אני
מוגן
מזעם החופים
המשתרעים
עד קצה אופק

שוטח את דמותי
על רצפת היקום.
לוחש
לחש הקסם
יוצא ממני
אל נבכי הדעת
אל ורידי הדם
הפנימיים הנסתרים השקופים.
זורם
אל עבר בלוטות הזיעה
של המלים הנסתרות.
התאים האפלים של בור היקום
חסר התחתית.

עושה דרכי
בתעלות
ובצינורות הביבים
אל חופו המזהם
של העולם האנושי.
מתמזג, מתפרד, מתמזג
אין איש רואה.

שולח יד שקופה
לדגדג את בשר הדעת
של הרע של הטוב.

מקלט המכאוב
הפרטי
של כל אדם
גלוי לפני
בעירומו
בקלונו
ובששונו.

והאני שלי מוגן
מזעם החופים
המשתרעים
עד קצה.