ופתאום גיליתי את זה, יום בהיר אחד. זה הכה בי, לא כמו שרעם
מכה, אלא כמו שהמילים שלך מכות; שלא משנה כמה גדולה אני אהיה,
אתה תמיד תהייה יותר גדול. וזה לא משנה שנולדתי לפניך, כן,
למרות שבארגנטינה יש הפרשי שעות. ופתאום הבנתי שגם בנות 18
עושות כלים; ופתאום תפסתי שכבר לא מצפים לפולין אלא ללבוש
מדים; ופתאום קלטתי שכל הקיץ נעלם.
והשדה? החקלאי קוצר אותו. קוצר קוצר קוצר. אבל מישהו סיכם כבר
שארוך זה הכי יפה? והחיטה? המכונה הופכת אותה לטחונה טחונה
טחונה. ומי בכלל אמר שזה טעים לו? אם לא יהיו שיבולים, איכר
יקר, אין לנו איפה להתחבא.
ברגעים אלה ממש הוא עובר עם השופל
על כל הפיתולים שעשינו כשדרכנו על שבלולים מתים ויבשים
על כל הפיתויים שהיו לנו בדיוק כשעברו טרקטורונים מסתורים
על כל הסודות שהמתקנו ועל היין ששפכנו
והפכנו נמלים ליותר בורדו ממה שהן.

ברגעים האלה, בהם עבר עם השופל ורמס הכל וטחן אותנו עד שלא
נהיינו כלום ודרך לנו על הזיכרונות ומחק את העקבות, הייתה לי
ההארה להודות לו במקום לכעוס. כי לולא הוא,  (ולולא העונות שלא
שואלות אף אחד ופשוט נגמרות) אני עצמי לא הייתי מעזה לדרוך ואת
הכל למחוק.