דו-שיח על יקום משלים בין דורון שדמי למשה קליין.

משה: האם יש קשר מדויק בין קבוע מהירות האור לאי-מקומיות?

דורון: הקשר בין קבוע מהירות האור למושגים מקומיות ואי-מקומיות
ביקום, הוא כדלקמן:
לפי תורת היחסות הפרטית, המהירות המכסימלית של העברת מידע בין
שני מיקומים שונים במרחב, אינה עולה על מהירות האור. נובע מכך
שקבוע מהירות-האור הינו אי-שונות המבודדת את כל הקיים במרחב,
ומונעת קשר בו-זמני בין הקיימים. למעשה הקשר בין קיימים מתנהל
תמיד בעברם, ומאפשר את קיומם בנפרד זה מזה. ראה לדוגמא את
התרשים הבא, שנלקח ממאמרי
http://www.geocities.com/complementarytheory/Eventors.pdf
http://www.geocities.com/complementarytheory/eventors.jpg

קבוע מהירות האור בתרשים זה מצוין ע"י צלעות המשולשים הצהובים,
הקיימים בעברו של כל גוף ביקום. אם קיימים מספר גופים בו-זמנית
במרחב הקיום (מצוין ע"י הקו הירוק) הרי שיכולתם להשפיע זה על
קיומו של זה, מוגבלת (עפ"י תורת היחסות-הפרטית) לקבוע
מהירות-האור (מצוין ע"י הקווים הצהובים) ומתרחשת תמיד בעברם של
הגופים המקיימים את האינטרקציה (מצוין ע"י נקודת אינטרקציה
אדומה, ואזור חפיפה בין הגופים, המצוין בעזרת משולש לבן).

אי-מקומיות אינה מאפשרת קיומם בנפרד של דברים, וקבוע
מהירות-האור הינו בדיוק הגורם המאפשר את קיומם בנפרד של תופעות
ביקומנו. אך זהו רק פן אחד של מבנה היקום בכללותו, כי בבסיס
הבידול (הנובע ממגבלת העברת-המידע עפ"י קבוע מהירות האור)
מתקיים שדה-תיאום בין התופעות הנפרדות. קיומו של שדה זה נחשף
בעת חקירת הרמה הקוואנטית של היקום, וברמה זו מתקיים תיאום בין
האלמנטים הנחקרים, ללא תלות במרחק ביניהם.

המספר האורגאני הינו בדיוק תבנית הקשר המשלים המתקיים בין
שדה-התיאום הלא-מקומי, לבין כל כמות סופית נתונה של תופעות
מקומיות.

קשר משלים זה בין שדה-התיאום הלא-מקומי (שמגבלת מהירות-האור,
אינה חלה עליו), לשדה התופעות המקומיות (המבודדות זו מזו בגלל
מגבלת מהירות האור) מתקיים בין סימטריה-מקבילית,
לאסימטריה-סדרתית.

מערכת משלימה זו (המבוססת על לוגיקה-משלימה בין מקומיות
לאי-מקומיות, כפי שניתן לראות ב-
http://www.geocities.com/complementarytheory/TOUM.pdf ) אינה
ניתנת להבנה מנקודת המבט הדיכוטומית של הלוגיקה הקלאסית
המערבית, שבמסגרתה לא יכולים להתקיים דבר והיפוכו במערכת עקבית
אחת.

היום אנו יודעים כי הלוגיקה הקלאסית אינה יכולה לשמש כבסיס
להבנת הדואליות גל/חלקיק המאפיינת את המרכיבים היסודיים של
יקומנו, ודואליות זו הינה בדיוק תוצר הקשר שבין המקומי
(חלקיקי) ללא-מקומי (גלי).  אי-מקומיות ברמת המקרו, מתקיימת
כאי-שונות (תכונת הזיכרון) המשמשת מזה כ-4 מיליארד שנים כבסיס
להתפתחות מערכות מורכבות על כדור-הארץ, שרמת מודעותן לעצמן
ולסביבתן הולכת וגוברת.

