אז היום התעוררתי ליום של בכי והתפרקות, ולמרות שנראה כי מישהו
ניסה למהול את העצב בשמחה,
העיניים היו מופנות אלי כולן, מחכות בציפייה לאיזו תשובה,
למשפט מתוחכם. אני שתקתי.
ההתלהבות מצידם גברה, והלחץ עלה, ואני שכבתי וחשבתי על שקט,
וכשלבסוף סימנת לי את האוקיי וקמתי, כשפתחתי את הפה, וראיתי את
כולם, פצחתי בצחוק.

ואז הגיע הלחץ, שוב, ואצלי התגברה העצבנות, מראות נשברו לי
בפנים, כולם זרקו לי חבלים, אך נפלתי לפני שתפסתי.
צעקתי ורתחתי ובכיתי.

התקווה זרקה לי אותות קטנים, חייכתי אליה אבל נמנעתי מלקחתם.
הכאב והלחץ עמדו בכוחם, ואני מולם - כגדוד שלם של חיילים שחזרו
מלחימה, בועטת בהם כמו ב"נחום-תקום", והם עדיין שם.

ואת אותות התקווה לא לקחתי, והמשכתי להלחם, מגנה על הקיר
שבניתי בי.
כמה אבנים נפלו, חומת סין התפרקה, גם הקיר הקטן שלי יכול, אז
הגיעו הכאב והלחץ, קרבו אליי באגרופים קפוצים ובשניה של שקט,
פתחו לעברי במטחיהם הכבדים.

מישהו מהל היום את הכאב באור, חבל שדווקא לימונדה אני אוהבת עם
הרבה תרכיז.