טק טק נעלי עקב הילכו על הרצפה במהירות האור, בלי לעצור, אפילו
לא לידי. יכולת להריח ענני בושם מפורסם וחריף אופפים אותך כמו
צמר גפן טבול באלכוהול. הספקת לראות בקושי חליפה אדומה, עם
חצאית תואמת על לברכיים, וכתם אדום, במקום שבו אמור להיות פה,
בצורה של שפתיים אבל אדום הרבה יותר. רגע לפני שאמא יצאה היא
בדקה שלא שכחה את משקפי הראיה שלה, אבל הן נחו על אפה, אז היא
לא התעכבה הרבה. היא יצאה בלי להעיף בי מבט בכלל.
אבא לעומתה נשאר בסטודיו בבית, החולצה המוכתמת בצבעי שמן נתלתה
עליו כמו על חבל כביסה. שיערו הפרוע הארוך היה אסוף בגומיה.
אבא זז לאט בדירה, פתח את המקרר ושתה חלב מהקרטון. אחר כך הלך
לשירותים וכשיצא הודיע לי "דניאלי, אבא הולך לסופר. רוצה
לבוא?" הנדתי בראשי לשלילה. הוא לקח מפתחות, נעל כפכפים ויצא
במכנסיו הקצרים. משנסגרה הדלת נשארתי לבד. אני חושב שאסור לילד
בן שמונה להשאר לבד בבית. אבל אני שונא סופרים, ושונא ללכת עם
אבא כשהוא נראה מוזנח אפילו ליד ליאור, בן הדוד שלי שחזר מטיול
אחרי הצבא להודו.
הסטודיו של אבא נשאר פתוח, אז נכנסתי פנימה ושאפתי את אדי
הצבע. הציור שהוא עבד עליו כבר שבועיים עמד שם ואני הסתכלתי
עמוק לתוכו - דיוקן מופשט של אמי חייך אליי. מוכתם בהמון אדום
- אמא היתה אדומה בשפתיים ובחליפה. אפילו המסגרת של המשקפיים
שלה היתה אדומה - גם הבושם הריח אדום. וככה הוא צייר אותה, על
עקבים מאורגנת ומסודרת. מוזר שזה היה כמעט הכי קרוב שיכולתי
להגיע אליה. יצאתי מהסטודיו וישבתי על השטיח, חיכיתי שאבא
יחזור. גם הוא לא הבחין בי כלל. כמה מוזר או לא מוזר כלל שכל
מה שהם אהבו היה אחד את השני ואת הקריירה שלהם ולעצב את הבית
בצורה פלצנית ומודרנית. אבא עם הפוזה הארטיסטית שלו ואמא עם
הפוזה המיוחדת שלה, פוזה של אנשי עסקים.  לא ששנאתי אותם,
אהבתי, מאוד. אבל שנאתי כל דבר שהם עשו כדי להתחמק ממני.