דקה לפני שתי הדקות האחרונות של העולם, עשיתי לעצמי קפה
והתישבתי בסלון לראות טלויזיה.
זה היה בערך בשעה שש בערב ונתנו את התכנית הזאת של חצי שעה
חדשות לא כל כך חשובות, עם אופציה לחדשות חשובות, אם יש,
אף פעם אין.
חוץ מבאותו יום.
זה התחיל בשקופית אזעקה על מסך הטלויזיה, "אזעקת אמת" ואחרי
כמה שניות התחילו להשמע צפירות עולות ויורדות מהרחוב. לכל
הרוחות אני חייב לשירותים כבר חצי שעה, אבל עכשיו אני ממשיך
להתאפק.
השידור חזר לקריינית, באולפן התרחשה המולה, אנשים צצו מכל עבר
וחתכו את המצלמה, לאף אחד לא היה אכפת שהשידור חזר, הם דיברו
וצעקו בהיסטריה. מעולם לא תארתי לעצמי שיש כל כך הרבה אנשים
באולפן של התכנית של החדשות הלא חשובות. בתוך כל המהומה ישבה
מנחת התכנית וטמנה את ראשה בין שתי ידיה.
ניסים, המרואיין הקודם, מובטל משדרות, שעד לפני שלושים ומשהו
שניות ישב בכתפיים שמוטות ומלמל משהו על זה שאין לו כסף, או
אוכל או תרופות ובא לו למות, התחיל לבכות שהוא לא רוצה למות,
"אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות." הוא צעק בזמן שהוא תולש
שערות מראשו. פתאום הוא קם והתחיל לרוץ באולפן, הוא שכח לנתק
את המקרופון שהיה מחובר אליו וגם אחרי שכבר לא ראו אותו על
המסך, שמעו אותו בוכה, "אני לא רוצה למות..."  
כבר קודם הייתה לי הרגשה  שהוא לא רציני, חשבתי לעצמי. לרגע
כמעט קניתי את ההצגה שלו, אבל עכשיו הוא נחשף!
הצלם כבר לא היה באולפן והמצלמה לא הייתה מכוונת בדיוק
לקריינית, ראו אותה מרחוק וגם קצת מהכסא שניסים הבכיין ישב
עליו. אבל הקריינית שלי הרימה את ראשה ובטבעיות מצאה את עינית
המצלמה. בעיניה האדומות הסתכלה ישר לתוכה.
אני מעריץ אותה, בין כל אחוזי הטירוף שם, איך היא עדיין
מדווחת.
עכשיו סוף סוף תסבירי לי ולאומה מה קרה? מה ההיסטריה?
הקריינית שלי התחילה להסביר בקור רוח מצמרר: "מטח של טילים
נורה לעבר מדינת ישראל לפני כשתי דקות מאיזור איראן, הטילים
זוהו בוודאות על ידי לווינים ישראלים ואמריקאים כטילים בעלי
ראש נפץ גרעיני.
הטיל הראשון ינחת בתל אביב בעוד דקה וחמישים שניות, חמש עשרה
שניות אחריו יפגע טיל בחיפה ואחד בבאר שבע.
הסיכוי ליירט את הטילים אפסי והאפשרות לנקוט באזושהי פעולת מנע
לא קיימת. גבירותיי ורבותיי, כנראה שמדובר בשתי הדקות האחרונות
של העולם, לפחות של המזרח התיכון."
אני מניח שלא נעבור לפרסומות עכשיו, מה עם פיפי? לא תודה אני
כבר לא צריך.
התחלתי להריץ בראש מה כדאי לי לעשות? מה אני צריך לעשות? מה
הדבר שאני חייב לעשות בשתי הדקות האחרונות שלי, של כולנו!?
מה לא הספקתי לעשות בחיי הקצרים?
סקס עם שתי בחורות? כבר שלושים שנה אני לא מצליח לארגן, אז
בשתי דקות?
חושך! לא רואה שום דבר, לקחתי שלוק מהקפה, כדאי להתרכז במה
שכבר ישנו, מזל שהספקתי להכין לי קפה ומזל שלא שילמתי ארנונה
כבר שמונה חודשים, הייתה לי תחושה שלא צריך לשלם, למרות כל
ההתראות והמכתבים האדומים, יש אלוהים. או שבעצם לא? עוד דקה
וחצי נדע כולנו.
אני צריך להתקשר למישהו! בטח. זה מה שאני צריך לעשות.
חייגתי לאמא שלי, קווי הטלפון כבר הספיקו לקרוס. "אמא", קראתי
בטלפתיה,  "נתראה בסיבוב הבא".
אז אני לא אדבר בטלפון ולא אשלם את חובי לעיריה.
נשארה עוד דקה ושמונה עשרה שניות לסוף העולם, מצד אחד נגוז
הסיכוי לעוד עונה של הסופרנוס וכוורת כבר לא יזכו לעוד איחוד,
אבל מאידך לא ניאלץ לראות עוד פרק של "הישראלים", יכול להיות
שלא הכל שלילי בטילים המתקרבים?
לחץ! מה לעזאזל עושים בדקה האחרונה של החיים פה?  
הקריינית שלי עדיין  על המסך והיא ממשיכה לדווח: "אין לאן
לברוח, אולי כדאי שתתחילו להפרד מהדברים שהכרתם, משפחה, חברים,
הרחוב שבו אתם גרים."
אני אוהב אותה, את הקריינית שלי, יכול להיות שהיא תמיד הייתה
שם בשבילי ולא שמתי לב? איזה קור רוח, איזו שלווה.
