות, אך גם לא יכלה לחיות עם כל הכאב הזה  לא פה, לא
בחדר האפור הזה;  הסתמיות של הקבוץ, התחושות שלה שנאטמו - היא
לא חשה שום דבר, כאילו היתה אטומה, הכל היה חסר-תוחלת.  כאילו
אינה קיימת לאיש, או לעצמה; כאילו כבר מתה. מחשבות על התאבדות
סבבו בראשה במעגלים...
   הוריה לא ידעו מה לעשות. הם הרגישו, שהיא הולכת ונוהגת
יותר ויותר כמו 'זומבי'; הם ידעו במעורפל מה עבר עליה.
  באחד הימים, בעצה אחת עם מרפאת הקבוץ ובאין פתרון, הם ליוו
אותה, בלב נשבר, לאשפוז בבית-חולים לחולי-נפש בשרון, במרכז
הארץ, במקום שקט, מוקף פרדסים, אך לא רחוק מישובים אחרים.. היא
לא התנגדה.
  ההורים ישבו איתה זמן מה בחדר הכניסה הנוח, בו חלונות
זכוכית גדולים בצבעי ירקרק-אפור- לבן,  גוונים רגועים אך לא
עליזים; סוקרים את האנשים שנכנסו ויצאו בחלוקים לבנין או
ירקרקים; היתה שם שיחה ורישום בכניסה לבית החולים עצמו, ולאחר
מכן נפרדו ממנה ונסעו, נאלצים להשאירה שם לגורלה, כשהאם, שבורת
לב, רוטטת כולה מהצער.                                      
                                                 
  אח בבגדים לבנים ליווה אותה לאחר פגישת ההיכרות הראשונית
ורישום לבית דו קומתי ארוך, סגור, בתוך מתחם בית החולים הגדול.
הבנין, בן 2-3 קומות, היה אפרפר מבחוץ ומסויד לבן מבפנים,
וחלונותיו מסורגים בסורגי מתכת חזקים; בקצהו האחד היתה פינת
האחות, שהיתה אותה עת מעבר לחלון זכוכית פתוח למחצה נטוע בקיר
עד חצי הגובה; במבנה זה שוכנו  החולים בהשגחה.  האח הוליך אותה
לחדר בו  היתה כבר בחורה נוספת, ישובה על אחת המיטות.

  'בית משוגעים' הוא אחד הדברים  הכי מפחידים שאדם רגיל יכול
לדמות בנפשו. והנה לפתע, היא היתה באחד מהם!
    במיטת  בית החולים הניטראלית, הרחוקה, יכלה סוף סוף לישון
ואכן, ישנה סוף סוף לילה שלם  ללא חלומות. הלחץ, הדופק שהלם
ברקותיה, במוחה זה ימים, אותן מחשבות שחורות שמובילות
להתאבדות, שסובבו סביב עצמן בראשה כל הזמן, אובססיביות, לא
מרפות, המחשבות המעגליות של הדכאון, הורמו לפתע, לראשונה זה
חודש וחצי, כמו מסך אפור כהה,  ממוחה. תשומת לבה פנתה פתאום
החוצה, למקום הזה הלא מוכר.  
 ... ומה יקרה אתי עכשיו?
               
  בימים הראשונים היתה בהסתכלות: היא יכלה  לשהות רק בתוך
המבנה; אפשר היה לה לגשת לחדר האחיות, להחליף  מילה  עם אנשים
אחרים, לא מוכרים, שחלקם היו חדשים פה כמוה, אך  לא היתה רשאית
לצאת החוצה. לא היה לה שום מושג לכמה זמן תשהה שם, מה מחפשים
אצלה, איך היא אמורה להתנהג או יותר נכון-מה  יקרה אם לא תשביע
את רצון המטפלים הבלתי מפוענח... מה יהיו הצעדים הבאים
לגביה-והיא כולה נתונה לחסדי אחרים, משולה לילדה בת 3  וחסרת
כל יכולת החלטה ושליטה בגורלה, הרגשה שהיתה נוראה אפילו במצבה
זה.
  ...האם חושבים אותי לחולה? ואם כן, במה? איש לא אמר לי מה
קורה הלאה, לא הסביר לי מה מתרחש עכשיו...הפחד הזה: להשאר כאן
לתמיד, כמו בסרטים המפחידים על חולי נפש כלואים לכל
חייהם...מוטב למות!...  

     בית החולים שכן גם הוא בלב השרון, לא רחוק מ'גן הכפר' בו
גרה עד לא מזמן, בנסיבות אחרות לגמרי. הוא נראה והיווה כעין
בית הבראה, מנוקד בעצים, גן ודשא, מדרכות צרות ליד הבתים
שמנקזות התנועה למספר  מבנים מרכזיים: האגף הסגור- לא גדול או
בולט במיוחד, שלא היה מצויד במיוחד, אך היתה בו טלוויזיה; היה
חדר הריפוי בעיסוק, חדרים בו נפגשו החולים עם רופאיהם לשיחות
מדי יום יומיים;  בביה''ח היה  מועדון משותף לכל החולים, ובו
ציוד לכל מיני תעסוקות לבחירה,  שאפשר היה גם סתם לשהות בו
ולהעביר את הזמן, בקריאה, שיחה או בהייה במכשיר החדש-
הטלוויזיה - יקר המציאות והנדיר שהיה מופעל לעתים ונמצא רק שם.
מרבית החולים באגף הסגור לא שוחחו איש עם רעהו אלא בהו,
מכונסים בעצמם, בחלל או בטלוויזיה.
 
  לאחר ימים ספורים הועברה לאחד המבנים הארוכים, החד-קומתיים,
בחיק הטבע, בחוץ, בין הדשאים.  מספר חדרים ומרפסת משותפת אחת
לכולם; בכל חדר ישנו 2- 3 חולים או חולות. המקום הזכיר לה  את
הקבוץ: אווירה ירוקה, כפרית, שלווה, - זה נראה כאילו ברחתי
מקבוץ ובאתי לאחר
 היא נכנסה גם למועדון, תרה את החצר הפתוחה, הכירה היכרות
ראשונית את שכנתה לחדר, וגילתה להפתעתה שיש כאן עוד צעירים
ואפילו ילדים.

...מה קורה לי?
...האם אני חולה? ואם כן, במה?
... מה האשפוז הזה עושה לי ?
... מה אני-עכשיו שאני פה, משוגעת? ואם כן, האם אני מצופה
לעשות העוויות או להשתולל או מה? הרי אני אותה אחת מתמיד,  רק
עצובה מאד;  רק מוחי מוטרד כל הזמן במחשבות מעגליות,  בלי
שליטה,  ובלי יכולת להשתחרר מהן...
...האם יקשרו אותי למיטה במהלך הטיפול עטופה בסדינים רטובים?

...האם נותנים פה שוקים חשמליים כמו שעשו לסילביה פלאת?...
 היא מאד לא רצתה שזה יקרה לה, ש'ישנו לה את המוח'. זו היתה
מחשבה מאד מפחידה והיא קיוותה שזה לא קורה פה. שזה לא יקרה  ל
ה !  היא ניסתה לא לעשות רושם 'פסיכי'- כדי שלא יצטרכו לעשות
לה משהו כזה.
  ...הכל יזוז שם, במוח, חשבה, ואחר כך לא אזכור מי אני ומה
היה קודם...  
  כל השמועות על המתרחש במקומות כאלה עברו במוחה, כל הסרטים
שראתה. כל הבדיחות,  הפחדים, הדימויים שאופפים  את המושג  'בית
חולים לחולי נפש'.  
  ...מוזר, אבל  עושה רושם שאיש בין האנשים שפגשתי כאן
בינתיים לא עבר טפולים אגרסיביים כאלה. כך זה נראה.  הם רק
מקבלים כדורים,  יותר  או פחות, הולכים  לשיחות עם הרופאים
שלהם...
 החששות נעלמו לאטם. הדכאון  התפוגג וגם הטשטוש שגורמים
כדורי- ההרגעה, כאשר תוך זמן לא ארוך הוסרו אלה. היא לא היתה
מסוכנת לאיש, ופה, כנראה,  גם לא לעצמה.
... מה אני מצופה לעשות פה, עכשיו?                          
  החולים החדשים הסתובבו במקום בימים הראשונים   בבגדי
בית-החולים, בחלוק הלבנבן-ירקרק, אך לאחר זמן קצר- בבגדיהם הם.
וכך גם היא.
 היא החלה להכיר את סידורי המקום הראשוניים  ואת האנשים:
חולים, אחיות ורופאים ...מוזר, יש פה גם חולים צעירים, כמוני,
היא  חשבה.  יש אפילו כאלה שנראים...מושכים! יש כמה בנות
נחמדות. בחוץ הייתי מתידדת איתן!!!...  

  אחרי ימים מספר, גם החלה לעשות השוואות: מי נראה חולה ממש:
עיניים מזוגגות, חזרה מתמדת על אותם משפטים או מלים בצורה
אובססיבית, תנועות חוזרות או פעולות לא נשלטות - היו גם כאלה -
חולים ממש, שבילו שם זמן רב, חדשים ואפילו שנים: עיניהם לא היו
ממוקדות אלא תועות בחלל, נראים כמו מסוממים - אולי הם באמת,
מהתרופות? הולכים בצורה מוזרה או נגררים;  מהם מבוגרים, אחרים
צעירים יותר.
  אף שמעולם לא נתקלה בנושא זה, היה ברור לה שיש אנשים מאד
חולים, שמשהו פגוע במוחם; שלא        ה י ת ה  ל ה ם  ש ל י ט
ה על מעשיהם ודבריהם. הללו דברו לא לעניין או חזרו שוב ושוב על
אותם דברים- משפטים או מלים מסוימות, תנועות מסוימות.  אשה אחת
היתה אוספת עלים יבשים מהדשא לכל אורך היום. אלה היו פעמים
רבות מוזנחים למדי,  גם חיצונית. אבל היא לא היתה   כ  כ  ה
!
   אחרים שתקו, כנראה בטראומה, ויש שהחלו לנסות להתקרב, ליצור
קשר ראשוני - בעיקר הצעירים - זה עם זה. היה גם מי שנראה בסדר,
אך שכשהחלה לדבר אתו  גילתה שהוא מדבר לא לענין או לא בהגיון.
היא לא ידעה להגדיר זאת, אך חשבה: אני לא במצב הכי גרוע,
פה...ההגיון שלי פועל, אני לא מתנהגת בצורה מוזרה...מה קרה לי?
     
  רק לאחר זמן רב ידעה להגדיר זאת, לקרוא זאת בשם: דכאון.

  במתחם ביה''ח היו גם חדרי לימוד לילדים-שכן היו שם גם ילדים
נפגעי-נפש, שלמודיהם נפסקו כאשר הובאו לכאן,  שישהו בבי''הח
לתקופות שונות, ושהיה צורך להחזיקם ברמה למודית  מינימלית
ומשטר לימודי ע''מ שכאשר ישתחררו יוכלו לחזור לבתי הספר
הרגילים שלהם עם מה שפחות טראומה ופיגור בלימודים.
  הרופאה שלה היתה אשה בשנות הארבעים המוקדמות, צברית ג'דה,
אדומת שיער, והשיחות ביניהן היו יותר על עניינים עכשוויים
ופחות 'אנליטיים' מהשיחות עם הפסיכולוגית התל-אביבית שבטיפולה
היתה קודם לכן. היא נתנה בה אמון: הרופאה היתה, איכשהו, קרובה
לזן הצברי שהכירה, סימפטית  ונחמדה במיוחד. היה קל לספר לה את
מה שהעיק עליה-רק שהיא עצמה לא יכלה לחדור לגמרי ללב ולנשמה של
עצמה, שכן היתה עדיין 'הלומת-קרב' וקרובה מדי לזמן התרחשות
והאירועים שקרו לה קודם.  
   הדכאון התפוגג לאטו בסביבה הזרה - לא שהיתה לגמרי בסדר
פתאום; לקח לה זמן לאסוף את עצמה, אחרי שנותקה מקיבוצה ויצאה
מהמעגל האינסופי של המחשבות הדכאוניות,  ועדיין במרחק רב
מלחזור לחשיבה אופטימית, בריאה.  
   היה משהו מפתיע בכך: כשנזכרה בבית החולים, שנים אחר כך,
הוא נזכר לאו דווקא כמקום עצוב. הוא היווה עבורה מעין הפוגה,
מקום בו לא הצטרכה לחשוב או לתכנן, דברים שלא היתה מסוגלת
להתמודד איתם כלל באותו שלב, עם השאלות שהעיקו עליה בחוץ: מה
יהיה אתי, מה אני עושה הלאה; פה היה מקום בו מוחה הקודח נח
לפתע וראייתה הצטללה, המטוטלת של השעון שנעה בראשה קודם לכן כל
הזמן, בלי הפוגה, עם 'תיק תק' חדגוני, עצרה. כאילו חזרה לתקופה
קודמת, ילדותית יותר, בה לא קרו לה עדיין כל הדברים המכאיבים
ההם.  פה היתה לפתע מחוץ לזמן, על אי מנותק, מחוץ לגלגל החיים
שממשיך להסתובב  בחוץ,  ובלי הלחץ המענה, ההולם בראשה כל הזמן,
שהיתה נתונה בו. היא היתה על אי, ולאי הזה היו חיים משל עצמם
וחוקים אחרים-או, ליתר דיוק, כמעט לא היו חוקים,  בלי קשר למה
שהיה או יהיה.  
  ...מבחינות רבות הופתעתי, חשבה לאחר זמן. על אף השם המפחיד
- בית חולים לחולי נפש, דווקא נהניתי  במידה מסוימת, או לפחות,
נחתי  מהעולם  במקום ההוא.

  מסביב לבית החולים היתה גדר מתכת  ושער כניסה, לידו שומר או
אח מיומן. מעבר לשער השתרעו פרדסי הדרים שהסתירו את המצאותו שם
מעין כל מי שלא היה בסוד הענינים. מהר מאד נוכחה, שמי מהחולים
שהוכח כלא מסוכן לעצמו  או לאחרים, הורשה תוך זמן קצר לצאת אל
מחוץ לבית-החולים. מי שחצה את הפרדס ברגל, הגיע לכביש הישן תל
אביב - חיפה. שמשני צדדיו - משרדים וחנויות וקיוסק, ועצים ועוד
ואנשים רגילים, עוברים ושבים; זו לא היתה עיר או מושבה אלא
שולי אחת מהן.
  החיים בביה''ח נכנסו, עבורה,  למעין רוטינה .
 בבוקר היתה ארוחה, אחריה תעסוקה, אם שיחה או ריפוי בעיסוק
למי שרצה; היא נהנתה ליצור שטיח צבעוני על הנול הפרימיטיבי
שהיה שם, שאיפשר רק טוויה של פסים בשתי וערב. מאפשרויות היצירה
המצומצמות שזה נתן לה, עשה לה כיף לשחק עם הצבעים של הצמר
שנטווה, כל יום קצת: פסים רחבים, צרים  ומפוספסים של ביז' וחום
בדגם הבסיסי, ולאחר פס שחור, דגם משני, פנימי, מלא חיים בו
הכניסה ורוד, משהו ירוק בקבוק, משהו סגול; היו גם השיחות עם
אחת הפסיכולוגיות פעם ביומיים שלושה. היו גם חבר'ה. מהר מאוד
הם מצאו זה את זה, הצעירים שהגיעו לכאן, והיו מתגודדים בצוותא,
שניים, שלושה או חבורה קטנה, בחדר או בחוץ, או מטיילים לעבר
הפרדסים והמושבה הסמוכה.  
  בארוחת הצהרים היו חולה או שתיים, בחלוק בית-החולים הבהיר
מעל לפיג'מה, עוזרות לאחיות לחלק את האוכל מעגלת הנירוסטה
התלת-קומתית (כמו בקבוץ...) לחולים שישבו ליד השולחנות בחדר
האוכל הלא-גדול,  שבד''כ  באה לאכול בו.

  היה מותר לחולים, פרט למקרים הקשים, לצאת בבוקר ולחזור עד
הצהרים, ומהצהרים עד לפנות ערב.  
  הצעירים היו מבלים את רוב הזמן בצוותא, (קצת כמו במועדון
בקבוץ, היא חשבה.) רק שהאנשים היו מאד שונים. לא היה ברור לה
בכל מקרה, מי מוזר בעיניה בגלל שונותו התרבותית , ומי- בגלל
היותו חולה...
  איכשהו היה השיטוט החפשי עם חבר בפרדסים הירוקים של החורף
ותחילת האביב, כמו לחזור, קצת, לימי בית הספר או לימי הילדות
חסרי הדאגה, האביביים בקבוץ של ילדותה, בגליל, ליד ואדי שזורם
תמיד מוקף ירק, עם המסתור בין שיחיו, ותחושת הרעננות והנחמה
שהציע תמיד ללב הילדה.                  
  היה צורך לשוחח, לבלות, לצאת. היא  נחשפה לאנשים  אחרים עם
סיפורים שונים, מרקעים שונים משלה; ידידויות חדשות צמחו תוך
הישיבה בצוותא לאורך היום  המתמשך ללא תעסוקה מיוחדת, במין
תחושה של חופש; סיפרו  על הבית, הסבירו: 'מדוע אני כאן'. כולם
היו,  פחות או יותר,  נפגעי 'הלם החיים', ונראו עדיין כמוכי
ברק:  כאילו מישהו או משהו היכה בהם רק זה  עתה, חזק, והם
עדיין מבולבלים, אבלים, מנסים לאט לאט לאסוף את עשתונותיהם,
לבדוק, כביכול אחרי מאבק אלים את אבריהם השבורים- מה נפגע
בסערה, מה נותר שלם. זה ניכר בריאקציה בין החולים ובין האחרים,
בדרך שהחלו ליצור קשר עם הנפשות הפועלות בסביבה, לחזור לעצמם
מה'משהו' שגרם להם לצאת זמנית  משליטה  ומהיכולת לתפקד בצורה
נורמלית בעולם החיצוני, הבריא.   ניכר בהם, שכמוה הם מנסים
להתאפס לאט לאט, לבדוק מי עם מי ומי נגד מי, כביכול, והתהליך
קרה לאט או מהר, לפי כל אחד.            
  היא חברה בעיקר לעוד 2 בנות: אחת קטנה, לבנת עור ושחורת
תלתלים, ילידת ירושלים מדורי דורות, שחברה נהרג והיא הגיבה
בשוק. האחרת היתה פה כבר בפעם השלישית בטראומה של לאחר לידה,
לא יכלה לחזור לעצמה, ושהתה כבר ארבעה חודשים בביה''ח, בנסיון
לשקמה על מנת שתחזור לביתה, לבעלה ול3 ילדיה הקטנים. אדומת
שיער, מלוכסנת לחיים כטטרית וירוקת עיניים - צרוף מדהים.
בביה''ח תפקדה בצורה נורמלית, מחייכת, שמחה, אך לא יכלה לחזור
לביתה:  זה החזיר אותה שוב ושוב למצבה המחלתי. עכשיו היא היתה
כאן. הולכת וחוזרת.
  מתוך החבורה הקטנה שהיוו היא,  2 הבחורות ועוד בחור או
שניים, נוצר מהר מאד זוג: לירושלמית היה מחזר; השניים הפכו
לזוג צמוד ושוב לא נפרדו.  הללו העמידו במבוכה את צוות ביה''ח:
ההיא סיפרה לה, שהרופאים מאד  לא מעודדים אותם, שני חולים,
להפוך לזוג קבוע. אך הם לא נרתעו, ודבקו לאהבה זה בזו;  הם
התבקשו  לחכות חצי שנה לפחות לאחר השחרור מביה''ח, ועד אז לא
למסד כלום. בינתיים, היו מטיילים בשבילי ביה'ח, או מתבודדים
יחדיו באחד החדרים, מלטפים זה את זה, מביטים זה בעיני זו,
מתנשקים...  מאוחר יותר  נודע לה  שהזוג הזה החזיק מעמד וגם
נישא לאחר שנתיים.
  והיו עוד. היו חולים שכבר בילו פה שנה או יותר.  ...מי
מחליט מי בריא? ומה קורה אם  ל א             י ו צ א י ם? מה
קורה אם לא מבריאים? מי שלא הצליח לצאת מזה, מי שלא התאושש,
לאן הם הולכים מפה? לבית-חולים סגור, של משוגעים ממש? זה היה
משהו שריחף בראשה במעומעם:  אם אתה לא משתקם, אז אתה מידרדר
ומידרדר ...המחשבה היתה מפחידה ...אז אתה מועבר לבי''ח פחות
מושקע. אז פחות מסתכלים עליך, פחות מנסים כבר להוציא אותך
לעולם הבריא; אז אתה הופך 'כרוני'  ונידון להיות כל ימיך בתוך
העולם המעורפל, המסויט הזה, כמו מת חי!  תמיד תרופות, לא באמת
חי, כל הזמן בין פסיכים על-אמת! אז אתה אבוד!!!...
  - זה היה מסוג המחשבות שאתה מדחיק אפילו אם אתה מנחש, שאתה
רואה כמו הדבר האיום ביותר שיכול לקרות לך...
  אבל היא  לא ידעה, או בכל אופן, ניסתה לא לעסוק בכך. ואם
הנושא צץ, דחקה את המחשבות האלה מראשה.
  ...אחרי הכל, הרי הרוב יוצאים מפה חזרה לעולם הרגיל; חולים
עזבו מכאן כל הזמן,  חזרה לביתם!    
  ...ברור, חשבה בתוקף, שאני לא אשאר כאן. בשום אופן!...
  היא חיתה מיום ליום. היא רצתה לחיות, רצתה לצאת מפה, להיות
חלק מהעולם, לחזור ולהשתתף בחיים, לאהוב ולהיות נאהבת!
 
