[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאל ש לוי
/
זיקנה צעירה

היא הגיעה לביתי עם דמעות מוסוות על העיניים.
ראיתי, שהיא רוצה לדבר.
שהיא רוצה לספר לי משהו
אבל בכל פעם שניסתה, מילותיה נבלעו.

לבסוף - לאחר מחשבות וחששות רבים, היא החלה לשפוך ולספר לי על
כל המשקעים שמעמיקים לה את הלב:

"אני מרגישה ממש מטומטמת שסתם נכנסת לסרטים".
היא אמרה.

"אבל זה מה שאני מרגישה".

"אני יודעת שזה לא כל כך נורמאלי ושזה עדיין "הזמן שלי", אבל
ההרגשה הזאת מעיקה עליי כל כך ולא יוצאת לי מהראש.

יכול להיות שזה בגלל שלפני שנתיים, כשעוד הייתי בת 16 כל כך
נהניתי.
החיים באמת היו חגיגה אחת גדולה בשבילי.
בלי אחריות, בלי לימודים שלא עניינו אותי באותה תקופה, בלי
לחץ, פחדים, חוסר ביטחון, חשדנות שנגרמה כתוצאה מפגיעה של
האנשים שסמכתי עליהם יותר מכל, בלי חפירות וניתוחים וכובד
וקיבוע ותכנון של כל דבר מראש.

אני לא יודעת למה כל כך השתנתי מאז, אבל אני מאשימה את אלו
שפגעו בי.
הם עשו את מה שהם עשו ואני - התנתקתי.
קשה לי להתעמת עם אנשים ולכן לא ניסיתי לפתור את הדברים ולהגיד
להם את מה שאני מרגישה.
פשוט התרחקתי, הוצאתי אותם מהחיים שלי ומאז זה נהייה הפתרון
שלי לכל דבר:

לברוח...

כל מי שטיפה פוגע, טיפה מעצבן או לא תואם לציפיות העצומות שלי,
עף מהחיים שלי ללא הזדמנות נוספת.
אח"כ, הדרך חזרה ללב שלי לא פשוטה בכלל.
גם אם אני רוצה שאותו אדם יחזור, אני לא נותנת לו.
אלא אם כן הוא עבר סדרת מבחנים והוכיח לי שהוא באמת אוהב ובאמת
אכפת לו.

אני מרגישה ממש דפוקה, כי אני רק בת 18.
אבל אני מרגישה זקנה.

אני מתגעגעת לגיל 16 - לאותה תקופה שבה החיים שלי הסתובבו סביב
נסיעות בלתי פוסקות, הופעות של כל הלהקות שאני כל כך כל כך
אוהבת ופגישות בלתי פוסקות עם אנשים מעניינים שהזרימו לי את
הדם.
הכי נהניתי בהופעות - בהם הרגשתי שכל העולם שלי - השתחררתי,
צעקתי, התפרקתי ולא עניין אותי בכלל מה אנשים חושבים עליי.

עד שהתבאסתי.
בגללם או בגללי, אני כבר לא יודעת.
התחלתי להרגיש רע עם עצמי, להתבודד ולהפסיק לצאת ולבלות.
הגעתי למצב שבשביל להנות אני צריכה להתאמץ.
בשביל להתפרק אני צריכה לאמץ את כל כוחותיי ובשביל להשתחרר כמו
אז, עדיין לא מצאתי את הדרך.

אני כל הזמן מתעסקת באותה תקופה.
באנשים המגניבים שהרגשתי כבוד להסתובב איתם וזרקו לי זין ענקי
בפרצוף.
בי, שאהבתי כל חלק וחלק בעצמי.
שאהבתי להנות והייתי קלילה וזורמת וספונטאנית ומלאה בביטחון
ואמונה שלמה - בי ובכל אחד אחר.

כל הזמן אני חושבת, על דברים שנראה לי שקרו לפניי שניה או
שתיים אבל בעצם קרו לפניי יותר משנתיים.

אני לא רוצה להיות גדולה.
מפחיד אותי איך שהזמן טס ועובר ולא נותן לי דקה אחת, אפילו לא
שניה - לעצור ולחשוב לאן אני הולכת.
בעצם לחשוב הוא נותן לי, אבל לא לבצע.
אני מעבירה את החיים שלי בחשיבה, בצפייה באחרים ובהתעסקות בפחד
מהתנסות.

אני אוהבת את החיים שלי, באמת שיש לי חיים מדהימים.
יש לי משפחה נדירה שאני כל כך קשורה אליה תודה לאל
וחברים, שאני אוהבת אבל לא בטוחה שהם באמת אוהבים אותי.
(הכל בגלל אלה,שפגעו בי באותה תקופה ומאז אני חושדת בכל אחד
ומחפשת את המניעים שלו להיות איתי בקשר, או אולי בגללי, שלא
מאמינה בעצמי ולא מצליחה להאמין שאנשים יכולים לאהוב אותי
באמת, בגלל מי שאני).

טוב, בעצם זה לא ככה עם כולם.
יש לי כמה חברות טובות שאני כן בטוחה שהן אוהבות אותי, אבל כל
הזמן בודקת אותן, בלי כוונה - פשוט בשביל להיות בטוחה שבאמת
אכפת להן ממני, כי לי אכפת מאנשים, באמת שאכפת לי.
וחשוב לי שהם יחזירו לי את אותו המטבע, ולא מטבע מזוייף.

אבל כל השאר - אני אוהבת אותם ,אבל לפעמים הם  נראים לי
צבועים, מניפולטיביים ואנוכיים שחושבים רק על עצמם ולא על אף
אחד אחר מלבדם.
ורק בגלל שאני נקשרת לאנשים כל כך מהר, הם נעים בין דלת היציאה
והכניסה לחיים שלי.
הולכים וחוזרים, אבל מרוב מעברים מתחילים לאבד עניין.
ולוקחים אותי כמובן מאליו.

הייתי אתמול ברוק עצמאות והיה כל כך כייף.
זאת פעם שלישית שלי שם, אבל הפעם זה היה שונה.
בהתחלה,שרק הגעתי כמעט כולם היו קטנים ממני.
היו ילדים בני 15, 16 וקטנים יותר.
הסתכלתי עליהם, וראיתי אותי לפניי שנתיים.
ראיתי את הניצוץ בעיניים ואת ההתלהבות העצומה שהייתה לי אז,
שעכשיו היא שלהם.

זה ביאס אותי להיות הכי גדולה, ולדעת שלפי פער הגילאים, אולי
שנה הבאה אני לא ארגיש שייכת לשם כי כמעט לא יהיו כבר אנשים
בגילי הפעם.

עוד מעט אני מתגייסת לצבא, וכנראה שאני אעשה 3 שנים.
בחיים לא הייתי מוותרת על צבא אבל זה מפחיד אותי.
אני דוחה את הגיוס ככה שאתגייס בערך בגיל 19 וחצי ואז
שאשתחרר.
אהיה כבר בת 22 וחצי. איזה פחד!

אני יודעת שאני צעירה ושגם גיל 22 וחצי זה צעיר, אבל אני לא
רוצההההה, לא רוצה להתבגר לא רוצה להשתנות לא רוצה לעזוב את
התיכון ולקחת אחריות על החיים שלי.
אני רוצה להשאר ככה, ולעצור את הזמן.

"אני רוצה...
אבל מה אני יכולה לעשות"?

היא שאלה והסתכלה עליי במבט מלא דמעות וחששות שהחלו לפרוץ
החוצה.

שתקתי לדקה, לא ידעתי איזו תשובה לתת לה.
הרי באיזשהו מקום, גם אני מרגישה ככה לפעמים.
גם אותי מפחיד המעבר הזה מעולם הילדות לבגרות והעצמאות.
גם אני מבולבלת וחוששת ופוחדת.

לא ידעתי מה לענות לה.
אמרנו שנדבר על זה כשיעבור עוד קצת זמן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם זר קוצים
כואב זה מה
שאת אוהבת,
אלך אל המדבר,
אקטוף לך
חרציות.



-סטייק בדיאטה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/7/07 2:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל ש לוי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה