10.1.2007

חיילת בת 19, קורס קשר אלחוט ותקשורת במורס מאחריה בבה''ד 7.
כשהמגורים באוהלים, בסתיו 1957. הקורס היה של 70 בנים מחיל
קשר, ועוד 4 בנות ששייכות לחיל האוויר. היא מסופחת איתן לאחר
הקורס - לשם השלמת הידע שלהן בנושאים ייחודיים: אלחוט דיבור
ותקשורת מורס בינלאומית עם מטוסים ואניות - למפקדה של
חיל-האוויר ברמלה. במפקדה יש מקלט גדול עם מכשירי קשר רועשים,
לאורך הקירות, חלקם לשם שליחת מברקים בכתב וחלקם מכשירים
ידניים - לשליחת הודעות במורס - שמצפצפים מפעם לפעם בקווים
ונקודות. יש גם חרכים במכשירי הקשר, שפולטים מפעם לפעם סרטי
'שמס' ארוכים, מחוררים ומוצפנים. אלה נאספים במהירות על-ידי
הצפניות שנעלמות מיד אחרי הדלת הסגורה והמסתורית של חדר
ההצפנות. אך רוב התקשורת נעשית בהתכתבות במכשירי ההדפסה.
מברקים גלויים: בלמ''ס, דחוף, סודי, סודי ביותר, בהול, בזק .
מדי חיל האוויר כחולים, חורף  וגשם, קר נורא ורחוק מהבית.
האפודות והחצאיות עשויות מצמר ודוקרות, החולצות מעומלנות
בעמילן תפוחי אדמה, כל השבת הולכת על הכביסה, העמלון והגיהוץ
של הצווארונים ואלה מפריעים לצוואר כמו קרטון.
המגורים, ליד המפקדה בצריפי אזבסט ארוכים עם חלונות גדולים, 4
בנות בחדר, 4 שמיכות צמר אפורות ודוקרות לכל חיילת - אין חימום
והלילות קרים במיוחד ב-1957. השמיכות לא מונעות ממנה לרעוד
מקור כל הלילה. אם 'נעלמה' לך שמיכה, עלייך להשיג אחרת -
'להשלים ציוד' מאיזה חדר אחר שחלונו פתוח...
בחדר הלימוד בנות הקורס הספורות-5 במספר, לומדות גם תוך צפיה
ולימוד בשטח באחד מהחדרים במפקדת חיל האוויר שהוסב במיוחד
לכיתה, וכן בחדר המכשירים הגדול של המפקדה עצמה, שלכל היקפו
שולחנות, ועליהם מכשירי קשר שחורים-אפורים שמטרטרים, מצפצפים,
פולטים סרטים לבנים ארוכים, מתקתקים ומראים על צגי הזכוכית
שלהם מברקים ושדרים שנשלחים ממקומות שונים בארץ, ומשרתים שם
חיילים, תורני-המשמרת הקבועים;   אזואלוס. רב-הסמל הכי ידוע
בצה''ל, כבן 35 או 40, מלמד אותן את הקודים הבינלאומיים ושל
חיל האוויר הישראלי . ממכשירי הרדיו בחלונות הפתוחים שומעים
בספרדית: אסו אס אל אמור, סי סניור.  גוארדה לה לונה, גוארדה
קה מרה...
מסתובב שם גם בחור שחום עור, גבוה ומתולתל, עיניים חומות מעט
אטומות, לסתות מרובעות בולטות מעט. הוא עובד שם כבר כמה זמן,
וגם לומד. יש לו שיניים לבנות כשהוא מחייך, והיא לא יכולה שלא
לשים לב אליו. לעתים הם נשארים בערב לשם תרגול, והוא מראה לה
איך משתמשים במכשירים, כשגופו קרוב לגופה, לעתים מעט מאחוריה,
נוגע בה, והיא מרגישה מבוכה ומסמיקה, פניה לוהטים, מתחמקת
הצידה. היא מגלה, שבמשך הזמן לבה מחסיר פעימה כשהוא מופיע
בשטח. המדים הכחולים הארוכים, החצאית הארוכה והגדולה אחרי הברך
- היא מרגישה מסורבלת להפליא, בנכחותו.
