עברתי ביום שישי ברחוב שער-הגיא. משה, מהמזגנים, קרא לי בקול:
"לא נאה לך לשבת עם פשוטי העם?!"
הייתה לי ברירה? ישבתי עם מושה, מפשוטי העם. וכבר הוא קורא
למוני ומזמין לי אספרסו קצר עם דוגמית לימון.
"צ'אווה?" אני שואל.
"חליב או-קאהווה!" הוא משיב בחרוז של ילדים שמשמעו: חלב וקפה.
"מה קורה?"
"אני", התריתי בו, "אם אני חוזר הביתה בלי תבנית חומוס-פול של
עוזי, אתה יכול להזמין לי את החברא-קדישא".
ואז ישר הוא מרים סלולרי לעוזי מהחומוס-פול ומבקש להשאיר תבנית
עם ביצה חומה "בשביל החבר הכי טוב שלי במזרח התיכון!" ואחרי
דקה הוא נזכר, ומחייג שוב לעוזי, ומזכיר לו "לשים הרבה חריף,
אפילו שהוא לא משלנו!".
שאלתי אותו, אם כבר, אז אולי הוא מוכן לצלצל לחברים שלו
ממכבי-אש.
"אם אני מדבר איתם, הם ישימו לך סוכר בחומוס-פול".
ואז השתתקו כולם בקפה, כי ב.מ.וו. שחורה וגדולה נעצרה בחריקה,
באמצע הכביש ויצא ממנה סימו, מגלגל סביב האצבעות את המפתחות.
מוני ניגב את הידיים בסינר שלו, שם את המגבת על הכתף ובא לקבל
את פניו של סימו. הוא פינה לו את השולחן המרכזי ומשך את הכיסא.
סימו התיישב, השיב בתנועות ראש לברכת הבוקר-טוב והוציא סיגריה,
וכמעט כולם קפצו עם המצית להדליק לו את הסיגריה. ואז קרתה
ההפתעה. סימו הניח את הסיגריה בפה, הפוכה. עם הפילטר קדימה.
לכולם הייתה מבוכה.
"נו?!", התרגז סימו.
מוני הצביע על הסיגריה. סימו שלף והפך אותה ובלחש אמר: "מה יש?
הבן-אדם לפעמים טועה".
מוני הזדרז למזוג אספרסו קצר, אבל חזק. בכוסית זכוכית של עראק.
סימו סיים את הקפה בלגימה אחת ואז קם וביקש בקול כוס מים.
וכולם הבחינו שה"חנות" במכנסיים שלו פתוחה.
"היו זמנים", אמר לי משה מהמזגנים, "שסימו היה הופך את השולחן
אם שכחו להביא לו משהו".
"מה קרה לו?" אני שואל.
"כולם כאן הגיעו למסקנה שהוא מאבד את הזיכרון".
"באמת", אני אומר, "שמתי לב שהוא לא מקבל חבילה מהקופה של
מוני".
"נכון", מסכים מושה, פעם, אם מוני רק היה שומע את הב.מ.וו.,
כבר היה מכין חבילה של שטרות מגולגלת, ככה יפה, עם גומייה".
וככה ישבנו, שתקנו וחשבנו איך העולם מגיע לדרדור כזה, שאפילו
דמי חסות זה לא מה שהיה פעם.
מוני בא, ניקה את השולחן ושאל אם אנחנו רוצים עוד משהו.
שאלתי אותו, בלחש, מה המצב של סימו.
"וואללה! רואים שהרבה זמן לא היית כאן! אתה לא יודע שהיום
קוראים לו 'סימו המפוזר'? הוא סובל מאלצהיימר, אם אני אומר
נכון את השם של המחלה המחלואה הזאת'י".
"וואללה! לא!".
"'סימו המפוזר' כבר לא מסתובב עם שומרי-ראש. הלך הכבוד שלו.
אני מתפלא שהוא זוכר איך לנהוג ולהגיע אלי, לקפה".
"אולי הריח של הקפה מוביל אותו?", הצעתי.
"מצחיק מאוד!", אמר מוני וחזר לעמוד ליד מכונת האספרסו.
"תראה", אמר לי משה, "איך הבן-אדם ירד. אני לא מבין איך כל
המדענים המושכלים והדוקטורים לא מצאו איזה זריקה נגד המחלה?"
לא הייתה לי תשובה, לכן שתקתי.
ואחר כך צלצול סלולרי שבר את השקט וכל אחד הושיט את היד למכשיר
שלו אבל הצלצול נמשך ונמשך ואז ניתן היה להבין שזה המכשיר של
'סימו המפוזר' שבכלל לא שם לב. בסוף מישהו עם אומץ קם והעיר
לסימו. סימו כאילו התעורר משינה. הוא הוציא את הסלולרי וכיבה
אותו. אחר כך
קם וגרר את הרגליים אל הב.מ.וו. שלו וכל היושבים מלווים אותו
במבט. וראינו איך הוא מתלבט עם צרור המפתחות ונכנס אל האוטו.
ושמענו את צליל ההתנעה. ופתאום פרץ הבהק מסנוור ואחריו קול נפץ
שהרעיד את העיר כולה. העיר שאומרים עליה שהיא "ידועת פיגועים".
והב.מ.וו., שריחפה באוויר, פגעה בקיר של קולנוע 'שרון' הנטוש
ונחתה ברעש זכוכיות נשברות. וכשעצמתי את העיניים עברה לי פתאום
שרשרת תמונות מהסרטים של סטיב אוסטין, הגיבור מהילדות שראינו
אותו בסרטים, ממש כאן, בקולנוע הזה.
אחרי הצהריים בבית, עדיין היה לי צלצול באוזניים, וגם בלי זה
הייתה לי הרגשה כאילו הראש גדול עלי בכמה מספרים.
אחרי איזה שבוע, אני עובר אצל מוני. "צ'אווה?", אני שואל.
"חליב או-קאהווה", הוא עונה.
"מה עם הפיצוץ? אני רואה שכאן כבר אין סימנים".
"ואללה! מה אני יגיד לך, החברא-קדישא עבדו עם השפכטל וגרדו את
השרידים יום שלם. מהכביש, מהעצים, מהקירות, אפילו מהדוכן-פיס.
עכשיו באמת מגיע לו הכינוי: סימו-המפוזר".