היחס הישר בין מורכבות לעליה במודעות, מודגם במודל התפתחות
העקמומיות-הקיברנטית, כפי שניתן לראות
בhttp://www.geocities.com/complementarytheory/CK.pdf.

משה: האם נכון להבין מדבריך כי קיים עולם לא מקומי שבו התופעות
אינן נפרדות זו מזו והן מקושרות בהווה?

דורון: לא משה. אי-מקומיות לכשעצמה, אינה מאפשרת קיומו של
ריבוי ולכן לא קיימות תופעות נפרדות (כאשר כל תופעה היא "אחד
מהרבה ...") המקושרות בהווה. המערכת שאני מציע הינה תוצר הקשר
המשלים שבין ריבוי (מקומיות) לאחדות (אי-מקומיות) כאשר שני
מצבי קיצון אלה הם עצמאיים-הדדית (הם אינם נגזרים זה מזה, אך
יוצרים מרחב קיום עיקבי המבוסס על השלמתיות בין אי-מקומיות
למקומיות).

קשר מקבילי בין נפרדים הינו "חותם" האי-מקומיות במערכת
המשולבת, המקיים סופרפוזיציה בין זהויות. הנטייה להשגת זהות
ייחודית לכל מצב מקומי, גורמת לשבירת הסימטריה-המקבילית
המגולמת במצב הסופרפוזיציה, ושבירה זו מאפשרת את מעבר המערכת
מסימטריה-מקבילית לאסימטריה-סדרתית.

תוצרי מעבר זה והאינטרקציה ביניהם, מקיימים הלכה למעשה את
היקום הנצפה, ואת התפתחותו של הצופה המודע להיותו תוצר השילוב
שבין הלא-מקומי למקומי.

הבה ונחזור לשאלתך המקורית שהיא: האם יש קשר מדויק בין קבוע
מהירות האור לאי-מקומיות?

תשובתי היא: קבוע מהירות-האור כגודל מדיד סופי, הינו "חותם"
המקומיות המאפשר קיומם של דברים בנפרד זה מזה, כאשר נפרדות זו
נמדדת בזמן ובמרחב ביחידות פלאנק. אנו יודעים היום כי מופע
קוואנטי הינו לא-פחות שאשר שילוב בין מקומיות (תכונה חלקיקית)
לאי-מקומיות (תכונה גלית) ולכן מתחת לסקאלת פלאנק יש
אי-מקומיות, המאפשרת הלכה למעשה תיאום בין מקומיים לכדי יצירת
המורכבות הנצפית ביקומנו.

משה: על פי הבנתי, החלום הגדול של המדענים כיום, הוא לאחד
סוף-סוף את תורת היחסות ותורת הקוונטים. האם לדעתך המספר
האורגני המהווה מופע שמגשר בין המקומי ללא מקומי, הוא אכן הקשר
המאחד?

דורון: מזה שנים עוסקים במדעי הטבע (הן בתחום התיאורטי והן
בתחום הניסויי) בפיתוח המבוסס  על מושג הסימטריה. נמצא כי מושג
זה שזור עמוקות בתחומים הנחקרים ומשמש כ-"אבן-רוזטה" לפענוח
תופעות טבע.
לדעתי, הבנת מושג הסימטריה וביטויו המופשט והמוחשי כאחד, קשורה
ביכולת להבין את המושגים מקומיות ואי-מקומיות, ואת תוצרי
השילוב ביניהם. אני מוצא כי המספר-האורגאני שפיתחתי הינו המודל
הפשוט ביותר האפשרי לתיאור כל הקשרים האפשריים בין הלא-מקומי
למקומי, בהינתן קרדינל סופי.

בתחום הפיזיקה משתמשים בשני סוגי סטטיסטיקה, האחת מבוססת על
פונקציה זוגית וסימטרית ומכונה סטטיסטיקת בוז-אינשטיין והאחרת
מבוססת על פונקציה לא-זוגית ואנטיסימטרית ומכונה סטטיסטיקת
פרמי-דיראק.

