באיזה זכות?
באיזה זכות מותר לך לקחת את זה כל כך ללב?
אתה לא המשפחה שלו, אבא שלו אמא שלו או האחיות שלו, שגידלו
אותו 20 שנה ופתאום הוא לא קיים להם יותר.
אתה לא החבר'ה שלו מהבית, אלה שגדלו איתו מהגן ביחד, מהבית
ילדים בקיבוץ או אנא עארף וכל השבוע הוא חיכה לחזור הביתה לשבת
כדי לצאת לבלות איתם.
אתה אפילו לא יזה קרוב משפחה או מישהו מהקיבוץ או שלמד איתו
בבית ספר.
מה בסך הכול העניין?
אז הכרת את הבן אדם שנה וחצי!? וו-הו...
נכון היית איתו בצוות , וכן בשנה וחצי הזאתי די הייתם כולם אחד
בתוך התחת של השני, ואהבתם אותו והערכתם אותו כל כך ובמקרה זה
היה השנה וחצי האחרונות שלו לפני שהוא גמר... מזה לעשות כזה
עניין!?
ממה יורדות לך דמעות פתאום מכאלה שטויות, אתה,  הרי פעם אחרונה
שבכית לפני זה היה בגיל 9 כשנפלת מ-4 מטר ושברת את היד.
אתה... לוחם! בסיירת! אתה זה הסטריאוטיפ של מלח הארץ!
איך אתה יכול להרשות לעצמך?! מה נהיית לי ילדה פתאום?!!
מכל דבר שמזכיר לך אותו פתאום עולות לך דמעות?!
הרי אתה זוכר את המח"ט הזה שבדיוק באותו יום שזה קרה, איזה 7-8
שעות אחרי שרק גילית שזה קרה, בטיימינג הכי "מושלם" שיכול
להיות בא וסיפר לכם איך אמורים להתנהג בלוויות: אסור לבכות -
צריך להראות לאויב בטלוויזיה חזות חזקה, צריך לעמוד זקופים
ולהצדיע למה שהיה חבר שלך פעם והיום הוא לוח אבן על גל עצמות -
ממש בא לך בטוב אותו מח"ט, עשו את התדריך הזה בדיוק יום לפני
שנסעתם להלוויה, שתהיו מוכנים פרפקט, והוא אפילו לא ידע את
זה.
כנראה שהוא יודע מה הוא אומר מר המח"ט, לא סתם יש לו שלושה
פלאפלים בלי צ'יפס וחמוצים על הכתף.
ואיך אתה הרגשת שהמציאות עולה על כל דמיון ואתה בתוך חלום
בלהות גרוטסקי כזה שאתה לא מסוגל להשתחרר ממנו.
אז כן, הגעתם אליו הביתה ואמא שלו שבורה ופשוט מייבבת מול
הפנים שלך ואתה רואה בעיניים שלה וברעידות שלה את האובדן העצום
ואתה מרגיש כאילו נוסע עליך איזה טנק מרכבה 4 הלוך חזור ומשטח
אותך טוב טוב ואתה פשוט לא יודע מה להגיד כי כנראה "אני משתתף
בצערך" זה לא המשפט הכי מבריק שיציל כאן את המצב.
מאיפה לך הרחמים העצמיים האלה?! הרי אתה יודע ששום דבר שאי פעם
תוכל להרגיש לא משתווה למה שעובר עליה ושהיא תיאלץ לחיות איתו
כל החיים.
וכן, גם אם חצי שנה אחר כך עדיין לפעמים באמצע שיחה איתך
בטלפון היא מתחילה לבכות: "איך לקחו לנו אותו...?" ואתה פשוט
שותק במשך חצי דקה ארוכה כמו שנה ואתה מרגיש כאילו קפצת ראש
מעזריאלי ואתה בדרך למטה.
אז תתאפס, תתעשת על עצמך, תגיד יפה שהחיים ממשיכים וצריך להיות
חזקים, תנשוך את השפה ותמשיך הלאה.
אתה צריך להיות חזק בשבילם, כי אם הם יראו אותך ככה, הם ישברו
עוד יותר בעצמם, ככה כולם אומרים, ואולי לא תלכו לבקר אותם
הפעם כי זה בטח עושה להם רע לראות אותכם - הם ישר נזכרים בו
ושאתם כאן והוא כבר לא...
אז מה עם הפרצוף שלו, 8 חודשים אחרי עדיין יושב לך בראש, בקצה
השמאלי עליון של הטווח ראייה, תמיד בדיוק באותו פינה. אז מה עם
הקול הגבוה והמוזר שלו עדיין מתנגן לך בין האוזניים ושהוא נותן
איזה ביצוע מאולתר לאיזה שיר שמכל המדינה בערך רק שניכם אהבתם
למרות שכבר כל כך הרבה זמן לא שמעת אותו.
אז מה אם אתה זוכר איך נפגשתם בפעם האחרונה יום לפני הכי בפוקס
בעולם ועוד הספקתם להחליף כמה משפטים בלי שתדעו שזה הדקות
האחרונות שתראו אחד את השני אי פעם.
אז מה ? אז מה?! אז מה!!
אתה כזה אגואיסט... חושב כל כך הרבה על עצמך! לא על ההורים
שלו, לא על האחיות שלו והחברים שלו, לא על שאר החבר'ה מהצוות
וכמה שקשה לכולם, רק על עצמך!
פשוט תתבייש לך!