הם נוסעים באוטו שלידי.
מדברים, צוחקים, מחייכים חיוכים של התחלה.
היד שלו מהססת, אבל איכשהו מסתבכת בתוך השיער שלה.
היא מסמיקה, הוא מאט. הם נעצרים מול הרמזור והיא מתנפלת עליו.
היא אמנם לא ממש בטוחה עדיין, אבל מה זה משנה - זה כיף.
הם מגיעים לבית שלו. מכניסים חלק מהמצרכים מהסופר למקרר, חלק
בחוץ. מתחילים לבשל... לא חשוב מה.
יושבים בסלון, אוכלים, שותים, צוחקים, מתלטפים.
היין האדום נשפך על הספה הלבנה, אבל זה אפילו עוד יותר מצחיק.
הוא נשכב עליה, מעסה את צווארה בלשונו. יורד לכיוון החזה,
משחרר את החולצה, מנשק את הבטן וכמובן שהיא רגישה לדגדוגים.
היא קופצת, בורחת לחדר השני והוא מסתער אחריה.
הם נופלים על המיטה כמעט באותו זמן וממשיכים מאותה נקודה.
בגדים עפים בחלל האוויר, כן כן, כמו בסרטים.
הוא נצמד אליה והיא יכולה להרגיש אותו כמעט קורע לה את
התחתונים.
"זה מפריע", הוא מסנן והיא צוחקת.
הוא מרים אותה קצת ונכנס עמוק. היא צורחת... בהנאה, בהנאה.
הידיים שלה נאלמות לרגע, אבל אז חוזרות לטייל במורד גבו.
מצמרר... הוא כמעט נחנק. "לא, אל תפסיק!" היא מתחננת. הוא נמתח
וממלא את פיה שוב. הם מתהפכים, והשמיכה עוטפת את רגלו ועוצרת
לו את הדם.
היא מתחמקת, הוא מתקדם. היא מנשקת אותו ממנה והוא צוחק. לרגע
הוא נראה כמו ילד קטן ומאושר.
הם מתחברים ונפרדים כמו זרזיפים של מים על עמוד בטון.
ואז הכול נרגע.
הם שוכבים זה לצד זה. חיוכים מטומטמים מרוחים על פניהם.
היא נשענת על חזהו ונרדמת, והוא מחייך לעצמו ועוצם עיניים.
הם מתעוררים מתישהו, קמים, מתקלחים, מתלבשים.
יוצאים מהבית, נכנסים למכונית. הוא פותח לה את הדלת והיא בטוחה
שיש אלוהים. הם מתיישבים, מתנשקים עוד פעם אחת והוא מניע את
המנוע. יד אחת על ההגה, יד שנייה על ירכה, הם פונים מהחניה
ויוצאים לרחוב.
מהחלון אני רואה את המכונית מתרחקת. היא כמעט בקצה עכשיו.
עוד רגע יפנו ויעלמו דרך אדי האספלט של סוף יום.
אני מתנערת פתאום, עיניי העייפות וגופי הקפוא בתנוחה אחת עדינה
מבהירים לי שבהיתי עד עכשיו בחלל האוויר הנשקף מהחלון.
אני כבר לא בטוחה שבאמת ראיתי מכונית. אני גם די בטוחה שחשבתי
על משהו עד לפני שנייה אבל אני כבר לא יודעת מה זה היה.
אני קמה מהחלון והולכת למיטה לנמנם קצת.
היה יום מעייף בעבודה היום. |