24 לאפריל 2007
סצנה ידועה מסרטים: גבר ואשה יושבים בסירה, באמצע אגם. מתנהלת
ביניהם שיחה והיא בנושא רומנטי, או לפחות רומזת אליו. העניינים
זורמים בניחותא יחסית, כאשר לפתע מצלצל הטלפון הסלולרי של
הגבר. הוא, ברוב נימוס, מעמיד מיד פני מוטרד. האשה מבקשת את
המכשיר מידו. כשהוא נותן לה, ללא היסוס, או ראיית הנולד, היא
מניפה את המכשיר בספונטניות נשית כובשת, וזורקת אותו לתוך
האגם.
הגבר לא מתעצבן. הוא לא צועק עליה: "מה את עושה, מטומטמת,
השתגעת לגמרי??" ולא דוחף אותה לאגם כתגובה הולמת, אלא רק נותן
צעקה גמלונית וחצי משועשעת של הפתעה, לנוכח המעשה של האשה
המשוחררת הזאת, שללא ספק חיה את חייה "על הצד הפרוע", כמו
שאומרים. הוא מגיב כמו מישהו שקיבל ללא התראה רשות לצאת מוקדם
מהעבודה, למשל, לא כמישהו שפגעו ברכושו.

לא הבנתי את זה, וכנראה שלעולם לא אבין. ראיתי את הסצנה הזאת
לפחות חמש פעמים, כולל היום, והיא מעצבנת אותי כל פעם מחדש.
החיוך המתריס המטומטם על פני האישה, והמבט חסר הישע בפני הגבר,
יחד עם חיוך מאולץ כזה של: "אין בעיה, הנה גם האייפוד
והדיסק-און קי, עם עבודה של שנה בתוכו. מה את רוצה לזרוק קודם,
יקירתי?"
מה הם חושבים לעצמם? מדוע הגבר לא חושב פעמיים לפני שהוא נותן
יד להתפתחות כל כך צפויה של העלילה? הוא לא מכיר קלישאות
קולנועיות? האם הוא לא ראה טלויזיה בעשור האחרון?  
ולמה האישה משוכנעת שלטובת קסם-הרגע, יש להקריב את הכל, כולל
את אותו סמל של שגרה ונורמליות, אותו מכשיר מושלם להסחות-דעת?
האם היא אגואיסטית עד כדי כך שהיא מוכנה להקריב את הגלובליות
לטובת האינטימיות? את אפשרות הבחירה לטובת ההתחייבות? את ערוץ
הבידור לטובת הטלויזיה החינוכית?
מה שהיא זרקה למים, הוא לא מכשיר אלקטרוני עדין ומשוכלל, פסגת
הטכנולוגיה והעיצוב העכשויים, דוגמה ומופת למושג הידידותיות
למשתמש, תוצר של שנים רבות של חישוב ותיכנון ואינספור ניסויי
קרינה מפרכים על ארנבונים. לא ולא. למעשה, היו אלה משהו בין 10
ל-200 אנשים, דיירי ספר הטלפונים הפרטי של הגבר. אנשי-קשר, עם
הפרטים הבסיסיים להתקשרות איתם והאופציה המפליאה לעשות זאת. מה
שהאישה קלת הדעת הזאת זרקה לאגם, הוא כל דרכי המילוט, ולו רק
רגעיים ווירטואליים, של הגבר, מן השיעמום. היא זרקה לאגם את כל
חבריו של הגבר ולמעשה את כל חייו, נכון לאותו יום. הוא החליף
את כל חבריו הוירטואליים בתמורה לחברה "מציאותית" אחת.

באקט של זריקת הטלפון, האשה בעצם אמרה משהו כזה: "זרוק את כל
החיים שלך, כפי שאתה מכיר אותם היום, החוצה. תשכח את כל מה
שאתה יודע על חברות ויחסים בין אנשים. אני אלמד אותך את כל אלה
מחדש, כאן בסירה, אחת על אחד. בסגנון ה"ישן והטוב". במערכת
היחסים הזאת, אנחנו צריכים לא את האינסטינקטים שלך, לא את
ניסיון העבר שלך. אתה רק צריך אותי, הספונטנית, הנועזת,
הרומנטית. שותפתך לשיט התענוגות הזה, ורק אותי. לא יהיו לך
אלהים אחרים על פני". ממש כך.
אסטבלישינג-שוט על הסצנה, וכמו באיזה נס תנ"כי פוסטמודרני,
שניהם צפים במרכז האגם, היא משליכה את כל קשריהם אל העולם
ה"אמיתי" על פני המים והם נופלים אחד אחרי השני, אל מעמקי
העולם הישן, האנטי-מודרני. משם הם לא יחזרו יותר. פייד-אאוט
איטי לתמונה, בעוד הם מתרחקים יותר ויותר מהאדמה.