[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מעדיפה בלי
/
לא סיפור גדול

"אני מסתובבת עם מחשוף גם בחורף." היא אמרה תוך כדי שהיא מגישה
את התירס אל השולחן.
"למה, מה הסיפור?" שאלתי.
"סתם, לא סיפור גדול."
היא מורחת לי חמאה על התירס; לא כמו שמרלו ברנדו מרח בפי הטבעת
של הצרפתייה.
"אבל מה הקטע? זה נורא אידיוטי."
"כן," היא אומרת, "אני יודעת."
ואז דמיינתי את זה לרגע - "אבל אולי יש בזה משהו טוב, הפטמות
שלך בטח עומדות מהקור, וזה מחמיא לך."

"תשמעי," היא אומרת לי, "זה התחיל כשפגשתי איזה גבר ברחוב,
והיה לנו רגע."
"איזה רגע?" שאלתי בסקרנות.
"חיפשתי את אחת האוזניים שלי שבדיוק נפלו על הרצפה, והסתובבתי
לכל מיני כיוונים ובטח נראיתי נורא טיפשה."
לרגע נבהלתי שהיא ירדה מהפסים, שחברה שלי ירדה מהפסים. היא
נראתה רצינית באופן יוצא דופן.
"לא הבנתי, אבל תמשיכי."
"...בקיצור, חיפשתי את האוזן, נדמה לי שזו הייתה השמאלית...
הוא בדיוק נכנס לבלוק הזה של השדרה, זה היה בצפון תל כביב..."
"תל אביב."
"לא, תל כביב." היא תיקנה אותי. לא הבנתי את האלגוריות שלה אבל
המשכתי להקדיש לה את מלוא תשומת הלב. היא יפה הבוקר.
"זה היה בשדרה בצפון תל כביב. בקיצור, ראיתי אותו מרחוק, משהו
בו משך לי תשומת הלב, הוא היה ערבי נאה. כנראה שהוא קלט אותי
גם, כי הוא ידע שאני מחפשת את האוזן שלי. ואז שהוא המשיך ללכת
כמה צעדים, הוא הוציא את האוזן שלי מהכיס שלו... הוא הושיט את
היד שלו קדימה והיא משכה אותו אליי. הוא אמר שהוא מצא אותה ליד
מעבר החצייה ולא ידע למי היא שייכת. אמרתי לו תודה ושאני מאוד
מעריכה את זה ואז פתאום..."
קטעתי אותה: "נו, נמאס כבר מזיוני המוח האלה, איך בכלל הגענו
לנושא הזה?"
"תשמעי, זה הרגע הכי מרגש, היה לנו ממש רגע. העיניים שלנו
הצטלבו והמשכנו ללכת בשני כיוונים הפוכים. ואז כשאני הסתובבתי
אליו, הוא בדיוק הסתובב אליי, ואז כשהסתובבתי עוד פעם, גם הוא
הסתובב בדיוק באותו זמן... בקיצור, זה היה ברור שזה זה."
"מה זה זה?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"זה זה, זה זה."
"אז שכבת איתו, מה הסיפור?" כבר אין לי בכלל סבלנות בשלב הזה,
ואני מחפשת חמוצים במקרר - משום מה על כל הקופסאות כתוביות
בערבית. גם על הקורנפלקס. זה נראה לי חשוד אז אני לא נוגעת.
היא נאנחת. "כן, שכבתי איתו, וזה היה הזיון הכי טוב שהיה לי
בחיים."
נעלבתי.
"אף פעם לא סיפרת לי שזיינת ערבי." אמרתי בפליאה, הלוא היא
חברה שלי והרגע יצאנו מהמיטה. היא סיפרה לי על כל הגברים
והגברות שהיו לה לפניי, עליו היא דילגה.

"הכול נגמר בבוקר למחרת, זה לא היה סיפור גדול, הוא אמר שיש לי
גוף שרירי מדי בשבילו והדבר היחיד שנשי אצלי זה הציצים."
"באמת יש לך אחלה ציצים." אמרתי לה ונגעתי בהם, לוודא שהם שם.
"נורא נעלבתי מזה," היא ממשיכה לדבר על הערבי, "אמרתי לו שהוא
שמוק ושמה שהיה בינינו נגמר, אז את יודעת מה הוא עשה?" ברגע
הזה היא התחילה להתעצבן, זה כבר לא היה סיפור של דרך אגב.
"הוא השתין לי במיטה ויצא החוצה!"

איבדתי אותה. אבל זה לא היה נורא חשוב. ניסיתי להסיט אותה
מהנושא הרדוד הזה ונישקתי לה את הצוואר. היא המשיכה לדבר.
"הבן זונה הזה..."
אני ממשיכה לנשק לה את הצוואר, זה היה יותר כמו מריחת לשון
רפויה; לא ממש שמתי לב מה אני עושה כי מחשבותיי היו במקום אחר
- מה פשר הסיפור הזה? היא מנסה לומר לי משהו? אני לא מספקת
אותה? היא בוגדת עם ערבי?
תוך כדי ליקוק פלשתי לאזור הלחי לכיוון האוזן. עברתי לנשיקות
קצובות וחמודות, היא כבר התמסרה לי.
הקשבתי לצלילי ההנאה שבוקעים לה מהפה, יחד עם קולות לעיסה
איטית של תירס.
באותו רגע ידעתי שיחסינו הגיעו לשלב שבו לא אכפת לנו להתנשק עם
מלא תירס בשיניים וחייכתי לעצמי.

