ערב יום הזיכרון בכיכר רבין.
מלא אחיות שכולות של מטכ"ליסטים.
אין מה לעשות, לאחים יפים ואידיאליסטים יש גם אחיות יפות
ואידיאליסטיות, זה גנטי.
כפות רגליים יפות וענוגות, כמו מונחות בעלי חסה.
כל האווירה הזו של "והיא שעמדה לכלותנו" מעודדת יצר של
התרבות.
חרמנות כזו איכותית של אמונה, לא זיוני בארים תל אביבים אחר
ייאוש.
עשיית אהבה,
התאחדות לאומית, נפשית ופיזית.
זה לא לזיין, זה מתק שפתיים שמתחבר לשיא הקרבה.
זה מה שאני צריך,
משהו לזכור ולא לשכוח.