 היה אפשר לעשות קפה בחדר וכמעט 'להעביר את הזמן בכיף'.
לצעירים, שכאמור, אפילו כאן חברו זה לזו ולחבורות קטנות,
ו'הריצו'  גם בדיחות  וצחוקים.  למרות סיפורי חיים קשים שנפרשו
לאט לאט, הנעורים היו חזקים מכל.                            
       
  היה לה גם מעריץ, מישהו שהיה מלווה אותה, שהרגישה נוח אתו,
שנלווה אליה לפרקים אל בית קפה בצד השני, הבריא, מעבר לפרדס.
לעתים פרש בלב המטע, בצל עץ, על הדשא הירוק שמיכה והם התישבו
למזמוזים וחיבוקים. זה היה צורך; הגוף שלה כאילו הכריז:  אני
חיה, אני ממשיכה לרצות את הדברים של החיים. היא קלטה, לפי
התגובות של גופה הנסער מנשיקות, מליטופים, גופה המגיב, החי,
שעל אף כל האבל והצער שהיה בה, החיים ממשיכים, חזקים מהכל,
שהיא נעה לאיטה, כממאנת, מהמקום  ההוא של הכאב, כמעט על אף
רצונה, שהיא הולכת הלאה, שהיא לא נשארת פה,  שהיא לא מתה משום
בחינה.
  מוחה, רגשותיה, עדיין משכו אחורה, למה שהיה- לאיש ההוא
שנשבר  ושבר את לבה, אבל היא נעה קדימה לאט לאט; היא כבר היתה
במקום אחר.  
  הוא סיפר לה על משפחתו: הוא נשוי. יש לו ילדים. גם עבורו
היה ביה''ח' מעין תקופת חופש מהחיים הרגילים, חיים שהיה לו קשה
להתמודד איתם.
  היה נראה, על פי החופש שניתן לזוגות כמוהם לצאת  לבוא,
להתבודד, שהקשרים הללו נועדו לעזור בריפוי; לא היתה שום
התנגדות בביה''ח לשיטוטים זוגיים אלה. הם יצאו, עברו את הפרדס,
ישבו שעות בבית הקפה שמעבר לכביש ואיש לא עצר בעדם... זו היתה
כמעט כמו חופשה אחת גדולה רק בהבדל גדול  אחד- היתה זו חופשה
של אנשים שבורים.
   אם אכן היו חולים ממש קשים בביה''ח, היא אולי ראתה אותם
אבל לא ממש הרגישה אותם; - בעצם לא נתנה לעצמה להרגיש בהם, שכן
היא חשה בחופש, באביב שעמד באויר, שעל אף הכל, חדר לתוכה, והיא
חגגה זאת.
  הצורך הפתאומי לחיות, החורף המסתיים רווי בגשמים של אותה
שנה, והאביב המסתער בכל כחו בחיוניות, מלא ירק, מלא חיים, הכל
משך לחיות: החיים היו פתאום חזקים מאוד והקיפוה, אפפוה, משכוה
הלאה אל תוכם, אל תוך האביב הזה.  בביקורים שהחלה לבקר בביתה
בקבוץ לסופי שבוע, בדרך, ברדיו של האוטובוס, נשמע כל הזמן
השיר:  ''שנינו יחד תחת מטריה אחת, שנינו מדלגים על כל
השלוליות, עיר בגשם שחה לנו ככה: החיים יפים, כדאי לכם
לחיות'', כמין תזכורת אך גם כמין הבטחה. אחרי הכל, היא היתה
עוד צעירה, ונאה, והחיים יכלו והבטיחו, לפתע, לתת לה כל כך
הרבה, והם משכוה הלאה, הלאה.  בחוץ פרחו להם בפרץ שופע  כל
פרחי הבר של ארץ ישראל;  בתוך כרי הדשא צמחו נזמיות ורודות,
פרחי לחם הצבי, ברניקה כחולה זעירה ועין-התכלת שדומות כל כך זו
לזו, חלמיות, סביונים, נוריות צהובות, פה ושם ברך הגמל,
צפורניות, חרציות, טוריים, סייפני תבואה-בר צמחו בתוך השדות,
ורודים, פה ושם לשון הפר כחול ולבן, אירוס אחר הצהרים שנסגר
סופית לפנות ערב, לאחר יום אחד של פריחה לפקעת זעירה מטיפה דיו
כחול,  סילנה ורודה. מסרקי שולמית לבנים, דמומיות קטנות אדומות
כדם, כל מיני שפתניים ומצליבים: טופח, סוגי תלתן, 'ארבע כנפות'
הזעיר; סחלב הדבורנית הזעיר,  מסרק שולמית, לוע ארי בר, תכול
ולבן, וצפרני חתול גדול וקטן, ילקוט הרועים, חרדל צהוב, ומיני
תבואות בר.  חיפושיות משה רבנו וחרקים אחרים חגגו שם בין
הפרחים בכל צבעי הקשת, ופרפרים התעופפו בעליזות  בתוך כל זה.
כל אלה פרחו וצמחו, חופשיים וקצרי מועד,  בתוך העשביה
הירוקה-רעננה שכיסתה כל פיסת אדמה חשופה, אף ליד כל עמוד תאורה
או פינת גדר, פרחים גדולים ופרחים זעירים, פרחי-ארץ-ישראל חגגו
בשדות ובמשטחים הפתוחים, השיטה בערה בצהוב זוהר, משתלט  על
שטחים שלמים לאורך צדי הדרכים והכבישים, השקדיות חגגו בורוד
ובלובן פרחיהן העדינים, השמחים  שאמרו כולם: אביב,
  רתמים בפריחתם האוורירית, המסתורית, הערפילית והעדינה צמחו
בכל מקום, על החולות שלאורך חוף הים. שדות בר שלמים בורוד,
צהוב או לבן נפרשו בכל מקום. האביב שלבלב בחוץ לא יכול היה
להשאיר איש באדישותו, והכניס הרגשת תקווה, אור, לבלוב, גם
ללבבות הסגורים והפצועים ביותר. השמים היו בהירים, הארץ מלאה
אור, האויר היה  שקוף וצלול  למרחקים.

  השיחות עם הפסיכולוגית נמשכו והלכו. חולים באו והלכו, אחרים
נשארו זמן ארוך, והיא הרגישה כמעט 'בבית', הכירה את האחיות, את
2 האחים הערבים שעבדו שם, שבהם פגשה פעם ראשונה פנים אל פנים
ושפחדה מהם מעט, (כילידת שנים מספר לפני קום המדינה, ערבים היו
שייכים עד עתה לכפרים נידחים, רחוקים מהעין והלב, לריח מדורות,
אוהלים, עזים, תרנגולות צבעוניות מקרקרות ומנקרות באדמה ליד
החושה, מאהל מוקף גדר  זרדים; שיירת כלבים שפלי מבט, לשונם
משתרבבת מפיהם ושיניהם לטושות, רודפים בנביחות רמות ומזרות
אימה את כל מי שנכנס לתחומם עד שינוס על נפשו כל עוד רוחו בו;
תינוקות שאפם זב;  נשים מכוסות בשחור מכף רגל עד ראש, שעיניהן
השחורות רושפות אש, רעולות ובהריון, ושובל ריח צמח תבלין זר,
מעורב בריח מדורות, מלווה את צעדיהן, ובהכנס מי מהן לאוטובוס
תתישב ברחבות על הספסל, שולי השמלה השחורים סובבים את גופה
הדשן ומכסים את שארית הספסל, ורק לעת חג נדירה תעטה כפיה לבנה,
ששוליה רקומים בחרוזי-זכוכית צבעוניים בדגם יפהפה, סל זרדים
מכוסה בד לידה, בו מקרקרות לעתים תרנגולות צבעוניות קשורות
רגליים.  ערבים היו זרים; לא שייכים להוויה הישראלית
היוםיומית, ובטח לא לאנשים שהיא נתונה לטיפולם...)  
  היא החלה להיות מעורה ברכילות של בית החולים, בסיפורים על
ההוא, על ההיא, על הצוות הרפואי.

  הימים הלכו והתארכו, תוך השיחות, השיטוטים בקבוצה הקטנה שלה
בתוך ומחוץ לבית החולים, הטיולים, הגיחות לעבר בית הקפה ליד
הכביש. הזמן עבר לאטו, כמו חופשה ארוכה. לא היה לחץ לקום
לעבודה או  למהר לאיזה מקום; היא יכלה להעביר בבטלה ימים שלמים
ואיש לא בא אליה בטענות; - כמו חופשה מהחיים; הימים עברו והיא
התאוששה, צברה כוח, התחזקה; כמו אחרי אבל, חשבה.
  במוחה עברו יותר ויותר המחשבות: עד מתי אהיה פה? ובמה זה
תלוי?  לפתע חשה, שבעצם, היא לא שייכת לכאן. אבל למה כן?   היא
לא רצתה להיראות 'מתאימה' לפה. לא!
  החלו  לשחררה לסופי שבוע לקבוץ. כעת, כשהחלה לצאת מהמקום
ההוא לכביש, לנסוע כמו קודם ולאחר הפסקה של חודשיים,
באוטובוסים רגילים, לפגוש אנשים שלא מ''שם'', מהמקום בו נמצאים
האנשים הפגומים, היתה מעיפה מבט, בצאתה מהפרדס אל המתחם הבנוי
וה'רגיל', אל האנשים שהמשיכו בחייהם הרגילים, חקלאים מהאיזור,
עוברי אורח, אם עם תינוקה בעגלה, שקנו משהו בקיוסק או טיילו
לאטם ברגל, שישבו בקפה הקטן ממול, שואלת בגניבה את עצמה: האם
רואים עלי שבאתי מ'שם', מבית החולים ההוא מעבר לפרדס, האם
יודעים כולם על קיומו שם? האם זה ניכר עלי: האם אני אחרת
עכשיו, פגומה - האם יש לי אות קיין? האם אני מסומנת? האם אנשים
אלה שואלים את עצמם מאיפה באתי - אני והאחרים מהפרדס, מהכיוון
הזה - או אולי חלקם כלל לא מודע לבית-החולים שם. איך לנהוג כדי
להיות 'טבעית'? ודווקא זה היה יותר קשה בגלל הידיעה שהיא באה
מ'שם':  איך מתנהגים בצורה טבעית???   האם אני 'חולה' או אהיה
כזו תמיד, שאלה את עצמה. היא הרגישה אחרת, שונה מאוד ממה שהיתה
קודם. כמו כד שהדביקו את חלקיו, אחרי שנופץ לרסיסים, אלא
שהחלקים עוד לא התאחו והצליל סדוק... האם אי פעם ארגיש שלמה
שוב, שאלה את עצמה. המשבר הקשה שעברה עוד הדהד בראשה, בליבה,
ברגשותיה, אבל האביב תקף מכל הכיוונים בעצמה, באור ובירק,
ברוחות קלות ושמש חמימה, והיא חשה כמו חולה קשה, שקמה לראשונה
ממיטתה, כל כולה דוויה וכואבת, סופרת את הצלעות השבורות, מנסה
ללכת ישר, מנסה לא לבלוט באפלה שהיתה עדיין בה וסביבה, למרות
כל האביב הזה, מודעת לפתע לצורך להיראות כמו כולם למרות שהיתה
מנופצת לרסיסים ומאוחה מחדש. האור, החום, היופי העז, המציאות
הזו בחוץ היתה עזה מדי והדהדה ברגשותיה כמו תוף, חזקה מדי
להכילה. ולמרות שלא ידעה זאת, היא כבר היתה הלאה, בדרך החוצה
משם...
  לאט לאט התחילו השיחות עם היועצת להיסוב על העתיד: ומה יהיה
עכשיו, לאן תלך, מה תעשה, שכן לא היתה שום אופציה לחזור לקבוץ
שלה, הקבוץ שהיה מחזיר אותה, באוירת הביצה שלו, של מים עומדים,
לדכאון הקודם.  
  לאן אני הולכת מכאן  הלאה, חשבה, לא עומדת עדיין לגמרי על
רגליה?


היא היתה בת קבוץ. היא היתה שונה.                            
       
  אחרי המשבר, התגלגלה ממקום למקום. היא לא יכלה לחזור לקבוצה
- זה היה ממוטט אותה שוב.   לא היה לה מקום קבוע.  בשנים הבאות
חיתה במקומות שונים, עבדה בעבודות שונות, התגוררה בדירות או
חדרי  מגורים שונים, כשהמעסיקים והסביבה משתנות, לא קבועות;
ללא חברים או חברות אמיתיים ובלי התקשרויות עמוקות יותר; מקום
של הפוגה וחמימות היה עבורה בית הדודים שלה, בתל-אביב, אליהם
היתה חוזרת ומגיעה כמעט מדי שבוע כמו אל אי של שפיות, של חום
ואהבה; הדודים קבלוה תמיד בלב פתוח, בשמחה, וכן גם ילדיהם
הקטנים. זה היה מקום אחד בו חשה תמיד רצויה, אהובה, מקום שפוי
בין הסערות והנדודים אליהם נקלעה, מקום אחד בו הרגישה בבית -
לבד מבית הוריה שעורר בה בגלל כל הנסיבות והטלטלות הרגשיות
שהיו כרוכות בו, רגשות מעורבים...                        בית
הדודים היה מגדלור של חום עבורה, מקום לברוח אליו  בשעות
בדידות, שבו יפנקוה, שבו - על אף כל מה שקרה ויקרה לה,
(והדודים ידעו הכל, הרגישו בלי מלים, בלי לשאול שאלות. ) מה
שתעשה, היא לעולם תהיה רצויה ואהובה, בת האחות האהובה
והמיוחדת, המורכבת ומסובכת כל כך, של הדוד שלה, אחי אמה, שאהב
אותה  והדודה, שאהבה אותה אולי אפילו יותר מהדוד. ושהיתה מאוד
קרובה לה; כמו  היתה  בת, כמו אחות.

  היא נסעה לעבוד בבית - הבראה, פנסיון לא רחוק מירושלים,
שהיה שייך  לקופת חולים הכללית, ולקבוץ ששכן ממול, מחוץ לו. -
למעשה, מהקבוץ לא היה אפשר לראותו. בית ההבראה, כמו הקבוץ,
שכנו על הר מהרי ירושלים; מוקף אורנים, רוח חרישית מניעה
באוושה את ענפיהם רוב שעות היום; סלעים, שמים כחולים...
מהפנסיון יכולת לראות נוף נהדר לכיוון אחד, ואת הדרך שעל ההר
היפה, בתוך חורשת הארנים, שתובילך- אם תמשיך בה עוד כמאתיים
מטר, לשערי הקבוץ, בין אלונים ואלות, אדמת גיר, סלעים גדולים
ודממה.
  את גן  הפנסיון הקיפה גדר מסורגי מתכת, גבוהה למדי, ובה שער
מסורג.
  צוות המקום כלל את האחראיות - 2 מטרוניתות כבודות, מבוגרות,
מותיקות הקבוץ, ששלטו במקום ביד רמה, ושאחת מהן היתה מכרה
ותיקה - מימי נעוריהן - של האם.  ( אולי כך התקבלה לעבודה כאן;
למעשה, בגיל 24 לא היה לה לאן ללכת.)
  מלבדן כלל צוות הפנסיון טבח ועוזריו- שכמעט לא פגשה,
חדרניות ומלצריות, צוות נקיון - בסה''כ מספר לא גדול של בנות
ירושלמיות, שחלקן היו באות וחוזרות לעיר יום יום, ומיעוטן נשאר
לישון באחד החדרים למטה.
  זה היה סוג אוכלוסיה שהיא לא הכירה: חסרות השכלה כמעט, אך
בדרך כלל צעירות ועליזות.
  בזמן הפנוי אחרי שעות העבודה היו באים לבקר בחורים, חברים
או מכירים; בחורים נאים שבינה לבינה היתה קוראת להם 'ערסים' אם
היתה פנויה להגדרות, אלא שעכשיו צורפה אל החבורה. הבחורים לבשו
חולצות הדוקות, פתוחות למחצה, לרובם שרשרת זהב עבה על החזה (מה
שלא ראתה מעולם, קודם לכן, אצל גבר. בטח לא בקבוץ...) לעתים
שעון זהב וטבעת זהב גדולה, מכנסיים שחורים, הדוקים למדי, נעלי
שפיץ עם לכה, מבריקות. היא סופחה על ידי הבנות בנדיבות לקבוצה,
כיוון שהיתה בודדת לגמרי, וגם אל היציאות המשותפות עם
הבחורים.
  ...החברה האלה, חלקם ספרדים במוצאם או מארצות הבלקן, באו
מבתים  פשוטים, הכי פשוטים...
  ...הבנות רגילות לראות עצמן במשרות שירות - אם כחדרניות או
כשרתיות - לעולם לא האדונית, לעולם לא נותנת הפקודות;
  ...זו היתה דרך העולם וזה מה שהכירו ולא עורר  בהן מרד. זה
מה שעשו עד כה, זו היתה המציאות וכך כנראה ימשיכו תמיד, היא
חשבה בצורה מעורפלת.
  היא לא הרגישה דומה להם בשום בחינה - לא ההשכלה, לא הרקע,
השקפת העולם, החלוציות והציונות שהיו הרקע האידיאולוגי החזק כל
כך אצל כל בן/בת קבוץ. היא היתה בת קבוץ, על כל המשמעות של
המילה: היא חלקה עם עוד אלפי ילדי-קבוץ השכבות בבית ילדים,
הרחק מעיני ההורים הדואגות, ששומרת לילה זרה עושה  בו סיבוב
פעם בשעה ומאירה עליה הקטנטונת, בפנס;  לילות של פחדים סיוטים
והרטבת לילה, בתי ילדים וחיי קבוצה צפופים במקום בית הורים,
לאורך רוב שעות היום, שהחוויות, הקשיים והתרבות בהן עיצבו
ילדות שונה, אחרת, משותפת לכולם, ורק להם. עם מטען אידיאולוגי
שריחף תמיד ברקע - אם לא רבץ בכבדות על גבם הצנום, ושדרש תמיד
לא לשכוח לעולם ש'את חלק מקבוצה שלה משימה לאומית ואחריות
כבדה, שמאמינה באמת שכל בני האדם נולדו שווים, ושיש להביא
ולהעלות את חסרי המזל למקום טוב יותר עם הזדמנות שווה לחיים,
ובה בעת לא להתנשא על איש אך גם לא לחוש נחיתות כלפי שום אדם,
רם הדרג ככל שיהיה'. קבוצה שמאמינה שעליה מוטל העול להביא
לתחיית עם ישראל בארצו'.
  היא גדלה על שירי וסיפורי לוין קיפניס, על סיפוריו החלוציים
וההרואים של אליעזר שמאלי; על שירים חלוציים על שיבת העם
לארצו. שמעה מינקותה את המושגים: 'עליה חפשית', 'כלניות'-וידעה
שהכוונה לא לפרחים האדומים, את המושגים 'פלמח' ו'הגנה', וגם
הכירה כמה מחבריהם שהיו בני-בית בחדרון הקטן שהיה בית הוריה,
את המושג 'להפוך את הפירמידה' וידעה שלא מדובר בפירמידות
במצריים-וגם ראתה במו עיניה איך הוריה הופכים אותה...
 היא ישבה בפעוטון על סירים עם עוד 10 זאטוטים, וחיכתה כמותם
בתור, ממררת בבכי עם כולם, לזריקת דיפטריה בטוסיק, באותו המזרק
שחוטא באש בין זריקה לשניה במנורת הבונזן על ידי רופא הקבוץ,
אכלה כמו כולם לחם שחור בסיסי ואהבה אותו יותר מכל מעדן, טעמה
לראשונה חמאה רק בגיל מאוחר, שוקולד היה מצרך שבדמיון.
  היא חלקה עם עוד זאטוטים חלק בפעוטון, גן הילדים, בית הספר,
כשההורים גרים הרחק ממרחק שמיעה של פעוטה שבוכה לאמא בלילה.
  היא הלכה עם דקר, בעונה, לגן הירק לשתול ירקות בשורה בתלם
הפתוח באדמה, ולבציר ענבים: 'תמר',סולטן, סולטנה וסולטנינה,
'מוסקט המבורגי'... עם עוד בני משק, עם טנא על הזרוע, כשפניה
כפופים מתחת לעלווה, בחום הקיץ, כשהעסיס המתוק נוטף על
אצבעותיה ודבורים עטים עליו, וקטפה אגסי ספדונה  ותפוחי
אורליאנס ואלכסנדר, ושזיפי מטלי ואוגדן, קלסי וסנטה רוזה,
  עם כל ילדי הכיתה בגיל 10 היא היתה במחנה, תחת עצי
האקליפטוס, בלילה ליד אגם החולה, ולמדה לבנות אוהל משמיכה,
אבנים ומוטות עץ, ולהכין 'מזרון' מסירה קוצנית, צעדה כנערה
במסעות מתישים בלהט של הנגב, עם פח מים של 5 ליטר על גבה,
ומשמעת מים שכמעט גרמה לאובדן ההכרה, והכירה את טורגנייב,
ופושקין, ובלזק, ולרמונטוב, וההגדה של בית פורסיית, ודיטה בת
אדם, וכמו כולם שרה שירים רוסיים נוגים ליד המדורה, בערבים של
הדרכה ולמדה גם לפרק עוזי, ורובה אנגלי, לעשות הליכת זיקית,
ואומגה, וזריקת-רימון, וכמו כולם עברה את בעיות גיל ההתבגרות
בנתק מההורים שלא ידעו כמעט דבר ממה שבני גילה עברו והתנסו.
היא היתה 'דור ראשון לגאולה', וכל כך שונה מהוריה, שגדלו בארץ
רחוקה, בעיירה קטנה בעולם שנכחד...
  היא, כמו כל בני דורה, היתה אמורה להקרא לדגל, ולהיות מוכנה
לתת את נפשה אם תאלץ. ושמעה שוב ושוב על נערים שהכירה ונפלו
כחיילים בעת השירות הצבאי.
  היא היתה אמורה להיות משכילה מהוריה, ולהיות אשת העולם
הגדול ובד בבד לשמור על הטוהר והתמימות.
  היא היתה בת קבוץ. היא היתה שונה.
  הן לא הכירו שום דבר מכל זה - מה שהיה אצלה חלק מאישיותה,
חלק ממי שהיא.  
  אבל האנשים שדומים לה, הקבוצניקים, בקבוץ הסמוך, ממול, היו
מבחינתה מעבר להרי החושך. איש משם לא התעניין בה, וחוץ מזה
הקבוץ סימל עבורה את כל מה שהיה יכול לפגוע בה, כל הדברים שלא
יכלה להתמודד אתם, כולל בני הקבוץ הנוקשים והמסובכים  כמוה. כל
אלה היו מהצד השני של הגדר, הגדר שהקיפה את הקבוץ ושלמעשה
סימנה אותו כמעט מחוץ לתחום עבורה. למעשה, גם הידידה של אמה
מעולם לא הזמינה אותה להתארח  בביתה;  בכל אופן  הרגישה יותר
מדי זרות למכובדות, לבטחון, לממסדיות, לקור של אותן חברות
ותיקות. הן היו רחוקות מבחינתה כמו  הירח... היא לא שייכת לכאן
וגם לא לכאן...
  תפקידה היה בשולי חדר האוכל, לבושה בסינור לא גדול, לנקות
לאחר שהאנשים  גמרו לסעוד את השולחנות, הרצפה, לעזור בבקרים
בסידור וניקוי   חדרי-האורחים  כאשר אלה לא היו בחדרם, עם עוד
כמה נערות שתפקידן דומה; ליישר את הסדינים או להחליפם, לנקות
ולארגן את החדרים, המסדרונות; אחרי ארוחת בוקר או מנחה
האורחים היו יושבים בדרך כלל, כשהיום יפה, בכסאות-נוח  בחוץ,
בדשא: משתזפים, קוראים עתון, מנמנמים, שותים תה או קפה עם עוגה
ב-10 בבוקר וב5 אחה''צ.
  אחרי הנקיונות או אחרי שנגמרה  ארוחת דיירי המלון, ישבה עם
הבנות בחדר האוכל להפסקה לפי  תור. זו לא היתה שיא העונה; לא
היו  הרבה אורחים לשרת ולא היו בנות-פועלות-רבות בפנסיון.
האחראית הקבוצניקית נראתה די עסוקה;  הסתובבה בכל מקום, בודקת
אם הכל בסדר, השרות מתנהל כשורה והצוות מתפקד כיאות; זו היתה
מברכת אותה בשלום - אבל בזה הסתכם הקשר.
    ערב אחד צרפוה  הבנות לחבורתן לאחר העבודה, לבילוי
בירושלים עם הבחורים; החבורה התפצלה  לשתי מכוניות, ואחד
מהגברים הצעירים, שלא היה קשור למי מהן התלווה אליה. הבחור היה
דק גזרה ויפה תואר והבנות עודדו אותה לצאת אתו. עם החבורה
הסתובבו ברחובות ירושלים, שתו ואכלו  במסעדה; אחר כך הלכו
לרקוד. הוא  הזמין אותה לצאת אתו לבד, למחרת.
  היא לא הרגישה כלפיו דבר ממה שכנראה היה יפה וטוב בו בעיני
השאר. כך שהיא נמנעה בתחילה מלהיות אתו ביחידות. הבנות ראו  בו
בחור ראוי ושווה, ואילו היא הניחה לו רק קצת ללוותה, כאשר חזרו
ביחד מירושלים, עד הפנסיון ולא רחוק מכל החבורה,  ונפרדה ממנו
בכניסה לפנסיון.
  למחרת הגיע ולקח אותה לטיול בחורשה והיא התלוותה אליו בלי
מחשבה שניה. הם התיישבו, בצל עץ, ליד סלע גבוה שהיה כמסתור,
והוא החל ללטפה ולנשקה...ו...  
 זה  דמה כל כך לסיטואציה דומה בעברה,  רק בכיוון הפוך. היא
הובלה, על ידי בחור זר, שלא היה לה שום רגש אליו...
  באיזה מקום במוחה החלו פעמוני האזעקה לצלצל. התהום נמצאה
ממש מעבר לכתפה. ועוד מעט ומעדה לתוכה; היתה בה זרות איומה
לאותו רגע, לאותו בחור ובכל זאת, כמעט התמסרה לו. זה עשו כולן,
רק... שהיא  ל א  היתה כמו כולן. היא לא היתה שייכת כלל לכאן,
רק לא היתה מודעת לכך עד לאותו רגע...
  במבט לאחור שאלה את עצמה מה היה כל כך מסוכן באותו  רגע:  
  זו היתה האגביות של הענין. הבחור לא דיבר ללבה, לא היה לה
שום קשר לעולמו, הוא לא ידע עליה כלום וגם לא התענין, כנראה
היה ברור לו שהיא 'תיתן' לו, היא היתה עוד בחורה שתיענה לו,
לבחור הנאה. הבעיה היתה - הסתמיות שבה, כל כך בקלות היה ניתן
להחליט לשכב אתו - מה שכמעט קרה.  בחור שלא דיבר אליה משום
בחינה, שלא אהבה ושלא תוכל לאהוב בחיים;  הקלות שבה היה אפשר
להענות לנסיבות, ולשכב אתו - ואחר כך עם עוד אחד, ובאותה קלות
עם עוד אחד ו... ואחר כך להתעורר יום אחד ולהביט בראי, ולא
להיות מסוגלת להביט לעצמה בעיניים...ולהגיד לעצמה שמגיע לה
למות, וש'את זבל,  את באמת כל הדברים הרעים שאולי מישהו אמר
עליך אי פעם'...
  היה קל מאוד להגיע לשם. ואז להחליט לחדול, כמו שכבר כמעט
קרה פעם אחת...
  הפשטות של לתת למישהו מה שהוא רוצה, רק סתם כך, כי אין לך
שיקול דעת, ואת חלשה ובודדת עד מוות  ואין לך כח התנגדות ושזה
כאילו לא משמעותי ולא חשוב, לא להבין בצורה מלאה לאן זה מוליך
ומה זה אומר, והעיקר-כמה רע זה עושה לך להרגיש...   הבדידות
הגדולה שלה היתה זרז טוב לכך, והשבר שבה, שלא יצאה ממנו עדיין,
תחושת השבירות, חוסר הערך העצמי. היא היתה קרובה מאי פעם למעוד
לאותו מקום ששוב לא היתה יכולה להחלץ ממנו.                  
                           
  האני הפנימי, זה שנמצא תמיד מאחורי כל מחשבה ומעשה, זה
ששוקל מה טוב ומה רע, זה שתמיד היה שם, במוחה, עוד לא התאושש
מהמפולת וכמעט לא פעל...כמה קל להגרר...
  אולי בהחלטת  הגברות הכבודות שניהלו את המקום או אולי זה
היא החליטה, איך שלא יהיה, ימים מספר  לאחר מכן מצאה את עצמה
מסיימת את העבודה שם, ועולה על האוטובוס בכיוון לקיבוץ שלה,
בידיעה ששבועיים לאחר מכן היא מתחילה קורס אחיות בבית החולים,
אליו כבר היתה רשומה.
---------------------------------------  
כל כובד העולם על כתפיהן הצנומות
  ...מקומות, זמנים ואנשים מתחלפים בזכרונה. מה היה קודם, מה
היה אחר-כך...
  קורס אחיות, כמתלמדת בבית החולים  גדול לא רחוק מבית החולים
לחולי נפש בו שהתה אך זה מקרוב לאחר המפץ הגדול, לאחר המפולת,
השבר.                        
  היא ועוד כ-15 בנות גרות בבית מוקף גן ומבודד, עם אם בית
נוקשה. הבנין מוקף עצי פיקוס גדולים וזקנים שסגורים בחצר לא
גדולה מאבן-גיר, ריקה מצמחים בגלל צל העצים התמידי. על החצר
סוגרת גדר מוטות מתכת - כעין סורגים, והוא מוסתר כולו מעין
המסתכל. את דלתות המעון נעלה  ב-10 בלילה אנה, אם הבית, אשה
מבוגרת, גוצה ומלאה, מהודקת במדיה הלבנים, דורשת משמעת, שגרה
שם מאז ומתמיד -כך לפחות נראה לבנות הקורס; איש לא ידע אם היתה
נשואה פעם, אם יש לה ילדים או היה לה בעל.   מחזיקה את הנערות
קצר כמו שוטרת, ורודה בהן ביד קשה.
  הקבוצניקית התיראה מפניה מעט, על אף היותה למעשה אשה
בוגרת, בשונה משאר הנערות בקורס.
  התלמידות - נערות בנות 17 אחרי 11 שנות לימוד; רובן עזבו את
התיכון שנה לפני סופו-חלקן פשוט לא עמדו במטלות. קורס אחיות
היה הזדמנות  לרכוש מקצוע גם למי שאין בידה תעודת בגרות.
הבנות- חמודות, צעירות, צוחקות. מירי, מירה ומירלה, לאה,
אלונה, דרורה, גילה.  היא, לאחר משבר  נפשי  קשה. לא מגלה.
 הן קמות ב-5 בבוקר, לובשות את מדי התלמידות התכולים, שמלה
בהירה וקלה, השביס הלבן של מתלמדת על הראש, נועלות את נעלי
האחות הלבנות, הקלות, סינר לבן למתניהן הדקות, ויוצאות להליכה
של מעל קילומטר מהפנימיה לבית-החולים, חורף וקיץ; הן הקורס
הראשון לאחיות מוסמכות בבי''הס, ועוד אין להן מעונות קרוב יותר
לבית-החולים.      
  המעון המאולתר הזה נמצא רחוק, בבנין המבודד מעבר לכביש ליד
המושב, וכל הדרך לביה''ח ובחזרה בערב, תעשינה ברגל.
 בבוקר האוויר צח וקריר, העור צופד מהקרירות. היא הכי מבוגרת
בין הבנות-כבת 24 או 25. הבנות מביאות אתן צחוק, להג של
תיכוניסטיות עירוניות, הרבה שמחה, תנועה וחיוניות, אך גם הרבה
רצינות ונכונות ללמוד את מקצוע האחות הקשה כל כך.  מחזרים
צעירים, לעתים חברים עוד מהבית - מסתובבים סביב כמה מהן.
  הן לומדות בדרך כלל 6 שעות ביום ועובדות 8, לעתים מעט פחות.
אין לה מקום וזמן, אין רגע לעצמה לחשוב מה עברה, להזכר בחוויות
ובטראומה. ואולי זה טוב? הלאה, הלאה עם החיים, לא להזכר, לא
לשוב אחורה...להתרחק ממקום הפציעה, מהכאב, להיות עסוקה כל
הזמן...    
  הלימודים לקורס ראשון זה של אחיות מוסמכות לא לגמרי
מסודרים; לעתים למדו במגורי האחיות, לעתים בכיתה מאולתרת במתחם
בית החולים, חדר ירקרק-אפרפר; הלימודים קשים אבל אותה הם
מעניינים:- אנטומיה- גוף האדם כשהשרירים, הגידים או השלד,
נפתחים מהגליל ונפרשים מעל הלוח והמורה - רופא בכיר בד''כ-
מראה עם מקל בידו שמשוטט על הדמות חסרת העור המצויירת על הנייר
ומסביר איך פועלות  מערכות הגוף; הן לומדות פרמקולוגיה-הכרת
התרופות השונות. תזונה: ויטמינים, חומצות אמינו; מעט גנטיקה,
סיעוד.
 החלק הכי קשה לה הוא החלק  המעשי  של העבודה; לא הקושי
הפיזי. לזה היא רגילה מהקבוץ;  כל בוקר יש להחליף מצעים
שהזדהמו בשתן, דם, קיא, מוגלה; את החולים השוכבים, חלקם זזים
בקושי, יש להעביר בעדינות  עם עוד מתלמדת לצד אחד של המיטה,
במהירות לשלוף הסדין המלוכלך עד חצי המיטה, עד גוף החולה,
לגלגלו עדיו בעדינות, ותיכף לפרוש על המזרון שנחשף סדין
אחר-אח''כ לגלגל שוב את החולה בעדינות לצד הנקי של המיטה
ולגמור ההחלפה, עם או בלי עזרתו. ישנם חולים רופסים, שמוטים,
שמגיבים בקושי,  שנשמטו ו'התקפלו' מתחת לכריות התמיכה, ויש
צורך לסדר את הכריות כך שזה לא ישוב לקרות. הכריות הנקיות
מותפחות לאחר החלפת הציפית המיוזעת, זו מאתמול נזרקת לאוגר; 2
הנערות מחזיקות  את זרועות החולה, ומושכות יחד את גופו כלפי
מעלה לחצי ישיבה,  הכריות  מוכנסות אל מאחורי גבו; מיטת פאולר
לחולים שמתקשים יותר, בה אפשר להעלות לשיפוע את ראש-או מרגלות
המיטה, בעזרת ידית שמסובבים בצידה.
  יש לצייד מיטות שהתפנו, שהחולים שהיו בהן נשלחו הביתה או-
להבדיל- נפטרו במשך הלילה, בסדינים וכריות נקיים, ולהכינן
לחולים חדשים;  קריאות החולים באות מכל צד, כל הזמן: אחות,
סיר...אחות...תרימי אותי...אחות, מים;  בואי... והנערות רצות
מפה לשם, משתדלות למלא את כל הצרכים; זו מטלה אינ-סופית.
  הבוקר מתחיל ברחיצת הפנים של החולה, עם כליה מנירוסטה, כוס
מים, מברשת שיניים ומגבת, לאחריה חלוקת התרופות מהעגלה, איש
וצלוחית התרופות שונות הצבעים, הצורות והגדלים שלו; יש לחכות
ליד כל חולה, עם כוס המים כדי לוודא ששתה אותן. מאוחר יותר
רחיצה של גוף החולים השוכבים-משימה די מעיקה אבל תמיד בחיוך.
הנערות  פושטות זוגות זוגות ועטות על החולים המרותקים למיטתם
עם פרגוד מבד לבן שתוחם את החולה והאחות מסביבתו; קערה וסבון,
מגבות, חלוקים נקיים...  אח''כ  הן פושטות על המחלקה, מחלקות
מדחומים לכל החולים, וכעבור 5 דקות - איסופם, החום נצפה ונרשם
על לוח אישי שלמרגלות כל מיטה, המדחומים מוכנסים לפורמלין
לחיטוי. בוקר טוב והחיוך, תמיד חיוך אל החולים  תוך כל מטלה
שמבוצעת. תמיד להיות נקודת האור של בית החולים עם הנעורים
האלה, להיות נכונות לעזור לחולים; ולחימה מתמדת, להדוף את
המוות מלהתקרב. לחימה בשעון, צריך להספיק הכל, לחימה בעייפות.
החולים - מי מהם אדיש, או משתף פעולה,  או מברך את המלאכיות
הללו. וכך הלאה והלאה לחולה הבא לכל אורך המשמרת.  
  אח''כ באה חלוקת ארוחת הבוקר במגשים אישיים. לחסרי הישע
עזרה אישית: שולחנון מעל לגוף החולה; יש להאכילו לאט לאט בכף:
דייסה, ביצה, גבינה, עגבניה, קפה. חמאה.   מי שמסוגל,  נשרך
בעצמו לחדר-האוכל בנעלי בית או כפכפים, החלוקים הסגורים למחצה
מאחור, בשרוכים, חושפים חלקית ישבן רפוי זקן, חלק מהגב.  בבית
החולים האנשים מפסיקים להעסיק עצמם בשאלה איך הם נראים.
מופקעים הם כביכול  מהחברה האנושית התקנית. משתרכים לאט,
בכבדות, כל העליבות של היות חולה, כל חוסר הישע; כל כובד העולם
על כתפיהן הצנומות, הנעריות של המתלמדות הצעירות, וכל כובד
הזקנה והמחלה עליהן.    הנורית האדומה או הזמזם נדלק שוב בפינת
האחות: מי מהחולים מזעיקן בלחצן המצוקה למיטתו, והנערה
ממהרת-מתוך כל תפקידיה, לראות מי זקוק לה. אחות, סיר, סיר- והן
באות עם הסיר השטוח מחדר הסירים, עטוף בסדינית לבנה, רחוץ
ומחוטא, אך איכשהו תמיד נושא צחנת שתן;   הנערות שמות פרגוד,
מאיצות בדיסקרטיות בחולה להרים את האגן תוך שאחת דוחפת את הסיר
תחת ישבנו ומכסה אותו.  עכשיו הסיר מחכה לחולה שיפעל והנערה
רצה בינתיים עם עוד סיר לעוד חולה..
  מכל המלאכות דחתה אותה ביותר רחצת החולים, המגע הפיזי הזה
בגוף הרופס, הצהוב והרפוי, הרחיצה של האברים האינטימיים הללו,
הריחות של הגוף הנרקב...
  האחיות המוסמכות, עם קיפ נוקשה למצחן. מהודקות במדיהן
הלבנים, מעשיות וקפדניות, יודעות את אשר לפניהן, בטוחות בעצמן,
אינסוף ידע ונסיון  צבור בראשן ובידיהן, מסתובבות בשטח,
בודקות, מצטרפות לביקור הרופאים לסבב של הבוקר, נעצרות אתם ועם
כל הפמליה לביקורת ליד כל חולה, לדיווח מהלילה, להערכות לגבי
מצבו, [החולה רוטט בינתיים מפחד ומנסה לפענח כל מילה מדברי
הרופא לגביו: מה יקרה לי...]- ותוך כך גם משגיחות על עבודת
הטירוניות שמסתובבות כפרפרים לבנים במחלקה.   בינתיים נשטפת
הרצפה ומנוקית ע''י נשי כוח- העזר הלבושות בבגדים ירוקים,
שמתפרשות על המחלקה עם דליים, חומרי חיטוי, מגבים וסמרטוטי
חוטים וסבון מקציף לכל אורכה ורוחבה;  נאספים האוגרים של
הכביסה המלוכלכת ונלקחים לכביסה, מחולקים מגבות, חלוקים נקיים,
כריות או שמיכות לפי הצורך, תה של 10 לחולים.
  מהר, מהר, גמרת עבודה אחת - מחכה לך אחרת.
  הסטג'רים החמודים מסתובבים במחלקה- היה אחד שגרם ללבה לדפוק
יותר מהר, אבל לא היה כלל זמן ומקום לרגשות- וגם,  הכאב ההוא
עוד היה טרי.  אבל פעם אחת,  במטבח, בכתה רבע שעה, לבד, בשקט,
באמצע העבודה. כל הכאב על מה שהיה...  ובכל זאת עוד יכלה
לאהוב, להתרגש; לא היה שום סיכוי שהוא ראה אותה בכלל והיא לא
עשתה דבר כדי למשוך את תשומת לבו- היו כאן כל כך הרבה נערות
נאות וצעירות ממנה, וגם לא היה זמן לרגשות; עסוקה בלרוץ
ולהספיק כל הזמן, ותמיד מישהו קרא לעזרה.  רק לבד  יכלה לבכות.

  אלא שבבית חולים לא היה נדיר לראות טירונית בוכה. היו לכך
כל כך הרבה סיבות במקום הזה...  אבל שוב היה אביב, ורק היא
היתה כל כך עצובה...הבנות סביבה ריננו ורפרפו כפרפרים או
צפרים, שמחות ועליזות בכח נעוריהן המתפרצים. הימים היו ארוכים
מאוד והיתה צריכה ללמוד, לשנן ולהבחן, לרוץ לשרת; ובכל זאת,
בהליכות הבוקר היומיות מהמעון על הכביש הראשי אל בית החולים
האביב התפוצץ והירק היה ירוק יותר, והשמיים חייכו בתכלת
אינסופית.
  היכן שיש פרחים יש גם פרפרים: לחלק מהבנות היו מחזרים. בת
קבוץ מצאה תוך חודש אהבה בדמות מושבניק, שהיא גם תנשא לו
בהמשך; כבר מהשנה הראשונה היו צמודים בכל רגע פנוי. בחורים
אחרים היו מגיעים להוציא את הבנות  האחרות למסיבות בסופי שבוע.
הם נראו לה כל כך צעירים...
  המדריכה הראשית של הכיתה הזו לאחיות המוסמכות, היתה בחורה
שחורת שיער, נמרצת, גדולת חזה, נחושה, נוקשת תמיד בעקבים גבוהי
עקב. היא למדה סיעוד ברמה אקדמית בארה''ב, והיתה נחושה להכניס
גם בישראל את המקצוע, ברמה אקדמית דומה ועם תעודה -מה שלא היה
קיים עד עתה. פה היו רק קורס לאחיות מעשיות - של שנה וחצי- או
קורס לא אקדמי לאחיות מוסמכות, שארך 3 שנים. וכך, מלבד
הלמודים עצמם, היתה הפמיניסטית הלא מוגדרת שכזו, מסבירה
לתלמידותיה מדוע כה חשוב שתהיינה נשים- אחיות-בוגרות
אוניברסיטה.
  בשנים ההן היו קורסים לאחיות אבן שואבת לבנות צעירות,
במיוחד לבנות קבוץ; זו היה המקצוע היחיד  בו יכלה הבחורה לרכוש
מקצוע, ללמוד בלי לשלם, לקבל תוך כך מקום לינה ואוכל וביגוד,
ועוד לקבל סכום כסף לא גדול.   לבנות  ההתישבות  העובדת, כמוה,
שלא היה להן מימון ללימודים (- שכן צריך היה לבקש מהקבוץ מימון
אם רצית ללמוד באוניברסיטה, רק בודדים מהמבקשים נענו בחיוב כל
שנה, ותמיד היה תור ארוך לפניך-), זו היתה אפשרות לבנות עתיד
בלי להיות תלויה בקבוץ. זה היה נחשב אמנם למקצוע מפרך, אך רבות
בחרו בו.  
  בימי ששי היתה הנסיעה הזו הביתה, קודם לפתח תקווה, ומהתחנה
המרכזית המנומנמת שלה באוטובוס  לבד, כל הדרך הארוכה, בכביש
הישן דרך מדרשת רופין לחיפה - אקליפטוסים  ואדמה אדומה לצדי
הדרך.  רק שם היה לה זמן לעצמה. והיא הרגישה כבדה ועייפה, כבר
לא צעירה. בת ה-24 הרגישה מבוגרת מאד, עצובה ומשקל עודף בלבה,
עצב שאי אפשר היה לדבר עליו וגם לא להסבירו לכל הנערות החמודות
והקלילות הללו, לעומתה ולעומת מה שהיא כבר עברה. בעצם עברה
תהליך של אבל.  
  ובכל זאת צעדה איתן כל בוקר את הדרך הזו לבית החולים, והיתה
עובדת ולומדת עם כולן. בלמודים היתה טובה.
  ומושפעת ממה שראתה.  ואלה היו דברים קשים. פגישה עם המוות,
המחלות, הזקנה; עם כל הקושי והבדידות  לא אמרה לעצמה בתחילה:
זה לא מה שאני רוצה; אך התקשתה להתמודד עם הדברים הקשים
שראתה.
  לא היה לה לאן ללכת וזה היה גם ביתה, לתקופה.
  היא לא הרגישה חזקה דיה כדי לעודד אחרים ולתמוך בהם; כדי
לשים את עצמה בצד, כשאבן כבדה רובצת לה על הלב; בעצם היתה
זקוקה בעצמה לבכות את ים הצער שהיה בה.
  היא חשה כמו ציפור גדולה, כהה ועייפה, שטסה נמוך ולאט  בין
כל יונקי הדבש האלו, המרפרפים ומדלגים, הממריאים באחת כחץ
למעלה למעלה... הנערות.  
  כמה בנות ניסו לשדך לה מישהו מהמכירים היותר מבוגרים שלהן,
שנראה להן מתאים. בחור ממושבה קרובה, נאה למדי שחיפש חברה
רצינית. מבוגר במעט ממנה, ומצויד אפילו באוטו, מצרך נדיר. ביום
ששי אחד, היא התלבשה חגיגית והוא בא במכוניתו לקחת אותה למסיבה
עם חבר'ה שלו. מסיבה סלונית בבית פרטי; הריהוט הוזז מעט הצידה
על מנת לרקוד, מגוון אנשים, רובם  צעירים  בני האיזור, הבנות
בלבוש  אלגנטי, ברקע מוזיקה לריקודים, משהו שהיא כבר לא חוותה
יובלות;  נראה שחלק מהאנשים הכירו זה את זה מקודם.
 לאחר המסיבה ולאחר שהחנה את המכונית ישבו  במושב הקדמי, והוא
כרך סביבה את זרועותיו סביבה, אלא שהיא לא שיתפה פעולה, ונפרדה
בשלום בלי נשיקת לילה טוב או שיחות לתוך הלילה... לאחר ערב
נוסף כזה לא  שב להזמינה והיא חשה הקלה: אמנם חיבבה אותו מעט
אבל היא היתה כל כך רחוקה ממנו. היא לא היתה שייכת למסיבה,
לאנשים, לבחור. היא לא היתה מחוברת...
  הוא מחפש חברה רצינית, לנשואין, להיות איתו מושבניקית אבל
זו לא תהיה אני... היא חשבה. בעצם לא נתנה לו שום סיכוי...היא
לא יכלה להתחיל לספר לו...
 
 היו דברים קשים מאד בבית החולים; לקראת סוף השנה הראשונה
הגיעה נערה כבת 20, מגולחת שיער וקירחת, עם סרטן סופני במעיה.
רזה כמקל, והקיאה  כל הזמן מין נוזל ירוק והיתה מוחזקת במצב
של חצי הכרה, בדמדומים, כדי שלא תסבול כל כך. היא כבר לא היתה
מסוגלת לאכול. מפעם לפעם הרטיבו  לה את השפתיים במקלון עם צמר
גפן רטוב- היא כבר גם לא יכלה לשתות- כל המעיים שלה היו
אכולים. להיות לידה כל הלילה, לראות את הסבל הבלתי נתפס, את כל
הצנורות האלה שיצאו מכל מקום בגופה, היה מזעזע מדי ומכאיב מדי.
לעיניה, נפטרה  הנערה תוך יומיים. היא חשבה לעצמה: אלוהים
אדירים, למה, איך זה קורה... כל האימה, כל היסורים של הילדה
הזו. זה היה נורא  מכאיב, והיה מאד קשה להחליט שזה מה שתראה כל
חייה. לפתע היתה מודעת לכך.
  מקרה נוסף שגרם לה להרהורים שניים בקשר ללמודים אלה ולמקצוע
הזה היה גבר נאה ושחרחר, כבן 45, שהיה פציינט במחלקה; גבר מלא
חיים. מיטתו מוקפת בדרך כלל באורחים ובאחיות. הוא התלוצץ עם
האחיות, והן, נמשכות למיטתו כדבורים לדבש, צבאו כל הזמן ליד
מיטתו. והנה, לעיניה זה קרה: האיש היה באמצע שיחה עם הרופא
והאחיות, שהיו בסיבוב עם הרופאים כנהוג יום יום, ופתאום היתה
תכונה ליד מיטתו: הוא חדל לדבר ואחר כך דמם לפתע ושכב ללא
תנועה, עיניו מזוגגות. לפתע התחיל להלבין, להצהיב. אחיות רצו,
הרופאים גחנו מעליו... הכל פעלו ביעילות ובמהירות: הביאו שוקר
חשמלי, שמו לו מיד את מכשירי החשמל, בחזה, ברגליים. אחת שתיים
שלוש, ו-שוק!   הגוף קפץ למעלה, כמוכה ברק, אך הגבר דמם כאבן.
עוד דקה - עוד שוק - אך האיש המשיך לקבל את הצבע הנורא הזה של
המוות; הוא הכחיל קודם ואחר כך הצהיב והוריק. נסיון נוסף -
הזמן הוא גורם מרכזי בהתקפות לב. הגוף קפץ כמו קודם, אך
המוניטור הראה קו אחד ארוך... הוא היה מת!  וזה קרה תוך דקות
ספורות, בנכחות הרופאים, האחיות, והמכשירים הכי מתוחכמים- ואיש
לא היה יכול להציל אותו!!!  והרי רק עכשיו הם דברו אתו ואפילו
החליפו בדיחות  ופתאום-הוא היה מת!   תוך 5 דקות!  ממצב של
חיים מלאים, פתאום הוא לא היה!...
  היו עוד אנשים שנפטרו. גם במשך היום, אך בעיקר בלילה.  יום
אחד באה לחדר חולים מלא, ולמחרת, המיטה האמצעית היתה ריקה;
לעתים רק העבירו את החולה לחדר אחר, אך לרוב, האיש, שאתמול
דיברה אתו, הגישה לו תה, ליטפה אותו והכירה את מי ממשפחתו,
שחיבבה אותו, נפטר במשך הלילה, והוצא בחסות הפרגוד, שמאחריו
נעשו כל התהליכים המפחידים של הנסיון להציל אותו, אחר כך לנקות
אותו מכל השקיות, הצנורות, המחטים והדם או הדברים האחרים
שמחוברים לאנשים  בבית-חולים - ושהאחרים בחדר לא יראו ולא
ייבהלו; הגופה היתה מוצאת במהירות, עם המיטה, מהחדר, ומהמסדרון
היתה מוכנסת מהר מאוד מיטה חדשה,  ועליה סדין לבן וכריות, חפה
מכל זכר למה שהתרחש פה רק כרגע, מהאיש המת שהיה פה אך זה עתה
ומהעולם השלם - כל מה שהאיש הזה היה למשפחתו ומכיריו;    מיטה
נקיה חיכתה לחולה חדש!
 זה היה מקצוע קשה, קודם לא היתה מודעת עד כמה. היה קשה לה
יותר ויותר גם להסתיר עד כמה המגע בעת הרחיצה והנקיון ההכרחי,
היומיומי, החוזר ונשנה כל היום של הגופים הזקנים, עם החלקים
האינטימיים דוחים אותה, הפצעים, הרקבון, הדם והמוגלה - זאת היה
אסור לא רק להראות אלא אף לא דיברו על כך. היה גם הפחד
מהידבקות: כמה חידקים, ואיזה וירוסים מסתובבים פה, מיליארדים,
חשבה לעתים תוך שהיא מטפלת, מגישה, מנקה חולים...  
  הצורך להיות תמיד נחמדה, להיות נכונה תמיד לתת יד, להיות
מוזעקת לעבודה  יום ולילה. להחשף תמיד לחלקים הקשים והמדכאים
של החיים ולנכחות המוות כל הזמן, ההכרח הנלווה למקצוע להיות
מגויס כל החיים. חיים של לא יום ולא לילה, של אחריות אין קץ
לחיי אדם... היה צריך להתקשח כדי להפוך לאחות - והיא לא הצליחה
בכך.
   
  אין לי בית...לאן אלך מכאן?  
  ... האם עוד ארגיש אי פעם שייכת, חלק ממשהו, קשורה למישהו?
למקום?
   לא אוכל עוד, לנצח, לחזור לבית הורי, לקבוץ בו גדלתי;
והעבר מעיק עדיין כמשקולת על צווארי; הדכאון והכאב מרחפים כמו
רשת שחורה מעלי, רשת שיכולה עדיין, שוב, לנפול עלי כל רגע, אם
אך אעצור או אחזור על עקבותי...
   ...כמוני כאשת לוט, אם אביט לאחור והפכתי לנציב מלח...
היה צורך לעשות משהו, להתקדם, להמשיך הלאה, למקום אחר, להרפא,
ולהשתלב בחיים איכשהו. רק השליטה על איך ומתי זה יקרה לא היתה
בידיה.