בלי שום התראה מוקדמת נרתעתי לאחור. הזזתי את שערה כדי לראות
מה מתחבא מאחוריו.
"איפה האוזן שלך?!" צרחתי עליה בבהלה "אני מלקקת לך את הפרצוף
כבר שעה ופתאום אני קולטת שלא הרגשתי אוזן."
היא נבהלת, ממששת את פניה, "שיט, איפה היא? אולי היא נפלה לי
במיטה?"
היא קמה לכיוון חדר השינה. אני נותרת פעורת פה במטבח, מנסה
למצוא הצדקות.
אני מפחדת ללכת אחריה, אני מפחדת למצוא אותה שוב בלי אוזן.
אני מדליקה סיגריה וקמה להביט אל מחוץ לחלון - דממה ברחובות.
שלט זר בערבית עוטף את הבניין ממול. אני מבולבלת.
מה קורה כאן? איזה יום היום? מה השעה?

הדבר האחרון שאני זוכרת - כלי רכב אווירי מוזר בצורת כרכרה שט
באוויר ובתוכו בדואי עם גלימה מעשן נרגילה, מגיח מבין הסמטאות
הקטנות אל תוך מערה אווירית שניצבת במעלה הרחוב.
בעצם, הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שהתעלפתי.

ואז התעוררתי במיטה שלה. היא שוכבת לידי על הצד, הצד עם האוזן
החסרה.
היא ערומה ויפה ולבנה כמו שלגייה ולרגע חשבתי שאני בגן עדן.
התבוננתי בה מקרוב כדי למצוא עוד פגמים שאולי לא ראיתי לפני כן
- הכול מושלם. חשוד.
היא יפה וזוהרת ומתחשק לי להעיר אותה בנשיקות.
אבל אני לא אעיר אותה, אני מפחדת.

התרוממתי לישיבה, כרכתי את ידיי סביב ברכיי ונאנחתי.
לא עברה שניה אחת ומצאתי את עצמי קופצת באוויר - משהו נגע לי
בגב.
"מה?" היא אומרת לי בקול ישנוני, "ליטפתי אותך."

אני מחפשת בהיסטריה את האוזן החסרה בחלק השמאלי של פניה.
לא חסרה אוזן ולא חסר דבר. חסרה הרצינות - היא מחייכת אליי.
אני מסתכלת סביבי, חדר השינה מזכיר לי את ליל אמש בו רקדנו
לצלילי בילי הולידיי.
אני נזכרת.
אני חוזרת למיטה כדי שהיא תחבק אותי.
יש לי תחושה אדירה שאני יכולה להציל את העולם.
אני יכולה להציל את מדינת ישראל - בחלומי ראיתי את העתיד.
עכשיו הכול הגיוני ומתחבר. הרי המגזר הערבי לא מפסיק להביא
ילדים בקצב היסטרי - ברור שהערבים יתאחדו ויכבשו את מדינת
ישראל. ועד אז כבר תהיה טכנולוגיה שתאפשר כרכרות סוסים קלות מן
האוויר.
יחד עם הערבים יבואו המדענים שיבנו מכונות משורבטות וצולעות של
בני אדם - מי רוצה בכלל מכונה שיכולה ליפול לה האוזן? איזה מין
מדע זה?
יש לי סוד, נבואה, חזון שטני ונורא. חזון ששווה הרבה כסף.
ראשי ממשלה כמו אריק שרון יתחננו בפני קוראי חלומות שיפצחו
בשבילם את הנבואה.
ואני, כמו יוסף, אהיה מלכה. ופוטיפר - כוסית על - תבוא אל מפתן
דלתי ותבקש שאזיין אותה.
ואני לא אסכים, אהיה סוף סוף צדיקה. ואלוהים, אולי בפעם
הראשונה, יראה בי השקעה טובה.

היה נעים לחלום בהקיץ כשהיא מחבקת אותי.
השפתיים שלה הרגישו כמו משב רוח קריר ביום שרבי.
ידה מטפסת לאט על בטני, נעצרת, מתחילה מהתחלה.
הנשימות שלה צמודות לאוזני; נשימות איטיות אך מלאות התכוונות.
אני לא חרמנית, אני אוהבת.
ואין דבר יותר נכון עכשיו מלומר: "אני אוהבת אותך".
אבל נצרתי. גם את הנבואה נצרתי. עד לרגע זה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
באמת שהגודל לא
משנה. הקוטן רק
מפריע.

מיכלי מסבירה
לאלטמן את
עובדות החיים
חלק ה' ומאששת
סלוגן שהיא ראתה


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/6/07 0:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מעדיפה בלי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה