הוא עומד מולי.
חרבו השלופה מונפת לצד הגוף. הרוח נושבת מעלינו, מניעה את מה
שאפשר, אבל אנחנו לא זזים. חם.
הוא עושה צעד לכיווני. עקצוץ מתחיל באצבעותיי. אחיזתי מתהדקת
על ניצב החרב. ואז, כאילו אנו קוראים זה את מחשבותיו של זו,
רגלינו מתחילות לדהור.
החרבות מתנגשות באוויר ברעש גדול.
אני מחליקה את החרב במהירות ממנו. התנופה מסובבת וזורקת אותי
ואת החרב לכיוון חזו. הוא קופץ לאחור ושולח את חרבו אליי. אני
מתחמקת ומכה שוב. עיניי עוקבות אחר עיניו בריכוז רב. פניי אינן
מסגירות כל רגש. מה משתלט עליי עכשיו? מהי הצמרמורת שמטפסת
במעלה הגב? מה גורם לי להשתולל כמו הוריקן אך באותו זמן לעמוד
קפואה כמו קרחון?
זה הכוח הטהור שמניע אותי. כמו כימיקל בעצמות. הוא דוחף אותי
הלאה, גם כשנגמר הרצון. גם כשאין לי אוויר.
הוא מכה, אני חוסמת. הוא מתקרב, אני הודפת. הוא צועד בבטחה,
חרבו מפלחת את האוויר. אני נסוגה בצעדים קטנים מחכה לרגיעה.
הוא מוביל אותי לגבעה קטנה. אני עולה אותה בזהירות, מנסה
להתרכז בעיניים ולא ליפול. גבי נחסם בעץ. הוא דוחף את חרבו אל
חרבי, אך כך גם אני.
חרבותינו כאילו עומדות בשיווי משקל באוויר.
הוא מחייך אלי. קשה לי להחליט אם זה חיוך של סיפוק הנצחון, או
של חדוות הקרב. ואולי השניים הם בעצם אותו אחד.
איך מגיבים למבט כזה? עם הכוח שעוד נותר אני דוחפת את החרב
ממני ומתכופפת. חרבו מנתרת על העץ. עכשיו, כל עוד דעתו מוסחת
אני מטיחה את החרב לעברו. הוא מסתובב, סנטימטר מהלהב ומספיק
להרים ולחסום.
אני יוצאת למתקפה, מנחיתה את מכותי. פעם לחזה, פעם לרגליים.
בלי סדר מסוים, בלי מבנה מחושב. הוא מתבלבל, ובמקום לחסום הוא
מנסה להכות אך ללא הצלחה. אני עוצרת לקראת קצה השביל ומתרחקת
ממנו בקפיצה, מנסה להסדיר את הנשימה.
עכשיו תורו להכות. הוא כמעט רץ לעברי, מנחית מכה אחרי מכה. עם
כל תנופה התנועה שלו נעשית גדולה יותר, פראית יותר, עמומה
יותר.
הוא מאבד את שיווי המשקל ומועד. אני מנצלת את ההזדמנות כדי
להנחית שתי מכות לעבר הרגליים. הוא מתחמק מהראשונה, אך השנייה
מדייקת. הוא נופל.
אני מתקרבת. הוא מנסה לקום ונכשל. הוא מרים את עיניו, אך נראה
כאילו המבט לא ממוקד. הוא מחייך בחצי פה.
אני תוקעת בו את החרב קלות "אתה מת."
שקט. אפילו הרוח מפסיקה לנשב.
אני מתחילה להרגיש משהו. זה לא משהו גדול, מעין דפיקת לב נוספת
בין היתר. ואז קורה ההפך, דפיקת לב אחת נעלמת. לפתע אני מרגישה
כאילו כל האוויר נשאב מהחזה. משהו נקרע ממני ונעלם. אני עוצמת
את עייני וכשאני פוקחת אותן הכול חוזר לפוקוס שוב. הנשימה
מתייצבת. זה נגמר.
אנשים מסביב שקטים. אולי בהלם. צפי היא הראשונה שמתעשתת ורצה
לכיוון שלי. "זה היה מדהים!" היא אומרת ואני מחייכת אליה.
בינתיים אנשים מסביב מתחילים להתלחש. הוא קם מהרצפה ומתיישב,
"קרב מצוין". אני מתקרבת אליו ומציעה לו יד "תודה".
אנשים מסביב כבר מתקרבים ושואלים שאלות. אני וצפי מחייכות הרבה
ומתחילות להתקדם לכיוון האוטו.
"לא שכחנו כלום שם?" היא שואלת.
"לא נראה לי," אני תוהה "מה היה איתנו, רק הפלאפון, לא?"
היא מפשפשת בכיס. "כן... והמפתחות."
הערב יורד לאט. כבר לא חם. הרוח שוב נושבת בצמרות.
אנחנו נכנסות לרכב ונוסעות. אמנם לא לעבר השקיעה אבל בכיוון
הכללי.