  לקראת סוף השנה היו כבר חלק מהבנות אחראיות משמרת לילה -
אחריות כבדה, כל המחלקה על כתפיהן. היא היתה תלמידה טובה
בחומר התיאורטי, אך יותר ויותר הבינה, שהיא לא מסוגלת לאחריות
המתמדת הזו לחיי אדם, שהיא לא רוצה ולא מתאימה למקצוע, שהוא
כבד עליה. כך שבסוף השנה ארזה שוב את חפציה, את זכרונותיה,
אמרה שלום לחברותיה לקורס, למדריכים ולמורים, ועברה למקום
אחר.

אשה עובדת, גרושה ולא צעירה במיוחד
..תועה אני בדרכי ואנוכי הולך,
מבקש אני את אשר לא אוכל למצוא,
ומוצא את אשר לא ביקשתי...      
(ציטוט שהיה בפנקס השחור שלי לפתגמים, ציטוטים ודברי חכמה
שמצאתי, רק לא זוכרת מי אמר זאת כיוון שהפנקס אבד לאורך
הדרך...נדמה לי שרבינדרנת טאגורי, הפילוסוף ההודי.)
-----------------------------------------------------------------------
  ...אחרי כן, כיוון שהיתה לה נטייה אמנותית, לאחר יעוץ
מקצועי, הוחלט, איתה, שתלמד מקצוע - שרטטת בנין, שיספק גם את
הנטיה האמנותית ועם זה יכול להיות מקצוע מכובד עבורה, כדי
לעבוד בו בכל מקום  בעתיד, היכן שזה לא יהיה... אחות לא - אולי
שרטטת. היא נרשמה לקורס שרטוט בנין באורט סינגלובסקי, פעמיים
בשבוע 4 שעות, אחרי העבודה. היא תעבוד ותגור באפעל- מרכז
קורסים של התנועה הקבוצית, ממוקם לא רחוק מתל-אביב ומאוד נגיש.
שם תעבוד במטבח בשעות הבוקר, תאכל, תקבל חדר-שינה זעיר ותוכל
לנסוע ללמוד באוטובוס אחד - קו 35 עובר ליד אפעל ומגיע לאורט-
ועוד לחזור באותו ערב.
  המתחם הלימודי הקבוצי אפעל, מעין מכללה, כלל כיתות, חדרי
מנהלה, ספריה, מזכירות, חדר אוכל ומטבח, מכבסה, ארכיון, מבני
מגורים ארוכים, דו קומתיים ובהם חדרי-מגורים זעירים, לכל דייר
חדרון עם מיטה, ארונית, שולחן קטן וכיסא, ומה שהפריד את החדר
מהמסדרון הארוך והצר, שהיה משותף אולי ל-10  חדרי מגורים כאלה
לכל אורכו, היה דלת עץ, עם רשת ותריס עץ שלא נסגר טוב, כך
שהחדרים ממש לא נועדו לפרטיות. כל מי שעבר במסדרון הצר לאורך
שורת החדרים הזו, מסדרון צר ונמוך, שמצדו השני לא היה קיר אלא
שורת חלונות מרושתים וגדולים שהשקיפו על הדשא למטה, יכול היה
לשמוע מה עשית בחדרך דק הקירות, אם שמעת רדיו או הסתובבת
במיטתך- זה לא היה חדר שתרגיש בו בבית, אלא רק כדי לישון בו,
ואולי להכין שיעורים, עבור מי  שבא ללמוד בקורסים השונים
שהתנועה סיפקה, או  עבור מי שעבדה באפעל,  כמוה.
  כמעט לא היו עובדות קבוצניקיות; רוב הפועלות היו מתל אביב;
מקבוצים היו רק 2 מנהלות המטבח ומתי-מעט עובדות צעירות
בשירותים  ובמנהלה.  
  באפעל נערכו קורסים וסמינרים ארוכים ואידיאולוגיים של חצי
שנה או אף שנתיים על הקבוץ, שהיו גם מעין בונוס למי שעבד שנים
ארוכות במשקו, ולקח כאן פסק זמן להשכלה כללית, להתאווררות
מהשחיקה בקבוץ, ולעתים אפילו למציאת בן/בת זוג;  פה היה אפשר
גם למצוא חברים, לקפוץ לתל-אביב לסרט או בידור - הפוגה מחיי
הקבוץ הרגילים;  כן היו קורסים להשכלה כלכלית או מקצועית  וימי
עיון בנושא זה או אחר של יום עד 3 ימים, לכל סוג עובדים בקבוץ;
גם לעובדות מטבח רגילות, או  עובדי תברואה,  או מבשלות, או
נגרים, או מטפלות; היה נהוג  לתת לכל ענף קבוצי ימי עיון
מקצועיים מפעם לפעם.
  היו גם מרצים שגרו במקום,  מהם קבוצניקים, מבוגרים בדרך
כלל; מעט אנשי מנהלה ישנו שם. אך רובם לא נשארו ללילה.  המרצים
היו אנשי מקצוע, כלכלנים, הוגים של התנועה הקבוצית וכן גם
אנשי מקצוע שלא מהתנועה הקבוצית, מהשורה הראשונה של מדינת
ישראל והאוניברסיטאות, שבאו להעשיר את האופק של התלמידים -
'הפועלים' הקבוצניקים. טבנקין, ההוגה הגדול של התנועה הקבוצית,
התגורר פה רוב ימות השבוע.
  אנשי הקורסים היו חברה לעצמה, ולא התערבבו עם העובדות או
המרצים מבחינה חברתית. כך שאפעל לא היתה מקום לבלות בו את זמנך
הפנוי אלא אם אתה שייך כתלמיד לאחד הקורסים.
  היא שוכנה בחדר באחד ה'קרונות' הארוכים; בבקרים עבדה במטבח,
בעבודה המוכרת לה כבר כל כך, מלצרות, נקיון, ובערבים נסעה
לתל-אביב ללמוד, או לבקר את הדודים  ביד-אליהו, או סתם
להסתובב. שוב היו צעידות בתל-אביב, לרוחבה ולאורכה, קצת כדי
להתבדר, קצת כדי להעביר את הזמן ו'לשטוף את העיניים'.
 צ'לה: בכיתת הערב, באורט, הכירה אנשים חדשים והתידדה במיוחד
עם צ'לה, גרושה תוססת ורזה, עוזבת קבוץ, שהיו לה עיניים חומות
שוחקות וחמות, שיער חום דהוי וקצר, חתוך בקו ישר מעט אחרי
האזניים, מעט נמשים, רזה - ממש גרומה, ולה ילד בן 5. היא גרה
ברמת-חן, לא רחוק מהאגם המלאכותי, עם בנה, והתפרנסה מעבודתה
כגננת בביתה, ומשעות הבוקר ועד 4 ואפילו 5 אחה''צ היו ילדים
בגן שלה; היא אף קיבלה לטיפול - מה לא עושים כדי להתפרנס -
תינוקות  ספורים בני מספר חודשים למשך כל היום, במיטות תינוק,
בחדר השני, שהיה צריך לחתל ולהאכיל בבקבוק; תינוקות של אמהות
עובדות .
  הגן היה בסלון הדירה, בקומת הקרקע בבית המשותף, ובחוץ, החצר
הלא גדולה הוסבה לגן משחקים די מהוהים, ובה נדנדה מגלגל מכונית
תלוי, מגלשה קטנה, ועוד כמה מתקנים ומכוניות-צעצוע  מפלסטיק,
שבורות למחצה עבור הילדים, ארגז חול ושיח אחד בגינה המוקפת
בגדר. הגן לא היה עשיר אבל לנשי השכונה היה נוח להביא לשכנה,
שגרה על ידן, את הילדים בלכתן לעבודה, והיא קיבלה אותן בסבר
פנים מאוד יפות, וידעה לעשות רושם רציני  ומאוד מכובד.
  הבית של צ'לה היה בית משותף תלת-קומתי, היו 5 או ששה
בניינים כאלה בשכונה, בזה אחר זה, בכל קומה של כל בית לפחות 5
דירות. בין בית כזה לשני  הפריד דשא ברוחב כ-10 מטר, ומהצד
חיברה מדרכה את כל הבתים המקבילים, שלא היו קשורים ישירות
לאיזה כביש אלא היית צריך לצאת מכל המתחם כדי להגיע לכביש
הראשי שעבר בו אוטובוס 35 והיתה תחנה בסמוך לו; כך שהיתה זו
מעין שכונה לעצמה.  קרוב לשם היתה גישה לאגם המלאכותי, ויכולת
להכנס - בתשלום - למתחם האגם, לשכור סירה לשיוט. בערבי-קיץ
נערכו  מסיבות  ואפילו מופעים, על מעין 'אניה' גדולה מעץ שהיתה
קבועה במים, ושנועדה במיוחד  לכך, והיתה אבן שואבת לרבים,
במיוחד בשבתות של קיץ.  
  לצ'לה היתה גם עוזרת - נערה צעירה בת 16ממוסד 'צופיה'
לנערות חוסות, שהיא לקחה תחת חסותה; הנערה היתה כנראה אמורה
ללמוד מצ'לה איך מתפקד בית נורמלי... לקבוצניקית זה נראה קצת
מופרך, שכן זה לא היה בית נורמלי, בכל אופן לא קונבנציונלי
והיא חשבה: כנראה שמאוד נדרשו שם, בצופיה, חונכים לנערות...
הנערה גרה אצל צ'לה,  שקיבלה אפוטרופסות עליה, והיתה עוזרת בגן
עם הילדים הקטנים. מטפלת, מחליפה, מאכילה, והיתה לחלק מהבית.
מפעם לפעם היתה נוסעת  לסוף שבוע לבית-הוריה, שלא ממש תפקד,
שעל כן הועברה ל'צופיה'  בגיל צעיר יחסית.
  בגיל 16 היא כבר הביאה איתה מחזר, וצ'לה עודדה את הרומן ביד
רמה, אבל בה בעת ביררה ותיחקרה  לגבי החבר: מיהו, מה קורה בין
השניים, והיתה מדריכה את הנערה איך לנהוג בו - חייל צעיר, כמעט
ילד; בגיל 17 וחצי החליטה הנערה להנשא לו בתמיכת צ'לה.  צ'לה
היתה זו שנתנה את המילה האחרונה בעניין זה. לקבוצניקית זה נראה
מוזר-כבר בגיל זה תנהל הנערה בית משלה? אך זה מה שהוחלט.      
                           
  פעם בשבוע היה מגיעה מישהי עם תיאטרון בובות נייד, שעשתה
לילדים הפעלה והצגה של הבובות. הזאטוטים היו מאושרים...היא גם
שרה להם ולימדה אותם שירים ראשונים. בתשלום כמובן, (צ'לה לא
ידעה הרבה שירים ישראליים ואם שרה זה לא היה מדויק....
   הילד בן ה-5 של צ'לה היה חוזר מהגן ומסתובב שם גם הוא עם
שאר הזאטוטים.

  העבודה לא היתה קלה.  רוב הילדים היו בגילאי 1-4; הם הביאו
מהבית בתיק את ארוחת עשר שלהם. לאחר שעת משחק ופעילות חפשית,
היו כולם מושבים סביב סביב לאורך הקיר בכסאות קטנים ובמרכז
צ'לה עם הנערה ליד שולחן או שניים ועליו שתיה וכוסות. האוכל
היה מוצא מתיקי הילדים, והשתיים עברו מילד לילד, עוזרות
לאכול, מנקות, מרגיעות, מפרידות ומשקיטות אם היה בכי או ריב.
אחר כך היתה פעולת-'ריכוז' לילדים.  בצהרים נפרשו מזרונים ורוב
הפעוטים ישנו 'סייסטה'.
  בילוי הזמן אחרי שהילדים הלכו, עבור צ'לה, שהיתה אשה בת 29
להצהרתה, או 32 , ומלאת חיים, רק מעט גברית בהשקפותיה, הסתכם
בלארח את חברותיה-השכנה ממול והקבוצניקית, וכן יותר מאוחר-לא
פעם-אורחים גברים  ללילה.  לאשה עובדת, גרושה ולא צעירה
במיוחד, לא היו הרבה ברירות במיקום הזה - פרוור צדדי  של החיים
ושל החברה, כך שזה נראה  טבעי בכורח הנסיבות; היא היתה אומרת
על כך בצחוק: דפקתי כל הלילה... גם גברים ערבים היו מבקרים -
מה שהיה קצת מוזר לקבוצניקית, אלא שצ'לה, שבאה מהשומר הצעיר,
ובמקור מארגנטינה, היה לה סוג המוסר שלה, וכללי ה'עשה ואל
תעשה' שלה, לאו דווקא  מתאימים  לשל בת הקיבוץ... היא שיחקה
לפי הכללים שהיא קבעה  לעצמה.  היא  לא הכירה לרוב את המחזרים
התורנים של צ'לה -  זו שמרה את ענייניה הפרטיים לעצמה, אף שלא
התביישה בהם. רק לעתים היה מגיע מישהו מהמחזרים בשעה שהיא היתה
בבית חברתה. צ'לה היתה פוטרת אותו בכמה מלים מחוץ לחדר שבו היו
השתיים מכינות שיעורים, וחוזרת אל חברתה בלי הבחור. היתה לה
גישה כמעט גברית לעניין - לקחת ללילה ולזרוק, זה היה הסגנון,
ולא יחסים ארוכים - ובאמת, לא היה לה חבר קבוע.  בכל אופן, היא
היתה טובת-לב ונדיבה, רק עם כמה השקפות שנראו קצת מוזרות על
החיים, לדעת הקבוצניקית שלא הרגישה לגמרי בנוח עם היחס החפשי
הזה לעניין, וחשבה לעצמה: היא  גרושה עם ילד, וכבר היתה נשואה
כמה שנים; היא  מתנהגת ומרגישה לגמרי אחרת ממני, שמעולם לא
נישאתי, שלא חייתי עם גבר ביחסים ארוכי טווח ושיתוף של יום
ולילה; אני עדיין מרגישה במידה רבה נערה, וגם מתביישת בנושאים
הללו הרבה יותר...אני לא יכולה להתנהג כמוה. הגישה של צ'לה -
לקחת בחורים ללילה רק כדי לשכב, לא התאימה לה. היא חשבה:
לכאורה, אנחנו באותו מקום. שתינו לא בתולות וגם לא ילדות עוד.
אבל אנחנו במקום כל כך שונה! כנראה אני היחידה ששמה לב
לדקויות, אבל אני מרגישה עדיין נערה או, טוב, בחורה צעירה,
ואני לא יכולה - ולא רוצה - לעשות מה שהיא מרשה לעצמה; אני לא
בנויה ככה. הגישה שלה לעניינים אלה כל כך שונה משלי.  אני לא
מרגישה כמוה, לחיות עכשיו ויהי מה. אני עוד מחכה ומחפשת למצוא
את בן הזוג שלי, ואני גם לא חפשיה כמוה בקשר למין - שהיא
'לוקחת' כמו גבר. אבל, איך כן מתנהגים?  
  אך היא קיבלה את יחסה של חברתה לענייני מין; וזה פקח את
עיניה לכך, שבחיים יש מורכבויות, מצבים, ופתרונות בכורח
המציאות שלא היו כתובים בשום ספר...
  אחרי העבודה היתה צ'לה  יושבת לא פעם אצל חברה נוספת, שגרה
באחת הדירות הקטנות במבנה הארוך דמוי הקרון ממול. החברה הזו
היתה גרושה גם היא,  אוסטרית גדולה וביישנית עם ילדה. צ'לה
סיפחה גם את הקבוצניקית, כשהגיעה, לבקור אצלה, והשלוש ישבו על
המרפסת הקטנה שבבית, בקומה השניה, צוחקות ומרכלות, משקיפות על
הדשא שבין בתיהן ומשגיחות על הילדים המשחקים כדורגל, מחוות דעה
על הנשים והגברים שעוברים מתחת למרפסת, או שמנקים את דירותיהם
בבתים הארוכים ומרובי הדירות בשכונה, תוך שצ'לה מעשנת; או
שהשתיים ישבו בביתה של צ'לה  על כוס קפה וכשבאה היא, תמיד קבלו
את הקבוצניקית כאורחת רצויה ומובנת מאליה.
  צ'לה סיפרה  על הילדים ומשפחותיהם שבהם טיפלה, או צחקה על
המחזרים לשעה שהיו לה והציעה לחברתה האוסטרית שתיקח גם היא
מאהב - במיוחד לאחר שהרופאה של זו, לאחר בדיקת שד, המליצה לה
מטעמים רפואיים לקחת אחד כזה;  אלא שההיא היתה מאוד ביישנית,
והדבר לא עלה  כלל בדעתה - בטח לא מטעמי בריאות... האוסטרית
והארגנטינאית היו שונות מאוד זו מזו אך היו חברות טובות ובילו
יחדיו הרבה מהשעות הפנויות, רק שבניגוד לצ'לה, אצלה לא הסתובבו
גברים. ההתנהגות הפתוחה של צ'לה לא הפריעה לה אך גם לא גרמה לה
לחקות אותה

  על חלון הסלון של צ'לה היה מונח עציץ בגוניה כמעט מיובש,
מלא אפר ובדלי-סיגריות, שראה ימים יפים יותר, ולו שני עלים
זעירים ירוקים חיוורים, מנוקבים בסיגריות - זה היה הדבר היחיד
שהוכיח שהוא חי. צ'לה, שעישנה בשרשרת, ישובה על הספה ליד
החלון, כיבתה בדל סיגריה אחד אחרי השני בעציץ  שנראה מאוד
מסכן, וסבל מהתעללויות חוזרות ונשנות אלו; בקושי זכרו להשקות
אותו; רק הקבוצניקית, בהסתר, היתה יוצקת עליו מים לעתים;
באביב פרצו  פתאום מהעציץ המיובש, להפתעת הכל שלושה עלים
ירוקים עסיסיים ורחבים, במלוא תפארתם. צ'לה טענה שזה רק בזכות
אפר הסיגריות שהצמח המסכן ספג בכמויות...
  בקבוצה המצומצמת הקבועה של 'החברים של צ'לה', היה גם יוסף,
שכן מרחוב סמוך, ולו טנדר, אשה וילדה קטנה; הוא היה קצת עגלגל,
לא יפה אך טוב לב. כידידה של צ'לה, אשה גרושה ובודדת, צעירה
למדי, היה עושה לה טובות קטנות בהיותו הגבר היחיד בשטח, ובעל
טנדר, ולה אין רכב. הוא ואשתו גרו בדירת שיכון, בית משותף עם
עוד משפחות, לא רחוק משם, כמו כל עם ישראל. גם הוא הצטרף
לחברותא הזו לעתים-עם או בלי אשתו.  לעתים לקחה אותה צ'לה
לשתות קפה בביתו. צ'לה היתה מיודדת גם עם אשתו העגלגלה
והכנועה, הצעירה והשתקנית שקיבלה בהכנעה כל מה שבעלה רצה.
 פעם אחת החזיר  את הקבוצניקית, לפי בקשת צ'לה - לתל אביב.
באחת הסמטאות החנה את המכונית וישב איתה דומם. אחר כך אמר לה:
את יודעת שצ'לה ואני 'עושים את זה' באוטו שלי?
  היא שתקה. היא חשבה:  האם הוא רומז לי שהוא עושה לה טובה,
וכן- שאצטרף גם אני לחבורת ה'מעריצות'?
  ואולי אפילו אשתו יודעת ומקבלת זאת? בחבורה הלא
קונבנציונלית הזו הכל אפשרי!!!
  היא ישבה דומם ושתקה. היא לא הראתה שום סימן שבכוונתה לעודד
אותו בכיוון הזה.
  לאחר מספר דקות התניע את מכוניתו והמשיך בדרך. מעולם לא
סיפרה לחברתה על עצם השיחה ועל מה שאמר לה. מעולם לא עלה הנושא
לשיחה בין איש משלושתם.

