אומרים שיש לי חרדת נטישה...
זה לא נכון, אין לי חרדת נטישה - לא עזבו אותי אף פעם...
איך יכול להיות שיש לי חרדות נטישה אם אף פעם לא עזבו אותי?

באמת, אף פעם לא עזבו אותי - טוב, זה בגלל שאף אחד אף פעם לא
נקשר אליי בצורה מחייבת. אז באמת שעוד לא עזבו אותי... ואני
בסדר גמור עם זה, אין לי שום בעיה עם אנשים הולכים ובאים, בלי
להתעניין או להסתכל מעבר למעטפת... באמת שאין לי בעיה.
זה לא משנה לי כל כך, כל אדם צריך את הפרטיות שלו - אני במקרה
אדם מאוד פרטי, אני לא ממש רוצה קשר עם אנשים. ז"א, אני לא
רוצה קשר עם אנשים שיכולים לקום וללכת יום אחד.

אין לי חרדות נטישה...

אני פשוט לא מבינה למה אתם לא מבינים, אין לי חרדות נטישה, זה
באמת כלום...
אני פשוט לא יכולה להסתכל לאנשים בעיניים כי אז יכול להיות
שאני ארגיש משהו כלפיהם ואתחיל להסמיק. אני שונאת להסמיק,
במיוחד מול אנשים שאני מכירה, זה גורם לי להרגיש פגיעה, בלי
קירות או מחסומים.
כאילו מתפתח משהו ואז הם הולכים. אנשים הולכים לפעמים ולא
חוזרים, אתם יודעים... זה דבר שאולי קשה להבין (במיוחד אנשים
כמוכם), אבל זה באמת מתסבך את המצב. זה לא נעים להיקשר למישהו
ואז לראות אותו יום אחד עם מישהו אחר.
לא הייתי קוראת לזה חרדות נטישה - ממש לא...
חרדות נטישה - זה כשמישהו עוזב אותך ואף אחד אחר לא בא או יכול
לבוא במקום...

אני לא מבינה, איך דבר שקרה לפני שש שנים בערך יכול להפריע לי,
זה פשוט מוזר בעיניי...
חרדות נטישה לא נגרמות מילד בחטיבה שפעם החליט שזה נגמר... או
ילד בגיל יסודי שפעם החליט שהוא עוזב את הקבוצה. חרדות נטישה
לא נגרמות גם מחרם שילדים מטילים עליך וגם החברים הקרובים שלך
משתתפים בו. כל אלה לא מובילים לחרדות נטישה...

אני רק רוצה לציין שאין לי חרדות נטישה...
ואני לא רוצה שתמשיכו לקרוא כי אז אתם תצטרכו להמשיך ליוצרים
האחרים, ואני פשוט לא רוצה שיהיו כאן אנשים שלא מוכנים
להתחייב. אבל שתדעו שזה לא קשור לנטישה, זה ממש לא משנה לי מה
תעשו.

אין לי חרדות נטישה.