קמתי למרפסת. הצפירות לא הפסיקו. מי מפעיל אותן ומה הטעם בכך?

ברחוב רצים אנשים, בקצב מהיר בלי כיוון  ועם המון בהלה
בעיניים, כמו בסופר של יום שישי.
מה קרה? מה קרה? אה כן, העולם... עוד חמישים וארבע... שלוש
שניות.
החנויות ברחוב פרוצות לכל עובר והמוכרים כבר אינם שם. ליד
הפיצוציה של חיים, עומדת חבורה של ילדים בני 14 ובוזזת שוקולד.
לא גומרים חפיסה וכבר פותחים עוד אחת.
רק רונן השמן, מתעקש לגמור כל שוקולד עד הסוף. אופורטוניסטים
לא משתנים כל כל בקלות, גם לא 50 שניות לפני הסוף.  
"רונן", אני צועק, "רונן זרוק לי רוזמרי".
אני לא מאמין, הילד השמן מתעלם, מה הוא פוחד?  שיגמר לו?
"זרוק איזה רוזמרי רונן".
איפה אני ואיפה הוא?
מצידו השני של הרחוב אנשים נכנסים בבהלה לבית הכנסת. רעיון
גאוני. אין מקום יותר טוב להעביר את ארבעים וחמש השניות
האחרונות של חייך מאשר ההיכל הקדוש. בית הכנסת שייך לעדה
הטורקית, אבל רצים לשם אנשים מכל העדות, חוץ מאשכנזים.
האשכנזים ממשיכים לבית כנסת ברחוב הסמוך.
בכל חיי הייתי פעמיים בבית כנסת, אבל עכשיו מתעורר בי הדחף.
כולם נדחפים פנימה, רק עזריה הזקן-עיוור-חירש-גידם-אילם-ממש לא
כדאי להיות הוא, שבדרך כלל יושב מחוץ לבית הכנסת ומוכר מצפון
שקט בשקל או שניים לאנשים שממהרים, לא שם לב לכלום ואף אחד לא
שם לב אליו.
חכה עזריה, אני מגיע! יחד ניכנס להיכל ונחכה למפץ הסופי. אבל
רגע, אני אשכנזי או ספרדי? אבא פולני אמא עיראקית, אני אוכל
קובה אבל לא מוותר על גפילטע בפסח. יש לי עיניים כחולות אבל גם
שיערות בגב, לעזאזל מי אני? מה אני? למה דווקא עכשיו?
עברו עשר שניות אם לא כוללים את השלושים שנים הקודמות ולא
הצלחתי להחליט.
גם ככה לא אספיק, סלח לי עזריה, סלח לי השם.
בחזרה למסך! האולפן הפוך, לא נשאר שם אף אחד, אף אחד חוץ
מהשדרנית שלי, איזו אמיצה.
עשרים שניות לנפילה... הקריינית ממשיכה להביט בעיניה המתוקות
ישר לתוך עדשת המצלמה, ישר לתוך עיני.
"תהיו חזקים שם בחוץ", היא אומרת ברוך. עשר שניות... היא
מצמידה את כפות ידיה אחת לשניה, תשע... מקרבת אותן לחזה,
שמונה... ומביטה למעלה. אני מחקה את תנועותיה אחת לאחת.
שבע שניות... בעין אחת אני עוצם עיניים ובשנייה אני איתה...
שש... "עזור לנו אבינו שבשמיים", עזור לנו אבינו,  אני ממלמל
אחריה,
חמש שניות... "אמן", ארבע שניות.
אני עדיין צריך קצת להשתין, אבל חוץ מזה, אני והקריינית שלי די
רגועים.
הקריינית היא ערוץ בין העם לאלוהים!
אנחנו רואים אותה והיא רואה אותו. איזו שלווה! מבטחי
בקריינית.
עכשיו נשאר רק לספור לאחור:
שלוש...
שתיים...
אחת...
עשן לבן אופף את הקריינית שלי. ואני? אני עדיין כאן, לפחות כך
נדמה לי. אני מביט החוצה לרגע, כולם פה, אשכנזים ספרדים,
עזריה, רונן השמן. אני חוזר לקריינית שלי, גלי עשן לבן מכסים
אותה והיא לאט לאט פוקחת עיניים.
אאההההההההההה.......פיספסת! אה או אה או...
את המשך השיר אני אחסוך מכם.
כולם עובדים על כולם שעובדים על כולם ומאחורי האופורציה
המסובכת עומד שמן עם סיגר ולא לשכוח שהכל ישודר בטלויזיה ביום
שישי בשעה תשע.
ביום ראשון בבוקר, דפקו לי על הדלת שניים מההוצאה לפועל מלווים
בשוטר, הם טענו שלא שילמתי מיסים ודרשו שאפתח מיד. לא היססתי
לרגע, ארזתי כמה בגדים בתיק, וברחתי דרך החלון האחורי.
מי אני שאקבע את הגבול בין הדמיון למציאות?
ולסיום, לרגל החג ליד המקרה ובכלל, לגופו של עניין,  אני רוצה
לידע אתכם על מבצע בפיצוציה של חיים: "הבאת את האוזן של רונן
השמן - קבלת רוזמרי חינם."  ולצרף שני מוסרי השכל במחיר של
אחד:
1) ההתראות מהעיריה אמיתיות. כדאי לשלם בזמן.
2) במידה ומודיעים לכם שהגיע סוף העולם, תשמרו על קור רוח
ותביטו היטב סביבכם לוודא שאין שם אף שמן עם סיגר.