לדעתי, מודל המספר-האורגאני יכול לתרום למחקר המנסה לפענח את
הקשר שבין הסימטרי לאסימטרי, ומסלול מחקר זה מבוסס על גישה
משלימה בין סימטריה לאנטיסימטריה, המדגימה את שילובם האפשרי של
מצבים הופכיים אלה למערכת עיקבית אחת. במערכת משלימה זו, משמש
מודל המספר-האורגאני כמעין "טבלת מנדלייב" של מצבי סימטריה
שונים, היכולים להתקיים בין סופרפוזיציה ואי-מקומיות למובחנות
ומקומיות. המספר הטבעי הסטנדרטי המבוסס על אקסיומות פיאנו,
הינו המקרה הפרטי של תבנית מספר-אורגאני המבוססת על אסימטריה
ומקומיות.

אני חושב כי יש קשר הדוק בין השפה שבה אנו משתמשים כדי להבין
את שאנו חוקרים, ובין הממצאים שאנו מגלים.  לכן, אם אנו
משתמשים בשפה המבוססת על מקרה פרטי של שפה רחבה יותר, הרי
שסביר להניח כי תוצאות מחקרינו תהיינה מוגבלות לתבנית המקרה
הפרטי.

מודל המספר-האורגאני מאפשר בחינה שיטתית של המעבר ממצב של
סימטריה המבוטאת כסופרפוזיציה, לאסימטריה המבוטאת כמובחנות
ברורה בין האלמנטים הנחקרים. בכך אנו עושים שימוש מדויק
במושגים כמו יתירות ואי-וודאות, כתכונות מסדר-ראשון של השפה
המשמשת למחקר:

אי-וודאות: יותר מזהות אחת לאלמנט.
יתירות: יותר מהעתק אחד לאלמנט.

משה: הייתה זו המתמטיקאית הדגולה אמי נתר, אשר הראתה את חשיבות
התיאור של חוקי הטבע באמצעות סוגים של סימטריה. לדוגמא חוק
שימור האנרגיה הוא סימטריה של חוקי הטבע ביחס לזמן וכו'. חוקי
הטבע של היום מנוסחים באמצעות מודלים מתמטיים ומשוואות. מהי
המשמעות החדשה של חקירה מדעית בכללותה בהקשר השפה המתמטית
החדשה שאתה מפתח היום?

דורון: עבודתה של אמי נטר מבוססת על מושג החבורה, כאשר מושג
החבורה מבוסס על אוסף של איברים מובחנים היטב (אסימטריים
ומקומיים) ופעולות אפשריות ביניהם. הקשר המשלים בין המקומי
ללא-מקומי מראה כי מושג החבורה ותכונת הסגירות המחזורית
המשויכת אליו, הינו מקרה פרטי של אוסף אשר אינו מקיים
סופרפוזיציה בין איבריו, ולכן כל ביטוי מתמטי הנבנה על בסיס
איברים המובחנים היטב זה מזה, אינו יכול לייצג נאמנה סימטריה
מקבילית. לכן עבודתה של אמי נטר מוגבלת בזאת לאסימטריה סדרתית,
שהיא, כאמור, תבנית מספר-אורגאני חסרת יתירות ואי-וודאות.  כדי
להבין את הנ"ל, אנא עיין ב-
http://www.geocities.com/complementarytheory/Ptichoot6.pdf .


משה: אין בי כלל ספק דורון, שהשיטה האקסיומטית,  רצוי שתבחן
מחדש לאור הגילוי של גדל. מושג החבורה פותח על ידי גלואה כדי
להוכיח שלא ניתן לפתור משוואה ממעלה חמישית באמצעות רדיקלים.
חבורת התמורות על שורשי פולינום ממעלה 5 ומעלה אינה ניתנת
לבניה באמצעות סידרה עולה של חבורות פתירות. גלואה השתמש רבות
בביטוי "אין זמן" בצוואה המתמטית שלו. קרן-אור על פי הבנתי ,
היא בעצם נטולת זמן. האם היקום המשלים הוא חסר מימד הזמן?

דורון: מושג הסימטריה כסגירות מחזורית תחת תמורה, הינו מקרה
פרטי של ישות מתמטית שכל איבריה מובחנים היטב זה מזה. ישות
מתמטית כזו הינה מקרה פרטי ואסימטרי של מספר אורגאני, המבוסס
על אוסף אלמנטים מקומיים בלבד (שייכות מקומית מבוססת על התנאי
הלוגי xor , שלפיו אלמנט מתמטי שייך xor לא-שייך לתחום נתון).
המספר האורגאני מבוסס על קשר משלים בין תנאי xor (משמש כבסיס
הלוגי למקומיות) לבין התנאים הלוגיים and ו-nor (משמשים כבסיס
הלוגי לאי-מקומיות, שעל פיה, אין הבדל בין פנים[שייכות]
לחוץ[אי-שייכות] בהינתן תחום נתון). פרטים על לוגיקה זו
ותוצריה ניתן למצוא ב-
http://www.geocities.com/complementarytheory/TOUM.pdf .

מתוך התבוננות משלימה זו, הטוענת כי לא ניתן כלל לקיים אוסף
ללא גורם מאגד, מתקיימת כל תופעה בעולמנו כשילוב בין המקומי
(המאוגד) ללא-מקומי (המאגד). מנקודת מבט מקבילית, מושג הזמן
קשור עמוקות למשרעת הקיימת בין המובחן והנפרד ללא-מובחן
והמאוחד.  הזמן עצמו יש לו מבנה "ששורשיו" באי-מקומיות
ואי-שונות "ופרותיו" במקומיות ושונות. בכך משולבים הזמן והמרחב
למה שמכונה מרחב-זמן, שבו משמש הזמן כמדד התיאום (timing) בין
נפרדים. במצב של אי-מקומיות התיאום הוא מוחלט ואינו מאפשר
קיומם של תופעות מקומיות. במצב של מקומיות ניתן למדוד את דרגות
המתאם השונות הקיימות בין אלמנטים מקומיים, כאשר דרגת המתאם
הגבוהה ביותר הינה סימטריה מקבילית של סופרפוזיציה בין
מקומיים, המונעת מאיתנו ליחס להם תכונות המאפשרות הבחנה ברורה
ביניהם. קריסתה של סופרפוזיציה זו מאפשרת מעבר מסימטריה
מקבילית לאסימטריה סדרתית, שמושג הסימטריה מוגבל בה למחזוריות
הסגורה של חבורה. אנו יודעים היום כי האור הינו תופעה דואלית
של גישור בין המקומי (חלקיקי) ללא-מקומי (גלי) ולכן האור הוא
על-זמני (לא-מקומי) ותוך-זמני (חלקיקי) בדיוק כמו היקום עצמו,
ולא פחות מכך.

אדגיש שוב כי השלמתיות בין הפכים נראית כסתירה רק ואך ורק
מנקודת המבט הדיכוטומית של הלוגיקה הקלאסית, המתעלמת
מהעצמאיות-ההדדית הקיימת בין אי-מקומיות (הדדיות מוחלטת)
למקומיות (עצמאיות מוחלטת). דיכוטומיה זו קיימת מפני שאין
ביסוס לוגי לאי-מקומיות בלוגיקה הקלאסית, וכל האלמנטים נבחנים
רק ואך ורק עפ"י שייכות מקומית, שלפיה אלמנט שייך xor לא-שייך
לתחום נתון. יש להבין כי כאשר משתמשים במושג כמו
עצמאיות-הדדית, אנו חייבים לדייק ולהקים מערכת שעקביותה מושתתת
בדיוק על ההשלמתיות הקיימת בין עצמאיות (בידול) להדדיות
(אחדות), ולא פחות מכך.  

משה: תורה היחסות הכללית של איינשטיין אומתה בשנת 1919 בתצפית
של אדינגטון על זווית הראיה בין שני כוכבי שבת בעת ליקוי חמה.
האם עשויה להיות איזו פרדיקציה מדעית לתורה שלך?

דורון: לשם הדיוק, תצפיותיו של אדינגטון לא איששו את ניבויי
תורת היחסות הכללית, אך אמונתו של אדינגטון בתורת היחסות וכוח
השפעתו בקהילה המדעית איפשרו את חלון הזמן כדי לבצע מדידות
נוספות, שאיששו את ניבויי תורת היחסות הכללית. אם היה אדינגטון
מתנגד לתורת היחסות הכללית, הוא היה משתמש בתוצאות ניסויו כדי
להפריך אותה, ואז היינו צריכים להמתין לחוקרים אחרים הנחושים
בדעתם לבצע ניסויים נוספים כדי לאשש או להפריך את התיאוריה.

עבודתי מוסיפה למערכת הלוגית הקלאסית את מושג האי-מקומיות,
ובכך מתאפשר מחקר (בשלב זה הוא מחקר טהור) של מרחב הגישור
הקיים בין מקומיות לאי-מקומיות. יותר מכך, תורתי מציעה להכיל
את המחקר על כל הגורמים הקיימים בשדה החקירה, כולל החוקר עצמו,
כחלק בלתי נפרד מהניסיון להבין את תוצרי המחקר, והשימושים
האפשריים (מופשטים או גשמיים) בתוצרים אלה.

מודל הגישור בין הלא-מקומי למקומי אמור לתאר קודם כל את הקשרים
האפשריים שבין החוקר למושאי חקירותיו, כבסיס מכונן לפיתוח
תובנה שתאפשר הבנת היקום הפיזיקלי. הבנה זו הינה הבנה אקטיבית,
קרי, משמשת כבסיס לשינוי המציאות הנחקרת, ולכן יש להתחיל
בפיתוח הטכנולוגיה של התודעה, כבסיס מכונן לכל פיתוח טכנולוגי
פיזיקלי.  במילים אחרות, התוצר המדעי של התיאוריה שלי מכוון
לחקר התודעה החוקרת עצמה, כבסיס מכונן לפעילותה במרחב הקיום
המופשט והגשמי שלה כאחד.
אני מוצא כי מודל המספר האורגאני, המבוסס לוגית על השלמתיות
בין אי-מקומיות למקומיות, מאפשר הרחבה משמעותית של הבנת מושג
הסימטריה, המובן עפ"י מודל זה כמרחב חקירה המתקיים בין סימטריה
מקבילית וסופרפוזיציה, לאסימטריה סדרתית נעדרת סופרפוזיציה.
מתוך מחקרים של פעילות המוח נתגלה כי מתקיימת מעין הפסקה
בפעילות המוח בין צבר פעילות אחת לשנייה, המארגנת את הצברים
בטור על ציר הזמן ומשפיעה עמוקות על נטייתנו לפרש את המציאות
באופן סדרתי, כולל פיתוח תיאוריות וניסויים המושפעים מאופן
פעילות זה.

יסודות המתמטיקה דהיום הם נטולי זמן אך לא נטולי סדרתיות, ולכן
התוצרים הנובעים מהם הם סדרתיים ואינם מכילים הגדרות מדויקות
של מושגים כמו אי-וודאות ויתירות כתכונות מסדר-ראשון של ישויות
מתמטיות יסודיות. יש להבין כי שיבוץ המושגים יתירות ואי-וודאות
כתכונות מסדר ראשון של שפה מתמטית, משפיעים עמוקות על תוצריה
של שפה זו, ובמאמרים שונים שכתבתי, אני מדגים את ההשפעה של
השימוש במושגים אלה על מושגים יסודיים כמו מספר-טבעי, קבוצה,
אינסוף, גבול ועוד.

תורתי מאפשרת הרחבת יסודות אלה לכדי מחקר המאפשר הבנת מושג
הסימטריה הן מצידה המקבילי המובן כסופרפוזיציה בין הישויות
המתמטיות, והן מצידה הסדרתי המובן כמחזוריות תחת תמורה של מושג
החבורה (כולל כל מצבי הביניים המשלימים בין מקביליות
לסדרתיות).

לשאלתך, תורתי מובילה לפיתוח שדה מחקר המאפשר הבנת פעילות המוח
כמערכת השלמתית מקבילית/ סדרתית (כולל כל מצבי הביניים
המשלימים בין מקביליות לסדרתיות) תחת קורת-גג אחת.  לעניות
דעתי, שדה מחקר השלמתי זה, הכולל את החוקר עצמו כחלק אינטגרלי
של מרחב החקירה, עומד להפוך למסלול מרכזי בפעילות המדעית על
הפלנטה שלנו.

לצערי, עד כה נתקלתי בהתעלמות עד התנגדות נחרצת לעבודתי, אשר
אינה מתבססת על טענות מפורטות, אלא על דחייה על הסף לעצם
הרעיון של אי-מקומיות ו/או הכלת החוקר כחלק ממרחב החקירה.  אני
מניח כי דחייה זו על הסף נובעת מהפרדיגמה של רדוקציוניזם
אובייקטיבי, השם לו למטרה להרחיק כל זכר לקיומו של החוקר ממרחב
החקירה, כדי להגיע לתוצאות אובייקטיביות שאינן מושפעות
מנטיותיו הסובייקטיביות של החוקר.  אני מסכים לחלוטין עם גישה
זו של התעלמות מנטיות סובייקטיביות בעת מחקר מדעי ראוי לשמו,
ולכן ביססתי את תורתי על מושג הסימטריה, באופן המונע הסתמכות
על הפן הסובייקטיבי של החוקר, ומתייחס רק ואך ורק לתכונותיו
הניתנות לתיאור במונחים ריגורוזיים של מושג הסימטריה.

פיתוחה של מכאניקת-הקוואנטים והתעוררותה של "בעיית-המדידה"
(טיב הקשר שבין המודד לנמדד) בפיזיקה, ומשפטי אי-הכריעות של
גדל (שמהם נובע כי מערכת אקסיומות החזקה דיה לעסוק באריתמטיקה
של המספרים הטבעיים, אינה יכולה להיות גם שלמה וגם עקבית)
במתמטיקה, דומה כי הקטינו מחשיבותה של הבעיה השישית של הילברט
על מהות הזיקה שבין מתמטיקה לפיסיקה. האם ניתן להשתמש במושג
הסימטריה כבסיס לגישור בין תחומי דעת שונים, ובמקרה הנדון
לענות על הבעיה השישית אך באופן המסתמך על ידע שלא עמד לרשותו
של הילברט, כאשר ניסח את הבעיה השישית?
 
לעניות דעתי, מחקר קפדני לבחינת השאלה הנ"ל יכול להוביל ליצירת
גוף ידע, המשלב באופן אורגאני בין תחומי דעת שונים באופן
שאיננו סותר את העקרון-הקופרניקאי (עקרון זה גורס כי מרחב
החקירה אל לו להתבסס על נטיות סובייקטיביות של החוקר). סימטריה
היא "אותה המידה" או אי-שונות, ומושג האי-שונות משמש כמושג
יסוד בחקר המדעים המדויקים, הכוללים הן את הפיזיקה והן את
המרחבים המופשטים של המתמטיקה הטהורה.

עד כה, לא מצאתי אף איש מקצוע מתחום מדעי הטבע והמדעים
המדויקים, שיבחן ברצינות את מודל מרחב החקירה המשולב של
חוקר/נחקר מבוסס הסימטריה שאני מציע.

ב-20 השנים האחרונות מצטברות עדויות מחקריות הקושרות את שפת
המתמטיקה עם מבנה ופעילות המוח, ומאפשרות הבחנה בין תהליכי
חשיבה מקביליים לתהליכי חשיבה סדרתיים. מתוך מחקרים אלה עולה
כי המתמטיקה דהיום הינה בעיקר ביטוי של חשיבה סדרתית, ותורתי
הינה דוגמא להרחבת יסודות שפה זו למערכת המשלבת בין חשיבה
סדרתית לחשיבה מקבילית "תחת קורת-גג אחת".

משה: ההערה שלך על פרשנות הניסוי הראשון של אדינגטון בעת ליקוי
החמה בברזיל היא מאד מענינת. איינשטיין לא התרגש מהתוצאות הוא
אמר שהוא יודע בעצמו שהתיאוריה היחסותית שלו היא נכונה ולא
צריך לבצע כלל ניסוי. האם כבר הפנית את עבודותיך לחוקרי מוח,
ואם כן אז מה הייתה תגובתם למחקרך?

דורון: כן משה, שלחתי את עבודתי גם לחוקרי מוח וגם לחוקרים
המפרשים את שפת המתמטיקה כתוצר של פעילות המוח. בכל המקרים לא
קיבלתי שום תגובה. לדעתי יש כאן שילוב של מספר גורמים המובילים
לחוסר תגובה והם:

א. איני שייך לקהילה המדעית, ולכן לא יטרחו לקרוא ברצינות, אם
בכלל, את העבודות שאני שולח.

ב. אופן כתיבתי, על אף המאמצים שאני משקיע בנושא, אינו מזוהה
עם המקובל בקהילה המדעית, ולכן העבודות שאני שולח, נידחות על
הסף.

ג. עצם הפניה הישירה לחוקרים, אינה מקובלת בקהילה המדעית
הנוכחית, הנוהגת לנהל דו-שיח רק דרך מאמרים המופיעים בכתבי-עת
מקצועיים.

ה. הלוגיקה היסודית שעומדת בבסיס מדעי הטבע והמדעים המדויקים,
מושתתת ברובה על הדיכוטומיה בין הפכים פרי המסורת היוונית,
ונוטה לדחות לוגיקות אחרות וביניהם הלוגיקה המשלימה שאני מציע,
שעל-פיה ניתן לגשר בין הפכים לכדי מרחב עקבי אחד, שבו מתקיימים
הפכים בעצמאיות-הדדית.

ו. זמנם של אנשי מקצוע בעולם האקדמי בתחומים הנ"ל מוקדש רובו
ככולו לקידום מחקריהם במסגרת הקהילה המדעית שהם משתייכים אליה.
אמצעי המימון לקידום מחקרים והמעמד האישי של אנשי המקצוע,
תלויים רובם ככולם בכוחה של הקהילה, ולכן רעיונות שאינם
מקובלים בקהילה אינם זוכים לתשומת לב, ודרכם של רעיונות אלה אל
לב הקהילה, רצופה מכשולים. הרעיונות שאני מעלה אינם עולים בקנה
אחד עם הפרדיגמות המקובלות בתחום המתמטיקה, הפיזיקה, והגישה
הפדגוגית הנוכחית ללימוד תחומי דעת אלה.

היות ואני דוגל בגישה האבולוציונית להתפתחותם והתבססותם של
רעיונות, אני רואה באור חיובי את שלב הדחייה של רעיונותיי,
ומקווה כי יימצא האדם מתוך הקהילה המדעית שימצא בהם מספיק
עניין כדי לנהל איתי דו-שיח לגופו של עניין, שיאפשר בחינה
הוגנת של עבודתי ויבדוק את תקיפות תכניה.

לדיון (לא-טכני) ביסודות המתמטיקה-המשלימה אנו צפו ב-
http://www.geocities.com/complementarytheory/CMDialog.pdf