  פעם או פעמיים לקחה את צ'לה אל הדודים שלה ביד אליהו, והן
התקבלו בחמימות רבה. אח''כ שאלו עליה תמיד. הדוד, כנוהגו בקודש
לשמור קשרים עם כל עם ישראל, היה ניגש מפעם לפעם לביתה של צ'לה
הגרושה, חסרת המשפחה והבודדה בארץ, לראות מה מצבה, או  שהיה
מתקשר לשאול לשלומה.  כאילו אימץ גם אותה למשפחתו וללבו הרחב.

       לאחר הלמודים בביה''ס, של שעות אחר הצהריים, התלוותה
ברבים מהערבים אל צ'לה לביתה לעשות יחדיו שיעורים, הגליונות
הגדולים של נייר חצי שקוף - 90  גרם פרושים לפניהן על השולחנות
בסלון, העטים המיוחדים לשרטוט בניין מונחים לפניהן, שבלונות
מוזרות, סרגלים, סרגלי חישוב, עפרונות, מחקים על השולחן. כל קו
ברישום הבניין שהיה עליהן לשרטט היתה לו משמעות. קוי-ההיקף של
הקיר יותר עבים. רישומי ריהוט ופנים הבית משורטטים בעטים דקי
קו יותר; העטים הללו היו יקרים מאד ונקנו כערכה בקופסה אחת
בעוביים שונים, בעובי 0,1;  0,3; 0,5; 0,7 ס''מ ואף יותר;
עיצוב האותיות והמספרים גם הוא שונה-בהתאם לתפקידם ומיקומם על
הרישום;  בכתב או בדפוס,  באותיות גדולות או קטנות,  בעט עבה
או דק,  הכל לפי כללים ברורים.
  לעתים הצטרף אליהן להכנת השיעורים בחור חמוד ושחרחר, אילן,
עם דוק בעיניו השקדיות החומות והחולמניות למראה, שהיא חיבבה,
שלמד איתן באורט. היא אפילו נמשכה אליו מעט; הוא היה  צעיר
מצ'לה ב-10 שנים, וממנה ב-4-5.
  בחיוך היה מכנה בחיבה את הצמד:  'זקנותי', כיוון שהיו חברות
צמודות ולא נפרדות בקורס ומחוצה לו;
   מפעם לפעם בא איתן לביתה של צ'לה לעשות שיעורים.
   בסוף הקורס, שנמשך שנתיים, אמר לה לפתע: את יודעת שהיה לי
גם סטוץ קצר עם החברה שלך?
  הוא ניסה להתחיל גם איתה.
  היא חשבה: 'הוא ''מרחף'' מדי, בלי עבודה קבועה או מקום
מגורים מסודר; לא מספיק עצמאי. כשלא מספיק לו הכסף לשכירת
דירה, הוא  חוזר וגר  תקופה אצל אמו...לא הולכת להתחיל שוב
בהרפתקה שתגמר רע'.

  לאחר הלימודים הוזמנו מספר פעמים לבית ידידה נוספת מהקורס.
זו היתה בחורה תל-אביבית עליזה ומלאת חיים, נשואה לבעל חמוד,
גרג'ניק, חבלן במילואים. שניהם צברים טיפוסיים, ולהם בן ובת,
ובית שמח, פשוט, מאד ישראלי. היא וצ'לה הצטרפו  למשפחה העליזה
לארוחת ערב קבוצית: סלט, חביתה, גבינה, זיתים, כשהילדים רעשו
והתרוצצו.

  בביה''ס למדו גם לרשום ולחשב נוסחאות מתימטיות: היטלים של
גופים, חוזק חומרים - למשל כמה ובאיזה עובי צריכים להיות
פרופילי המתכת שביציקת הבטון בקירות, כמה בתקרה, וכו'.   גגות,
קורות בטון שתומכים בשלד המבנה, לכל דבר היו תקנים והוראות איך
לחשב, איך לשרטט או  לעצב;  
  בערבים, לאחר שכל הילדים פרשו ואחרוני התינוקות שישנו עדיין
במיטות תינוק, לפעמים עד שבע בערב, נלקחו על ידי אמותיהם מהחדר
השני, ולאחר שארוחת הערב הסתיימה והילד הפרטי של צ'לה הושכב
לישון, ישבו בסלון ביתה של צ'לה, הדפים הגדולים והסרגלים על
שולחן הסלון וראשי שתי הבחורות רכונים על השרטוטים, צלליהן
הארוכים לאור מנורת השולחן נמתחים על הקירות, והקווים השחורים
נמתחים על הנייר הלבן כמו רשת קורי-עכביש דמיונית ומוזרה, והן
משרטטות, מתייעצות, משוחחות, שותות משהו בין לבין. לא פעם
נשארה גם לישון אצל חברתה; צ'לה סיפרה לה על ארגנטינה ממנה
באה, מעט על הקבוץ שעזבה - היא לא אהבה להרחיב על כך את
הדיבור;  אולי הנושא עוד היה רגיש. גם היא לא סיפרה לצ'לה  ה כ
ל על עצמה. יש דברים שהיו כואבים מדי.
  צ'לה ספרה גם  על מכירים - והיו לה המון, על בחורים - היא
צחקה על הנושא.

  עבור הקבוצניקית, השאלה לא היתה יותר מדי רלוונטית. לא היה
לה מחזר קבוע. פה ושם היו 'סעודות חטופות', סעודות גנובות בצדי
הדרכים - כך קראה לכך, כך להרגשתה היו ההרפתקאות והרומנים
הקצרים הללו שצצו פה ושם (בתקווה שאולי יצא מהם משהו יותר
רציני - כמו תמיד כשמתחיל רומן קצר או ארוך יותר עם בחור.) אבל
עד אז, עד שזה יקרה, זה היה קצת גם להשביע את הרעב, לעולם לא
'סעודה כיד המלך' ולא 'ארוחה משביעה - אסור לאבד שליטה, אסור
להתמסר יותר מדי. מעט חום אנושי, מעט מגע של גוף גברי...
  לילה אחד התלווה אליה אילן לחדרה באפעל.  זה היה בסוף
הלמודים המשותפים שלהם.
  היא לא ישנה עד הבוקר; הקירות הדקים, חלון הרשת באמצע הדלת
עם דיקט דק בלבד שכיסהו, תחושת חוסר הפרטיות וחוסר הנוחות
גרמו לה להיות קפואה והיא לא הרגישה דבר,  בעת שהוא זע ונע
והתאמץ.
  בבוקר לפני שנפרד, אמר לה: לא יודע מה איתך, אני נהניתי
מהלילה הזה.  היא לא ענתה, אבל הרגישה תחושת החמצה.
  ...הוא היה  יכול חבר שלי, אם הייתי מתייחסת אליו יותר
מוקדם, יותר ברצינות: אני מחבבת אותו כדי כך, שאם היה מחזר
אחרי ברצינות הייתי נענית לו, ואולי היה יוצא משהו...
  לאחר גמר הקורס ראתה אותו עוד רק פעם אחת, במקרה, אובד בין
ההמון ברחוב, והוא אף לא הבחין בה.

   פעם זה היה רוכב אופנוע שלקח אותה טרמפ, כשעמדה, נואשת
לאחר מחצית השעה של ציפיה בכביש הראשי בין תל-אביב לחיפה בשעות
אחר הצהרים של יום ששי, ואחרי שהרימה את ידה לטרמפ ואיש לא לקח
אותה; רבות מבנות ישראל הצעירות בגיל צבא ואחריו עצרו טרמפים;
לצעירים ובמיוחד לצעירות, שהפרוטה לא מצויה במיוחד בכיסם היתה
זו  דרך מקובלת למדי ובדרך כלל גם בטוחה למדי להגיע ממקום
למקום.
  אבל מעולם מקודם לא העזה לעצור או לעלות על אופנוע.
האופנוען שהתקרב במהירות לכיוונה היה גבוה, נראה נאה למדי,
עגול פנים ולבוש מעיל עור שחור וקסדה, שהסתירה למחצה את פניו.
הוא עצר בפתאומיות לידה ואמר: לאן את צריכה? הוא נראה סימפטי
למדי; לחיפה, היא ענתה.  עלי! אמר, ובלי לחשוב פעמיים עשתה מה
שלא נהגה לעשות בדרך כלל, התישבה בטבעיות על המושב מאחריו,
והחזיקה במתניו, לראשונה בחייה על אופנוע. הנסיעה היתה מלווה
בנהם המנוע, האופנוע טס במהירות ועשה שמיניות. נתונה לחסדי
נטיותיו הפתאומיות של האופנוע ימינה ושמאלה, כשרוח חזקה
ומייבשת נושבת בפניה במשך הנסיעה הפרועה בכביש, ורק גופו הרחב
של הנהג, במעיל העור, שהיא נצמדה אליו תוך שהיא לופתת בחזקה את
מתניו מפחד שתיפול, מתני צעיר  זר וקרוב כל כך באופן פתאומי,
בלם במקצת את עצמת הרוח.
 הבחור עשה פניות חדות בהן רגלה האחת כמעט נגעה בכביש.
ההרפתקה היתה  מלווה בתחושת חופש פתאומי, מפחידה ומלהיבה
כאחת.
  הוא הוריד אותה במבואות חיפה הצפוניים, בדיוק במקום שהתאים
לה לתפוס אוטובוס לכיוון הקבוץ שלה, והיא קבעה איתו שמחר,
במוצאי שבת כשהוא חוזר לתל אביב, תצטרף לנסיעה בכיוון ההפוך.
  למחרת כשהגיעו, בשעות הערב המוקדמות, על האופנוע לתל אביב  
הזמין אותה  לדירתו והיא לא סירבה. הם גמרו יחד את הערב,
במיטתו;    
  היא ניסתה להתעלם מכך שדירתו הגדולה והריקה כמעט מרהיטים,
דירת רווק תל-אביבי, היתה מוזנחת ולא נקיה;  המצעים היו
משומשים ומקומטים, זרוקים כאילו השתמשו בהם זמן רב בלי להחליף;
האמבטיה שהשתמשה בה להתנקות היתה  מלוכלכת ואפורה-צהובה ;
  למחרת אותו לילה, בדירתה התל-אביבית הקטנה, גילתה גם את
תוצאותיה של אותה הרפתקה, פטריה שהצריכה טיפול במרפאת הקבוץ,
מה שלא היה נעים במיוחד...

 למי אני חייבת דין וחשבון: היה גם  חייל צעיר ממנה, אותו
פגשה ברכבת במהלך אחת הנסיעות מביתה לתל-אביב,  בעת שישב בספסל
מולה.  הקרון היה ריק כמעט מאדם ורק שניהם ישבו בספסלים,
במושבים זה מול זה.
  הוא לבש מדי חיל האוויר כחולים, כמוה לפני זמן לא רב.  שיחה
התגלגלה במהלך שעת הנסיעה הארוכה, כשהים הכחול מלווה אותם
בחלון.
   מה אתה עושה בצבא, היא שאלה? הוא עבד במפקדה. בתפקיד זוטר.
ומאיפה אתה? הקריות, הוא ענה.
  הוא סיפר לה על הוריו יוצאי בולגריה ועל 6 אחיותיו שמפנקות
אותו בתבשילים מיוחדים, את האח הצעיר ביותר והיחיד, כשהגיע
מהצבא לחופשה, 'כאילו היה מלך'.
  על אף הפרשי הגילים-הוא בן 19 והיא מעל 23 הרגישה במשיכה
שנוצרה ביניהם. חשה נחמדה ומושכת. היתה לה נטיה לבחורים צעירים
ממנה. חשה יותר חפשית; עם  מבוגרים היתה מסתגרת... בחולצה
וורודה, ארוכת חפתים וצווארון, מגפי עור שחורות וחצאית ג'ינס
כחולה כהה, שנגמרת מעל הברך, ועליה הדפס מכוניות בצבע חום כהה
וכיסים עם תיפורים כפולים, בולטים בחוט בצבע חרדל בהיר,
מודגשים בצורה עדינה, כפולים, בסוף החצאית, הרגישה בהחלט
נחמדה,  וחשה במשך השיחה את ההערצה שלו אליה.
  הוא היה צעיר ונערי, בצבא סדיר עדיין.
  הרגישה רצון עז לפרוע את שערו החום. חשה קצת כמו אחותו
הגדולה;
  בתל אביב פנו איש לדרכו.
  רק כעבור  זמן רב פגשה אותו באקראי. עדיין צעיר, אך מעט
פחות תמים, וההיכרות התחדשה. הוא הזמין אותה לשוטט איתו בערב
ברחובות תל-אביב, דבר שאהבה לעשות לא פחות ממנו.
  בסמטה צדדית, לפתע הידק אותה אל הגדר, בעמידה, ונצמד אליה.
היא נענתה למשיכתה אליו. הוא הפשיל את תחתוניה, הרים את חצאיתה
מעל למתניה ונצמד אליה בחזקה, מהדק אותה בגופו החצי עירום לגדר
המכוסה מטפס ירוק, שדקרה במקצת את אחוריה. היה כבר ערב  וכמעט
חשוך בסמטה העזובה הזו. הם היו לבדם אך היא לא הרגישה נוח עם
הסיטואציה והקשר המיני החפוז הזה שלא התאים לה... הוא היה צעיר
וייצרי וגם היא היתה רעבה. אלא שהקרבה הגופנית המהירה הזו לא
היתה ממש מספקת. היא הרגישה  קצת מגוחכת. למי אני חייבת דין
וחשבון, היא חשבה? איני חייבת לאיש דבר. ואני יכולה לעשות מה
שבא לי.  
  ...אבל - זה מתאים לנער בגיל ההתבגרות, בלי מקום קבוע שמקבל
את סיפוקו בכל מקום וזמן שרק ניתן, היא חשבה. אני קצת מבוגרת
לכך, לא?
  בפגישה שבאה אחרי זה חשה שההערצה שלו פחתה והתחלפה במעין
זלזול.
 הפגישות שלהם נמשכו, עם זאת, אף  שהיו נדירות מאד. לו היו
חיי-הצבא וההווי, החברים  שלו; לה היו העיסוקים שלה. בכל זאת,
המשיך ללחוץ עליה להפגש אתו; מפעם לפעם היו מתראים. היא הרגישה
שהוא חש כלפיה משהו. הוא לפחות קצת אוהב אותה, וקצת מזלזל.
  במשך הזמן באה אליו לחדרו פעמים ספורות וחדלה; מיטתו היתה
כ25 ס''מ  מתחת לחלון שהיה פתוח תמיד בדיוק אל מול בית דירות
סמוך, מעבר לרחוב, מה שאיפשר לצפות לתוך חדרו. בעת ששכבו -וזה
היה בלחצו, מיד - היו רק מעט מתחת לגובה החלון, כשקמה והתלבשה,
מנסה להצמד לקירות שלא יראוה מבחוץ, הציצה החוצה, אל החלונות
ממול, אבל לא ראתה איש שמשקיף לכאן. לא נראה לה שזה הפריע לו
אבל לה כן; החלון הפתוח לרווחה הפריע לה גם לבטא במלואו את
הצורך בקשר הגופני והרעב  המיני שחשה. האם הוא מתכוון לכך
שהשכנים-אולי חיילים בעצמם-יראו את הנעשה כאן  שאלה את עצמה?
  כמה לא רציני הוא ביחס אלי,  גם אם הדבר לא נעשה במתכוון;
   היא גם הרגישה שונה ממנו בהרבה דברים. הרבה ממה שמילא את
עולמה ועניין אותה: ספרות, אמנות, עולם רוחני גדול ורחב, לא
היה כלל חלק מעולמו...הוא היה צעיר מאד, רק יצא מחיק ההורים
המפנק; ובכל זאת היתה לה משיכה אליו, וכפי הנראה גם לו אליה.
  היכן הוא ממקם אותי, חשבה; חברה? אני  מבוגרת ממנו ומחבריו,
שילדותיים וצעירים כמוהו, ולגמרי נטועים בעולמם ובהווי הצבאי,
שכבר מזמן יצאתי ממנו.
  עם זאת, הקשר הזה נמשך, בהפסקות, זמן לא קצר. היה לה ברור,
שיש לו יחס מיוחד אליה.
  הייתי יכולה לקחת אותו ברצינות, חשבה, אני מאוד מחבבת אותו
עם עיניו החומות, עם הנעריות שלו, אבל אני לא יכולה לחכות לו.