לעתים הוא נוגע בה תוך הסברת משהו על המכשיר, ליטוף חטוף
ומגשש, היא חומקת מאפשרות החיבוק. הם לא משוחחים על כך - הוא
מרגיש את המשיכה שלה אליו, אך מתייחס לכך ברשלנות מסוימת.
לעתים הוא מחייך חיוך מיוחד אליה באמפטיה, אך לעולם לא ממש
מתחיל אתה. יש לו חיים אחרים. פעם הוא נעמד מאחוריה, כביכול
כדי לסדר לה את צווארון החולצה מעל צווארון המעיל הכחול, והיא
לא מגיבה לידיים על צווארה, מחליקה הצידה ללא מילה ביניהם,
מדלגת על ההזדמנות לקרבה. סמוקה כעגבנייה.
היא רואה בעיניו שהוא יודע מה קורה לה בנכחותו. היא לא יודעת
איך לנהוג אתו - הוא זר, מפחיד, מושך - היא מרגישה כמיהה
איומה. היא אוהבת אותו או מה? מה זה הדבר הזה? יש בה שמחה,
מועקה, בדידות, אי-מנוחה לא מוסברת, התרגשות של משהו חדש.
העולם הזר הזה שעוד לא נגעה בו כמעט. הכל ראשוני. מה לעשות עם
זה? היא מרגישה בת 12, היא עוד לא שם בכלל, היא לא מתמודדת.
יש מסיבה בבסיס. דליה עמיהוד, הזמרת שלנו מחיל האוויר, באה.
היא שומעת את המסיבה מרחוק - כל הרמקולים מהדהדים בבסיס:
"הבנות צאינה במחול", הבנות הריעו נא בקול, "שאלו נא במשעול
אלינו עלם בואה". כי בכרם נשת היין - הכרם של הקיבוץ שלה רחוק
מאוד בקיץ, והיא פה בבסיס הקר, בחורף.
הבנות האחרות שאיתה משחקות אותה מנוסות, מפלרטטות עם הבנים
שמסתובבים בסביבה, מקרבות ומרחיקות, חיוכים, נגיעות, לעתים
בשיעורי הקשר כותבים במורס שדרים זה לזו עם רמזים מיניים
:--.-/--../-..., --..,  ./-.-./-,
הן מסמיקות, צוחקות. משחקים בעלי אופי מיני לעתים. יש מתח מיני
של אנשים צעירים שנמצאים יחד. פה ושם גם רומן.
יום אחד הוא מקיף אותה, כשהיא קרובה למכשיר, בזרועותיו, אך היא
חומקת ובורחת מהחדר. הבלבול, הכמיהה, החרטה...
ההשלמה של חיל-האוויר נגמרה, והיא מוצבת בבסיס אחר. היא יושבת
ערבים ארוכים בחדר הטלפרינטר שאסור בכניסה לבד מאנשי הקשר.
במשך היום, במבנה שבו נמצאים משרדי הקשר מסתובבים הרבה חברה,
דפי הדוורית, טכנאים, המפקד יונתן, הפקידה עפרה, הקשריות,
הצפניות. ביום הומה ושמח שם. בערבי התורנות הארוכים בחדר
הטלפרינטר והקשר היא לבד עם המכשירים - הצפניות בחדרן, מאחורי
הדלת הסגורה. לעתים הוא פתאום שם, מולה, בבסיס הקודם. איך היא
יודעת - הרי אסור לשוחח בטלפון מלבד בענייני העבודה, והטלפון
דומם רוב הזמן?  המכשירים במצב של האזנה או קליטה. אחרי שליחת
מברק משם, כתוב: 888888 (נשיקות) ולעתים שדר גס 69 69 69. אסור
לשוחח. אך כמה סימנים מוצפנים מועברים מצד אחד לשני, בדיחה
בכתב - היא מרגישה את ההתרגשות הישנה. הלב שלה מחסיר פעימה, אך
בדרך כלל, כיוון  שאין אפשרות להתקשרות ישירה - והיא גם לא
בטוחה מה הוא מרגיש כלפיה, זה לא נמשך זמן רב.
לעתים היא לבד מול המכשיר, מסובבת את המחוג לאט ומאזינה לשדרי
המורס מקצות העולם, שורות מכניות של חמישיות חמישיות של
מספרים, מועברות על ידי מכונה ונקלטות על ידי מכונה אחרת אי
שם.  השדר - קוים ונקודות מפוזרים על כל הסקאלה, כמו הכוכבים
בשמים. בכל נקודת שידור אי שם יש מישהו, מישהו שנשמע חזק או
חלש, צפצופים מוצפנים, מישהו משוחח כך עם מישהי או מישהו אחר.
לעתים זה נשמע ברור וקרוב, ולעתים דק ורחוק כחוט השערה, כמו
כוכב זעיר בשמי הלילה, נראה בקושי, (בכיול של 1 עד 5 זה נשמע
1)מה הם אומרים שם. פה ושם המחוג עולה על מוזיקה בלקנית רחוקה
ובשפה לא מובנת בקצה העולם (היום זה בעברית: את כבר לא אתי,
אין לי נחמה...). הכמיהה שבשיר פוגשת את הגעגועים שלה. מי הם,
מאחורי הקווים והנקודות, כל-כך הרבה אישיות נעלמות שמסתתרות
שם, כל-כך הרבה בני-אנוש רחוקים רחוקים, למי הם משדרים? מה הם
אומרים בשפה הלא מובנת ולא אנושית הזו, המכנית, המוצפנת,
המנוכרת? מי מבין את המסרים הללו, ובאיזה מקומות עלומים
וזרים... כמה הם רחוקים מכאן, כל האנשים הבודדים...

הצבא נגמר. היה לה כבר רומן. היא לא שוכחת את ההוא, התימני
הגבוה.
יום אחד היא בתל-אביב, מרימה לו טלפון. בואי, הוא אומר. לאן?
יש כתובת. בשכונת התקווה, שם הוא גר ולשם היא מגיעה. היא מקישה
בדלת. הלחץ הזה בחזה, הגרון חנוק - הכמיהה העצומה הזו בלב,
מאיימת לפוצץ אותו. היא נכנסת לחצי קומה עליונה ונמוכה עם
מעקה, שמשקיפה על חדר בקומה התחתונה - זה כל הבית. מתחתיהם,
בדיוק למטה יש מיטה כפולה, מצעים הפוכים שנעזבו רק עכשיו,
והריח הזה שאי-אפשר לטעות בו, ריח של התעלסות ושל מין. במיטה
אין אף אחד. "אני נשוי כבר שנה", הוא אומר, "מרגלית לא נמצאת
בבית עכשיו".
היא עוד לא יכולה לוותר עכשיו. כל-כך הרבה זמן חשבה עליו,
חיכתה לו. הוא אף פעם לא יצא לה מהראש. הם הולכים לחורשה ליד
הירקון, מתיישבים, קצת מלים, משתרעים. זה יום עכשיו - לו זה לא
מפריע, כל הדשא פתוח סביבם, מעט עצים אך הם די חשופים, השמש
מעליהם. הוא מעביר בצורה ניסיונית את היד על מתניה, על הכתף,
מלטף את הרגל. כמה ליטופים. היא לא נינוחה. הגוף שלה קפוא והלב
שלה מתפוצץ מהכמיהה, כולה גוש עצום של רגישות אבל היא לא
מפשירה. הנגיעות האקראיות הללו לא יכולות להגיע אליה, להפשיר
את הגוף המאובן. יש פה אנשים. לא ככה, לא כאן, לא עכשיו. היא
פגיעה מדי. עד קצות האצבעות. אבל הגוף שלה קפוא. הוא מרגיש את
זה .
הם קמים לאט והיא הולכת.
באוטובוס, שנוסע לאטו בדרך המתפתלת לכיוון הקבוץ הרחוק שלה,
היא ישבת ליד החלון, ופתאום באות הדמעות. היא פורצת בבכי,
מרגישה כמו שידור המורס הבודד ההוא, שלא נענה, כמו הכוכב הרחוק
ההוא, הכי בודד בפלנטה...
------------------------ נשת-כך בשיר- במקום נשתה. כך רצה
המשורר...