באחד מערבי האביב, גל ואור ישבו באוטו שלו ושתקו. כל אחד מהם
היה שקוע במחשבות שלו, בעולם שלו.
איך זה קרה לפתע? כל כך טוב להם ביחד. הם רק בתחילת הדרך,
מכירים, מנסים, אוהבים.
היא אוהבת את הים. לשם הוא לקח אותה בפגישתם הראשונה. הוא אוהב
מסיבות. היא אוהבת נשיקות חטופות. הוא אוהב שהיא משחקת לו
בשיער. היא מתחילה לאהוב אותו. הוא אוהב אותה.
"אני לא מבין משהו, זהו, נמאס לך? למה? מה קרה פתאום? חשבתי
שהכל בסדר אצלנו".
השתיקה נשברה במטח שאלות.
"אתה חייב להבין, אמרתי לך - אני בורחת כשאני נלחצת" אמרה,
מרוחקת. "ו... זה באמת קרה. אני לא חושבת שאני מסוגלת לנהל קשר
נורמלי, אתה כבר מכיר את היסטוריית הקשרים האחרונים שלי". "אני
לא בא לך עם טבעת, באמת שלא. אם את חושבת שאנחנו מתקדמים מהר
מדי, רק תגידי! זה לא אמור להיות כל כך קשה" אמר, לא מאמין
שהוא צריך לחזור על אותן מילים, הרי רק לפני שבוע וחצי ישבו
בדיוק באותו המקום ופתחו את הנושא הזה בדיוק. "אנחנו צעירים,
זה הזמן הכי טוב לעשות דברים ללא מחויבות, מותר לטעות, לנסות -
מותר הכל! רק בבקשה ממך, תגידי לי מה את רוצה שאני אעשה ומבטיח
לך שאעשה זאת! להתקשר אלייך פחות? אין בעיה, מבטיח לא להציק
לך... אם את נורא רוצה אפשר אפילו לקבוע שעה מסוימת ולדבר
בה... אבל את חייבת להבין שבשביל לקיים קשר חייבת להיות תקשורת
מסוימת, את לא יכולה לצפות שהכל יסתדר מעצמו...". "לא, לא"
קטעה אותו באמצע, "אני מבינה את זה. זה פשוט כל כך קשה לי,
בצורה שאתה לא יכול לתאר לעצמך". "למה כל כך קשה לך? אני לא
מבין אותך. זה משהו שאני עשיתי? דברי איתי, אני לא יכול לנחש
דברים כאלה!"
                                  שתיקה.
גל היה כבר מתוסכל מאור. הוא ניסה להיזכר אם עשה משהו, אם לחץ
יותר מדי. איך יכול להיות שעכשיו היא מודיעה לו שהיא רוצה
להיפרד ממנו, אחרי הטיול האחרון שעשו בשדה?
...זה היה בוקר אביבי חמים ונעים. בבוקר התקשר אליה והודיע לה
שיש לה עשרים דקות להתארגן כי הוא בא לאסוף אותה. יש לו הפתעה
בשבילה. לאחר נסיעה קצרה, הם הגיעו למושבה הקרובה, לבית של
הדוד שלו. "עכשיו... תעצמי את העיניים... היי! לא להציץ!" אור
צחקה. "טוב, בסדר בסדר... אבל תגלה לי כבר מה יש כאן! נווו!
בבקשההה..." הוא חייך לעצמו חיוך מרוצה. היא בדיוק במקום שרצה
אותה. "טוב גברתי, את מוזמנת לפתוח את העיניים! וואלה!"
אור חייכה חיוך גדול. הטרקטורון שלו! הטרקטורון האגדי שהוא לא
מפסיק לדבר עליו! "איזה יפה הוא. ואיזה יפה הטרקטור" חשבה.
הוא הסיע אותם לשדה ליד ועצר במטע תפוזים גדול ליד עץ עבות
ושלף תרמוס קפה. שניהם מכורים.
הם בילו שם שעות טובות, אהבו, טיילו, נחו ושתו. הוא היה טוב
אליה, היא הייתה טובה אליו. אחר כך החזיר אותה הביתה והם קבעו
לדבר בהמשך השבוע, כשיחזור הביתה מהצבא...

משהו קרה לה, להם, במהלך הימים האלה. משהו שהוא עד עכשיו מנסה
להבין מה זה. פתאום היא התחילה להתחמק ממנו. פה היא עם חברה או
בלי חשק להיפגש, שם היא מבלה עם משפחה. תירוצים. לקח לה הרבה
זמן עד שהחליטה שהם צריכים להיפגש והנה הם עכשיו.
במקום להציף אחד את השנייה מרוב געגועים הם יושבים במכונית,
מרוחקים. שותקים.
"אני באמת חושבת שאנחנו צריכים להיפרד" אמרה ולקחה נשימה
עמוקה. "אני רוצה שתבין, זה באמת לא אתה. עם כמה שזה נשמע נורא
- זו באמת אני. זאת בעיה שלי ואני צריכה לעבוד עליה. אני לא
יודעת מאיפה היא נובעת, אבל אני משתדלת. אני נורא משתדלת. אתה
בחור נהדר ואני יותר משמחה שיצא לי להכיר אותך, באמת, ותודה
שסמכת עלי ותודה שנתת לי הרבה. לבקש שנשאר ידידים יהיה יותר
מדיי מוזר, אני לא חושבת שאישית אני אוכל לעמוד בזה."
                                  שתיקה.

בדממה הוא החזיר אותה הביתה. לא חייך, לא אמר "ביי מותק", לא
רכן לנשק. רק הסתכל ישר על הכביש. היא לקחה את התיק שלה ויצאה
מהאוטו. לא צחקה, לא אמרה "נדבר" עם חיוך, לא רכנה לנשק.
הסתכלה על המדרכה עד שנסע ונעלם.
לפני שהסתובבה ונכנסה דרך השער, קיוותה שהוא עוד יחזור. שיתחרט
שלא נלחם עד הסוף.
אבל הוא לא.
                                  שתיקה.