  המכתב היחיד שכתב לה נכתב כשהיה במילואים, כבר לאחר מלחמת
ששת הימים... נראה היה  שיש לו יותר רגש אלי ממה שדמיינתי
שקיים בו כלפי, ממה שהביע בעל פה, חשבה:
  שלום יקירה,
  מה שלומך, ומה חדש אצל הגבירה. האם קיבלת עבודה חדשה? אני
מאד צמא לשמוע חדשות עליך כי זה פשוט זמן רב מדי עבר מאז
ראיתיך לאחרונה, ואל תזלזלי בזה-אני מצפה לראותך כמה שיותר
קרוב.
  אני נמצא כעת בדרום הרחוק, ויש לקוות כי בעוד שבועיים או
שלושה שבועות אחזור לתל-אביב. אני  מתנצל על כך שלא כתבתי לך
מאחר שהתנאים לא איפשרו לי זאת.
  יש לי המון המון מה לספר לך לכן רציתי שנתאם זמן לכך שאבוא
לתל-אביב ביום חמישי בערב. זה  טוב לך? כי אני  נמצא בסיני.
אחר כך  נצטרך להפגש לפחות פעמיים בשבוע, לראות אותך.
 האמיני לי, יש לי מספר חידושים העשויים לענין אותך.
 לכן אם נוכל להפגש באחד מימי החמישי כתבי לי זאת ונתאם.  
תשובה מהירה. שלך אבי  
  (כמה עילגת לשונו, חשבה!)
  היא כתבה לו מכתב שמעולם לא נשלח, בזמן שהיתה כבר בקיבוצה,
מיד לאחר מלחמת ששת הימים; במחשבה שניה, לא רצתה לטעת בו
ציפיות ובמיוחד לא למשוך יותר קשר שלא מוביל לשום דבר.
  שלום אבי
  מה נשמע בדרום ובצפון ובמרכז הארץ? אני מבינה שאתה סורק את
כל הארץ תוך כדי התפקיד והשבתות.
  אבי, אל תכעס שלא כתבתי. אני מחבבת אותך אבל בכל זאת...קצת
מוגזם. אני בת 28 ואתה 23-22. זה לא מפריע לכתוב מכתבים, אבל
מפריע לטווח ארוך.
   מה נשמע, איך הג'וב, האם מענין? האם אתה עוד לומד והאם
הנסיעות לא מפריעות  לזה?
   מה אני עושה? באמת כלום. נמצאת בקבוץ כרגע. לא עובדת
במקצוע (שרטוט בנין). הכל שקט-לא כמו בקצב הסואן של תל-אביב
ושל הצבא ...
  מה נשמע חוץ מזה? מענין לי איך אתה חי. בכל אופן דבר אחד
אני בטוחה: שאתה לא משתעמם וחייך לא ''שגרתיים''. בטח יותר
טובים  מאלה שלי, כרגע. אבל מתאים כך עד גיל מסוים; לא נכון,
בעצם תלוי מה שרוצים.
  טוב אבי, אם אתה רוצה, תכתוב.
  אגב, האם אתה בתל-אביב? כי אם אהיה שם אצלצל ונפגש פעם. או
קי?
                                                           
                         תמר
  היא  החלה להרגיש ששעון-החול שלה אוזל.  אני בת 27 - עוד
מעט בת 28, והוא צעיר ממני ב-5 שנים ובכלל לא בכיוון. אני רוצה
להקים  בית! - ההכרה בכך החלה סוף סוף לחלחל להכרתה
  גם כאשר כאשר כבר היה לה מחזר רציני- החל להתרקם הרומן עם
מי שעתיד להיות בעלה, המשיך החייל - עכשיו בקבע - לצלצל לאפעל,
לנסות לקבוע איתה פגישות;  רחל הטבחית קראה לה לטלפון בעת
שהיתה עסוקה בניקוי חדר האוכל; שוב ושוב חזר החייל לצלצל,
לשדלה להפגש אתו, להמשיך בקשר, והיא נאלצה לעזוב את העבודה
באמצע, אף שחשה את מבטי אי שביעות הרצון של הממונה עליה, ולצאת
אל הטלפון היחיד שהיה בכניסה. יום אחרי  יום חזר הדבר על
עצמו... ואם יזהו העובדות שקול המצלצל אינו זה של החבר החדש
שלי? ...היא הרגישה אי  נעימות גדולה ואפילו  פחד:
  היתה סכנה שהוא יהרוס את הקשר הרציני שלה, שסוף סוף החל
להיווצר.  ...רק זה חסר לי, שהוא יופיע בשטח ויפריע לי להתקדם
בכיוון אליו אני חותרת: בית ונישואין עם אדם שאני מרגישה שאיתו
אוכל להקים בית כזה! הבחורות שאיתן אני עובדת עלולות להתחיל
לשאול שאלות על הבחור שמצלצל אלי לעבודה כל יום ולעתים יותר
מפעם אחת - ושאינו מי שהן מזהות כחבר שלי. ומה יקרה אם יופיע
כאן, חייל צעיר ממני בהרבה, במקום העבודה שלי, ויתחיל לעשות
מהומות?
 אתה צעיר מדי, נאלצה לומר לו, בטלפון;  אתה עוד לא במקום של
להתמסד, ואני לא יכולה לחכות לך! תפסיק לצלצל! אתה הורס לי את
החיים!!!
  כמעט שנה לאחר שכבר נישאה  ועברה עם בעלה לישוב חדש עוד
ניסה פעם אחת לחדש את הקשר; איך הצליח להשיג את הטלפון לישוב
הנידח הזה, היא שאלה את עצמה!
  אלא שהיא קטעה נסיון זה באיבו. אני נשואה. עזוב אותי! צעקה
לו בטלפון. אתה רוצה להרוס לי את החיים? בנוסף, אני בהריון!
  כנראה  שהבין סוף סוף את המסר, שכן זה היה הטלפון האחרון
שלו.

   רומי: במשך זמן מה היה לה קשר עם בחור  תל-אביבי גרוש
שפגשה בדיזנגוף באחד מאותם שיטוטים של אחר הצהריים לאורך
חלונות הראווה. הוא גר בדירת גג במקום טוב לא רחוק מהים. נראה
מאוד חביב וחברותי, אפילו מתעניין כמוה באמנות ובאותם תחומי
ענין. נשוי לשעבר, ולו ילד, שאשתו, פסיכולוגית ילדים שנטשה
אותו, לקחה אתה.
  היא התלוותה אליו, מוקסמת; הוא נראה...אינטלקטואלי כזה...
היא סיימה את הערב בדירתו. אחר כך, כשנפגשה אתו שוב ושוב,
התברר לה, שעל אף היותו במבט ראשון חביב וסימפטי, יש לו
'סריטה': כפייתיות ופחדים מוזרים שגורמים לו לעשות טכסים
מסוימים, חוזרים; למשל לפני שהיה הולך לישון היה תמיד בודק כמה
פעמים בארונות ומתחת למיטתו. תמיד אני נופלת על פריקים, היא
חשבה. היא כבר ראתה כמוהו בבית החולים. המוזרות שלו לא היתה
בולטת לעין במבט ראשון אלא רק למי שהיה בביתו ערב ולילה וראה
אותו במקומו הנורמלי-שם זה היה מופיע. הוא לא עבד - לא היה
ברור לה ממה חי; אולי הוריו תומכים בו, היא חשבה. הרי ההפרעה
שלו בולטת-בטח אינו מסוגל להחזיק מקום עבודה יציב וקבוע.  
  ובכל זאת, בלילות קרים במיוחד לנשמה, היתה הולכת אליו, שכן
ידעה שתקבל שם תמיד חיבוק חם בשעת הצורך.

  עם דודתה ראתה את הסרט:  'מעגלים של שישבת', שעסק בהווי
המסיבות הנצחיות  של הצעירים, ובמיוחד הצעירות, הלא נשואים
שחיים בתל-אביב, בפרק הזמן של חיי הרוווקות, שנראה בלתי נגמר
וחולף כהרף-עין, והונצח בסרט כקפסולת זמן; אף שהיא לא השתייכה
לחוג המסיבות, מבחינת הענין הרגישה הזדהות רבה עם נושאי הסרט,
והסרט דיבר וייצג גם אותה. יותר מוקדם הן ראו את 'מרג'ורי
מורנינגסטאר', הסרט היפה שיצא בעקבות הספר של הרמן ווק, שגם
הוא עסק בנערה יהודיה-אמריקאית, לה רומן ענוג עם בוהמין
פנטזיונר, בלי עתיד על אף דבריו הגבוהים ודמיונותיו; היא
חולמת להפוך לשחקנית, בעזרתו, אך מגלה שהוא בעצם אימפוטנט
מבחינת כושר המעשה ואפשרויותיו לקדמה. היא מוותרת לבסוף על
אהובה זה ועל חלום המשחק ונשאבת כמו כולן בשנות החמישים, כאשת
איש אפור וחסר ייחוד לחיק הפרוורים האמריקאים האינסופיים.
  במיוחד אהבה את הסרט - השלאגר של שנות השבעים - 'זוהר
בדשא', שעסק גם הוא באותו עניין - צעירים שמופחדים עד מוות על
ידי דור ההורים בכל מה שקשור בענייני מין: הבחורה (נטלי ווד)
תהיה  'זונה' אם תיתן לחבר שלה- זה מה שנאמר לה על ידי אימה
שגדלה לפני דור הגלולה; בחורה טובה היא רק מי שתשמור את בתוליה
עד ליל הנישואין.  הגבורה מגיעה לבית חולים בהתמוטטות נפשית
מהלחץ והכפיה של ההורים, והאהבה הראשונה, הקשר היפהפה והראשון
שלה נהרס ואובד בשנים של שיקום לאחר התמוטטותה הנפשית. לאחר
שנים היא נפגשת עם החבר הראשון ההוא שלה (בסרט: השחקן וורן
בייטי) שבעטיו התמוטטה, ומגלה שהפך לחוואי פשוט, ארצי שעוסק
בבהמות ומנהל חווה גדולה, שהשלים עם חייו הפשוטים ומוצא נחמה
באשתו הכפרית ובשני ילדים שהוא אוהב מאד. גם אם היו לו חלומות
להמריא, הוא ויתר עליהם, כמו שויתר עליה.
  כמובן, היה גם הסרט- והספר הנצחי: חלף עם הרוח.

  היא עוד לא ידעה זאת, אך המסע הסודי שלה  כבר היה ממוקד
בכיוון אחד.                                                
               ברחובות תל אביב, בבית החולים, באגף ה'משרתים'
של בית ההבראה, במסעדת בית-ברנר, כמגישה, בין כל הסועדים
הקשישים - שם פוגשים בדרך כלל את אנשי ה'שוליים' של החיים, אלה
העייפים, העניים מדי, מבוגרים, פועלות, אנשים פשוטים - מעט
מאוד היה הסיכוי לפגוש  בחוגים אלה בן זוג רציני.  אלה לא היו
המקומות שבני קבוץ פוגשים בדרך כלל את בן-זוגם  המקווה. ברגיל
אלה היו הצבא,  שנת שירות שלישית  בקבוץ צעיר, האוניברסיטה,
ההדרכה - ובכל אלה היא לא היתה, לא הסתובבה.
  בכל מה שעשתה, מה שקרה לה עכשיו, כבר נעה קדימה, קדימה
בכיוון אחד שעוד לא קראה לו בשם; לאחר שנים בהן הסתחררה בלי
מטרה. שבורה למחצה, יותר מהמקום של להתאושש, לעבור עוד יום
ולמשוך עוד שבוע, ולא מהמקום של פלירטוט עליז. היו ימים
ושבועות שהרגישה שהיא תלויה כביכול באויר, בלי מקום, בלי מטרה,
ושלעולם לא תגיע לחוף מבטחים. כל השנים הארוכות, המקומות אותם
חצתה בשנים אלה... זו לא היתה דרך המלך ללכת  בה. שום דבר לא
הבטיח לה שיכול עוד להיות לה טוב. לא פעם זה נראה זמן של
בדידות אינסופית שלא תגמר. אבל משהו כיוון אותה לחצות את
המכשולים, הבדידות, העצב, הערפל. לא היה, כל הזמן הזה, שום דבר
ברור, שום מקום מסוים, שאליו היתה צריכה להגיע. וגם איש לא
חיכה לה או יכול היה להגיד לה מה היא מחפשת, ולאן ללכת.  לא
היה, לעתים, מקום יותר רחוק מהבית הזה שאליו הלכה  באינסטינקט,
שאותו רצתה כבר להקים.   גם לא היתה לה תבנית ברורה של מה היא
מחפשת, או מי...  זה היה מסע סודי, בלתי מודע  שהיא עברה בו,
לבדה, בין מקומות, אנשים ואירועים, והמשיכה הלאה, בכורח
הנסיבות. הדברים קרו, החיים זרמו... רק ההבטחה שבעצם עובדת
היותה צעירה,  ובחיים: גם לך עוד יכול להיות טוב. אולי גם לך
עוד מחכה כל ההתרגשות, האהבה, השמחה...  אולי מישהו יעצור
ויביט מבט שני לתוך העיניים האלו  שלה, יעצור וישאל בסקרנות
אמיתית: מי את ילדה, את מעניינת אותי... מה קורה איתך?...
(כל הדברים החשובים באמת קרו בחדר צדדי, סודי, בשקט או בחדרי
הלב. לעולם הרחק מההמון. שם, לבד והרחק, נשבר הלב, שם היה הבכי
וגם, לעתים, השמחה, בפנים. לבד. גם אם קרו דברים  לעין השמש,
המשמעות האמיתית שלהם היתה לעולם פנימית, בסוד) ...''החיים הם
קומדיה לגבי מי שחושב, למי שמרגיש, הם טרגדיה''  אמר מי שאמר,
ויש בזה מן האמת, אבל לא כל האמת.

 צעקה לא נשמעה:  זמן מה אחרי הבחינה הסופית באורט, היתה לפתע
מלחמה... בבוקר בהיר אחד  נקראו כל עובדי ותלמידי אפעל לעזוב
ופשוט לחזור הביתה, איש איש לביתו בקבוץ; כל רגע תפרוץ מלחמה.
איש לא ידע מה יהיה, איזו מלחמה,  כמה זמן, אם יחזור אי פעם
למקומו הקודם באפעל. איך תי ראה הארץ בזמן ואחרי המלחמה. כלל
לא היה בטוח שנעמוד במלחמה וננצח - דבר לא היה ברור, אז,
ב-1967. כל  מדינת ישראל היתה בהיכון.  כל הגברים גויסו. אפעל
התרוקנה בבת-אחת. גם היא  אספה את חפציה ונסעה לקבוץ של הוריה.
           
  כל בחור וטוב בן 18 עד 55 גויס לצבא ולמילואים;  הבודדים
שלא גויסו הסתובבו בקבוץ מבויישים, כצללים. היתה אווירה חריפה
של המתנה, פחד, אי-ידיעת העתיד; בחוצות, בערבים היתה האפלה
וחושך.   נערים נערות וקשישים החזיקו את כל ענפי המשק .
  גם היא השתלבה בעבודת הקבוץ. היה לה, - ולכל- צורך להגיע
בערבים, לחדר האוכל המואפל ומואר באור קלוש; היא רצתה, כמו
כולם לשמוע משהו מפי יודעי דבר, לראות אנשים, להרגיש חלק
מהקבוצה... הצוותא במקרים כאלה מאד מקל...  כולם רצו לשמוע
ולהעביר אינפורמציה: מי גויס? לאן? מה יודעים? מה יהיה?
...תמיד יש בקבוץ מישהו חשוב, פוליטית או צבאית, שמקורב לנותני
הפקודות ויכול לדווח קצת מלמעלה: מה הם אומרים שם? מה קורה?...
   
  כל היום נצמדו אזני-כל למכשירי הרדיו: מה מתרחש בסיני, מה
קורה ברמת-הגולן, בירושלים, בגדה?
  המלחמה היתה בכל מקום, בצפון, במרכז הארץ ובדרום.  
  בימים הראשונים של המלחמה היה בקבוץ שקט מתוח וגם תחושה:
יהיה מה שיהיה - לפחות אנחנו גוף אחד גדול, קיבוץ. יחד.
הידיעות שחלחלו וחדרו שינו את התמונה:  
  ממגננה וסכנה קיומית עברנו, תוך ימים מספר ובמאמץ גדול
ואבידות עצומות, למתקפה, השמדנו את כל המטוסים המצרים על הקרקע
לפני שהמריאו,  המלחמה היתה איומה, מרוכזת, וקצרה; כל יום כמו
נצח. ואז החלה הקערה להתהפך על פיה ואנחנו התחלנו לנצח, אבל
באיזה מחירים!  שמות ההרוגים החלו להגיע ואין בית שאין בו מת.
גם בן הדוד שלה היה ביניהם;  הוא נהרג ביום האחרון של המלחמה:

  בערב האחרון למלחמה ישבה עם ההורים והדודה האלמנה בבית
הוריה. לפתע - דפיקה בדלת; כמה אנשי צבא וביקשו להכנס. היא
החווירה. איש איש מהנוכחים שאל את עצמו בלי מילה, כשדמו קופא
בעורקיו, שאלה שלא נשאלה, אבל ריחפה כזעקה באוויר. השאלה לא
היתה: האם? אלא: מי מהם? ...מי מבני המשפחה המגויסים, שנלחמים
עכשיו בשטחים.  בגלל מי מהם באו מלאכי החבלה?  האם זה אחי, או
בן-דודי הטייס? האחיין?  בן דודי הבוגר שגויס גם הוא או
אולי...בת דודתי המשרתת בלב המלחמה,  בסיני, בלב המאפליה?...
  ואז  נקבו אנשי הצבא בשם הדודה.  והיא ידעה. כל הנוכחים,
בני המשפחה הספורים שנותרו בקבוץ, ידעו פתאום: המהלומה  ניחתה.
 
  הם לקחו אותה החוצה... אפילו צעקה לא נשמעה מפי הדודה הקטנה
הזו, שרק שנה וחצי לפני כן שכלה את בעלה. ועכשיו- את בנה יקירה
בן ה23, תפארת ילדיה,  יפה התואר, גאוות המשפחה, שנישא אך לפני
6 חדשים. הדודה היתה שקטה כאבן כשהובלה החוצה על ידי החיילים.
קפואה וקרה. עולמה נהרס ברגע,   ושום דבר, לעולם לא שב עוד
להיות כמקודם בבית הזה,  בבית ילדותה.
  אחרי זה התפוררה כל המשפחה.  איש איש הלך לדרכו; לא נשארו
עוד צעירים מהמשפחה בקבוץ. המשפחה הגדולה שוב לא היתה  קיימת.

  אחרי המלחמה חזרה עוד לזמן מה לעבוד באפעל.
  ערב אחד ישבה, עם צ'לה, יוסף ואשתו, בביתה של צ'לה, ויוסף
סיפר מקורותיו  כחבלן בסיני. הוא אמר בחיוך מריר וציני: מה אתם
חושבים, שהיינו מסתכנים בגופנו, כחבלנים, בפירוק המוקשים בשדות
הממוקשים האינסופיים הללו של המצרים בסיני? היו אלפי שבויים;
כדי לגלות אם שטח הוא ממוקש, היינו פשוט שולחים כמה חיילים
מצרים שבויים לשדה, ו...מה שהתפוצץ, התפוצץ....
  התברר לה גם, שבעלה  החבלן של חברתה התל-אביבית החברה
השמחה, הצוחקת ומלאת החיים ואבי שני ילדיה, פירק בידיו מוקש
במהלך המלחמה;  המוקש התפוצץ  והוא איבד אחת מעיניו, את 2 ידיו
ואחת מרגליו...
  היא עוד ראתה את אשתו אחרי המלחמה, עצובה, מרירה...  מאוחר
יותר נודע לה שהיא התגרשה מבעלה: היא טענה שהוא הזמין את האסון
הזה בבטחון העצמי המופרז שלו. הוא לא היה צריך להסתכן אלא יכול
היה להעזר ברובוט כדי לפוצץ את המוקש, ולא להסתכן ולפרקו
בידיו, כפי שעשה - ואז כל זה לא היה קורה.
   כך שלבד מאלה שנהרגו בה, נהרסו במלחמה הרבה חיים, הרבה
אנשים.
   המלחמה גם שינתה את פני ישראל: מצד אחד ההרוגים הרבים
והמשפחות האבלות פתאום בכל מקום ובכל ישוב, ומהצד השני  תחושת
הנצחון; הגנרלים הסתובבו גאים כטווסים; אופוריה עצומה אפפה את
כולם, חיילים ואזרחים. שמחה גדולה פרצה בכל. פתאום, לראשונה
בחיי המדינה הצעירה, גדלה הארץ, נפתחה, כל מרחבי סיני נפרשו
לפני הישראלים, גדולים רחבים ומזמינים, על הריהם האדומים
והצחיחים ומשטחי החול הצהבהב והרך השטוחים, הריקים, האין -
סופיים בסיני.  הגולן  היה עדיין מנוקד כולו בכלי רכב וטנקים
שרופים,  בתים הרוסים, אך יפה. מוריק, רווי מים והציע נופים
אחרים, הרי וסלעי בזלת שחורים,  וכל המים האלה... היתה
ההתרגשות עצומה;  תחושת הרוחב והגודל, הכל פתוח... הכל נסעו
לטייל, לראות את המרחבים שנפרשו  לאחר כל שנות המחנק של המדינה
הקטנה והנצורה כמעט  כבית-כלא.
  ממש ימים מספר אחרי המלחמה נסעו מהקיבוץ שלה בלבד, לטיול
בסיני בדרך לא דרך, 5 אוטובוסים עמוסים  בחברי- משק,  מודרכים
ע''י קצין- סייר, בן-הקבוץ, שכבר זיהה היכן ניתן להכנס ולעבור
עם אוטובוסים וגם בלי כבישים, במרחבי ובואדיות של  סיני. כל
ישראל, עשרות אלפי אנשים, נסעה, ביקרה, קנתה, השתאתה, טיילה
בירושלים העתיקה, בשווקים, בהר-הבית, והם - האויבים מאתמול,
הערבים, הביטו בנו בלא פחות סקרנות;  20 שנה לא היה קשר בין 2
חלקי ירושלים, ומעל לכל, ל2 הצדדים היתה סקרנות עצומה; השתאות:
מי הם האחרים הללו?        
  אנחנו גילינו את רמת הגולן, את ירושלים, את הגדה, את סיני,
והארץ היתה רחבה וגדולה.
  הרפתקה: לפתע, לא היתה עוד נערה. היא היתה אשה צעירה שצריכה
לדאוג לעצמה; הוריה היו עסוקים עכשיו בתמיבה בדודתה השבורה,
שהיתה בנוסף חולה.  בקבוץ היו עכשיו רק  ההורים  והדודה. בני
המשפחה האחרים התפזרו: אחותה היתה בצבא, בת הדודה עברה לגור
בקבוץ שאך הוקם, בן הדוד האחד נהרג במלחמה ואילו השני עזב את
הקבוץ זה מכבר וכך אחיה, שעבר לגור עם חברתו בישוב אחר. היא
היתה בחזקת עצמה.
  צ'לה  הציעה לה  יום אחד, 3 שבועות לאחר המלחמה, להצטרף
אליה לטיול בשטחים הכבושים והיא הסכימה. היה בכך גם סיכון:
טיול בטרמפים של 2 בחורות- עדיין צעירות ונאות, לבדן, באיזורים
שאך נכבשו ובמקומות לא מוכרים שמיושבים גם בתושבים ערבים.  אך
היא רצתה להכיר את הארץ החדשה שנפתחה, ולהרגיש צעירה, וכמוה גם
צ'לה- ולעשות מה שכל הישראלים עשו: לטייל, לראות, להשתאות,
לנשום את הגודל החדש של הארץ שלנו שגדלה בבת-אחת.

  לאחר המלחמה עצר כל אחד את מכוניתו לחיילים, בכל מקום. עם
ישראל היה גאה ואסיר תודה ואהב בכל מאודו את הילדים  הצעירים
האלה שלו, שעשו עבורו את המלאכה ושגם שילמו מחיר כה יקר, וחש
כבוד וגאווה להסיע אותם.  המוני חיילים צעירים עמדו
בטרמפיאדות, והמוני מכוניות עצרו גם בלי להתבקש, ורבו ממש על
הזכות להסיע אותם. הם היו גיבורי המלחמה ונישאו על כפיים.
   2 הבחורות השיגו חולצות צבאיות - פק''ל  באותו זמן, כדי
להגיע ממקום למקום בטרמפים.    היא לא זכרה אח''כ בדיוק איך,
אך שתיהן, שעמדו עם החיילים ביציאה מתל-אביב, ישבו מהר מאד על
גבי משאית, שערן מתנופף ברוח, חולצותיהן הצבאיות מתבדרות ,
יושבות שם למעלה מעל המטען, חולפות על פני כפרים  ועיירות
ערבים, נכנסות על המשאית הזו או האחרת לבסיסים, עוברות צמתים -
איש לא שאל על רשיון, לשם מה, לאן;  הן החליפו אוטו צבאי זה
באחר, שואפות את  האויר הפתוח, חולפות על פני  חיילים,  נכנסות
ויוצאות בשערי-בסיסים  צבאיים, בתוך המכוניות ואיש לא עשה
בעיות;  הארץ היתה פתוחה וגדולה.
  כך הגיעו בטרמפ למלון- או שמא היה זה ארמון קיץ- של חוסיין
המלך - ליד ים המלח. אחרי כן התברר להן שהיה זה בית המלון
האהוב עליו.  הישראלים רוקנו אותו כבר כמעט מכל מה שהיה בו, אך
אפילו לאחר הפשיטה של כל עם ישראל, עדיין נראה המקום מפואר;
העמודים העגולים הגבוהים שנצבו בשורות לאורכו משני צידיו היו
עדיין מצופים בבד קטיפה אדום וזוהר, מפואר, וילונות רשת יפים
היו תלויים על חלונות אחדים; כבר לא נשאר כמעט דבר מהציוד שהיה
במלון. שוטטו  בו עכשיו רק מספר ישראלים שפערו עיניהם בהשתאות;
המלון היה נטוש, אך  עדיין  מרשים על רקע המדבר והים.  כמו
איזו מצבה גדולה ומפוארת.
 השתיים הסתובבו במקום סוקרות אותו, מעריכות כמה יפה היה אך
לפני חודש, כשחוסיין היה בא לבקר בו ולפני ה'פשיטה' הישראלית,
והיא דמיינה אותו הומה אדם, נשים בתסרוקות מעוצבות ומעוטרות
בעטרות יהלומים מנצנצות, בשמלות מחשוף, שולחנות הומים בסועדים
בבגדים שחורים ואלגנטיים, סביב השולחנות העגולים (שעדיין היו
זרוקים עכשיו על צידם פה ושם ריקים מכל כיסוי),  המלצרים
מסתובבים בבגדים לבנים ופראקים שחורים, עם טס מתכת עגול על יד
אחת, ועליו בקבוקי יין, גביעים, או מזון, בדממה מוחלטת,
ובכפיפה כנועה מציעים את מרכולתם לשולחן זה או אחר; היא דמיינה
את חוסיין סועד עם אשתו עאליה (-או שמא היתה זו נור?), מרים את
עיניו בחיוך למישהו שעוצר ליד שולחנו, אולי  מכר, שמחכה לתשומת
ליבו המלכותית... וכל זה היה כאן רק לפני חודש!
  אבל צ'לה המעשית הפסיקה את הרהוריה באחת. היא משכה וניתקה 2
וילונות מהחלון. - זה אני צריכה לגן שלי, אמרה. אין שום סיבה
שזה יישחת פה או  יילקח על ידי אחרים!  והיא הכניסה אותם לתוך
תיק הבד הגדול שהיה על זרועה.
  אחר כך ניגשה לאחד העמודים המצופים אדום. היא החלה לנתק
ולגלול ממנו את בד הקטיפה האדום - גם את זה אני צריכה, אמרה,
לספה שלי - אמרה, משכה וניתקה רצועה גדולה ורחבה מהאריג, קיפלה
והכניסה לתיק.
 הקבוצניקית נשרכה אחרי צ'לה.  אולי גם אני אקח לי איזו
מזכרת,  חשבה.    
  על הרצפה היה זרוק טס מתכת בצבע כסף עגול, לא גדול ושטוח -
אולי עוד לפני חודש הגישו בו יין לחוסיין, חשבה. היא הרימה
אותו ושמה בתיק שלה. איש לא אמר להן דבר. המקום שוב לא היה
שייך לאיש והיה נטוש.

  היא לא זכרה איך נסעו - לא הכירה את הדרכים - הגיעו להיכן
שהיה להן טרמפ; עכשיו מצאו עצמן בתחנה נוספת: ביריחו. לשם
הגיעו עם טנדר של חיילים מילואימניקים מעל גיל 30, כנראה
נשואים, שהציעו לבנות להתארח אצלם - שכן הם השתכנו בוילה
יפהפיה שהיתה רכוש נטוש.
  יריחו היתה מרהיבה בעיניה כמו פטה מורגנה, פורחת ביופי
שרבי: שדרות האקציות, שעליהן הירוקים כתחרה עדינה וירוקה היו
פרושים בכיפות עגולות וגדולות מעל הרחוב, היו פורחות עכשיו
באדום לוהט בכל רחבי יריחו, לאורך הרחובות שניטשו זה מקרוב;
בתעלות המים המדופנות באבן או חרסינה לבנה ותכולה עוד זרמו
המים הצלולים לאורך  הרחוב משני צדדיו ולכל אורכו עד מלוא
העין, כאשר שלוחה חפורה ומדופנת באריחים תכולים נכנסת מתחת
לגדר האבן לתוך כל חצר סגורה של כל וילה מימין ומשמאל, לתוך
המתחמים הסגורים. כל יריחו היתה מרושתת בתעלות המים הצרות
האלה, החפורות באדמה והפתוחות. המים הגיעו מהבארות שמחוץ לעיר
אל כל אחד מבתי העיר.
  מאחורי הדלתות הנעולות, הנטושות, התתרוממו עצים ירוקים.
כשהציצו השתיים דרך חרך בין השער והחומה של אחת הוילות ראו דרך
הסדק דשא, מזרקה, בריכת-מים לא גדולה מדופנת בחרסינה כחולה
באחד מצדי הדשא בחצר היפה והמטופחת, גינת פרחים שפרחה עדיין
באדום, צהוב ותכלת;  שתיים או שלוש מדרגות הובילו אל דלת הבית
הגדול והמואר שניצב מעבר לדשא ופסל שיש לא גדול של אריה ניצב
על כן באחד מצידי המדרגות.

 זה היה מקום חלומי, ירוק וקסום בלב המדבר; ממש פלא מדברי;
מקסם שוא; עיר מאגדות אלף לילה ולילה; גן עדן ירוק ואדום לוהט
באמצע המדבר, כמו העיר שהוקמה בן לילה על ידי  הענק מהמנורה של
אלדין. גנים ובריכות מים כחולות בחצרות הסגורות... היה מוזר
לראות מקום כל כך יפה, כל כך מטופח, וכל כך נטוש.  זה היה מראה
מ ד ה י ם ! אך  העיר היתה דוממת, ומלבד  צעדיהם  לא נשמע שום
קול. וילה אחרי וילה, וסמטאות ריקות ביניהן, והכל נטוש!
  החיילים-מילואימניקים הזמינו אותן לוילה 'שלהם', בה
התגוררו. צעדיהם הדהדו ברחוב האבן הריק מאדם או חיה בעת שצעדו
עם הגברים המלובשים בצורה מרושלת במדי ב' אל הוילה בה התמקמו;
נשמע  רק פכפוך המים בתעלות.  אחד מהחיילים-מילואימניקים היה
קבוצניק. והיא הרגישה כאילו הכירה אותם, אותו, זמן רב. כמו
החבר'ה מהקבוץ שלה, ולא כשוחרי הרפתקאות. השניים התייחסו אליהן
בצורה אבהית למדי.
  הגאז לא פעל במטבח הוילה ולכן הם בישלו אוכל צבאי על גאזיה
וחלקו עם הבנות; נתנו להן מגבות וחולצות צבאיות כדי להתרחץ.
   הם נזהרו עם הוילה שנראתה כאילו עזבוה יושביה לרגע, לא
השחיתו ולא נגעו בדבר.
  הערב ירד לאיטו ובשלב מסוים צ'לה אמרה לה, בשקט: את קחי את
ההוא, ואני עם זה, החמוד השחרחר....
  אוי, צ'לה, לא שוב... חשבה הקבוצניקית. כל הגברים נראים לך
כמו טרף שאת צריכה לטרוף ולזרוק... מה  הם יחשבו עלינו?  איך
הם יסתכלו עלינו מחר? איך  א נ י  אסתכל בפני במראה? והרי
קיבלו אותנו כאחיות...? אף שאנו רחוקות אלפי מילין
מהציוויליזציה ומהחוקים השוררים בה, ואין כאן איש למלוא רוחב
העין. למי ניתן דין וחשבון...
  נראה מה נעשה, היא חשבה.
 
  היא זכרה עוד מקום אליו הגיעו, בטרמפים, יורדות מאחד ועולות
על השני: צומת ביר גפגפה בלב סיני. לא היתה זו בעיה  לעצור
טרמפים במקום שכוח האל הזה. כל מי שעבר, טנדר, מכונית אספקה,
אוטו של קצינים, שמח לעזור להן ולהעבירן כברת דרך. אולי צ'לה
ידעה לאן הן נוסעות - היא לא; היא רק התלוותה לצ'לה, שהיה ברור
לה כנראה לאן היא רוצה להגיע;  
  מה שהן ראו בדרך, במכונית הנוסעת ונוסעת בכביש היחיד בלב
החולות הצהובים לכל מלוא העין, ולאורך  המשטח הצהוב והלא נגמר,
לכל אורך הדרך לכאן, היה דיונות, חול, וקילומטרים של פגרי
מכוניות, טנקים, נגמשים, טנדרים ומה לא, לצדי הדרך, שרופים
בשחור-כחול, בולטים על רקע המשטחים האינסופיים של החול הצהוב;
שורה בלתי נגמרת של מכונות שרופות, הרוסות. אחת אחרי השניה,
אחרי השלישית-כך עד מלוא העין. מעל- שמים כחולים ולא נגמרים,
ודממה, ואין שיחים או עצים, ושקט, אין נפש חיה, ורק הכביש
המעוקל מעט הזה, ורק הפגרים המפוחמים הללו בכמויות עצומות. היה
זה מחזה שעין לא ראתה, ורק הרוח מביא חול דק שבמשך השנים יכסה
את הפגרים המתכתיים הללו...

  הטרמפ שלהן הוריד אותן בלב סיני, בצומת שהתפצלה ל3-
4כיוונים.   הוא המשיך דרומה, בכביש היחיד שהיה שם לכיוון זה.
כביש אחר הוביל  לעבר המעינות החמים, הגייזרים, בכיוון  התעלה.
 
  רק שתיהן,  בכל סיני, בודדות  אבל לא פוחדות,  עמדו שם.
  מתי שהוא תמיד יגיע איזה טרמפ... סיני היתה בכל זאת מקום
שרק נכבש, תפוסה בידי צה''ל ורבים מלבדן הסתובבו בכבישים הללו
- כמובן, רק עם מכונית.  מרחוק היתה שרשרת הרים, והן שמעו איזה
הדי יריות רחוקות. היה  זה רק 3 שבועות לאחר המלחמה והיה מעט
מפחיד.  
  ...ואולי עוד מסתובבים חיילים מצריים  חיים בתוך השטח
הכבוש? אני מפחדת קצת, הודתה הקבוצניקית, אבל אני צריכה פיפי,
אז אני הולכת פה - הנה בצד הדרך, יש שם קצת ירידה מהכביש
שמרוצפת בקצת אבנים וקצת מוסתר שם- אני אעשה שם. והיא ירדה
מהכביש הצידה מעבר לתלולית. הורידה את המכנסים, התכופפה ו...יד
מפוחמת, שחורה, עם האצבעות חצי פתוחות לכיוון עכוזה,  בלטה
בדיוק במקום בו התכוונה להתכופף...    היא חזרה לכביש, מבועתת
במקצת; זה לא משהו שקורה לך יום יום...
  יש פה חיילים מצרים קבורים, ליד הכביש, אמרה לצ'לה...  
  הרבה יותר מאוחר הרהרה: ואולי הם לא היו מצרים...  
  לאחר מספר ימים חזרו הביתה; הטיול הזה נגמר כמו שהתחיל, עם
חולצות  מתבדרות בטרמפים, על עוד ג'יפ ועוד מכונית.  
.  
     וזהו, היא היתה בריאה, והיא רצתה להקים בית. היה זה זמן
לא רב  אחרי המלחמה, האוירה החוגגת עוד שלטה בכל.
   על ידי התק''ם אורגן נופש של בני קבוצים לחמישה ימים
בנתניה,  נופש אחד מרבים שיהיו אחר כך. הוזמנו אליו כל רווק
ורווקה שירצו לבוא מהקבוצים, מאלה שאך גמרו צבא, מגיל 20  -
ועד בני/ות 35; במלון היו מקומות לכ-300 איש;   הציעו לה ללכת
לנופש - עדיין רווקה, הסכימה וגם הלכה עם חברה - עוד רווקה
ידידה. היה זה  נופש שהבטיח גם  כל מיני פעילויות: דינמיקה
קבוצתית להקלת ההיכרויות ביום הראשון,  באחד הערבים יהיה קוסם,
בערב אחר איש  טלפתיה. יהיה ערב רקודים, יהיו טיולים,  כיף -
והכל על חשבון הקבוץ.  'למה לא, בעצם, מה יש לי להפסיד, חשבה-
מקסימום, עוד הרפתקה!'     ובאמת, כך היה. ליד הים בנתניה,  עם
המון צעירים אחרים, עליזים שוקקים ושמחים, הרגישה שוב צעירה,
כמו כל אחד אחר, ושמגיע לה לחיות  ולקוות, ולבנות לה בית
ועתיד- כמו כולם.
   בלילה האחרון של הנופש הצטרפה לטיול של כמה צעירים  לאורך
החוף; האחרים נשרו והיא והוא נשארו לשוחח. בחור שחרחר, רזה,
עדין, מקבוץ בדרום. הוא הציע לה להתלוות אליו למחרת, בגמר
הנופש, ובמקום לחזור לקבוצה - לבלות עוד  יום בתל-אביב, שתעזור
לו  לבחור מתנה ליום ההולדת המתקרב של אחותו הצעירה;   היא
הסכימה - מה כבר היה לה להפסיד:   הבחור היה נחמד...נבלה  עוד
יום בתל אביב, היא חשבה.  היום עבר, וקבעו להפגש עוד פעם תוך
שבוע....אבל פה כבר מתחיל סיפור חדש וחיים חדשים...










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לך להזדיין...
אם אתה מבין למה
אני מתכוון!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/6/07 18:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה